פורטל:צרפת/ערך נבחר/אוסף
אוסף ערכים נבחרים של פורטל צרפת
לעריכת הערכים הנבחרים לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
הפלישה לנורמנדי (שם קוד: "מבצע אוברלורד"; באנגלית: "Operation Overlord") הייתה פלישה אמפיבית של צבאות בעלות הברית המערביות בחופי נורמנדי שבצרפת הכבושה, שהתחוללה ב-6 ביוני 1944 עד 30 ביוני 1944 במסגרת החזית המערבית במלחמת העולם השנייה. ביומה הראשון של הפלישה השתתפו 156,000 חיילים של בעלות הברית, בסיוע 12,000 כלי טיס ו-6,900 כלי שיט. זהו מבצע הנחיתה הימי הגדול בהיסטוריה. הפלישה לנורמנדי מסמנת את פתיחתה של חזית שנייה במלחמה נגד גרמניה, ואת ראשית הקץ של גרמניה הנאצית.
תכנון מבצע אוברלורד, שהחל בראשית 1943, היה קפדני, מפורט וממדיו היו חסרי תקדים. ההכנות לפלישה היו כרוכות בהתארגנות לוגיסטית בהיקף עצום, שכללה בניית אלפי כלי שיט ומטוסים רבים, וריכוז ציוד וכוחות אמריקניים וקנדיים גדולים בדרום אנגליה. בחודשים שקדמו לפלישה ניהלו בעלות הברית מבצעי הונאה מורכבים שסייעו להטעות את הגרמנים בדבר מועד הפלישה ומיקומה. הפיקוד העליון של גרמניה, שצפה פלישה מאנגליה, החל כבר ב-1942 להקים את החומה האטלנטית, מערך ביצורים אדיר שהשתרע על פני אלפי קילומטרים לאורך חופי מערב אירופה ונועד לעצור כל ניסיון נחיתה מהים.
ב-6 ביוני 1944, מעט אחרי חצות, הוצנחו מהאוויר כ-23,000 חיילים אמריקאים ובריטים בנורמנדי. בשעות הבוקר המוקדמות פתחו ספינות מלחמה בהפגזה ארטילרית של החופים, ובשעה 06:30 החלו לנחות עשרות אלפי חיילים וכלי רכב בחמשת חופי הנחיתה המתוכננים. עומק החדירה של כוחות בעלות הברית לאדמת צרפת ביום הפלישה היה קטן, ומרבית היעדים שהוקצו לכוחות הנוחתים ביום הפלישה הראשון לא הושגו, אך הושג היעד העיקרי: הבקעת החומה האטלנטית, וביסוס ראשי גשר על אדמת צרפת. במהלך השבועות הבאים הנחיתו בעלות הברית כוחות גדולים בנורמנדי, ופתחו בתנועה איטית אך מתמדת אל תוך צרפת, נוכח התנגדותם העיקשת של הכוחות הגרמנים. המערכה על חצי האי נורמנדי, שבאה בעקבות הפלישה, ארכה כחודשיים וחצי שבמהלכם ספגו כוחות בעלות הברית אבדות כבדות, אך היא הביאה לשבירת כוחו של הצבא הגרמני על אדמת צרפת, ולנסיגה מהירה של שרידיו לשטח גרמניה.
פול-מישל פוּקוֹ (בצרפתית: Paul Michel Foucault; 15 באוקטובר 1926 - 26 ביוני 1984) היה פילוסוף צרפתי, אחד ההוגים החשובים של אסכולת הפוסט-סטרוקטורליזם כמו גם התאוריה הביקורתית, ואחד מאנשי הרוח הצרפתים המשפיעים ביותר במדעי הרוח והחברה מאז שנות השישים של המאה העשרים. עבודתו השפיעה על מגוון רחב של שדות ידע. הוא ניסה לשלב בין פילוסופיה להיסטוריה, ולכונן תחום מחקר חדש הקרוי היסטוריה של מערכות חשיבה.
