עליית המרקסיזם בצ'ילה
עליית המרקסיזם בצ'ילה הוא כינוי לתקופה בהיסטוריה של צ'ילה בין השנים 1970 ל-1973, שבמהלכן שלטה המפלגה המרקסיסטית בצ'ילה, וסלבדור איינדה ראש המפלגה כיהן כנשיא. שלטון המרקסיסטים השפיע רבות על המשך ההיסטוריה של המדינה, בעיקר בעקבות הפלתו בהפיכה צבאית אלימה בהובלת אוגוסטו פינושה, שהובילה לדיקטטורה הצבאית בצ'ילה. איינדה הוא המנהיג המרקסיסט הראשון בעולם שנבחר בבחירות דמוקרטיות. שלטונו הקצר התאפיין באי יציבות פוליטית, שהסתיימה בהפיכה צבאית מהאלימות שידע העולם. לאורך כל שלטונו, פעלה ארצות הברית מסביב לשעון על מנת לנעוץ מקלות בגלגלי השלטון שלו, מתוך החשש ממדינה קומוניסטית בחצי הכדור המערבי (כדוגמת קובה). בכך, עליית המרקסיזם בצ'ילה משמשת תמונת מראה למאבקים הבינלאומיים שאפיינו את המלחמה הקרה בין הגוש המערבי בהובלת ארצות הברית לגוש הקומוניסטי בהובלת ברית המועצות.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – היסטוריה של צ'ילה
צ'ילה עד המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
צ'ילה היא מדינה צרה וארוכה השוכנת בין הרי האנדים לאוקיינוס השקט, במערב אמריקה הדרומית. רוחבה הממוצע ממערב למזרח הוא בערך 160 ק"מ, כאשר המרחק מצפון לדרום הוא כמעט 4,800 ק"מ. עיקר האוכלוסייה בצ'ילה מרוכזת בעמק השוכן בדרום המדינה, שהוא החלק היחיד שבו הקרקעות מתאימות לחקלאות והאקלים נוח למחיה. לכן, התרכזות האוכלוסייה צ'ילה באזור קטן אחד תרמה לאחדות האומה, ומנעה היווצרות של תנועות היבדלות שמהן סבלו מדינות רבות אחרות באזור, כגון פרו ובוליביה[1].
המתיישבים הספרדים שהגיעו לצ'ילה במאה ה-16 חילקו את הקרקע לנחלות גדולות מאוד, כפי שקרה במדינות אחרות באמריקה הדרומית. מסיבה זו, נוצרה באופן מסורתי בצ'ילה אוליגרכיה קטנה אך חזקה השולטת במרבית הקרקעות והמשאבים[2]. האוליגרכיה החזקה, שהשתרשה והביאה באופן טבעי לחברה מעמדית עם פערים עצומים בין השכבות החזקות לחלשות, נשמרה גם לאחר קבלת העצמאות של צ'ילה[3]. פערי המעמדות, והשליטה של האוליגרכיות בפוליטיקה ובכלכלה הצ'ילאנית, הגיעו לשיא במאה ה-20, יחד עם התערבות הולכת וגדלה של ארצות הברית בכלכלה.
צ'ילה במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת המאה ה-20 העימות בין השכבות החלשות, שהחלו מתמרדות, לבין האוליגרכיה שנתמכה על ידי הממשל והחברות האמריקניות שפעלו בצ'ילה, הלך וגבר, והפך קשה יותר עקב קיפאון פוליטי שנקלעה אליו המדינה. החל משנות ה-20 ממשלות צ'ילה ביצעו מספר שינויים מהותיים במערכת המדינית במטרה להפוך אותה לדמוקרטית יותר. ב-1925 נחקקה חוקה חדשה לצ'ילה שקבעה כי הבחירות לנשיאות ולבתי הנבחרים יערכו בשנים שונות. רעיון זה אמנם היה יוזמה חיובית, שנועד לחזק את הפרדת הרשויות, אך בפועל הוביל לאי התאמה בין הנבחרים בסנאט ובבית התחתון לנשיא, שכן הם נבחרו בשנים שונות. לצד המשבר הפוליטי שהדבר יצר, יוזמות דמוקרטיות נוספות הביאו להתחזקות של גוש השמאל, למורת רוחה של האצולה[2].
