תקיעת שופר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איש חרדי (חסיד חב"ד) תוקע בשופר

תְּקִיעַת שׁוֹפָר היא מצוות עשה מן התורה, לתקוע בשופר בראש השנה. יום ראש השנה מכונה בתורה יום תרועה[1] ו"זיכרון תרועה"[2], וחז"ל למדו מכך שיש מצווה להריע בשופר בראש השנה. מקום רחב תופס השופר ומצוות התקיעה בו בעולמה של ההלכה, האגדה והמחשבה היהודית.

סוג התקיעות בשופר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל קבעו שתקיעת שופר בראש השנה דומה לתקיעה של היובל, ומכך שהמונח "תרועה" מופיע בהקשר של ראש השנה והיובל שלוש פעמים[3], נלמד שיש להריע שלוש פעמים. כמו כן, מהפסוק "והעברת שופר תרועה ... תעבירו שופר בכל ארצכם" למדו חז"ל שיש לתקוע בשופר תקיעה פשוטה לפני ואחרי כל תרועה[4]. בהתאם לכך, המצווה מהתורה כוללת תשעה קולות - שלוש תרועות ושש תקיעות.

תקיעה, שברים, תרועה ושוב תקיעה

עם זאת, הסתפקו חכמים מהי התרועה המקראית: האם היא "שברים", "תרועה" או שניהם יחד? לכן, קבעו חכמים לתקוע את שלוש התרועות והתקיעות המלוות אותן 3 פעמים – סך הכל 30 קולות. על כן בראש השנה נשמעים שלושה קולות בשופר:

תקיעה בשופר על ידי יהודי תימני, 1934. מאוסף ספריית הקונגרס.
  • תקיעה - קול אחד ארוך וממושך.
  • שברים - שלושה קולות קצרים. מכונה בתלמוד גם גניחות.
  • תרועה - מספר רב של קולות קצרים ביותר (לדעת רוב הראשונים שלושה, ונהוג לעשות לפחות תשעה). מכונה בתלמוד גם יללות. (אמנם, דעת בעל המגדל עוז בפירושו על הרמב"ם היא שהתרועה היא קול מסולסל עולה ויורד).

קולות אלו נשמעים באחד משלושת הרצפים הבאים:

  • סדר תשר"ת (במקורות קדמוניים קשר"ק) - תקיעה, אחר כך שברים, אחר כך תרועה ואחר כך תקיעה.
  • סדר תש"ת (במקורות קדמוניים קש"ק) - תקיעה, אחר כך שברים ואחר כך תקיעה.
  • סדר תר"ת (במקורות קדמוניים קר"ק) - תקיעה, אחר כך תרועה ואחר כך תקיעה.

מספר הקולות וזמנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגמרא מסופר שנהוג לתקוע לפני תפילת מוסף תקיעות הנקראות "תקיעות דמיושב" (מפני שהשומעים מותרים אז לישב) וגם בתוך תפילת מוסף ("תקיעות דמעומד"), לאחר כל אחת מהברכות מלכויות זכרונות ושופרות. בהתאם לכך, לפני מוסף תקעו 30 קולות, כדי לצאת ידי מצוות התורה, ובתוך מוסף היו מנהגים שונים. הרמב"ם[5] כותב שלאחר מלכויות תקעו תשר"ת, לאחר זכרונות תש"ת, ולאחר שופרות תר"ת, כך שסה"כ תוקעים 40 קולות (ישנם לא מעט ראשונים נוספים הסבורים כדעת הרמב"ם). רבינו תם לעומת זאת כתב שיש לתקוע "תשר"ת" לאחר כל אחת מהברכות, כך שסה"כ תוקעים 42 קולות. בשולחן ערוך כתוב שיש לתקוע לאחר מלכויות 3 פעמים תשר"ת, לאחר זכרונות שלוש פעמים תש"ת ולאחר שופרות שלוש פעמים תר"ת[6]. אולם ערוך השולחן כותב שזה מן הסתם טעות והכוונה הייתה שלאחר כל ברכה יתקעו תשר"ת, תש"ת ותר"ת[7]. מנהג זה דחק את רגלי המנהגים האחרים וכיום כמעט בכל העדות תוקעים לאחר כל ברכה עשר קולות. יוצאים מן הכלל הם התימנים וקצת מקהילות האשכנזים הנוהגים כדעת הרמב"ם לתקוע רק תשר"ת למלכויות, תש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות, והספרדים במערב אירופה המקפידים לקיים את פסק השולחן ערוך כלשונו (3 תשר"ת למלכויות, 3 תש"ת לזכרונות ו-3 תר"ת לשופרות).

בקהילות החסידים מתפללי נוסח ספרד וברוב קהילות הספרדים נהוג לתקוע 30 קולות בתוך תפילת הלחש של הציבור, באופן דומה לתקיעות במהלך חזרת הש"ץ. על פי נוהג זה תוקעים שלושים קולות לפני מוסף, 30 קולות בתפילת הלחש ועוד שלושים קולות בחזרת הש"ץ. מנהג אשכנז, איטליה והספרדים במערב אירופה הוא שלא לתקוע במהלך תפילת הלחש.