דאגֵרוֹטִיפּ (בצרפתית: Daguerreotype) הוא שמו של אחד מתהליכי הצילום המוקדמים ביותר, והראשון שהופץ באופן מסחרי. את התהליך פיתח ב-1836 הצייר ומעצב התפאורות הצרפתי לואי ז'אק מנדה דאגר, כשכלול של ההליוגרפיה, שהומצאה ב-1826 על ידי ז'וזף ניספור נייפס. התהליך התבסס על טכניקה המטביעה בעזרת קרני-אור את הדימוי המצולם באופן פוזיטיבי, ישירות על פני לוח כסף ממורק שהונח בגב קמרה אובסקורה. הדאגרוטיפ אינו תהליך הצילום הראשון, אך היה מתהליכי הצילום הראשונים שהצליחו לרשום ולקבע בצורה טובה ויציבה את הדימוי המצולם. הדאגרוטיפ הפך לשיטת הצילום המסחרי הראשונה, והיה נפוץ בעיקר בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-19. הפיכת הצילום לטכניקה שנמצאת בהישג ידו של הציבור הרחב, יצרה מצב חדש שהיו לו השלכות חברתיות, מדעיות ותרבותיות ניכרות.
האיסור על הצגת סמלים דתיים בבתי הספר בצרפת עוגן בחוק מס' 2004-228, של הרפובליקה הצרפתית ונודע בשיח הציבורי בשם הלא מדויק "חוק הרעלה". על החוק חתם נשיא צרפת, ז'אק שיראק, ב-15 במרץ 2004, והוא נכנס לתוקף ב-2 בספטמבר 2004.
שמו המלא של החוק (בצרפתית) הוא -Loi N° 2004-228 du 15 mars 2004 encadrant, en application du principe de laïcité, le port de signes ou de tenues manifestant une appartenance religieuse dans les écoles, collèges et lycées publics
"חוק מס' 2004-228 מן ה-15 במרץ 2004, המסדיר, תוך יישום עקרון החילוניות, לבישת סמלים או בגדים המצהירים על השתייכות דתית בבתי הספר היסודיים, חטיבות-ביניים ותיכונים ציבוריים".
החוק אינו מזכיר במפורש סמל דתי מסוים שהצגתו בבתי הספר תיאסר, אך חקיקתו באה בעקבות משבר מתמשך, שפרץ בשנת 1989, כאשר נערות מוסלמיות ביקשו ללבוש כיסוי ראש מסורתי, צעיף בשם חימאר, בבתי הספר שבהם הן למדו בצרפת, כחלק מן החג'אב, קוד הלבוש הצנוע המחייב את המוסלמי המאמין.
"משבר הרעלה" כפי שנודע ברבים (בצרפתית - l'affaire du foulard) מעמת ערכים מתנגשים בסיסיים בתרבות הצרפתית. רפובליקניזם מול דמוקרטיה, הלאומיות הצרפתית מול חופש הביטוי, הפרדת הדת מהמדינה, מול חופש הדת, הזהות הלאומית הגאלית המטופחת בצרפת לכדי ערך יסוד, אל מול זכותו של מיעוט אתני לשמור על זהותו הלאומית והדתית. ערכים שהגיעו לביטויים הקיצוני בצרפת, אך במידה זו או אחרת יישומם מהווה קושי ברבות מן הדמוקרטיות הליברליות.
כיסוי הראש שבו מדובר אינו "רעלה" במובן זה שאינו מסתיר את הפנים, אלא נכרך על השיער, האוזניים, הלחיים, ונרכס מתחת לסנטר. הביטוי הצרפתי "foulard" פירושו "צעיף", ואף הוא אינו מתאר נכונה את ה"חימאר" שבו מדובר. בשיח הציבורי בעברית התקבל הביטוי "רעלה" ובו ייעשה שימוש בערך זה.
קתדרלת שָארְטְר, או בשמה המלא קתדרלת נוטרדאם ("גברתנו") דה שארטר (בצרפתית: Cathédrale Notre-Dame de Chartres), היא קתדרלה גותית בשארטר שבצרפת, כ-80 ק"מ דרומית-מערבית לפריז. לפי ארגון אונסק"ו, שהגדיר את אותה בתור אתר מורשת עולמית, הקתדרלה היא "יצירת מופת" ו"נקודת שיא של האדריכלות הגותית הצרפתית". היא מציגה את מיטב האמנות והפיסול הגותיים. הקתדרלה, ששרדה אסונות, שרפות ומלחמות לאורך ההיסטוריה, היא מושב הדיוקסיה של שארטר, ומהווה אתר עלייה לרגל לצליינים רבים.
