סוב יודיצה
סוּבּ יוּדִיצֶה (מלטינית: Sub judice, בדיון) הוא מונח המתאר תיק שנמצא בדיון בבית המשפט, בטרם קבעו השופטים את פסק הדין. על פי עיקרון הסוב יודיצה, אסור לכלי תקשורת לחוות דעה או לדווח על הליך משפטי תלוי ועומד לפני שנפסק הדין. הרציונל שבבסיס העיקרון נועד להבטיח את הזכות להליך הוגן, ויסודו בחשש שבבואו לדון בתיק, עשויה דעת השופט לנטות בעקבות הפרסום בתקשורת, ובכך ייפגע שיקול דעתו המקצועי. בבסיס העיקרון ישנה התנגשות ערכית בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת לבין הזכות להליך משפטי הוגן ולכן החוק מתיר לפרסם אך ורק מידע עובדתי ויבש אודות המשפט. במדינות רבות בעולם לא נכלל עקרון הסוב יודיצה בספר החוקים: כך, למשל, בארצות הברית אין חוק סוב יודיצה בשל עליונותו וחשיבותו של התיקון הראשון לחוקה שאוסר על חקיקה המגבילה את חופש הביטוי וחופש העיתונות. עיקרון הסוב יודיצה בא להגן על הערך לפיו אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת.
הסוב יודיצה בחוק הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיף 41 לחוק בתי המשפט תשי"ז-1957 (שלימים היה לסעיף 71 בחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984) קבע:
- (א) לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט, במטרה להשפיע על ההליך או על תוצאותיו, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו.
- לעניין סעיף קטן זה, "במטרה" - גם מתוך ראיה מראש את ההשפעה על ההליך או על תוצאותיו כאפשרות קרובה לוודאי.
- (ב) יראו עניין פלילי כתלוי ועומד בבית משפט משעה שהוגשה לבית המשפט באותו עניין בקשה למתן צו מעצר או משעה שהוגש לו כתב אישום, לפי המוקדם, עד שהחליט התובע שלא להגיש כתב אישום, ואם הוגש כתב אישום - עד סיום ההליכים.
- (ג) איסור הפרסום אינו חל על פרסום ידיעה בתום לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית משפט.
- (ד) העובר על הוראות סעיף זה, דינו - מאסר שנה אחת.
במקור, עסק הסעיף בדין הפלילי והאזרחי, אולם בשנת 2001 הוא שונה והוא כולל רק את הדין הפלילי.
לדברי השופט צבי ברנזון שנאמרו בשנת 1963, העיתונות בישראל בדרך כלל "נוהגת בהתאפקות ובמתינות במה שנוגע למשפטים תלויים ועומדים". בית המשפט העליון התייחס לראשונה להפרת עיקרון הסוביודיצה בשנת 1963 כאשר בהקשר של משפטו של רפאל בליץ, שהואשם ברצח המהנדס פיאטלי, נכתב בעיתון מעריב שהנאשם כפר באשמה בבית המשפט אך לפני תחילת המשפט הוא השיב תשובה אחרת לשאלת עיתונאי.[1] עורך מעריב והכתב הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי בהפרת איסור הסוב יודיצה ובית המשפט העליון דחה את ערעורם וקבע שלא יאפשר לעיתונות להתערב במשפטים.[2][3]
החוק מאפשר דרכי מילוט לעיתונאים הנאשמים בהפרתו: התביעה מחויבת להוכיח שפרסום החשוד לפי סעיף זה אכן נכתב במטרה להשפיע על ההליך. כמו כן, עליה להוכיח היעדר תום לב.
לא נרשמו מקרים רבים שבהם הייתה התייחסות משפטית לסוב יודיצה. מתחילת שנות ה-60 ועד 1981 לא הוגשו תביעות בנושא. בשנת 1981 הועמדה לדין והורשעה העיתונאית אורלי אזולאי מידיעות אחרונות, בגין ראיון אוהד עם נאשם, שפורסם יומיים לפני מתן גזר דינו.[4] הרשעתה של אזולאי אושרה על ידי הרכב של בית המשפט העליון[5] שכלל את אהרן ברק.
