פיליבר ציראנאנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פיליבר ציראנאנה
Philibert Tsiranana
פיליבר ציראנאנה בביקור ממלכתי במערב ברלין בשנת 1962
פיליבר ציראנאנה בביקור ממלכתי במערב ברלין בשנת 1962
לידה 28 באוקטובר 1912
אמבריקוראנו, מג'ונגה, מדגסקר
פטירה 16 באפריל 1978 (בגיל 65)
אנטננריבו, מדגסקר
מדינה הרפובליקה המלגשית
מקום קבורה אנאהידראנו, על יד אנצוהיהי, מחוז מג'ונגה
עיסוק פוליטיקאי, מורה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת המקופחים של מדגסקר (PADESM)
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית
המפלגה הסוציאליסטית המלגשית
בת-זוג ז'וסטין קאלוטודי, משנת 1933
נשיא הרפובליקה המלגשית ה-1
14 באוקטובר 1958 – 11 באוקטובר 1972
(14 שנים)
→ אין
גבריאל ראמננצו ←
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פיליבר ציראנאנהמלגשית וצרפתית Philibert Tsiranana; מבטאים "פיליבר ציראן"; ‏ 18 באוקטובר 1910 ? - 16 באפריל 1978) היה פוליטיקאי מלגשי, הנשיא הראשון של הרפובליקה המלגשית (כעת - מדגסקר) בין השנים 19591972.

ידוע כ"אבי העצמאות" ("Rain'ny Fahaleovantena") של ארצו, מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית המלגשית. כונה גם "דדאבה" - "Dadabe Tsiranana" ("סבא ציראן"). מדיניותו התבססה על שילוב של השקפות סוציאליסטיות ושמרניות ועל הבטחת שלטון יציב וריכוזי. בסוף שנות מנהיגותו נטה לשיטה אוטוריטרית, ותהליך הדמוקרטיזציה נתקע. תחת שלטונו, למרות המגבלות הרבות, הייתה מדגסקר היחידה בין המושבות הצרפתיות לשעבר באפריקה השחורה ששמרה על שיטת בחירות רב-מפלגתיות. ציראנאנה היה מורה למתמטיקה ולצרפתית בהכשרתו.

תוכן עניינים

רקע משפחתי ושנות צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הביוגרפיה הרשמית שלו, פיליבר ציראנאנה נולד בשנת 1912 ביישוב אמבריקוראנו במחוז מנדריצארה באזור סופיה בצפון-מערב מדגסקר. למעשה לידתו אירעה שנתיים מוקדם יותר, בשנת 1910. הוריו, מדיומאנאנה ופיסאדוהה, היו אנשים אמידים, בעלי עדרי בקר (זבו) ונכבדים מקומיים, נוצרים קתוליים, בני האתניה צימיהטי. אתניה זו, שהתגוררה בצפון מזרח האי, קרוב לאזור שפת הים, בלטה בעבר ברתיעתה כלפי המוסד המונרכי ובדבקותה בחופש התנועה והתיישבות.[1][2] פיליבר עצמו למד בילדותו את מלאכת הבוקרים עד גיל 11, כשאחרי מות אביו, אחיו הבכור, זמניסאמבו, שלח אותו ללמוד בבית ספר יסודי באנג'מנגיראנה.

כתלמיד מצטיין, בשנת 1926 התקבל ללימודי תיכון בבית הספר האזורי באנאלאלאווה ובשנת 1930 סיים עם תעודת גמר. בהמשך נרשם למסלול להוראה בבית הספר "לה מיר דה וילר" (Le Myre de Vilers) בעיר הבירה טננריבה, שבו התחנכו בכירי החברה המלגשית.

למד הוראה וסיים עם דיפלומה של מורה לכיתות הראשונות. אחרי שלימד בבית ספר באזור הולדתו, בין השנים 19421945 עבר ציראנאנה השתלמויות ומבחן שאיפשרו לו ללמד כעוזר-מורה בבתי ספר אזוריים. ב-1946 קיבל מלגה ללימודים במדרשה למורים (אקול נורמל) בעיר מונפלייה בצרפת, אותה סיים כעבור 4 שנים (נובמבר 1946-ספטמבר 1950).

התחלת דרכו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצות האתניות במדגסקר

בשנת 1943 הצטרף ציראנאנה לאיגוד המקצועי של המורים ובשנת 1944 ל"קונפדרציה הכללית של העבודה" CGT (Confédération générale du travail) שבחסות המפלגה הקומוניסטית הצרפתית.

בהשפעת המנהיג דאז של התנועה לעצמאות, פול ראלאיוובי (Paul Ralaivoavy), ציראנאנה הצטרף גם ל"קבוצות הלימוד הקומוניסטיות" GEC בארצו ובהמשך, מילא בהן תפקיד של גזבר. במסגרת זו הוא פגש את חבריו לדרך שהקימו איתו את מפלגת המקופחים של מדגסקר ‏ PADESM - (Parti des déshérités de Madagascar) ביוני 1946.

מפלגה זו ייצגה בעיקר את בני האתניות -הקרויות טאנינדראנה ("של שפת הים") או מאינטי ("שחורים") - שנמצאו בסכסוך ארוך שנים עם בני מרינה, היושבים על הרמה המרכזית של האי ובבירה טננריבה. המחלוקות הישנות שבין המחנות האתניים נדלקה מחדש לרגל הבחירות הכלליות לאספה הלאומית הצרפתית. אנשי PADESM ניסו למצוא פשרה עם בני מרינה המאורגנים ב"תנועה הדמוקרטית להתחדשות המלגשית" Mouvement démocratique de la rénovation malgache (MDRM) כדי להתחלק בשני המושבים המובטחים לילידי מדגסקר.