אוֹפֵּרָה צָרְפָתִית הוא מונח המתאר את המסורת האופראית של צרפת, מן החשובות באירופה. המסורת כוללת יצירות משל מלחינים בשיעור קומתם של ז'אן-בטיסט לולי, ז'אן-פיליפ ראמו, הקטור ברליוז, ז'ורז' ביזה, קלוד דביסי ופרנסיס פולנק. גם למלחינים זרים היה מקום במסורת האופראית הצרפתית, בהם כריסטוף ויליבלד גלוק, לואיג'י כרוביני, ג'ואקינו רוסיני, ג'אקומו מאיירבר וג'וזפה ורדי.
לעומת הפקות מיובאות של אופרה איטלקית, יצר האיטלקי ז'אן-בטיסט לולי מסורת צרפתית נפרדת בחצר המלך לואי ה-14. על אף מוצאו הנוכרי, הקים לולי אקדמיה למוזיקה ופרש את שלטונו על האופרה הצרפתית משנת 1672. החל ב"קדמוס והרמיונה" יצר לולי, יחד עם הליבריתן שלו פיליפ קינו, את ה"טרגדיה במוזיקה" (tragédie en musique), צורה ששמה דגש מיוחד על מוזיקת מחול וכתיבה כוראלית. האופרות של לולי הקדישו גם תשומת לב לרצ'יטטיב עתיר הבעה, שעקב בנאמנות אחר מתארי השפה הצרפתית.[1]
במאה ה-18 היה ז'אן-פיליפ ראמו ממשיכו החשוב ביותר של לולי. ראמו חיבר חמש טרגדיות במוזיקה, ואינספור יצירות בסוגות אחרות, כגון "אופרה-בלט", המצטיינות כולן בתזמור עשיר ובהעזה הרמונית. האופרה הראשונה שלו, "איפוליט ואריסי", המבוססת על "פדרה" של ז'אן רסין, נכתבה בשיתוף פעולה עם הסופר ואב המנזר סימון ז'וזף פלגרן ובוצעה לראשונה בשנת 1733. ראמו נתן למרכיב המוזיקה באופרה משקל רב יותר מקודמו, לולי. כדבריו, "לולי זקוק לשחקנים אבל אני זקוק לזמרים". ההרמוניה הנועזת של ראמו, כפי שהתגלתה באופרות "ההודים האציליים" (1735) ו"הקטור ופולוקס" (1737) זיכתה אותן בהצלחה עצומה וביססה את מעמדו של ראמו כממשיכו של לולי.[2] אחרי מותו של ראמו, שוכנע המלחין הגרמני גלוק להפיק שש אופרות לבימה הפריזאית בשנות ה-70 של המאה ה-18. באופרות אלה ניכרת השפעתו של ראמו, אך הן מפושטות יותר וממוקדות יותר בדרמה. באותו זמן, באמצע המאה ה-18, הייתה סוגה אחרת שצברה פופולריות בצרפת: "אופרה קומית". זו הייתה המקבילה הצרפתית לזינגשפיל הגרמני, וגם בה התחלפו לסירוגין אריות בדיאלוגים מדוברים.
בשנת 1803 הגיע לפריז מלחין איטלקי בשם גספרה ספונטיני, שניסה לחקות את סגנון האופרות של גלוק. האופרה שלו "הווסטלות" זכתה להכרה ולהוקרה כיצירת מופת בארצות אירופה. השילוב של הדר צבאי ומוזיקה הרואית עם דרמה אנושית של תשוקה אסורה שבה את לב הקהל. הייתה זו הופעתה הראשונה של הגראנד אופרה הצרפתית.[3] בשנות ה-20 של המאה ה-19 פינתה השפעתו של גלוק בצרפת את מקומה לאופרות של רוסיני. "סמירמיס" שלו, שנכתבה לוונציה לפי מחזה של וולטר, יחד עם "וילהלם טל", הצטרפו לסוגה החדשה של הגראנד אופרה שראשיתה בו"וסטלות" של ספונטיני. התומך הנלהב ביותר של סוגה זו היה ג'אקומו מאיירבר. גם האופרה הקומית, הקלילה יותר, נחלה הצלחה עצומה בידי פרנסואה-אדריאן בואלדייה, דניאל אובר ואחרים. באקלים זה נאבקו האופרות של המלחין הצרפתי הקטור ברליוז על זכותן להישמע. יצירת המופת האפית של ברליוז, "הטרויאנים", שיא הגשמתה של השפעת גלוק בצרפת, לא זכתה להפקה מלאה במשך קרוב למאה שנה לאחר השלמתה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 משל בכיפה ז'אק אופנבך בסוגה החדשה, האופרטה, ביצירות שנונות וציניות כמו "אורפיאוס בשאול"; שארל גונו קצר הצלחה ראויה לשמה ב"פאוסט"; וביזה חיבר את "כרמן", מן הסתם האופרה המפורסמת בכולן. בו בזמן, השפעתו של ריכרד וגנר הייתה כקריאת תגר כלפי המסורת הצרפתית. התגובה המעניינת ביותר, אולי, להשפעה הווגנרית הייתה יצירת המופת האופראית היחידה במינה של דביסי, "פליאס ומליסנד" (1902). עוד שמות נודעים מן המאה ה-20 הם מוריס ראוול, פרנסיס פולנק ואוליבייה מסייאן.