ביוני 1985 הורה היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, למשטרה שלא לאשר ולמנוע קיום של הפגנות בעד שחרור עצורי המחתרת היהודית בטענה שהם פוגעים בטוהר ההליך המשפטי בניגוד לחוק הסוב יודיצה.[6] המשטרה פעלה על פי ההוראה וסרבה לתת אישור להפגנות תמיכה בנאשמי המחתרת היהודית.[7] הדברים עוררו ביקורת רבה בתקשורת[8] ובימין,[9][10] בה מחו שזמיר לא התערב בנוגע להפגנות נגד המחתרת.[11]
מקרה מפורסם אחר נוגע לפרשת ג'ון דמיאניוק. עורך דינו של דמיאניוק, יורם שפטל, הגיש תלונה במשטרת ירקון נגד מערכת ידיעות אחרונות, העורך, דב יודקובסקי, והעיתונאי נח קליגר, בגין עבירה על החוק הנ"ל במסגרת משפטו של דמיאניוק. המשטרה הודיעה לשפטל על כוונתה שלא לחקור את המקרה. בתגובה, עתר שפטל לבג"ץ, שפסק כי על היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום נגד השניים.[12] לאחר הגשת כתב האישום, השניים הורשעו בבית משפט השלום.
בפועל, הפרת הסוב יודיצה איננה בין התלונות והביקורות המופנות תדיר לעבר כלי התקשורת בישראל, אף על פי שעבירה זו נעשית על ידי התקשורת באופן תדיר: אופן סיקור התקשורת את פרשת המינויים הפוליטיים של צחי הנגבי, לדוגמה, נגועים, לכאורה, בהפרה של עקרון הסוב יודיצה. בפסק הדין בעניינו של חיים רמון,[13] יש התייחסות מפורשת של השופטים לסוגיה זו:
לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו. תוכן עדויות פורסם באמצעי התקשורת, טרם עדים השמיעו את עדותם וכך התוודענו, במספר מקרים, ל"זיהום" עדויות. האיסור שלא לפרסם את עדות המתלוננת הופר ברגל גסה על ידי פרסום מילולי של העימות, שהיווה חלק אינטגרלי של העדות. ראיות מתיק המוצגים, לרבות צילומים, פורסמו ברבים, טרם ביהמ"ש אמר את דברו. אמצעי התקשורת עשו שימוש נלוז בבדיקות פוליגרף לשלוש עדות ההגנה האחרונות, בניסיון ליצור בציבור את התחושה שהמשפט מתנהל בתקשורת ולא בבית משפט.
תחושתנו הייתה שנעשים ניסיונות, לעיתים על ידי מסרים מוסווים, לעיתים בבוטות, להטות משפט. ליבנו היה גס בנאמר. לנו השופטים אין אלא את צו מצפוננו והוא הוא בלבד שמנחה אותנו.
ביולי 2013 הביעה שופטת בית המשפט העליון, אסתר חיות, את דעתה כי איסור הסוב יודיצה הפך לאות מתה, עקב העדיפות הניתנת לחופש הביטוי וכן עקב ריבוי דרכי התקשורת, ההופך את האכיפה לבלתי אפשרית.[14]
לעומת זאת טענו פרופ' דורון מנשה ועו"ד דון סוסונוב כי הוראת הסוב-יודיצה מתחייבת מעקרונות ההליך ההוגן וכאשר מדובר בפרסום העלול להשפיע על עדים הרי בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כאמור, מן הראוי שיביא בחשבון את הקצאת סיכוני המשגה בפלילים ואת עקרון ההגנה על חפים.[15] את דבריהם המחישו בדיון בעניין שמעון קופר שם הוגשה בקשה למנוע שידור בטלוויזיה של תחקיר עיתונאי. באותו מקרה היה המבקש נאשם ברצח שתי נשותיו, והתחקיר היה שידור של ראיונות עם עדות התביעה המרכזיות. סוסונוב ומנשה טענו כי לאור עקרון ההגנה על חפים ולאור החשש מהשפעה על עדים, מן הראוי היה למנוע את השידור. לדבריהם, אם הערך של שידור התחקיר כה חשוב, ניתן להגשים אותו באמצעות זיכוי האשם. ממה נפשך, אם התביעה סבורה שהגשמת ערך השידור אינה מצדיקה את מחיר זיכויו של האשם, כיצד ניתן להצדיק את שידור התוכנית במחיר הרשעת חף?
