לנבוכי הדור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"לנבוכי הדור" בההדרתו של הרב שחר רחמני, 2014

לנבוכי הדור הוא כינוי לחיבור של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, העוסק בדרכי ההתמודדות של היהדות עם הלכי הרוח המודרניים שרווחו בסוף המאה ה-19.

החיבור נכתב ככל הנראה בשנותיה הראשונות של המאה ה־20, שנות ה-30 לחייו של הרב קוק, כשכיהן ברבנות העיר בויסק שבלטביה, והוא מציג גישה מהפכנית בכל הקשור ליחס התורני הנדרש אל הזרמים המחשבתיים החדשים. היות שכתב יד זה הוכן כספר להמונים, הגותו של הרב קוק בנושאים אלו מוצגת בחיבור זה בצורה מבוארת ונרחבת יותר מאשר בכתביו המאוחרים יותר, שחלקם הגדול הוא פיסקאות מלוקטות. ישנם חלקים מחיבור זה החוזרים ומודגשים בכתבים מאוחרים יותר, לעומת זאת בחלקים אחרים נראה כי הרב קוק שינה את גישתו ואת סגנונו מאוחר יותר[1]. הספר כולל 53 פרקים.

הוצאת הספר ומהדורותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב היד של החיבור תואר בעבר בשם 'מורה נבוכים החדש' (בהשאלה מספרו המפורסם של הרמב"ם)[2]. החיבור מופיע ברשימת כתבי הראי"ה שפרסמה האגודה להוצאת כתבי הרב קוק שנוסדה לאחר מותו במטרה לפרסם את כתביו.

גרסה בלתי ערוכה (אך שלמה מבחינה תוכנית) הופצה ברשת[3] בשנת 2010. כמה חודשים לאחר מכן, בתמוז תש"ע, יצא לאור החיבור לאור בהשמטות, בתוך הספר פנקסי הראי"ה - חלק ב', בהוצאת מכון הרצי"ה, ללא השם "לנבוכי הדור"[4].

מהדורת שלמה, ערוכה ומוגהת יצאה לאור בשנת 2014, על ידי הרב שחר רחמני[5] בהוצאת ידיעות ספרים. המהדורה מבוססת על עבודת הדוקטורט של רחמני שעוסקת בספר ובמקומו בין כתבי הרב קוק. המהדורה כוללת גם תוכן מפורט, מפתח מקורות ומפתח הפניות לכתבי הרב קוק. בסוף המהדורה הוסיף רחמני אחרית דבר בשם "שיפולי גלימתו", הממקמת את החיבור על רצף כתביו של הראי"ה ומתארת את תולדות כתב היד של החיבור.

בניגוד לרובם של כתבי הרב קוק, הספר לא עבר עריכה של בנו הרב צבי יהודה קוק או של הרב דוד כהן ("הרב הנזיר"). יש הטוענים כי הרב קוק עצמו החליט שלא לפרסמו[6], ועל כן, יש מן הרבנים, בהם הרב שלמה אבינר, שאמרו על עצמם שהם נמנעים מללמוד בספר זה[7].

מטרת כתיבת החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק ב' של החיבור מציג הרב קוק את מטרת כתיבת החיבור, ומזכיר בכך את הקדמתו של הרמב"ם לספר מורה הנבוכים, ממנו שאל הרב קוק את שם ספרו:

והנה מזמן הראשונים ז"ל עד דורינו זה נתרבו הדיעות, והידיעות החדשות שנתרחבו נגעו לפעמים גם כן בנחלת האמונה, עד שלהבלתי מעמיקים ימצאו עוד מקום לנבוכים חדשים, מה שלא יספיקו להם ההישרות הראשונות, כי בזמן ההוא עוד לא נודעו הסיבות המביאות לידי דרכי הנביכה החדשות. על כן זאת היא חובת חכמי דורינו האמיתיים, לצאת בעקבות רבותינו הראשונים לדאוג בעד הנבוכים, ולהרחיב ידיעתם במצב החכמות כפי ארחות הדרישות החדשות, ולהראות איך שצריכות כל האמתיות להיות מושקפות על פי התורה... בייחוד להצעירים שפנו אל המדעים שלא ישארו נבוכים, על ידי מה שנודיעם עמקי שרשי התורה בטהרתם.