עם התחזקות השמאל נוצר מצב פוליטי שבו שלוש המפלגות - מפלגת השמאל, מפלגת המרכז הקתולית ומפלגת הימין (המזוהה עם האוליגרכיה) - נותרו במאזן כוחות שווה פחות או יותר. בשנת 1964 נדמה היה כי המשבר הפוליטי הסתיים, כאשר מועמד המרכז אדוארדו פריי, אביו של נשיא צ'ילה לעתיד אדוארדו פריי רואיס-טאגלה, זכה ברוב גדול של קולות. פריי מיהר לפעול וביצע פעולות רבות שנעו בתווך שבין סוציאליזם לשמירה על היחסים הטובים עם האצולה וארצות הברית. מצד אחד, הוא ביצע רפורמות סוציאליסטיות שונות, כמו הרחבת החינוך לשכבות העניות, פיצול נחלות קרקע גדולות וקנייה של חברות אמריקניות תוך העברת הבעלות לממשלה. מצד שני, הוא המשיך להיעזר בתמיכה אמריקנית ולא פעל בצורה דרסטית כנגד האצולה[4]. עמדתו המתפשרת של פריי לא מצאה חן בעיני הציבור, כשהשמאל תפס את פעולותיו כמתונות מדי והימין תפס אותן כקיצוניות מדי.
המשבר הפוליטי לווה כל העת בקריסה איטית של הכלכלה. פעולותיו של פריי לא הצליחו לעצור את התדרדרותה הכלכלית של המדינה כפי שקיוו בציבור. הכלכלה הייתה בשפל וסבלה משביתות, אינפלציה ומחסור במוצרים וחומרי גלם. לאחר שפריי כשל בניסיון להביא איזון פוליטי במדינה ולייצב את הכלכלה, נערכו בחירות בשנת 1970, בהן התמודד סלבדור איינדה כראש המפלגה השמאלית.
בתקופה זו חברות אמריקאיות רבות פעלו בצ'ילה, בדומה למדינות רבות אחרות באמריקה הדרומית. ממשלת ארצות הברית תמכה מאז ומעולם במנהיגים הצ'יליאנים מהמעמד העליון, משום שהבטיחו את האינטרס הכלכלי האמריקאי. אף על פי כן, צמיחתו של גוש השמאל והתקדמותו של איינדה הטרידה עד מאוד את הממשל האמריקאי.
עליית איינדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סלוודור איינדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – סלבדור איינדה
איינדה נולד בשנת 1908 למשפחה מן המעמד הבינוני גבוה, אמו הייתה ממוצא בלגי ואביו ממוצא בסקי[5]. הוא למד רפואה באוניברסיטת סנטיאגו דה צ'ילה, ובשנת 1933 פרסם את עבודת הגמר שלו כדוקטור לרפואה, המתמקדת ברפואה חברתית. כבר בימי לימודיו באוניברסיטה היה מרקסיסט מוצהר[6], ומאוחר יותר, בשנת 1938, עמד בראש מפלגת "החזית העממית" שהשתייכה לגוש השמאל. בין השנים 1938–1940 שימש איינדה שר הבריאות מטעם המפלגה, והצטיין בתפקיד זה. כשר בריאות פעל להדברת הטיפוס, להפצת תרופות כנגד מחלות מין, הרחבת שירותי רפואת שיניים בבתי ספר ותקצוב מרכזים להיגיינה ציבורית[5]. לאחר כהונתו כשר בריאות נותר בפוליטיקה וניסה להיבחר לנשיאות צ'ילה במשך שלושה עשורים עם המפלגה שהקים, "המפלגה הסוציאליסטית של צ'ילה", אך ללא הצלחה. מפלגתו ייצגה אידאולוגיה מרקסיסטית קיצונית, על אף שאיינדה נחשב מתון יחסית לשמאל הצ'יליאני, שכן הוא חתר לבצע רפורמה מרקסיסטית בצ'ילה בדרכים דמוקרטיות ולא בהפיכה. מאפיין בולט של איינדה לכל אורך דרכו הפוליטית הוא הצמדותו הבלתי מתפשרת לערכים דמוקטיים ומחויבותו להליך החוקי.
עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1970, לאחר שלוש ניסיונות להיבחר לנשיאות שלא צלחו, זכה איינדה ב-36% מהקולות, כשעמד בראש ברית מפלגות השמאל. בכך הוא גבר באחוז אחד בלבד על מועמד הימין. ישנן טענות על תמיכה כספית אמריקנית בסבב בחירות זה, שנועדו למנוע את זכייתו של איינדה[7], אך תמיכה זו לא הועילה דיו, והפרלמנט אישר את כהונתו בתנאי לתיקוני חקיקה שהבטיחו את חופש העיתונות וחירויות אחרות[6].
בחירתו של איינדה לנשיאות התאפשרה בעקבות צמיחתו של גוש השמאל, אך בעיקר בעקבות פיצול בגוש המרכז והימין. חלקים רחבים מהציבור לא השתייכו למחנה המרקסיסטי, ונחרדו ממצעה הרדיקלי של הברית השמאלית, שחתרה לכונן בצ'ילה משטר קומוניסטי. החשש גבר בעקבות הקצנה של השמאל בצ'ילה בשנים שלפני בחירת איינדה. למשל, הקמתו של ארגון "קבוצת השמאל המהפכני", ארגון של פועלים, תושבי שכונות העוני ואיכרים אשר אגר נשק וניהל פעילות מחתרתית, הביא לפחד גדול הן בימין והן במרכז המפה הפוליטית שארגונים מעין אלה ייהפכו ללגיטימיים ויפעלו לביצוע הפיכה מרקסיסטית[5]. במהלך מערכת הבחירות אף הציגו מפלגות הימין כרזות בהן מוצגים הטנקים הסובייטים ברחובות פראג ב-1968, כאזהרה למה שעלול לקרות בצ'ילה[8].
לאחר זכייתו בבחירות הקים איינדה קואליציה יחד עם המפלגה הסוציאליסטית, המפלגה הקומוניסטית, המפלגה הרדיקלית ומפלגת האיכרים. איינדה מעולם לא הזדהה עם הקומוניזם הסובייטי, והעביר ביקורת פומבית פעמים רבות על התנהלותה של ברית המועצות והשלטון החד-מפלגתי. הוא היה אידיאליסט ודמוקרט מושבע[5]. אך שותפיו לקואליציה, שהרכיבו את המפלגות השמאליות הקיצוניות, היו בעיקר צעירים נלהבים, "ילדי פרחים", שביקשו לבצע שינויים מהפכניים. הישענותו של איינדה על בסיס פוליטי קיצוני ובחלקו אף מהפכני הערימה קשיים על התנהלות הממשלה, יחד עם קשיים שהערימה האופוזיציה. שלטונו של איינדה, המרקסיסט הראשון בעולם שנבחר בבחירות דמוקרטיות, היה רצוף תמורות ומהלומות.
שלטון איינדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממשלתו של איינדה החלה לבצע מהלכים סוציאליסטים מרגע שהוקמה. משרדי השיכון, הבריאות והחינוך קיבלו תקציבי ענק, אף שהדבר גרם להיפערות גרעון תקציבי גדול. בבתי ספר חולק חלב ומזון לכל התלמידים, דבר שסייע להמוני ילדים מן המעמד הנמוך שרבים מהם סבלו מחרפת רעב. ספרי מופת מהעולם הופצו במחיר זעום כדי לאפשר גישה לתרבות גבוהה גם בשכבות החלשות, והועלה שכר המינימום משמעותית. לצד פעולות אלה, הממשלה גם הלאימה חברות רבות, בהן חברות אמריקניות שפעלו בצ'ילה, מה שלא עלה בקנה אחד עם הסטטוס קוו ששרר עד אז בין צ'ילה לארצות הברית, אשר אפשר לחברות אמריקניות להשתמש במשאבים שונים בתוך צ'ילה[10]. איינדה הפקיע את חברות הנחושת האמריקניות ללא פיצוי, ביצע רפורמה אגררית (חלוקת האדמות החקלאיות מחדש) באדמות שהיו בבעלות פרטית, והקפיא בצווי פיקוח את עליית המחירים. כדי להתגבר על הגירעון שנוצר הממשל הדפיס כסף, מה שהוביל לאינפלציה שהלכה והתגברה החל משנת 1972[10]. מלבד זאת, הוא קשר קשרים חזקים עם העולם הקומוניסטי, לרבות הזמנתם של קובנים רבים לשמש יועצים לממשל, מה שהחריד את אנשי הצבא[11].