בנובמבר 2016, כחודש וחצי לפני שהחייל אלאור אזריה הורשע בהריגת מחבל מנוטרל בפרשה שכונתה "פרשת החייל היורה",[16] פורסמה בתוכנית "עובדה" כתבתם של עמרי אסנהיים ואחרים בשם "ירייה אחת בחברון"[17]. הכתבה כללה בין היתר סרטוני וידאו ועדויות מהמקום בו אירע הירי בחברון. לקראת השידור עתרה עמותת "לדעת" לבית המשפט בבקשה להוציא צו מניעה לשידור התוכנית.[18] בין היתר טענה העמותה כי עיתוי הפרסום מעורר חשד כי מטרתו הברורה היא להשפיע על תוצאות המשפט, שכן מדובר בתוכנית ברמת חשיפה גבוהה ביותר, המשודרת בזמן הרגיש שבו יושבים שופטים להכריע דינו של אדם. גם ח"כ ענת ברקו פנתה למשנה ליועמ"ש בבקשה שיתערב וימנע את השידור בטענה שהנושא עומד ונידון בבית הדין וטרם הוגש פסק דין.[19] מנגד טענה מערכת התוכנית "עובדה" כי יש לשדר את הכתבה, כי לאורך כל משפטו של אלאור אזריה פורסמו חומרים בכל כלי התקשורת; אישי ציבור, קצינים, פרקליטים, יועצי תקשורת, התבטאו שוב ושוב בעניין הפרשה וכי הכתבה מתאפיינת בעיסוק בסוגיות חשובות וחיוניות להמשך הדיון הציבורי בפרשה. בסופו של דבר פורסמה הכתבה כמתוכנן.
באוקטובר 2019 פרופ' רות גביזון פרסמה פוסט בפייסבוק שלה בעניין ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אני חוששת שאכן אין לנתניהו סיכוי לקבל משפט צדק. היה יותר מדי משפט עיתונות. אבל עכשיו קשה מאוד לסיים את זה בדרך אחרת. זו טרגדיה לביבי אבל גם דבר מאוד לא טוב למדינה ולחברה".[20] אחרי כך אמרה שדבריה הוצאו מהקשרם.[21] גם שר המשפטים לשעבר, עו"ד משה נסים, הביע חששות דומים, תוך שהוא אומר כי "מה שמתפרסם בתקשורת יכול להשפיע על הכרעות הדין של השופטים בישראל עד כדי פגיעה בהליך ההוגן".[22][23] ביקורת על הפרת הסוב יודיצה בקשר לנתניהו הושמעה גם מצד עו"ד סוסונוב.[24] מנגד, היו שטענו שנתניהו וסביבתו הדליפו במקרים מסוימים ושהדלפות הן חלק מחופש העיתונות.[25][26] העיתונאי איתי רום טען שנתניהו פרסם בקביעות דברים על עניינו הפלילי.[27] העיתונאי בן כספית טען "הדלפות תמיד היו, החקירות נגד אולמרט היו הרבה יותר אינטנסיביות, עם הרבה יותר הדלפות".[28] רביב דרוקר טען שעבירת הסוביודיצה מתה מאז שנות התשעים ושכל הניסיונות להחיותה עלו בתוהו. וכן, נטען שבמקרים רבים התביעה שתקה והזירה הציבורית והתקשורתית נשארה בשליטת הסניגורים.[29]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שאול הון, "לא מודה", מעריב, 6 בנובמבר 1958
