עליית החסידים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עליות לארץ ישראל והתיישבות בה

עליות קדומות בולטות לארץ ישראל:

עליות בעת העתיקה
עליות בימי הביניים:
עליות בעת החדשה:

עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה

מפת ארץ ישראל וסביבתה, 1736
היסטוריה של ארץ ישראל
היסטוריה של מדינת ישראלהמנדט הבריטיהתקופה העות'מאנית בארץ ישראלהתקופה הממלוכית בארץ ישראלהתקופה הצלבנית בארץ ישראלהתקופה הערבית בארץ ישראלהתקופה הביזנטית בארץ ישראלהתקופה הרומית בארץ ישראלממלכת החשמונאיםהתקופה ההלניסטית בארץ ישראלהתקופה הפרסית בארץ ישראלממלכת יהודהממלכת יהודהממלכת ישראל המאוחדתכנען
לוח התקופות בארץ ישראל

עליית החסידים או עליית תלמידי הבעל שם טוב היא גלי עליית החסידים לארץ ישראל בקבוצות וביחידים משנת ה'תק"ז (1747) ביניהם רבים הקשורים לרבי ישראל בעל שם טוב. את עלייה זו מציינת במיוחד שיירה המונית שבאה בשנת ה'תקל"ז (1777) והתיישבה בגליל, הייתה השיירה המשמעותית הראשונה של חסידים שהגיעה לארץ והגדולה מבין הקבוצות שהגיעו באותה תקופה.

השיירה הונהגה בראשות רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקליסק תלמידיו של המגיד ממזריטש ממשיכו של הבעש"ט ומנתה כ-300 איש שהיוו כ-5 אחוזים מכלל היהודים בארץ ישראל באותו הזמן. רוב רובם של העולים בעלייה זו לא היו חסידים, אלא כאלו שהצטרפו לקבוצה החסידית בדרך לארץ.[1] בזכות עלייה זו והתשתית שיצרה חוזקו קהילות יהודיות שונות בארץ והתחזקו קשרים בין יהודי אשכנז החסידים לבין חכמי הנסתר תלמידי קבלת האר"י הספרדיים.

עליות חסידים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בחיי הבעש"ט ובשנות פעולתו העיקריות, בשנת 1740 ה'ת"ק התארגנו עליות חסידים של יחידים וחבורות שהתיישבו בגליל, בצפת ובטבריה.

כפי שמציין אברהם יערי במאמרו:

"משנת ת"ק (1740) לערך עד שנת פטירתו תק"ך (1760) עלו חסידים רבים לארץ-ישראל, מרבותיו, חבריו, ותלמידיו של הבעש"ט, ומהם שעלו בהשפעתו ובעזרתו, כגון גיסו ר' אברהם גרשון מקיטוב, ר' נחמן מהורודנקה ועוד. מהם שעמדו לעלות; ואף התחילו בהכנות לעליה ויצאו לדרך, אבל לא נסתייע הדבר בידם, כגון הבעש"ט עצמו ותלמידו המובהק ר' יעקב יוסף המגיד מפולנא, שהבעש"ט מסר בידו איגרת-המלצה לגיסו שכבר ישב בארץ. כל העליות הללו היו עליות יחידים וחבורות קטנות, ובין העולים היו רבים שהיו שייכים עוד לחסידים הסגפנים שקדמו לבעש"ט, מסוג חסידי קלויז בראד, ומהם שעמדו בשני המחנות, היו תחילה בחוג החסידים הסגפנים והצטרפו לאחר מכן לחוג חסידי הבעש"ט."

אברהם יערי, "עליית החסידים ההמונית לא"י", מחניים, מ"ו

רבי אברהם גרשון מקיטוב גיסו של הבעש"ט עלה כנראה בשנת ה'תק"ז (1747), התיישב בחברון בהמשך עבר לירושלים ובה הצטרף אל ישיבת המקובלים בית אל שהוקמה על ידי ר' גדליה חיון ב-1737, ובראשה עמד החכם התמני ר' שלום שרעבי משנת 1750.

רבי נחמן מהורדנקא תלמידו של הבעש"ט עלה לארץ ישראל עוד לפני שנת ה'ת"ק, יחד עם בנו רבי שמשון חיים, אך חזר לחו"ל בהשפעת חלום שפירשו כרמז לעדיפות דרכו של הבעל שם טוב בעבודת ה' שלא על ידי סיגופים. ושוב עלה לארץ ישראל באלול תקכ"ד, ערב ראש השנה תקכ"ה (אוקטובר 1764), עם הקבוצה הראשונה המאורגנת של תלמידי הבעש"ט, יחד עם רבי מנחם מנדל מפרמישלן, בספינת עולי-רגל שהייתה יוצאת מדי חודש אלול מאיסטנבול שבטורקיה לעבר נמל יפו. מאז שהה בעיר טבריה. בשל המספר הקטן יחסית של העולים בעלייה זו, אין עלייה זו נמנית על ידי ההיסטוריונים כעלייה החסידית הראשונה, וכעליה הראשונה נחשבת עליית החסידים משנת תקל"ז.