נושאים הנידונים בחיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

התורה והמוסר האנושי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיקרון המרכזי ביותר בחיי האדם "שלא ייתכן לשום אדם בעל תכונה אנושית להכחישו, הינו היושר והצדק". לכן על אנשי התורה למצוא את הדרך להסביר את המקומות בהם נראה כי דברי התורה מנוגדים למוסר האנושי, וזאת על ידי דרישת טעמי התורה והדגשת הצד הלאומי שבהם.

התורה והדטרמיניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדולי ישראל דחו מכל וכל את "שיטת הקדמות" של אריסטו, לפיה העולם קיים מאז ומתמיד, ולא נברא, בעיקר מכיוון שהמסקנה הנובעת ממנה היא כי העולם "מוכרח" (דטרמיניסטי), ואם כן אין לכאורה מקום לרצון ולבחירה החופשית. מכיוון שהמדע העכשווי (סוף המאה ה-19) נוטה לדעה שהעולם מוכרח, הרי שיש להדגיש כי גם אם כך הדבר, הרי גם מציאות הרצון עצמו היא מוכרחת ביסודה, אלא שהשגתנו אינה מאפשרת הבנה של מושג זה כשלעצמו, ואדרבה - כבני אדם אנו פועלים לפי תחושתנו כבעלי רצון חופשי.

מעשה בראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיקרון הבסיסי בהבנת מעשה בראשית המתואר בתורה הינו, כי הדברים אינם כפשוטם, אלא הם מסתרי התורה, ועיקר כוונתם היא היישרת הצד המוסרי של האדם ולאו דווקא תיאור פיזיקלי-מדעי של תהליך הבריאה, ו"אחת לנו אם נפרש שהיה המעשה ההוא מכוון ביום תמים של כ"ד שעות, או שסתמה התורה כמה עלה זמן לכל שכלול"[8]. גם למעשה עץ הדעת מוצע פירוש מוסרי-טבעי (בהתאם לגישה הכללית של החיבור), לפיו האדם הגיע "מטבעו ורגשו הפנימי" להכרה כי ראוי לו שלא להיכנע לתשוקותיו מעבר למה שראוי לו, ואז נגלה אליו דבר ה' שציווהו לאכול מכל עץ הגן מלבד עץ הדעת. לו דבק האדם במצב "המנוחה הטבעית" (= ללא תשוקה אל הרע), אזי לא היה צורך בפירוד הנפש מן הגוף, והאדם היה חי לעולם[9]. לפיכך אין ולא יכולה להיות כל סתירה בין גילויי המדע[10] לבין התורה, ואדרבה - כל הגילויים החדשים רק יגרמו להגדלת דעת האלהים, אהבתו ויראתו.

תורה שבעל-פה וקבלת האומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקרי התורה שבעל-פה כפרו בסמכותה, בטענם כי היא התפתחה בידי בני אדם במשך הדורות, ולא באופן אלוהי (בהקבלה לתורת האבולוציה בעולם הפיזי). טענה זו שגויה מעיקרה, שהרי אינה דומה התפתחות פיזית הדורשת זמן רב, ל"תעופת השכל" המסוגל ברגע קט לסקור עולם ומלואו. אך מעבר לכך, עיקר אמונתנו בתורה שבעל-פה אינה רק מצד אלהיותה, אלא גם - ואולי בעיקר - מצד קבלת האומה שקיבלה על עצמה את התורה שבעל-פה, בין אם נאמרה למשה משמיים ובין אם נוצרה על ידי חכמי כל דור ודור. וראיה לכך, שאפילו לעשר הדיברות עצמן, שוודאי נאמרו מפי ה', נדרשה הסכמת עם ישראל, שאמר "נעשה ונשמע". לפיכך, כל הכופר בסמכות התורה שבעל-פה מאיזו סיבה שלא תהיה, הריהו מוציא עצמו מכלל האומה, ו"הדבר הזה הוא ממושכלות הפשוטות שחובת האומה בכללה להתנהג אחרי זקניה וחכמיה, וזאת היא ודאי חובת דין תורה ממש, והיא למעלה מכל חובה"[11].