- ^ ע"פ 126/62 - אריה דיסנצ'יק ושאול הון נ' היועץ המשפטי . פ"ד יז(1), 169
- ^ בתי המשפט לא יסבלו התערבות העיתונות במשפט תלוי ועומד, דבר, 21 בפברואר 1963
- ^ חני לוז, דעה: מתי ראוי לזלזל בשלטון החוק, באתר ערוץ 7, 3 באוקטובר 2001
- ^ פס"ד עקרוני בנושא סוביודיצה, דבר, 17 במאי 1983
- ^ ברוך מאירי ואלי דנון, זמיר: אסור להפגין למען עצורי המחתרת, מעריב, 11 ביוני 1985
- ^ מדוע לא הותרה הפגנה, מעריב, 3 באוקטובר 1985
- ^ גבריאל שטרסמן, משטרת סוב יודיצה, מעריב, 22 בספטמבר 1985
- ^ יהושע ביצור, רוב הח"כים בליכוד נגד השתתפות בהפגנה, מעריב, 12 ביוני 1985
- ^ אלי דנון, המשטרה אינה מאשרת ההפגנה למען המחתרת, מעריב, 19 בספטמבר 1985
- ^ בני עקיבא במבוכה, מעריב, 16 ביוני 1985
- ^ בג"ץ 223/88
- ^ פ 5461/06 מדינת ישראל נ' חיים רמון, פסקה 96
- ^ יובל יועז, חיות: עבירת הסוביודיצה הפכה לאות מתה; יש לשקול לבטלה, באתר גלובס, 8 ביולי 2013
- ^ עו"ד דון סוסונוב ופרופ' דורון מנשה, "משפט מתנהל בבית המשפט ושם בלבד: על עבֵרת הסוב יודיצה בעקבות ע"א 409/13 שידורי קשת בע"מ נ' קופר, כתב העת שערי משפט ח, התשע"ו-2015, עמ' 58-9
- ^ יואב זיתון ויהונתן בניה, החייל אלאור אזריה הורשע בהריגה, באתר ynet, 4 בינואר 2017
- ^ יריה אחת בחברון, באתר מאקו, 28 בנובמבר 2016
- ^ עקיבא ביגמן, "עיתוי פרסום מעורר חשד": עתירה לדחות שידור תחקיר 'עובדה' על אלאור אזריה, באתר מידה, 28/11/2016
- ^ נועה פרייס, למרות פנייתה של ברקו ליועמ"ש - תחקיר "עובדה" ישודר הערב, באתר וואלה!NEWS, 28/11/2016
- ^ מערכת ישראל היום, לנתניהו אין סיכוי לקבל משפט צדק, באתר ישראל היום, 2 באוקטובר 2019
- ^ רות גביזון, הבהרה על הפרסום, באתר www.facebook.com, 3 באוקטובר 2020
- ^ משה נסים, האם נתניהו יזכה למשפט צדק?, באתר www.haaretz.co.il, 30 באוקטובר 2019
- ^ כ
- ^ דון סוסונוב, הסוב-יודיצה נרמס בתיקי נתניהו, באתר www.news1.co.il, 10 במאי 2020
- ^
יוסי ורטר, מי דאג להדליף בזמן אמת פרטים מחקירת שרה נתניהו?, באתר הארץ, 16 במרץ 2018
- ^ 103FM, דני קושמרו: "נתניהו בעצמו הדליף פעם לגיא פלג, כולם מדליפים", באתר מעריב אונליין, 6 בספטמבר 2019
- ^ איתי רום, איתי רום על סוביודיצה, באתר טוויטר, 22 במאי 2020
- ^ 103FM, בן כספית: "נתניהו - מכונת ההדלפות הגדולה ביותר מאז המצאת הפוליטיקה", באתר מעריב אונליין, 25 בינואר 2019
- ^ אנחנו נשקר ולכם אין זכות לספר את האמת | הבלוג של רביב דרוקר, באתר drucker10.net