הצדדים הגיעו להסכם לפיהם ז'וזף רבואהאנג'י ייצג באספה את תושבי מזרח האי, בעוד פול רלאיוואבי יהיה נציגם של תושבי שפת הים שבמערב. ההסכם לא כובד לבסוף וגם המושב השני נלקח על ידי בן האתניה מרינה, ז'וזף ראזטה. נסיון להגיע להסכמה בבחירות הבאות ביוני 1946 עלה בתוהו. בנסיבות אלה מפלגת PADESM אימצה מצע שהתנגד להגמוניה של בני מרינה. מאוחר יותר, ציראנאנה הסביר שבגלל הסכסוכים הבינאתניים האלה התנאים לעצמאות מדגסקר לא היו בשלים באותה תקופה.

ביולי 1946, מפני כוונתו לצאת ללימודים לצרפת, סירב ציראנאנה את התפקיד של מזכיר כללי של מפלגת PADESM. אבל המשיך להיות מעורב בפעילות הפוליטית על ידי מאמרים שכתב בעיתון של המפלגה, "וורומאהרי" (Voromahery), אותם חתם בשם-העט "צימיהטי".

השנים בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שהותו לשם לימודים בצרפת, אז הרפובליקה הרביעית, בין 19461950, איפשרה לו לא להכתים את שמו במעורבות במרד המלגשי משנת 1946 על מאורעותיו העקובים בסם. נרגש מהמתרחש במולדת, השתתף ב-21 בפברואר 1949 בהפגנה האנטיקולוניאליסטית במונפלייה. זאת אף על פי שבאותה תקופה לא דגל בעצמאות.

בעת שהותו במטרופולין, ציראנאנה נעשה מודע לבעיית בתי הגידול של האליטות בארצו. גילה כי מתוך 198 סטודנטים שלמדו בצרפת, רק 17 שייכים לאתניות משפת הים. ולהערכתו, אחדות כנה בין כל המלגשים לא תוכל להתגשם כל עוד יישאר פער תרבותי בין אזור שפת הים ואזור הרמות הגבוהות. על מנת לתקן את המעוות, בחזרתו למולדת, הוא ייסד שני ארגונים: באוגוסט 1949 - את אגודת הסטודנטים תושבי שפת הים (AEMC) (Association des étudiants malgaches côtiers) ובספטמבר 1951 את האגודה התרבותית של האקדמאים המלגשים תושבי שפת הים (ACIMCO) ‏l'Association culturelle des intellectuels malgaches côtiers. בני מרינה מתחו ביקורת על יוזמותיו שהתפרשו כעוינות.

פעילותו אחרי שובו למולדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחזרתו ל"אי הגדול" בשנת 1950, התמנה למורה לחינוך טכני בבית הספר לתעשייה בטננריב, באזור "הרמות הגבוהות". ציארנאנה לימד שם צרפתית ומתמטיקה. אך לא הרגיש בנוח במסגרת הזאת, והעדיף לעבור לבית הספר "לה מיר דה וילר", שבו ידעו להעריך יותר את כישוריו. ציראנאנה חזר גם לפעילותו במסגרת האגף השמאלי של המפלגה PADESM מתוך שאיפה להשפיע לכיוון רפורמה בארגון.

באותה תקופה התחיל לתמוך ברעיון איחוד כל המלגשים ללא הבדל אתני. ב-24 באפריל 1951 כתב בבטאון "וארומאהרי" את מאמרו המפורסם "על מנת שנתאחד" (Mba Hiraisantsika) שבו קרא לפיוס בין בני שפת הים ובין בני מרינה לקראת הבחירות הקרובות. חזר על אותו מסר גם בדו-הירחון Ny Antsika (האנשים שלנו) שייסד בעצמו. תדמיתו השמאלנית ואף ה"קריפטו-קומוניסטית" שלו עוררה חשדנות כלפיו בקרב השכבה הפעילה פוליטית של בני אזור שפת הים. כשהציג מועמדותו בבחירות לאספה הלאומית הצרפתית באזור שפת הים המערבית, העדיפו על פניו את ה"מתון" ראוולוסון-מהסאמפו.

ב-30 במרץ 1952 נבחר ליועץ מחוזי באזור מג'ונגה, באזור האלקטורלי מס.3, מטעם הרשימה היחידה "Progrès social" ("קדמה חברתית"). בו זמנית כיהן כיועץ של אספת הנבחרים של מדגסקר. באותה שנה, במאי 1952, ניסה שוב את מזלו בבחירות לחמשת הסנטורים מטעם מדסקר שעמדו להיכנס למועצת הרפובליקה הצרפתית, אבל הובס על ידי פייר רמאמפי. מדגסקר יוצגה לבסוף בסנאט של צרפת על ידי שלושה סנטורים מקרב האוכלוסייה המלגשית, ועל ידי שני מתיישבים אירופאים שנבחרו על ידי מסרת בחירות (collège électoral) נפרדת. בשנת 1954 מחה ציראנאנה באופן גלוי בפני שלטונות המושבה נגד שיטת הבחירות הזאת שהפלתה לדעתו את האולכלוסיה הילידית והציע לפייר מנדס פראנס הנהגת מסגרת אלקטורלית יחידה.

ב-1954 הצטרף ציראנאנה למפלגה בשם "הפעולה המדגסקרית" Action Madécasse, שהתחילה לפעול כ"כוח שלישי" בתווך בין הלאומנים הבלתי מתפשרים ובין חסיד הסטטוס קוו. המפלגה החדשה הטיפה לשלום חברתי מתוך עקרונות של שוויון וצדק. על ידי צעד זה הפוליטיקאי הצעיר ביקש להיפטר מכתם הפלגנות הפרובינציאלית של מפלגת PADESM. כמו כן התחיל לצדד לא עוד ב"מדינה חופשית" במסגרת האיחוד הצרפתי, אלא בעצמאות שתיבנה בשלבים תוך משא ומתן עם צרפת.