המצב הכלכלי היה עד מהרה בכי רע. ההלאמה של חברות זרות הובילה להפסקת השקעות חיצוניות בצ'ילה, וכתוצאה מכך הפסיקה גם זרימה של מוצרים מאירופה וארצות הברית. הדבר הוביל למחסור חמור במצרכים רבים ובמזון[12]. בעקבות זאת התארגנו, בהובלת מנהיגי הימין, שביתות ענק ומחאות כנגד הממשלה[7]. אם לא די בכך, איינדה גם סבל מחוסר משילות רב בקונגרס. פעולות רבות שלו נבלמו על ידי האופוזיציה, ומשום שעל פי חוקת צ'ילה אסור לבצע שינויים מהותיים בהתבסס על רוב זעום, הוא נאלץ לנסות לנהל את המדינה מבלי לשנות את המערכת החוקית, מה שהקשה עליו להוציא לפועל את תוכניותיו. הדבר הוביל למרמור פנימי בתוך הגוש של איינדה[13].
הזעם האמריקני על פעולותיו של איינדה הוביל לדילול התמיכה האמריקנית שניתנה בעבר לצ'ילה, ולצד זאת פסקו מרבית ההשקעות במשק. המצב הכלכלי, חוסר המשילות הממשלתית והפחד הציבורי מפני השמאל העולה הובילו לכאוס חברתי שהתבטא בציפייה מסוימת להפיכה, מצד צדדים רבים בציבור. כאשר האלימות והפשיעה גברו ברחובות האמונה בשלטון החוק הלכה ונשחקה בכל צדדי הקשת הפוליטית, וארגונים רבים החלו להתכונן להפיכה הצפויה[14]. אולם ההפיכה שהגיעה לבסוף, על אף שהגיעה מן הצבא המקומי, לא התעוררה רק מתוך הרצון הציבורי בהפיכה, אלא גם מתוך לחץ חיצוני, ואפילו תמיכה אקטיבית, של ממשלת ארצות הברית (ראו פרק: המעורבות האמריקנית בהפלת איינדה).
ההפיכה הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – ההפיכה הצבאית בצ'ילה (1973)
ראשית ההפיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תקופה של 3 שנים תחת שלטון איינדה, בהן הכלכלה חוותה משברים עצומים כתוצאה מאוזלת היד והרפורמות הכושלות של הממשלה, לצד סנקציות כלכליות מצד ארצות הברית, וגעישה פוליטית בתוך הציבור, הגיעה ההפיכה שכולם ציפו לה. בבוקר ה-11 בספטמבר 1973 שלושת זרועותיו של צבא צ'ילה - האוויר, היבשה והים - פתחו בהפיכה יזומה שנקבעה עשרה ימים קודם לכן. חיל האוויר הפציץ את ארמון הנשיאות בסנטיאגו וטנקים נסעו ברחובות העיר והפציצו מבנים ממשלתיים. איינדה, ששכן בארמון הנשיאות, הבין עד מהרה שגורלו נחרץ, והורה לשומרי ארמון הנשיאות להיכנע. לאחר מכן הוא מת - הטענה הרווחת היא כי הוא התאבד באמצעות תת-מקלע שהוענק לו במתנה על ידי פידל קסטרו, על אף שיש גם טענות סותרות לפיהן הוא נורה למוות בידי החיילים שפרצו לארמון[15].
בראשיתה ההפיכה נתמכה על ידי האוליגרכיה ואף על ידי חלק נכבד ממעמד הביניים, שמאסו בתוהו ובוהו הכלכלי, האלימות והפשיעה, וראו בשלטון הצבאי שלב מעבר הכרחי למצב שבו צ'ילה הייתה לפני איינדה, תחת שלטון המעמד הבינוני-גבוה[16]. עם זאת, המשטר הצבאי החדש לא מיהר לשחרר את השלטון. הקונגרס פוזר, הפעילות הפוליטית הושעתה, והמפלגות הפוליטיות השמאליות הוצאו מחוץ לחוק. הצבא אף השתלט באמצעות טנקים וחיילים חמושים על האוניברסיטאות ומינה מושלים צבאיים כרקטורים. בראש ההפיכה עמד מי שעתיד להיות השליט הצבאי הבלתי מעורער של צ'ילה ל-17 השנים שלאחר מכן, הגנרל אאוגוסטו פינושה. פינושה נהפך למנהיג הכת הצבאית כמעט באופן מקרי[17]. שבועיים בלבד לפני ההפיכה, ימים מספר לפני שנקבע התאריך לביצוע ההפיכה, הופעל לחץ רב מצד גנרלים בתוך הצבא על ראש המטה הכללי להתפטר, משום שהתנגד להתערבות הצבא בפוליטיקה. במקומו הוחלט להציב את פינושה, מפקד יחידות הצבא באזור סנטיאגו, שהיה נחשב לקשיש יחסית (בן חמישים ושמונה) ונתפס כאדם מתון שאין בו סכנה לאיש. גם בהערכות הסי איי איי, שאסף מידע אודותיו, תואר פינושה כאדם נעים, דתי, שקט ואיש משפחה, תיאור שאינו תואם למנהיג הפיכה צבאית אלימה. הגנרלים ציפו שהכת הצבאית תפעל כמועצה שראשה מתחלף מפעם לפעם, ובחרו בפינושה להיות ראש המועצה הראשון בין היתר משום שהיה המבוגר שבהם[18].