הערות שוליים
אטיין-ז'ול מארה (בצרפתית: Étienne-Jules Marey; 5 במרץ 1830 - 15 במאי 1904) היה מדען צרפתי רב-תחומי. בהכשרתו היה מארה רופא והתמחה בעיקר בפיזיולוגיה. הוא היה ממייסדי הביומכניקה ונחשב בתקופתו למדען שידו בכל; למחקריו נודעה השפעה על תחומים רבים, ביניהם קרדיולוגיה, תעופה, מכניקה ופיזיולוגיה. עם זאת, מארה מוכר בעיקר הודות למחקר ופיתוח של מכשור מדעי ויישומים מדעיים של צילום, קולנוע והנפשה. לניסוייו ולטכניקות שהמציא הייתה השפעה גדולה על התפתחות הסינמטוגרפיה. מארה היה חבר בקולז' דה פראנס ובאקדמיה הצרפתית למדעים.
פריז (בצרפתית: Paris, ⓘⒾ) היא בירת צרפת ובירת חבל איל-דה-פראנס. היא ממוקמת בעיקול של נהר הסן, במרכזו של האגן הפריזאי, בין מפגש נהרות המארן והסן במעלה הזרם ובין האואז והסן במורד הזרם.
פריז היא העיר הגדולה בצרפת ואחד ממוקדי ההשכלה, הדת והכוח הראשיים של אירופה, כבר מאז המאה העשירית. כיום מהווה העיר את מרכז הכלכלה והפיננסים של צרפת, והמרכז הפיננסי השני בגודלו באירופה (אחרי לונדון). פריז נחשבת כסמל התרבות של צרפת ומהווה מוקד משיכה לשלושים ושניים מיליון תיירים בקירוב מדי שנה (פריז רבתי).[1] כמו כן, משמשת הבירה הצרפתית נקודת התכנסות תחבורתית בינלאומית הודות לרשת הרכבות, הכבישים המהירים ומערכת שדות התעופה שלה. מעמדה המרכזי של פריז בצרפת הוא תוצר של התפתחות לאורך ההיסטוריה הצרפתית, ושורשיו בעיקר בתקופת השלטון האבסולוטי, ואחריו השלטון היעקוביני המהפכני. התפיסה בבסיס צורת ארגון זו היא צנטרליזם מונרכיסטי ולאחריו רפובליקני, שהעניק לבירה תפקיד מרכזי בהתנהלות המדינה, ונטה לרכז בה את מרבית עוצמתו.
פריז היא העיר דוברת הצרפתית הגדולה בעולם. בשנת 2007 עמדה אוכלוסייתה על 2,193,030 תושבים על פי אומדן של המכון הלאומי לסטטיסטיקה של צרפת (INSEE). עם זאת, באזור המטרופולין (פריז רבתי) התגוררו 12,067,000 תושבים.[2] האזור המטרופוליטני של פריז הוא ה-20 בגודלו בעולם. פריז היא גם אחת משלוש הערים בעלות צפיפות האוכלוסין הגדולה ביותר באירופה, לצד לונדון ומוסקבה. שטח העיר ללא יער בולון ויער ונסן הוא 86.93 קילומטר רבוע.
בעיר ממוקמים מטות הארגונים אונסק"ו והארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי.
הערות שוליים
- ^ פעילות מלונאית בסיכום שנה באתר המכון הלאומי לסטטיסטיקה
- ^ אוכלוסיית 2007 באתר המכון הלאומי לסטטיסטיקה