בקדמת הזירה הפוליטית בארצו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמון בורבון בפריז, ביניין האספה הלאומית הצרפתית

נבחר באספה הלאומית בפריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1955, בעת חופשה, ביקר בצרפת ובהזדמנות זו הצטרף ל"מחלקה הצרפתית של אינטרנציונאל הפועלים" SFIO, כפי שנקראה באותם המפלגה הסוציאליסטית בצרפת. בימי הממשלה הצרפתית האוהדת של פייר מנדס פראנס,[3] אחרי שקנה לעצמו שם בחיים הפוליטיים המקומיים, בינואר 1956, נתמכה מועמדותו לאספה הלאומית הצרפתית על ידי הנציב העליון הסוציאליסט אנדרה סוקאדו שהתרשם כי מדובר בזן של לאומן שקול-דעת, וגם על ידי "החזית הלאומית המלגשית", פלג של בני מרינה שנפרד מתוך "הפעולה המדגסקרית". הפעם ציראנאנה נבחר ברוב מוחץ של 253,094 קולות מתוך 330,915 באזור האלקטורלי המערבי.

בהגיעו לאספה הלאומית הצרפתית בארמון בורבון הצטרף במהרה לסיעה הסוציאליסטית. התפרסם תוך תקופה קצרה כדובר חסר תסביכים של עמו. נאבק להגדלת מספר בתי הספר בארצו ולמען זכויות חברתיות נוספות. במרץ 1956 הוקיע את האיחוד הצרפתי כשינוי קוסמטי בלבד של הקולוניאזים הפראי של פעם, כמו כן דרש ביטול חוק הסיפוח מאוגוסט 1896. המשיך להיאבק על אחדות המלגשים וביולי 1956 תבע את שחרור כל האסירים הפוליטיים שנעצרו עקב המרד המלגשי. עמדותיו בעד עצמאות ואחדות לאומית ובמקביל בעד המשך הידידות עם צרפת, ביססו את מעמדו כמנהיג לאומי בעל שיעור קומה. כחבר בפלמנט הצרפתי דאג ציאנאנה ליצוג טוב יותר של תושבי האזור הצפוני והצפוני-מערבי של מדגסקר באספה הטריטוריאלית, בנימוק שהופלו לרעה בעבר. כמו כן פעל במרץ נגד הניהול הריכוזי של הפרובינציות. פעילות זו משכה נגדו בקורת חריפה מצד המפלגה הקומוניסטית באי, בעלת ברית של הסיעות האלומיות שבטננריבה, שטענה כי ציראנאנה שואף לבלקניזציה של מדגסקר ומעודד את ה"שבטיות" (הטריבליזם). עימותים אלה הגבירו את טינתו כלפי הקומוניסטים איתם לא הסכים אף בנושאים הכלכליים. ב-20 בפברואר 1957 הגיש ציראנאנה את הצעת החוק האישית היחידה, שהייתה חשובה למצביעיו: הצעה זו ביקשה להחמיר בעונשים נגד גונבי הפרות, נושא שלדעתו, לא נידון כראוי בקובץ החוקים הפליליים הצרפתיים.

מייסד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית במדגסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הזמן התבלט ציאנאנה כמנהיג של האוכלוסייה המלגשית מאזור שפת הים. יחד עם חברי האגף השמאלי של מפלגת PADESM, ב-28 בדצמבר 1956 הקים ציראנאנה במאג'ונגה את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית המסונפת למפלגה הסוציאליסטית SFIO בצרפת. ציבור אוהדי המפלגה החדשה כלל, מעבר למצביעיה המסורתיים של מפלגת PADESM ופרט לכל הנכבדים הכפריים שבאזורי שפת הים, גם את אותם הפקידים והתומכים ברעיון העצמאות של מדגסקר, שהיו חשדנים כלפי הקומוניסטים.

מלכתחילה המנהל הקולוניאלי הצרפתי העדיף את המפלגה הזאת, כיורשת פוטנציאלית של השלטון באי, בתהליך המעבר לאוטונומיה בהתאם לחוק המסגרת ע"ש דפר.

חוק זה עמד להיכנס לתוקף אחרי הבחירות הטריטוריאליות בשנת 1957. ב-31 במרץ 1957 נבחר ציראנאנה כיועץ מחוזי על רשימת "אחדות וקדמה חברתית" עם 82,121 קולות מתוך 99,179. כראש הרשימה נתמנה ליושב ראש האספה המחוזית של מג'ונגה ונבחר שוב ב-10 באפריל 1957 ליועץ באספת הנבחרים של מדגסקר.

ב-27 במאי אותה שנה, בחרה אספת הנבחרים ממשלה (מועצת ממשל) בראשות הנציב העליון הצרפתי אנדרה סוקודו, כשסגן יושב ראש שלה הוא פיליבר ציראנאנה. אחרי כניסתו לתפקיד זה, חיזק ציארנאנה עוד יותר את מעמדו במושבה. ב-12 ביוני 1957 ייסד סניף נוסף של מפלגתו PSD במחוז טולאר אליו הצטרפו 16 יועצים מן האספה המחוזית. לפיכך המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השיגה רוב בטולאר. באספת הנבחרים המפלגה PSD מיוצגת על ידי 9 חברים. יד ימינו של ציראנאנה, אנדרה רזאמפה, התמנה לשר החינוך.

סמכויותיו המוגבלות כסגן יושב ראש הממשלה העיקו על ציראנאנה מאוד. הוא התלונן על כך באפריל 1958 בנאום בקונגרס השלישי של מפלגתו, תוך מחאה נגד האופי הדו-ראשי של הממשלה. לדבריו לא היה ראוי שראש הממשלה יהיה הנציב העליון עצמו. עלייתו של הגנרל דה גול לשלטון ביוני 1958 שיחקה לידיו.