פעולותיו הברבריות והאלימות של משטר פינושה בראשית ההפיכה, אם כן, היו בלתי צפויות לחלוטין, הן לממשל האמריקני והן לקציני הצבא שלו עצמו. מטרתו של פינושה הייתה בראש ובראשונה לחסל, פשוטו כמשמעו, את השמאל בצ'ילה. בעשרת הימים הראשונים של השלטון הצבאי נכלאו אלפי פעילי שמאל באצטדיון הספורט של סנטיאגו, שהפך למרכז העינויים של המשטר, שם מאות רבות נחקרו, עונו והוצאו להורג באמצעים סדיסטיים. דוגמה מפורסמת לקורבן של הרדיפה הפוליטית בימי ההפיכה הראשונים היא הוצאתו להורג של זמר העם האהוד ויקטור חארה, שהיה מן הזמרים הפופולריים בצ'ילה ונודע בדעותיו השמאליות. חארה, כמו רבים אחרים, נחטף על ידי הצבא והוחזק במשך מספר ימים באצטדיון, שם עונה ונחקר, ולאחר כמה שבועות גופתו התגלתה מוטלת בתעלה כשגופו מנוקב מ-44 קליעים ופניו מושחתים לחלוטין[19]. הופעתן של גופות מתנגדי משטר במקומות שונים הפכה תופעה שגרתית - אלפי צ'יליאנים ש"הועלמו" על ידי הצבא נרצחו ונזרקו בתעלות, נהרות וכדומה. מתנגדים רבים אחרים הועלמו ועקבותיהם מעולם לא התגלו.
השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה
פינושה המשיך לשלוט בצ'ילה במשך 17 שנה, תוך שימוש במשטר טרור שרדף וחיסל כל התנגדות פוליטית. השלטון הצבאי אופיין באלימות הסדיסטית והברברית שבה השתמש הצבא כנגד מתנגדים וחשודים, ובהרג ההמוני שבוצע בעת ההפיכה וגם בתקופה שלאחריה. בתוך 5 שנים בלבד הפכה צ'ילה מדמוקרטיה מתפקדת ומאוזנת בשנת 1970 לדיקטטורה קשה ורצחנית, מהאלימות ביותר שידע העולם, ששלטה קרוב לשני עשורים.
עד שנת 1980 שלט פינושה כמנהיג יחיד בתור ראש החונטה הצבאית, אך תנועות פנימיות בציבור ובתוך הצבא עצמו הובילו לכינון חוקה חדשה, ולאחר משאל עם הפסיד פינושה ומסר את הנשיאות, אך שמר לעצמו את תפקיד המפקד העליון של הצבא. לאחר מכן ויתר גם על תפקיד זה, אך נשאר חבר סנאט בעל מעמד מיוחד עם תפקיד לכל החיים על פי חוקה שניסח בעצמו. לפי חוקה זו, לא ניתן היה להעמיד אותו לדין כלל, גם כאשר "הוועדה הלאומית לשלום ופיוס" בצ'ילה פרסמה כי נרצחו בהוראתו של פינושה 2,279 איש ואישה. 164 מתוכם מסיבות פוליטיות, ו-2,115 על רקע הפרת זכויות אדם. על כן, פינושה נעצר לראשונה רק באוקטובר 1988, כאשר ביקר בלונדון, והחלו נגדו הליכים משפטיים בגין פגיעה באזרחים ספרדים ששהו בצ'ילה. אמנם הליכים אלו לא הועילו, כאשר פינושה חזר לצ'ילה בית המשפט הסיר את חסינותו והוא הועמד לדין בגין פשעים נגד האנושות. ב-2006, טרם הושלם משפטו, מת פינושה בביתו כאשר הוא במעצר בית, בגיל 91. כיום צ'ילה היא מדינה דמוקרטית וחופשית.