חסידות קרלין הייתה פעילה מראשיתה ביישוב בארץ ישראל. רבי יעקב בנו של רבי אהרן הגדול מקרלין, עלה לארץ ישראל בסביבות שנת 1770 והקים את הגרעין החסידי הראשון בארץ.

עליית תלמידי המגיד ממזריטש[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי מנחם מנדל מויטבסק נחשב עד עלייתו לארץ, לרבם של החסידים בבלארוס ובליטא. בשנת 1777 (תקל"ז) עלה לארץ ישראל ביחד עם תלמידו ורעו רבי אברהם מקאליסק בראשות שיירה שמנתה מעל 300 איש שבגרעינה קבוצה מחסידיהם, עלייה זו היוותה חמשה אחוזים מכלל (6000) היהודים בארץ ישראל. רבי שניאור זלמן מליאדי האדמו"ר מחב"ד הצטרף אליהם אך בדרכו שוכנע על ידי רבי מנחם מענדל ורבי אברהם להישאר על מנת להנהיג את החסידים ברוסיה הלבנה וליטא.[2]

אחת מהקבוצות של השיירה הקדימה להפליג בעונה שטרם הייתה בטוחה להפלגה. הספינה אליה הצטרפו טבעה באזור חצי האי קרים. מתוך 83 יהודים שהיו בספינה זו ניצלו רק כ-30. חלקם שבו על עקבותיהם וחלקם המשיכו בנחישות לארץ ישראל.[3]

עלייה זו פגשה בארץ עלייה נוספת של כ-130 יהודים מצפון אפריקה, כנראה מתוניס, אף הם הגיעו באותה תקופה והתיישבו בגליל.

התיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הגיעו החסידים לארץ ישראל והתיישבו בצפת המשיכו לרדוף אותם כתבי החרמות של המתנגדים מאירופה, כחלק מן הפולמוס נגד החסידות. כתבי ההתנגדות הללו עוררו את האשכנזים בארץ ישראל לרדוף את העולים החדשים, ואליהם הצטרפו גם ספרדים מארץ ישראל. עם זאת, למרות המחלוקת בין המתנגדים תלמידי הגר"א המכונים גם בשם הפרושים לבין החסידים, לא נמנעו קהילות המתנגדים שבגולה לשלוח כספים אל העולים החסידים שבארץ, בטרם עלו הפרושים אליה כ-40 שנה מאוחר יותר, כמו כן מאוחר יותר באחת מהמחלוקות בענייני חלוקת הכספים שהייתה בתוך עדת הפרושים בירושלים בינם לבין עצמם, הם מינו לבוררות והכרעה בנושא זה דווקא שני חכמים שהיו מחסידי חב"ד שבחברון.[4]

התנגדות אליהם, הביאה לכך שבשנת 1781 חלק מן החסידים עברו מצפת להתגורר בטבריה ובשנת 1785 בשל מגפה שפקדה את צפת עברו הנותרים מן החסידים לפקיעין בה לא שרתה המגפה. בטבריה זכו החסידים לכבוד רב מידי היהודים הספרדים בני העיר. בשל הסכנה ליהודים אשכנזים לגור בירושלים, בעקבות החובות שהותיר אחריו רבי יהודה החסיד, לא התיישבו עולים אלה בה.

החסידים הרחיבו את תחום המחיה של היישוב היהודי בעיר טבריה, ואף הקימו מבנה שבו שכנו בית כנסת, דירה, ומקווה טהרה (כיום משמש המבנה את חסידות קרלין).

ב-1787 נפטר ר' מנחם מויטבסק וההנהגה עברה אל ר' אברהם הכהן מקאליסק עד פטירתו בשנת תק"ע 1810. החסידים שלחו לקהילות ישראל בגולה שליחים מדי שנה ובידם אגרות על המצב בארץ ישראל ועל חשיבות היישוב בה, השליחים אספו כספים לטובת היישוב בארץ, עודדו והדריכו את הרוצים לעלות לארץ ישראל בעקבותם. בין העולים בעקבות היישוב החסידי נמנית קבוצה של חסידי אוקריינה ופולין, בראשות ר' יעקב שמשון משיפיטובקה ואדמורים נוספים שעלו בשנת 1794. בטרם עלייתו עבר ר' שמשון אצל יהודי ארצות המזרח בשליחות החסידים שבארץ. בשנת 1798 עלה ר' זאב וולף מטשארניאוסטרא. ובאותה שנה בא לארץ נכד הבעל-שם-טוב רבי נחמן מברסלב אשר שהה בארץ כחצי שנה אך חזר שוב לגולה. עלייתם של דמויות בולטות אלה עשו רושם ופרסום רב בקרב בני הגולה.