לפי פקודה של הממשלה הצרפתית החדשה, הסדר ההיירארכי בטריורטויות שמעבר לים השתנה לטובת נבחרי המקומיים. כך שב-22 באוגוסט 1958 הכריז ציראנאנה על עצמו ראש הממשלה הרשמי של מדגסקר (יו"ר מועצת הממשל).

קידום הקהיליה הפרנקו-אפריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא צרפת, שארל דה גול
הקהיליה הצרפתית ב-1959–1960

בשלב זה המנהיג המלגשי שאף יותר לאוטונומיה פנימית מחוזקת מאשר לעצמאות. לאומנותו הייתה אכן מתונה מאוד: "אנו סבורים שמוטב שעצמאותנו תוכן כראוי, מפני ש עצמאות מדינית טרם העת תוביל אותנו לתלות הכי אכזרית שיכולה להיות, התלות הכלכלית. אנו ממשיכים לבטוח בצרפת וסומכים על התבונה הצרפתית שתמצא, בבוא הרגע המתאים, נוסחה בסגנון חבר העמים הבריטי. זאת מפני שאנחנו המלגשים, איינו רוצים להיפרד לעולם מצרפת. אנחנו בני תרבות צרפתית ונשיאר צרפתים". דה גול, הנשיא הצרפתי החדש, התכוון לספק את תביעות המושבות לחופש, שוויון ואוטונומיה, והחליט לשים קץ לאיחוד הצרפתי. על מנת להחליפו בארגון מסוג אחר, פנה ב-23 ביולי 1958 ולעד יועצים שבו נכללו כמה מהמנהיגים האפריקאים והמלגשים. במסגרת ועד זה נידונו טבע היחסים שין צרפת ובין מושבותיה לשעבר. המנהיג מקוט ד'איבואר, פליקס הופואה-בואני הציע "פדרציה", הסנגלי לאופולד סדאר סנגור היה בעד "קונפדרציה". לבסוף נבחר הפתרון של "קהיליה" שיזם ציראנאנה, בהשראת אחד ממחברי החוקה של הרפובליקה הצרפתית החמישית, רֶמון ז'אנו.

במשאל-העם מ-28 בספטמבר 1958 באופן טבעי ניהל ציראנאנה בצורה פעילה את המערכה למען ה"כן", לצידו של האיחוד של הדמוקרטים הסוציאליים של מדגסקר UDSM שבראשותו של הסנטור נורבר זאפימהובה, במטרת הצטרפות האי לקהיליה הצרפתית בהתאם לחוקת 1958 של צרפת. המאבק הנגדי, למען "לא" נוהל בעיקר על ידי איחוד האוכלוסיות המלגשיות UPM. ה"כן" זכה ב-1,361,801 קולות לעומת 391,166 קולות "לא". תמורת מהלך זה, קיבל ציראנאנה מהגנרל דה גול את ההבטחה שיבוטל חוק הסיפוח משנת 1896 ומדגסקר תוכל להיות רפובליקה חופשית בהמסגרת הקהיליה.

אכן, ב-14 באוקטובר 1958 בקונגרס היועצים המחוזיים הוכרזה הרפובליקה האוטונומית המלגשית עם פיליבר ציראנאנה כראש ממשלה זמני. למחרת בוטל התוקף של חוק הסיפוח משנת 1896.

הקמת המוסדות האוטונומיים המלגשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמרונים הפוליטיים נגד האופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 באוקטובר 1958 בחר הקונגרס, לפי מפתח רשימות מז'וריטריות בכל מחוז, אספה לאומית חוקתית המורכבת מ90 צירים. שיטת בחירות זו איפשרה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית PSD ולבת בריתה UDSM למנוע כל נוכחות של מתנגדי ה"כן" באספה. נורבר זאפימהובה נברל ליושב ראש האספה.

בתגובה להקרמת האספה, הארגונים האופוזיציוניים - UPM, FNM ואיגוד ידידי האיכרים התאחדו ב-19 באוקטובר והקימו את מפלגת הקונגרס למען עצמאות מדגסקר" (AKFM). בראש המפלגה החדשה, בעלת אוריינטציה מרקסיסטית, עמד הפסטור רישאר אנדריאמנג'אטו.

ציראנאנה מיהר להקים במחוזות ממסד שיאפשר בלימת האופוזיציה. קודם כל מינה מזכירי מדינה בכל המחוזות. בהמשך, ב-27 בינואר 1959 פיזר את מועצת העיר דייגו סוארז שנשלט על ידי האופוזיציה המרקסיסטית. לאחר מכן, החוק מ-27 בפברואר 1959 הגדיר עבירה של פגיעה בכבוד המוסדות הלאומיים והקהיליתיים", מה שנתן לו כלים להעניש כלי תקשורת מסוימים.

הבחירות לנשיאות הרפובליקה המלגשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 באפריל 1959 האספה החוקתית אישרה את החוקה שחוברה על ידי הממשלה. היא קיבלה השראה מחוקת הרפובליקה החמישית בצרפת, אך שמרה על כמה איפיונים עצמאיים. ראש המדינה היה גם ראש הממשלה ובידיו כל הכוח המבצע. לסגן ראש הממשלה היה תפקיד שולי. הפרלמנט הורכב משני בתים, חידוש לעומת מדינות אחרות באפריקה הפרנקופונית. בנוסף, המחוזות, שבכל אחד מהם הייתה קיימת מועצה מחוזית, נהנו מאוטונומיה מסוימת. בסופו של דבר, ניתן היה להגדיר את המשטר כנשיאותי מתון.

ב-1 במאי 1959 במסגרת קולגיום שכלל את היועצים המחוזיים ונציגי היישובים, הפרלמנט בחר בנשיא הרפובליקה המלגשית. היו ארבעה מועמדים: פיליבר ציראנאנה, בזיל ראזאפינדראקוטו, פרוספר רג'ולסון ומוריס קירמר. בסוף -נבחר ציראנאנה בפה אחד - 113 קולות בעד וקול אחד נמנע.