המעורבות האמריקנית בהפלת איינדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יחסי ארצות הברית לאמריקה הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי משבר הטילים בקובה האצה ברית המועצות את תכניותיה לפיתוח נשק גרעיני וטילים בליסטיים בין-יבשתיים. תגובתה הנחושה של ארצות הברית הייתה שלעולם לא תניח עוד למשטר מרקסיסטי לקום בחצי הכדור המערבי"
— ג'ארד דיימונד, 'מהפך'
החל מתקופת מלחמות העצמאות של אמריקה הדרומית במאה ה-19 ארצות הברית משחקת כלי דומיננטי בעיצוב היבשת, כחלק מאידיאולגיית "אמריקה לאמריקנים" שהובילה. ארצות הברית שימשה מסייעת כלכלית ופוליטית חזקה למרבית מדינות אמריקה הלטינית, במידה כזו שרבות מהן פיתחו תלות כלכלית בארצות הברית. המצב נוצל במקרים רבים על ידי המעצמה, שהשתמשה בשטחיהן של מדינות באמריקה הדרומית על מנת לקדם אינטרסים של חברות אמריקניות. לשם דוגמה, בגואטמלה, מדינה קטנה יחסית במרכז אמריקה, 'חברת הפירות המאוחדת' האמריקנית שלטה בשטחים עצומים מהמדינה, העסיקה בתנאי רעב איכרים רבים מן המעמד הנמוך, וזכתה לזכויות והקלות רבות מצד השלטון, שהיה במרבית המקרים שלטון בובות אמריקני. תופעה זו, של שליטים דרום אמריקאים שהועלו לשלטון בכדי לקדם אינטרסים אמריקנים, הולידה את הביטוי "רפובליקת בננות", המתאר מדינה בעלת שלטון מושחת וכושל, על שם ההשתלטות האמריקנית על תעשיית החקלאות במדינות רבות ביבשת. על מנת לדאוג לאינטרסים אמריקנים, הממשל האמריקני פעל באופן סמוי על ידי ה-CIA, סוכנות הביון האמריקנית, כדי להפיל ולהכשיל מנהיגים שלא עלו בקנה אחד עם עקרונות הממשל האמריקני[20], ובהן גם צ'ילה.
המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – המלחמה הקרה, משבר הטילים בקובה
המלחמה הקרה, מלחמה אידאולוגית-כלכלית בין הגוש הליברלי העולמי בהובלת ארצות הברית לבין הגוש הקומוניסטי העולמי בהובלת ברית המועצות, השפיעה רבות על מדינות אמריקה הדרומית, שהן הליברלים והן הסוציאליסטים רצו להשפיע עליהן ולהניע אותן להשתייך לגוש שלהן. למשל, מדינה שהושפעה עד מאוד מהמלחמה הקרה באמריקה הדרומית היא קובה. אף שלפני מלחמת העולם השנייה קובה הייתה מן המדינות המפותחות יותר ביבשת מבחינת מדדים כלכליים, לאחר המלחמה מצבה הכלכלי התדרדר, דבר שהוביל לאי יציבות פוליטית במדינה. הנשיא הנבחר לשעבר פולחנסיו בטיסטה ביצע הפיכה ונהפך לשליט רודן הנתמך על ידי ארצות הברית, כחלק מניסיונה לשמר את כוחה הכלכלי בקובה. השליטה ארוכת השנים של אינטרסים אמריקנים בתעשייה הקובנית, ובעיקר תעשיית הסוכר, הובילה לצבירת טינה לאומנית בעם הקובני כנגד האמריקנים[21]. לכן, כאשר פידל קסטרו המרקסיסט הגיע לקובה הוא הצליח בקלות לשלהב את העם למרד כנגד השלטון העריץ של בטיסטה. בשנת 1959 כבר התנתקה קובה מההשפעה האמריקנית והפכה למדינה סוציאליסטית קומוניסטית בחסות ברית המועצות. קיומה של מדינה קומוניסטית בסמוך לחופי ארצות הברית הוביל לחשש גדול מאוד בארצות הברית ש"מדינת לווין" כזו של ברית המועצות תשמש לתקיפה ופגיעה בארצות הברית, פחד שכמעט התממש במשבר הטילים בקובה.