מלחמות נפוליאון ומסע נפוליאון בארץ ישראל בשנת 1799 הקשו על יהודי אירופה לעלות לארץ.

ב-1801 פרצה מחלוקת רעיונית בהבנת מהות החסידות, בין ר' אברהם מקאליסק לבין ר' שניאור זלמן מלאדי מייסד חסידות חב"ד, מחלוקת זו הביאה לעזיבתם של קבוצת חסידים מטבריה לחברון וליצירת קהילת חסידי חב"ד בה. בעקבותיהם עלו חסידי חב"ד נוספים ותרמו לחיזוק משמעותי של היישוב היהודי בחברון.

על אף המחלוקת בין המתנגדים לחסידים השתתפו גם הם בתמיכה ביישוב החסידי בארץ באמצעות ארגונם רוזני וילנה, עד לעליית תלמידי הגר"א החל מ-1808 שאז העבירו את תמיכתם לבני עדתם, אך גם אחרי כן קיימו שתי הקבוצות הנ"ל שיתוף פעולה בעניינים רבים בארץ. על כך כותב יערי:

"שנתיים לפני פטירתו זכה עוד ר' אברהם מקאליסק, מנהיג עדת-החסידים בטבריה, לראות בעליית תלמידי הגר"א הראשונים והתיישבותם בצפת. המתנגדים באו אפוא בעקבות החסידים. אף-על-פי שלגבי המגבית בליטא פעלה כל עדה לחוד, החסידים לחוד והפרושים לחוד הרי לגבי המגבית בשאר הארצות ולגבי הפעולות המדיניות של היישוב, התאחדו החסידים והמתנגדים-הפרושים לפעולה משותפת, וכך הביאה ארץ-ישראל להתקרבות ולהתפייסות בין שני פלגי האומה שבמזרח-אירופה, ושתי העדות, החסידים והפרושים, גם יחד, פעלו בבוא שעת-הכושר הראשונה לחיזוק היישוב בירושלים, עד שהייתה ירושלים תוך עשרים שנה - באמצע המאה התשע-עשרה - לעיר שרובה יהודים.",

אברהם יערי, "עליית החסידים ההמונית לא"י", מחניים, מ"ו

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב ברנאי, ‏אגרות חסידים מארץ ישראל, מן המחצית השנייה של המאה הי"ח ומראשית המאה הי"ט, יוצאות לאור בתוספת הערות ומבוא כללי על ידי יעקב ברנאי. מבואות לאיגרות מתוך: ״העליות הראשונות של החסידים לארץ-ישראל״ מאת ישראל היילפרין. ספרייה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל - מקורות. יד יצחק בן צבי, ירושלים, תש"ם, באתר HebrewBooks

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו-1955.
  • מאיר יזרעאלי, החסידים הראשונים ביישוב ארץ-ישראל, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשנ"ה-1995
  • נחום קרלינסקי, היסטוריה שכנגד: 'איגרות החסידים מארץ ישראל', הטקסט והקונטקסט, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, תשנ"ט, 232 עמ'[5]
  • חיה שטיימן-כ"ץ, ראשיתן של עליות חסידים, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, תשמ"ז-1987
  • יחיאל גרנטשטין, תלמידי הבעל-שם-טוב בארץ ישראל -למעלה ממאתיים שנה לעליית תלמידיהם של הבעש"ט ושל המגיד ממזריץ' לארץ-ישראל, הוצאת מאור, תשמ"ב / 1982.
מאמרים

הדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהרן סורסקי, יסוד המעלה, בני ברק: הוצאת זיותנים, תשנ"א-1991[6] (תולדות היישוב החסידי בארץ ישראל).
  • יעקב אדלשטיין, עליות, כיסופים והתרפקות על הגאולה (200 לעליית החסידים),‫ כיוונים, 27, תשמ"ה, עמ' 145–153.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יעקב ברנאי, אגרות חסידים מארץ-ישראל - מן המחצית השנייה של המאה הי"ח ומראשית המאה הי"ט, הוצאת יד בן-צבי, ירושלים ה'תש"מ, עמ' 75
  2. ^ בית רבי ז', ב.
  3. ^ ד"ר מור אלטושלר, עליית החסידים בשנת תקל"ז (1777)
  4. ^ אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים - חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, הוצאת שלם, ירושלים ה'תשס"ז, עמ' ?
  5. ^ ביקורת: שמואל פיינר, ‏מתנועת תחייה דתית לחברה אורתודוקסית-חרדית: החסידות בראי האיגרות מארץ-ישראל, קתדרה 104, יוני 2002, עמ' 169-165
  6. ^ ביקורת: דוד אסף, ‏'כבוד אלקים הסתר דבר': פרק נוסף בהיסטוריוגרפיה האורתודוקסית של החסידות בארץ-ישראל, קתדרה 68, יוני 1993, עמ' 66-57