ב-24 ביולי 1959 הגנרל דה גול מינה ארבה מנהיגים אפריקאים, וציראנאנה ביניהם, לשרים-יועצים של הממשלה הצרפתית בעיניני הקהיליה הצרפתית. ציראנאנה ניצל את התפקיד החדש כדי לבקש את הגשמת העצמאות המלאה בשביל ארצו. דה גול נתן את הסכמתו ובפברואר 1960 משלחת מלגשית בראשות אנדרה רזאמפה נסעה לפריז כדי לשאת ולתת על העברת הסמכויות. ציראנאנה עמד על כך שכל הארגונים המלגשים יהיו מיוצגים במשלחת, פרט ל AKFM. ב-2 באפריל 1960 בהוטל מטיניון ההסכמים הצרפתיים-מלגשים נחתמו על ידי הנשיא ציראנאנה וראש הממשלה הצרפתי מישל דברה. הפרלמנט המלגשי אישר פה אחד את ההסכמים ב-14 ביוני וב-26 ביוני 1960 מדגסקר זכתה בעצמאותה.

בראש הרפובליקה המלגשית העצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא פיליבר ציראנאנה מבקר את נשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי בבית הנשיא בירושלים, 22 באוגוסט 1961
ביקור ראש הממשלה לוי אשכול במדגסקר, 1966

שבע "שנות החסד"[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנשיא, שאף ציראנאנה להגיש את האחדות הלאומית באמצעות מדיניות מבוססת על יציבות ומתינות. כדי לחזק את הלגיטימציה של מעמדו כ"אבי העצמאות", ב-20 ביולי 1960 החזיר למדינה את שלושת המנהיגים שהוגלו לצרפת בעקבות המרד ב-1947:ז'וזף ראוואהנדזי, ז'וזף ראזטה וז'אק רבמנאנג'רה. (Jacques Rabemananjara). החלטה זו עוררה הדים גדולים באי ברמה עממית ופוליטית. ציראנאנה הציע ל"גיבורי שנת 1947" האלה להיכנס לממשלתו השנייה ב-10 באוקטובר 1960. ז'וזף ראוואהנז'י קיבל את משרד הבריאות וז'אק ראבמנאנג'ארה - את משרד הכלכלה. לעומת זאת ז'וזף ראזטה דחה את ההצעה והצטרף לAKFM.

חסיד של דמוקרטיה מוגבלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציראנאנה נהג להכריז תכופות את דבקותו לגוש המערבי: "אנחנו משתלבים בהחלט בעולם המערבי, מפני שהוא העולם החופשי, ומפני ששאיפתנו העזה ביותר היא לחירות האדם ולחירות העמים". ואכן לרפובליקה של ציראנאנה היו איפיונים רבים ההולמים דמוקרטיות, כמו למשל עיתונות חופשית שעוררה באופן מתמיד דיונים על עיניני דיומא, מערכת משפט עצמאית ושמירת זכויות האדם. החוקה משנת 1959 קידשה את הפלורליזם ואת העקרונות הגדולים של הדמוקרטיה הליברלית. ציראנאנה התנגד לכל אורך נשיאותו להנהגת משטר חד-מפלגתי, להבדיל ממנהיגי רוב הארצות האפריקאיות האחרות. "מפלגה יחידה מובילה תמיד לדיקטטורה" טען. "אנחנו, PSD, כפי שמציין שם מפלגתנו, הננו סוציאל-דמוקרטים ומתנגדים למפלגה כזאת. יכולנו בנקל לכונן אותה בארצנו, אך אנו מעדיפים שתתקיים אופוזיציה".

מוסדות רבים במדינה שיחקו גם תפקיד אופוזיציוני. לדוגמה, הכנסיות הפרוטסטנטיות והכנסייה הקתולית שהשפעתן בקרב האוכלוסייה הייתה רבה. כמו כן האיגודים המקצועיים, איגודי הנשים והאגודות של הסטודנטים היו פעילות מאוד המרכזים העירוניים ויכלו להתבטא בחופשיות. עם זאת, הדמוקרטיה תחת נשיאותו של ציראנאנה ידעה גם מגבלות רבות, בעיקר רחוק מהערים הגדולות, שם היו נעשים מניפולציות וזיופים בבחירות.

מניפולציות פוליטיות ברמה מוניציפלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1959 בבחירות המוניציפליות, מפלגת האופוזיציה העיקרית AKFM זכתב רק בעיר הבירה טננריבה, שבה נבחר לראש העיר הפסטור רישאר אנדריאמנז'אטו, בעיר דייגו-סוארז, שבה נבחר בפוליטיקאי יליד ראוניון, פרנסיס סוטרון. MONIMA, התנועה הלאומית לעצמאות מדגסקר, זכתה גם היא בעיר טוליאר, שבה נבחר לראש העיר מונז'ה ז'אונה, ובעיריית אנציראבה, שבה נבחר אמיל ראסאקאיזה.

ממשלת ציראנאנה הצליחה באמצעות מניפולציות פוליטיות להשתלט זו אחר זו על כל העיריות הללו. קודם כל, על ידי הצו מס. 60.085 מ 24 באוגוסט 1960 החליטה כי "מהיום הלאה ניהול העיר טננריבה יוטל על פקיד ממונה על ידי שר הפנים ושישא את השם "ממונה כללי" (Délégué général). כך הממשלה רוקנה מתוכן את תפקיד ראש העיר אנדריאמנג'אטו.