הפחד מפני מהפכות סוציאליסטיות דומות במדינות נוספות באמריקה הדרומית הוביל להתעצמות המעורבות האמריקנית בנעשה ביבשת. ההיסטוריון ג'ארד דיימונד מסביר בספרו 'מהפך' על הפחד האמריקני מפני עלייה סוציאליסטית באמריקה הדרומית: "היום יתקשו הקוראים הצעירים לתאר לעצמם למה היו רבים כל כך משוכנעים שיש למנוע משטר מרקסיסטי בצ'ילה בכל מחיר. ההסבר מתחיל בעובדה שאחרי מלחמת העולם השנייה ברית המועצות פתחה במדיניות של השתלטות על העולם ופיתחה פצצות אטום [...] אחרי משבר הטילים בקובה האצה ברית המועצות את תוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני וטילים בליסטיים בין-יבשתיים. תגובתה הנחושה של ארצות הברית הייתה שלעולם לא תניח עוד למשטר מרקסיסטי לקום בחצי הכדור המערבי"[22].
הפעילות האמריקנית בצ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טרם עליית איינדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בתקופה שקדמה לעליית איינדה, לקראת הבחירות לנשיאות באוקטובר 1970, נערכו בארצות הברית פגישות של "ועידת 40" (The 40 Committee), ועדה מטעם המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית אשר בדקה הצעות לפעולות חשאיות בצ'ילה, במטרה לגבש תוכנית פעולה במידה ואיינדה יזכה בבחירות בצ'ילה. הן ממשל ניקסון והן החברות האמריקניות שפעלו בצ'ילה חששו מעלייה של איינדה לשלטון. בראש ועדה זו עמד הנרי קיסינג'ר, שהיה ידוע בדעותיו השנויות במחלוקת לגבי נכונותה של ארצות הברית להתערב באמריקה הדרומית[23]. בפגישות אלה לקחו חלק גם בכירים בצבא צ'ילה, שאף הם לא רצו לראות עלייה של שלטון מרקסיסטי בצ'ילה[24]. הוויכוח סביב תמיכה בהפיכה צבאית בצ'ילה כדי למנוע את עליית איינדה היה סוער, ואף נעשה ניסיון עצמאי של הגנרל רוברטו ויאו להשפיע על הבחירות בצ'ילה באמצעות חטיפה של גנרל אחר, רנה שניידר, אולם הוא עלה בתוהו ולא נעשו ניסיונות נוספים לבטל את הבחירות.
ארצות הברית מימנה מתחרים של איינדה במהלך מספר סבבי בחירות טרם היבחרו, ובזמן שלטונו מימנה מחאות נגדו. מלבד זאת אף קיימה דיונים בתוך הממשל עצמו בדבר התערבות צבאית אפשרית בצ'ילה[24]. ועדת הסנאט של ארצות הברית שהתכנסה ב-1975, שנתיים לאחר ההפיכה, כדי לחקור את המעורבות הסמויה של ארצות הברית בצ'ילה במהלך שנות ה-60 וה-70 פרסמה דו"ח שבו נמצא כי ארצות הברית אכן ביצעה פעולות חשאיות בצ'ילה במהלך השנים הללו ואף שקלה לארגן באופן סמוי הפיכה צבאית כדי למנוע את עליית איינדה לשלטון. עם זאת, הדו"ח קבע כי הראיות לא היו מספקות כדי להוכיח כי ארצות הברית תמכה באופן אקטיבי בהפיכה של פינושה ב-1973.
במהלך שלטון המרקסיסטים בצ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך תקופת שלטונו של איינדה, ה-CIA פעל מסביב לשעון כדי לעורר אקלים לא יציב בצ'ילה, על מנת לעודד הפיכה צבאית. כספים סמויים הוזרמו לקמפיינים שמטרתם לחזק פוליטיקאים מהימין, כאשר עד היום המספרים המדויקים חסויים תחת צנזורה[23]. לצד זאת, ה-CIA מימן בחשאי את העיתון השמרני "El Mercurio" בסכום של כ-1.5 מיליון דולר כדי שיפיץ תעמולה ימנית.