ברוב הקהילות נהוג להשלים את מניין התקיעות למאה על ידי שמיעת עוד 10, 40 או 60 קולות (בהתאם לכמה שתקעו לפני כן) לאחר סיום מוסף, לעתים באמצע הקדיש שלאחר חזרת הש"ץ. אצל יהודי ספרד ותימן נהוג להוסיף בסוף התפילה תרועה אחת בודדת וארוכה הנקראת תרועה גדולה ובכך הם מגיעים לרוב ל-101 קולות. חסידי חב"ד נוהגים להוסיף בסוף התפילה עוד 40 קולות על אף שהם תוקעים גם בתפילת הלחש, כך שהם תוקעים סך הכל 130 קולות. לעומת זאת, מנהג הספרדים במערב אירופה הוא שלא תוקעים בשופר במהלך תפילת הלחש ולתקוע רק 10 קולות בסוף התפילה ולכן הם תוקעים רק 71 קולות.

מנהג יהודי תימן לתקוע 30 קולות לפני תפילת שחרית בלא ברכה. 30 קולות נוספים לפני תפילת מוסף (ורק אז נאמרת הברכה). 10 קולות במהלך חזרת הש"ץ. קול נוסף (תרועה גדולה) לאחר הקדיש שבסיום תפילת מוסף. סה"כ 71 קולות. מנהג יהודי תימן לתקוע לפני תפילת שחרית היה נהוג בעבר (עד שנת 1700 בערך) גם בקהילות ספרדיות רבות (בישוב הישן הספרדי בארץ ישראל, במצרים ועוד) אך בשל דרישת חכמי הקבלה בוטל המנהג ונשאר רק אצל יהודי תימן.

אצל רוב האשכנזים נהוג להאריך בתקיעה האחרונה לאחר כל פרק של 30 תקיעות, ותקיעה זאת נקראת תקיעה גדולה.

מצווה לתקוע או לשמוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצווה מתקיימת בדרך כלל בצורה ציבורית, על ידי אדם אחד שתוקע בשופר, כשכל האחרים מקשיבים ושומעים את התקיעות. ואולם, שאלה גדולה התעוררה לגבי עיקרו של החיוב ומהות המצווה: האם לתקוע בשופר או שמא לשמוע קול שופר. שמא המצווה מתקיימת דווקא בפעולת התקיעה האקטיבית, ומה שגם השומעים יוצאים ידי חובה הוא רק משום שכולם נחשבים כמצטרפים אל תקיעתו של התוקע, על פי דין שומע כעונה או אולי שהמצווה היא השמיעה עצמה ולא התקיעה.

אחת התוצאות המעשיות מהדיון תאורטי זה היא השאלה שעלתה כבר בתקופת הגאונים ביחס לנוסח הברכה הנאמרת לפני התקיעה: "לשמוע קול שופר" או "על תקיעת שופר", כשהדעה המקובלת היא לברך "לשמוע"[8]. גם הרמב"ם הביא ראיות לכך שהמצווה היא לשמוע[9], אך מן האחרונים היו שהביאו הוכחות לכך שהמצווה היא גם בפעולת התקיעה[10].

כשרות השופר לראש השנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שופר מקרן איל, הנהוג ברוב עדות ישראל.

קיימת מחלוקת מאיזה חיה מותר להכין שופר של ראש השנה. על פי הרמב"ם, רק שופר של כבש כשר לתקיעת שופר של ראש השנה. אולם לפי דעות אחרות, כל שופר כשר לראש השנה חוץ מאלו המיוצרים מקרניים של בקר. המחלוקת באה במיוחד לידי ביטוי סביב כשרותו של שופר הקודו אשר יהודי תימן נהגו לתקוע בו מאז ומקדם.

המחויבים במצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצוות השופר מחויבים כל אדם מעם ישראל מלבד נשים (מצוות עשה שהזמן גרמה), חרש, שוטה וקטן. ואולם, חרש עליו דיברו חז"ל בכל מקום, הוא שאינו שומע ואינו מדבר, מה שאין כן במצוות השופר, שאפילו מדבר ואינו שומע אינו בן חיוב ואינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם.[11]

מחלוקת יש בגמרא אם נשים מותרות לתקוע.[12] בעלי התוספות (שם) האריכו לבאר שההלכה היא שמותרות ואף רשאיות לברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו". וכך פסקו הפוסקים, אלא שהשאגת אריה[13] ביאר שלא כל הראשונים סוברים כך ועל כן עדיף שאיש יתקע בשופר בעבורן ולא הן בעצמן.

ראש השנה שחל בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימינו אין תוקעים בשופר ביום ראש השנה שחל בשבת, גזרה מחשש שתוקע שלא יודע לתקוע היטב ילך למבין בדבר, ויטלטל את השופר ברשות הרבים במקום ללא עירוב, דבר המהווה חילול שבת. לכן, בשנה שבה חל ראש השנה בשבת תוקעים בשופר רק ביום טוב השני של ראש השנה. (ראש השנה שחל בשבת התרחש לאחרונה בשנת תש"ע, ויתרחש בפעם הבאה בשנת תשפ"א.)