תורת עם ישראל והיחס לתורות שהסתעפו ממנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אושרה של האנושות יתאפשר רק כאשר כל אומה תפתח את כשרונותיה, ללא שאומות אחרות יצרו את צעדיה. הכשרון של האומה הישראלית הינו חכמת האלהות והמוסר (וזה מוכח הן על פי טבע האומה והן על פי ההיסטוריה שלה), ועל כן תפקידה הלאומי הוא להיות לאור גויים על ידי חכמת התורה, ומכאן ששמירת התורה היא צורך לאומי ולא רק דתי. עם זאת, אין לראות את התורות שהסתעפו מתורת ישראל[12] בעין רעה, שכן יש בהן גרעין מוסרי חיובי (ולכן אף ייתכן שלמייסדיהן נעשו מופתים ושהייתה להם מעין רוח הקודש), אך בתנאי שיבטלו את טענתם לפיה בטל ערכו של עם ישראל, שהרי טענה זו עוקרת את כל ההצדקה לקיומן. מכאן ניתן להבין את ההתנגדות החריפה של עם ישראל להמרת דת, שמהווה למעשה בגידה לאומית. ואף המרת דת ליהדות (גיור) הינו תהליך שלא קל לעם ישראל לקבלו, שכן לגר אין את התודעה הלאומית של העם והוא אף נטש את לאומיותו-שלו, אך עם זאת סוף כל סוף הוא תורם בגיורו לקידום האנושות כולה את יעדה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרב יוסף קלנר (במכתב שפורסם בפורום "בחדרי חרדים") מונה שלושה עניינים מרכזיים בחיבור בהם שינה לדבריו הרב קוק את גישתו: העמדת יסוד האמונה על המוסר הטבעי (רעיון ממנו מסתייג הרב ב"טללי אורות" פיסקה ג), חיוביות מסוימת כלפי הנצרות (שהפכה ליחס עוין כלפיה וראייתה כ"ארס רוחני", כגון ב"אורות ישראל ותחייתו" פרק ד) וכן הסגנון ההסברתי-הרציונלי של החיבור (שהוא נדיר יחסית בכתבי הרב המאוחרים יותר, שסגנונם מעין נבואי).
  2. ^ כך גם כינהו הרב הנזיר בפירושו לספר הכוזרי
  3. ^ בגרסה זו לא צוין שם המהדיר או המוציא לאור. במהדורה המודפסת כתב הרב רחמני שהקובץ הדיגיטלי נגנב ממנו.
  4. ^ מתוך ההקדמה: "במספר מקומות הדברים שבכתב היד טעונים הסבר רחב מכבשונו של עולם, והם יודפסו בעזרת ה' כשיושלם ביאורם".
  5. ^ הרב רחמני, בוגר ישיבת מרכז הרב, משמש כיום (2010) כר"מ בישיבת נתיב מאיר בירושלים.
  6. ^ זאת למרות שהספר מופיע ברשימת הספרים המתוכננים של האגודה להוצאת כתבי הרב קוק
  7. ^ יונתן אוריך, הרב אבינר: לא אקרא את "לנבוכי הדור", י"ז סיון ה´תש"ע, באתר כיפה.
  8. ^ הרעיון העקרוני מופיע גם באגרות הראי"ה אגרת צ"א.
  9. ^ ובתשובה לשאלה המתבקשת איך יהיה מקום בעולם לכל האנשים אם לא ימותו, עונה הרב קוק כי "ברוב ההשתלמות ההדרגית יתגלו עוד בנקל דרכים להתיישב בכוכבים רבים ועולמות אין מספר".
  10. ^ הרב קוק מזכיר בהקשר זה את קאנט, לפלס ודרווין.
  11. ^ הרעיון בכללותו מופיע גם ב"אדר היקר" עמודים לח-לט.
  12. ^ הכוונה לנצרות ולאסלאם.