ביום שלאחר ההפיכה, ב-12 לספטמבר 1973, הפלת איינדה הוזכרה בתקציר המודיעין העולמי (PDB) של הנשיא ניקסון, ותוארה כ"הפיכה מוצלחת" שמנהיגיה "כולם מנהיגים מכובדים ומנוסים". לעומת זאת, תקציר המודיעין היומי של היום שקדם לכך, יום ההפיכה עצמו, נותר עד היום חסוי על ידי צנזורה[25].
ארצות הברית המשיכה לתמוך במשטר פינושה כלכלית וצבאית במשך מחצית מתקופת שלטונו, תוך העלמת עין מהפרת זכויות האדם הרבות שנעשו על ידי החונטה הצבאית. הן הנשיאים האמריקנים ריצ'רד ניקסון, ג'רלד פורד וג'ימי קרטר תמכו וקיימו יחסים דיפלומטיים מלאים עם משטר פינושה. מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר התייחס לפעולות הלא הומניות של משטר פינושה באמרו "כל כמה שפעולותיה [של הכת הצבאית] לא נעימות, הממשלה הזאת [של פינושה] טובה לנו מן הממשלה של איינדה"[26].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ארד דיימונד, "מהפך: כיצד מתמודדות מדינות עם משבר ושינוי", 2021, הוצאת כתר
- גילי חסקין, "עלייתו ונפילתו של סלבדור איינדה", מתוך גילי חסקין, מדריך חובק עולם, 2018
- אילן רחום, "תת-יבשת בטלטלה - אמריקה הלטינית 1900-2000", הוצאת כרמל 2003
- ג'ונסון פול, "היסטוריה של הזמן המודרני: מ-1917 עד שנות ה-90", הוצאת דביר, 1995
- קייטן מיסטרי, "Meddling in the Americas: The CIA in Latin America", אוניברסיטת מזרח אנגליה
- אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, "The Coup in Chile: What Did Nixon Know and When Did He Know it?"
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ג'ארד דיימונד, מהפך: כיצד מתמודדות מדינות עם משבר ושינוי, עמ' 137
- ^ 1 2 דיימונד, עמ' 139
- ^ גילי חסקין, עלייתו ונפילתו של סלוודור איינדה, מדריך חובק עולם
- ^ דיימונד, עמ' 140
- ^ 1 2 3 4 גילי חסקין, עלייתו ונפילתו של סלבדור איינדה
- ^ 1 2 דיימונד, עמ' 141
- ^ 1 2 Milestones: 1969–1976 - Office of the Historian, history.state.gov
- ^ אילן רחום, תת-יבשת בטלטלה - אמריקה הלטינית 1900-2000, הוצאת כרמל, עמ' 240
- ^ Dornbusch, Rudiger; Edwards, Sebastián (1990). "Macroeconomic Populism". Journal of Development Economics. 32 (2): 247–277.
- ^ 1 2 Salvador Allende | Chilean President & Socialist Leader | Britannica, www.britannica.com, 2023-06-22 (באנגלית)
- ^ דיימונד, עמ' 144
- ^ Political career of Salvador Allende | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ^ ג'ונסון פול, היסטוריה של הזמן המודרני: מ-1917 עד שנות ה-90, הוצאת דביר, עמ' 650
- ^ דיימונד, עמ' 145
- ^ דיימונד, עמ' 146
- ^ Chile - Military Dictatorship, 1973-90 | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ^ דיימונד, עמ' 147
- ^ דיימונד, עמ' 148
- ^ דיימונד, עמ' 149
- ^ קייטן מיסטרי, Meddling in the Americas: The CIA in Latin America, אוניברסיטת מזרח אנגליה
- ^ History of Latin America - Postcolonial, Revolution, Migration | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ^ דיימונד, עמ' 142
- ^ 1 2 Declassifying U.S. Intervention in Chile, NACLA (באנגלית)
- ^ 1 2 Milestones: 1969–1976 - Office of the Historian, history.state.gov
- ^ The Coup in Chile: What Did Nixon Know and When Did He Know it? | National Security Archive, nsarchive.gwu.edu
- ^ דיימונד, עמ' 153-154