עולת ראייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף עולת ראי"ה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קורבן עולת ראייה היא אחד משלושת הקורבנות שמתחייב בהם כל אדם מישראל בעלייתו לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים - פסח, שבועות וסוכות.

אדם שאינו מביא קרבן זה עובר על האיסור של "לא יראו פני ריקם". איסור לאו זה נחשב ללאו שאין בו מעשה[1], מכיוון שהאיסור הוא על הראייה באופן "ריקם" שזה כמובן אינו מעשה, או מכיוון שניתן להשלים את קרבן הראייה כך שהאיסור הוא אי השלמת הקרבן לאחר מכן[2].

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאמר בתורה: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'",[3] כלומר שהאדם מצֻווה לבוא לבית המקדש ברגל ולהראות לפני ה'. בפסוקים אחרים באותו פרק נאמר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה... וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם",[4] ומכאן למדו שחובה על הבא לבית המקדש ברגל להביא עמו קרבן. התלמוד[5] קובע שקורבן זה חייב להיות קורבן עולה.

החייבים במצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חובת הבאת עולת ראייה אינה מוטלת אלא על הגברים, כפי שנאמר "ייראה כל זכורך", אך הנשים פטורות. לדעת התלמוד הירושלמי אף שנשים פטורות מקורבן עולת ראייה הם חייבות לבוא למקדש ולהיראות שם לפני ה'; אך הראשונים הכריעו כדעת התלמוד הבבלי[6], שנשים פטורות גם מביאה למקדש.

קטנים (ילדים שלא הגיעו למצוות) פטורים מן המצווה מן התורה, אך חכמים תקנו שאף הם חייבים, אלא שנחלקו[7] מאיזה גיל הם חייבים: לדעת בית שמאי כל ילד שיכול לרכב על כתפות אביו ולעלות עמו מירושלים להר הבית – חייב במצווה זו, ואילו לדעת בית הלל (שהלכה כמותם) – כל ילד שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות עמו מירושלים להר הבית – חייב במצווה. יש הסוברים שקטן החייב בראייה חייב גם להביא קרבן ראייה,[8] ויש הסוברים שחובת קטן אינה אלא לבוא לעזרה, אך לא להביא קרבן.[9]

מי שאינו יכול לעלות לירושלים ברגל מסיבות שונות (חיגר, זקן, חולה) – פטור מן המצווה. גם בעלי מומים אחרים (חרש, אילם, עיוור) – פטורים ממצווה זו.

דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מצווה זו, חובה על האדם לבוא לעזרה ביום טוב הראשון של החג ולהביא עמו קורבן עולה. קורבן זה יכול להיות פר, איל או כבש. לדעת הרמב"ם[10] ניתן להביא קורבן זה גם מן העוף, אך לדעת ראשונים אחרים[11] – הקורבן אינו בא אלא מן הבהמה.

מי שבא לעזרה ביום הראשון של הרגל ולא הביא קורבן זה ביטל אפוא מצוות עשה ("יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ") ועבר על מצוות לא-תעשה ("וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם"). אין עונש מלקות על לאו זה (משום שהוא "לאו שאין בו מעשה" – לאו שעוברים עליו בצורה פסיבית - שאין לוקים עליו).

חובת המצווה היא, כאמור, להביא את קורבן עולת הראיה ביום טוב הראשון של החג, אך מי שאיחר ולא הביא את הקורבן ביום זה, יכול להביאו באחד משאר ימות החג. בחג הפסח – ניתן להביא את הקורבן באחד משבעת ימי החג, ובחג הסוכות – באחד משמונת ימי החג (כולל שמיני עצרת). גם בחג השבועות, אף שהוא בן יום אחד בלבד - ניתן להביא את הקורבן באחד מששת הימים שלאחר החג. לאחר שעברו ימים אלה – לא ניתן להביא את הקורבן.

אף שקורבן "עולת ראייה" דוחה את יום טוב, אין הוא דוחה את השבת, וגם אם חל יום ראשון של יום טוב בשבת – אין מקריבים אותו בשבת, אלא לאחר השבת.

לקורבן זה אין שיעור מן התורה, שנאמר: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך",[12] אך חכמים קבעו שיעור מינימלי לערכו של הקורבן, לפי בית שמאי שתי מעות של כסף ולפי בית הלל (שהלכה כמותם) - מעה אחת של כסף.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבנות נוספים שיש להקריב ברגל

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רמב"ם, חגיגה א א
  2. ^ מגנזי הגר"ח עמ' מ"ד
  3. ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ז, וכן שם לד,כג.
  4. ^ שם פסוקים יד-טו.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ז', עמוד א'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ד', עמוד א'
  7. ^ משנה, מסכת חגיגה, פרק א', משנה א'
  8. ^ תוספות חגיגה ב,א ד"ה הכל.
  9. ^ כך משמע מדברי רש"י חגיגה ב,א ד"ה בית שמאי אומרים ומהרמב"ם הלכות חגיגה פ"ב ה"ג (ראה מהר"י קורקוס שם).
  10. ^ הלכות חגיגה א,א.
  11. ^ רבנו חננאל ורש"י למסכת חגיגה ז,א.
  12. ^ ספר דברים טז,יז.