לאחר מכן ב 1 במרץ 1961 הנשיא אילץ את מונג'ה ג'ואנה להתפטר מתפקידו כראש העיר טוליאר. חוק נוסף מ-15 ביולי 1963 שאסר על אזרחים צרפתים למלא את התפקידים של ראש עיר וסגן ראש עיר, מנע מפרנסיס סוטרון להציג מחדש את מועמדותו לראשות העיר דייגו-סוארז בדצמבר 1964. כשבעקבות אותן הבחירות מדצמבר 1964- באנציראבה מפלגות האופוזיציה AKFM ו Monima הצליחו להרכיב קואליציה עם רוב של 22 מושבים מתוך 36, המנהיג המקומי של AKFM בלז ראקוטומאבו נבחר לראש העיר. אולם כעבור חדשים ספורים, שר הפנים, אנדרה רזאמפה פיזר את המועצה בתירוץ שהעיר אינה ניתנת לניהול. בשנת 1965 התקיימו בעיר בחירות חוזרות זבהן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית זכתה ברוב.

תרגילים אלקטורליים גם בבחירות לפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשב-4 בספטמבר 1960 המלגשים התייצבו לבחור בנציגיהם לפרלמנט, הממשלה קבעה שיטת בחירות על בסיס מז'וריטרי, מה שהבטיח ניצחון למפלגה הסוציאל-דמוקרטית השלטת בכל האזורים ובמיוחד במג'ונגה ובטוליאר. לעומת זאת בעיר הבירה, טננריבה, מבצר של מפלגת AKFM, הבחירות התנהלו לפי השיטה הפרופורציונלית. כך התאפשר לPSD עם 27,911 קולות בבירה, לשלוח לפרלמנט שני נציגים, בעוד מפלגת AKFM עם 36,271, שלחנ רק שלשה ניציגים, אחד מהם ז'וזף ראזטה. בסוף הבירות הארציות PSD קיבלה 75 מושבים, בני בריתה - 29, בעוד AKFM - רק 3. רשימות של 13 המפלגות המקומיות הקטנות, המאוגדות ב"כוח השלישי" ושהשיגו 30% מהקולות, לא השיגו אף מושב בפרלמנט.

באוקטובר 1962 התקיים מה שנקרא "הקולוקוויום" באנציראבה, שבו המליץ ציראנאנה לצמצם את מספר המפלגות הפוליטיות, אז 33 במספרן. בהמשך מפלגתו יוצגה באספה הלאומית על ידי 104 חברים ובזירה הפוליטית במדגסקר התחוללה הקצנה של הקיטוב הבלתי שיוויני. מחד - המפלגה השלטת - PSD, ומאידך - מפלגת העצמאות AKFM בעלת אוריינטציה מרקסיסטית ופרו-סובייטית. שאר המפלגות - בהן MONIMA שבראשות המנהיג הלאומן השמאלני מונג'ה ג'אונה, שפעלה בתקיפות למען האינטרסים של הדרום העני, כמעט שלא זכו להדים בדעת הקהל.

בבחירות הפרלמנטריות ב 18 באוגוסט 1965 ה-PSD נהנית מרוב ענק של 94 % מהקולות (2,304,000) עם 104 מושבים. מצידו, AKFM זכה ל % 3.4 מהקולות (145,000) ו3 מושבים. ציראנאה פירש את המצב על ידי "חוסר האחדות" של האופוזיציה ועל ידי כך ש"הם מדברים יותר מדי צבלי שיעבדו". לדעתו, מפלגתו - הסוציאל-דמוקרטית, מאורגנת וממושמעת יותר, נמצאה במדע מתמיד עם העם העובד ולכן זכה לתמיכתו.

הבחירות הנשיאותיות והמחוזיות ב-1965[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 ביוני 1962 הונהגו במדינה בחירות לנשיאות על ידי הצבעה ישירה כללית. בפברואר 1965 החליט הנשיא להקדים בשנה את סיום כהונתו ולקיים בחירות נשיאותיות ב-10 במרץ 1965. כנגדו הציג את מועמדותו ז'וזף ראזטה, שעזב בשנת 1963 את מפלגת AKFM כדי להקים מפלגה משלו, FIPIMA - האיחוד הלאומי המלגשי. ראש MONIMA, הביע מצידו את הרצון להציג מועמדות. לעומת זאת, מפלגת AKFM העדיפה בטננבריב את ההצבעה לטובת ציראנאנה על פני תמיכה בראזטה.

ציראנאנה ניהל מערכת בחירות ענפה שהקיפה את כל האי, בעוד יריביו הסתפקו במערכות מקומיות. הנשיא נבחר מחדש על ידי 2,451,441 קולות (97%), לעומת ראזטה - 54,814 קולות ואלפרד ראזאפיאריסו - 812קולות. בבחירות למועצות הכלליות ב-15 באוגוסט 1965 המפלגה השלטת PSD זכתה ב-2,605,371 קולות (95 %), בעוד האופוזיציה השיגה בקושי 143,090 קולות - בעיקר בטטננריבה, דייגו-סוארז, טאמטאב, פיאנאראנצו וטוליאר.

מעצב "הסוציאליזם המלגשי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי השגת העצמאות, ציראנאנה וממשלתו יצאו להגשמת המצע של ה"סוציאליזם המלגשי" שבו ראו פתרון לבעיות הכלליות והחברתיות של הארץ. הנשיא הגדיר את גישתו כפרגמטית והומניסטית. ניתוח המצב בכלכלי היה על סדר היום של "הימים המלגשים של הפיתוח" שאורגנו בטננריבה בין 25 באפריל ובין 27 באפריל 1962. מדגסקר תוארה באותם הדיונים כארץ גדולה השרויה בתת-התפתחות, בעלת אמצעי תחבורה דלים, הנתונה במצוקה מבחינת גישה למקורות מיים ואנרגיה. דלת אוכלוסין (5,5 מיליון תושבים) ובעל אופי רוראלי מובהק (89% מתושביה גרו בכפרים, לפי הנתונים משנת 1960) אולם, בדומה לארצות אחרות מן העולם השלישי, הייתה עדה לעליה דמוגרפית שעקבה מקרוב אחרי קצב העלייה הממוצעת השנתית במוצרים חקלאיים (בשווי של 3.7%).