הדיון בעניין תקיעה בשופר בשבת מופיע במשנה[14]:

"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין; אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אליעזר, כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין, לא התקין אלא ביבנה; אמרו לו, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. ועוד זאת הייתה ירושלים יתרה על יבנה – שכל עיר שהייתה רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא, תוקעין בה; וביבנה, לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד."

על סמך דברי המשנה, פסק הרי"ף לתקוע בכל בי"ד חשוב, אף על פי שאינו סמוך וכך גם נהג הלכה למעשה[15]. אך דעתו לא התקבלה להלכה: "ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל" (ריטב"א), "ובכל מקומות ישראל מנהג פשוט שלא לתקוע בראש השנה שחל בשבת" (שיבולי הלקט). ואף תלמידיו אחריו לא נהגו לעשות כן (הרא"ש), וכך נפסקה ההלכה ברמב"ם, הטור ובשולחן ערוך. ואולם, שאלת התקיעה נתעוררה שוב, שנים רבות לאחר מכן, בירושלים בשנים תרס"ה ותרס"ו שבהן ראש השנה, שנה אחר שנה, חל בשבת. רעש גדול התעורר כשר' עקיבא יוסף שלזינגר קרא לתקוע בירושלים בשבת של ראש השנה ואף פרסם שורה של מאמרים הלכתיים על כך במאסף התורני תל-תלפיות שהופיע בהונגריה בשנים ההן. לדבריו, הסכימו לו ר' שמואל סלנט והאדר"ת. התנגדות עצומה קמה בירושלים שלבסוף לא נתנה לו להפיק את רצונו.

גם בדורנו התבצעה תקיעת שופר בשבת, על ידי חברי ארגון "הסנהדרין החדשה", בראש-השנה של תשס"ז[16] ותש"ע[17]. פרופ' הלל וייס[18], מראשי הפעילים לבניין המקדש, היה מיוזמי המעמד, שהתקיים בישיבת בית הבחירה, המסונפת למכון המקדש.

מעבר לתקיעת השופר, בראש השנה שחל בשבת יש שינויים נוספים: האשכנזים לא אומרים "אבינו מלכנו"[19], לפי שאין שואלים צרכים בשבת[20]; ובקהילות אשכנז, ובכמה מקהילות ספרד נהוג לדחות את אמירת התשליך ליום השני של ר"ה[21].

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שופר בפסיפס מעון שהעתקו מוצג בפתח בית הנשיא יצחק בן צבי.

רב סעדיה גאון כתב[דרוש מקור] 10 טעמים למצוות תקיעת שופר בראש השנה:

  1. ראש השנה הוא יום סיום בריאת העולם, בו מלך ה' על עולמו, וכן עושים למלך ביום תחילת המלכות- תוקעים בשופרות וחצוצרות.
  2. ר"ה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, לכן תוקעים בשופר כדי להזהיר ולעורר את הציבור לשוב בתשובה.
  3. להזכיר את מעמד הר סיני, שנאמר בו "וקול שופר חזק מאוד".
  4. להזכירנו דברי הנביאים, שנבואותיהם נמשלו לתקיעת השופר, שנאמר "ושמע השומע את קול השופר..."
  5. להזכירנו חורבן בית המקדש וקול תרועת האויב.
  6. להזכיר את עקידת יצחק, אשר בסופה הוקרב איל (שמקרנו מופק השופר) לפני ה'.
  7. כשנשמע תקיעת השופר נירא ונפחד לפני ה'.
  8. להזכירנו יום הדין הגדול וליראה ממנו.
  9. להזכירנו את קיבוץ נדחי ישראל, שנאמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור..."
  10. להזכירנו את תחיית המתים ולהאמין בה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר במדבר, פרק כ"ט
  2. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ג
  3. ^ ספר במדבר, פרק כ"ט, ספר ויקרא, פרק כ"ג ופרק כ"ה
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"ג, עמוד ב'-לד.
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ג', הלכה י'
  6. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקצ"ב, סעיף א'
  7. ^ הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ‏ערוך השלחן, אורח חיים תקצ"ב, סעיף ג', באתר HebrewBooks
  8. ^ אוצר הגאונים ראש השנה סימנים קא-קד וקיא
  9. ^ שו"ת פאר הדור סימן נא
  10. ^ שאגת אריה סימן ו
  11. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, תקפט ב.
  12. ^ ראש השנה לג א.
  13. ^ סימן קד.
  14. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה א'-ב'
  15. ^ ראה ר"ן, ריטב"א ומלחמות לרמב"ן באותה סוגיה
  16. ^ עידן יוסף, רב העיר העתיקה: לא מתנגד לתקיעת שופר בשבת, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 28 בספטמבר 2006
  17. ^ רועי שרון, תקיעה גדולה: ברובע היהודי תקעו בשבת בשופר, באתר nrg‏, 23 בספטמבר 2009
  18. ^ ה' ויס, "בעניין שופר בראש השנה שחל בשבת"
  19. ^ הר"ן ראש השנה פ"ד
  20. ^ מגן אברהם תקפ"ד
  21. ^ פרי מגדים


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.