שר הכלכלה, ז'אק ראבמנאנג'ארה, נדרש לפנות לשלשה יעדים ממשלתיים: גיוון הכלכלה על מנת להפחית את התלות שלה ביבוא,(שווי היבוא היה אז 20 מיליון דולר), להפחית את הגרעון מסחרי (בשווי 6 מיליון דולר) על מנת לחזק את עצמאות המדינה, ולשפר את כוח הקנייה ורמת החיים של האוכלוסייה, כשהתוצר הלאומי הגולמי לא עברה את הסף של 101 דולר לתושב בשנה.

סוציאליזם ליברלי פרגמטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל ציראנאנה יישם מדיניות כלכלית שקיבל השראה מהגישה הנאו-ליברלית המתונה, ששילבה עידוד היוזמה הפרטית (לאומית וזרה) עם האילוצים של התערבות ממשלתית. משום כך, בשנת 1964 הוא אימץ תוכנית חומש שקבעה את יעדיו הגדולים בתחום ההשקעות. הם נועדו לאפשר את פיתוח החקלאות וקידום מעמד האיכרים. לשם הגשמת התוכנית, המגזר העסקי נדרש להשתתף בה בסכום של עד 55 מיליארד פרנקים מלגשים. על מנת לעודד השעות אלו, ניתסה הממשלה לגייס מירב האשראי הודות השימוש בארבעה גופים: המכון להנפקות, האוצר הציבורי, הבנק הלאומי המלגשי ובמיוחד בחברה הלאומית להשקעות שהשתתפה בחברות הגדולות - מלגשיות וזרות - בתחום המסחר והתעשייה. ציראנאנה דאג להרגיע את המשקיעים ותוך הבעת התנגדותו להלאמות שבהן ראה גניבה: אני סולציאליסט ליברל, הוא אמר. לפיכך על המדינה לשחק את תפקידה תוך כדי השארת חופשיות למגזר הפרטי. אנחנו, עלינו למלא את חסרים, כי איננו רוצים בהלאמות עצלניות, אלא להפך, דינמיות, כלומר ,אל לנו לנשל אחרים, והמדינה לא תתערב אלא כאשר המגזר הפרטי ייכשל". עמדה זו לא הרתיעה ,עם זאת, את הממשלה להטיל מסים של 50% על הרווחים המסחריים שלא הושקעו בחזרה בתוך מדגסקר.

למרות התנגדותו לכל רעיון של הלאמת אמצעי היצור, הממשל ציראנאנה עודד התפתחותם של קואופורטיבים ושיטות אחרות של שיתוף מרצון. דגם הקיבוצים מישראל נראה באותה תקופה מפתח לפיתוח החקלאות. ברוח זו הוקמה בשנת 1962 נציבות כללית לקואופרציה, שנועדה לקדם באי הקמת קואופרטיבים ליצור ולשיווק באי. בשנת 1970 המגזר הקואופרטיבי היה בעל המונופול בקטיף הווניל, כמו כן שלט בענף הבננות - כולל בקטיף באריזה וביצוא. הקואופרטיבים היו פעילים גם בענפי הקפה, הציפורנים והאורז.

המאבק בנחשלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכשול הראשי בדרך להתפתחות היה, במידה רבה, בתכנון האזורי. על מנת לפתור את הבעיה, המדינה הקציבה ל"פוקונולונה", התא המסורתי המלגשי, השקול כנגד "מועצה מקומית", את העבודות הקטנות בשטח. הפוקונולונה ביצעה את עבודות השטח - כדוגמת בניית סכרים קטנים, המסגרת תוכנית אזורית לפיתוח. במשימות אלונעזרה בכוחות הז'נדרמריה הפעילים במיוחד בעבודות היעור, וב"שרות האזרחי". מוסד זה - השרות האזרחי - הוקם בשנת 1960 על ידי ציראנאנה, לצורך המאבק בעצלנות. הוא איפשר לנוער המלגשי לקבל השכלה כללית והכשרה מקצועית.

פרט לעבודות שטח אלה, הפרויקטים הגדולים בתכנון המיים והחקלאות בוצעו על ידי חברות כלכליות מעורבות כמו חברת SOMALAK לתכנון האסם אלאוטרה, שגייסה מעל 5000 מגדלי אורז.

יחד עם זאת בתחום אמצעי התחבורה המדינה נשארה נחשלת. תחת שלטונו של ציראנאנה לא היו קיימים אלא שלושה צירי מסילות ברזל: טננריבה-טאמטאב עם קישור לאגם אלאוטרה, טננריבה-אנציראבה ופיאנאראנצואה-מנאקארה. 3,800 ק"מ דרכים, מתוכם 2,560 ק"מ עם אספלט שימשו בעיקר לקשר את טננריבה עם ערי הנמל. אזורים גדולים נותרו עדיין מבודדים. הנמלים, מצוידים בצניעות, איפשרו הובלות והסעות במידה מסוימת.

בתחום החינוך, נעשה מאמץ להעלאת רמת האוריינות של האוכלוסיות הכפריות. הוצאות החינות עלו מ 8 מיליארד פרנקים מלגשים ל-20 מיליארד בשנת 1970, כלומר מ-5.8 ל 9 % ל 9 % מהתוצר המקומי הגולמי. החינוך היסודי הונהג ברוב הערים והכפרים. מספר התלמידים בחינוך היסודי עלה מ-450,000 למיליון, בחינוך התיכוני - מ-26,000 ל-1,080,000 ובחינוך האקדמי מ-1,100 ל-7,000. נפתחו בתי ספר תיכון בכל האזורים ובאוקטובר 1961 המרכז ללימודים גבוהים בטננריבה הפך לאוניברסיטה. הצעירים המגויסים על ידי השרות האזרחי סייעו בתוכניות הקניית האוריינות. הודות לשיפור רמת החינוך, מדגסקר הייתה מסוגלת לגדל אנשים מוסמכים במקצועות טכניים ומנהליים.

מאזן הכלכלה 1960-1972[עריכת קוד מקור | עריכה]

טראסות לגידול אורז

לבסוף מתוך 55 מיליארד FMG שנצפו על ידי המגזר הפרטי בתוכנית החומש הראשונה, רק 27,2 מיליארד הושקעו בין השנים 1964–1968. אמנם במגזר הכלכלי המשני הושג יותר מהיעד של 10.7 מיליארד FMG, דהיינו השקעות של 12.44 מיליארד FMG. אולם התעשייה נשארה עדיין בחיתוליה. באזורים החקלאיים התפתחו מפעלים לעיבוד האורז, להפקת עמילן, ליצור שמנים, סוכר ושימורים. באנטננאריב הוקמו בית זיקוק (בנמל) ובית חרושת למוצרי נייר, בחבל אוט טר, התפתח המפעל לכותנה של אנציראבה. תנופה זו איפשרה יצירת 300,000 מקומות עבודה בתעשייה. מספר המועסקים בתעשייה עלה מ-200,000 בשנת 1960 ל-500,000 ב-1970.

לעומת זאת בתחום הכלכלי הראשוני (חקלאות, יצור חמרי הגלם) יוזמות המגזר הפרטי היו מעטות. זאת מכמה סיבות: מכשולים קשורים לקרקע ולאקלים, ולקשיי תחבורה ושיווק. החקלאות המלגשית נותרה במהותה חקלאות של אספקת תזונה בסיסית פרט לכמה תחומי פיילוט. למשל התחוללה עליה בתפוקת ה"פאדי" - האורז הלא טחון (מ-1,200,000 טון ב-1960 ל-1,870,000 טון ב-1971) לפיכך הושגה אספקה עצמית משביעה רצון של המזון החיוני לאוכלוסייה. האורז המלגשי נועד לא רק לצריכה עצמית אלא גם ליצוא. כל שנה המדינה מייצאת 15-20,000 טון אורז באיכות מיוחדת. כמו כן, מדגסקר מיצאת קפה (עליה בתפוקה מ-56,000 טון ב-1962 ל-73,000 טון ב-1971) ובננות (כ-15-20,000 טון בשנה). בימי ממשלו של ציראנאנה מדגסקר תפסה את המקום הראשון בתפוקת הווניל.

אולם לא הושג הזינוק המיוחל בכלכלה. התל"ג לתושב לא עלה אלא ב-30 דולר תוך 9 שנים כדי להגיע ל-131 דולר ב-1969. היבוא עלה - ל-28 מיליון דולר ב-1969, וגרם לגרעון מסחרי של 11 מיליון דולר. כמה מפעלים סיפקו חשמל רק לטננריב, טמטאב ולפיאנארנצו: בין 1960–1969 צריכת האנרגיה לתושב לא עלתה בהרבה - מ38 ק"ג (אקווילנט פחם) עד ל-61 ק"ג.

מצב הכלכלה לא היה קטסטרופלי. בין השנים 1965 - 1973 שיעור האינפלציה השנתית היה בערך 4,1%. החוב החיצוני היה קטן - רק 0.8 % מהתל"ג. רזרבות המטבע של המדינה הגיעו בשנת 1970 ל-270 מיליון פריקים צרפתיים. גרעון התקציב נשמר בגבולות צרים מאוד. העדר בעיית ההתפוצצות האוכלוסין מנע אפשרות של רעב, במיוחד כאשר אוכלוסיית הבקר במדינה הוערכה לכ-9 מיליון ראשים. אפילו ראש האופוזיציה המרקסיסטי, הפסטור אנדריאמנדזאטו הצהיר כי הסכים ב-80 % עם המדיניות הכלכלית של הממשלה.

שיתוף פעולה מועדף עם צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי נשיאותו של ציראנאנה היחסים בין מדגסקר ובין צרפת נשארו הדוקים מאוד ובכל התחומים. ציראנאנה אף הרגיע את התושבים הצרפתים של האי באומרו שהוא מחשיב אותם כ"שבט ה-19" של המדינה.

הנוכחות הצרפתית במגזר הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנשיא הקיף עצמו ציראנאנה בצוות של יועצים טכניים צרפתים, הידועים כ"ואזאהה" ("vazahas" שניים מתוכם מילאו תפקידי מפתח: לפול רולו, ראש הקבינט, הייתה ידו בכל העניינים, והגנרל בוקינו, ראש מטה כללי מיוחד, היה מעין שר הביטחון בפועל.

תמרונים צבאיים צרפתיים במדגסקר בשנת 1960

הפקידים הצרפתים המשיכו להבטיח את תפקוד המנגנון המנהלי של המדינה עד לשנים 1963–1964. לאחר מכן נחשבו ליועצים בלבד. לפעמים מתוך קצון לשמור על משרתם היו כאלה שהפקירו את אחראיותם וחיפשו בכל מחיר למצוא חן בעיני השרים או המנכ"לים המקומיים.

ביטחון הרפובליקה הצעירה הושם תחת אחריותם של הכוחות הצרפתיים שהמשיכו להחזיק בכמה בסיסים אסטרטגיים באי. בסיס הצנחנים הצרפתיים שכן בשדה התעופה איוואטו-טננריבה, בעוד שמפקד בכוחות בצרפתיים באוקיינוס ההודי נמצא בנמל דייגו סוארז בצפון המדינה. הנשיא ציראנאנה קיבל במורת רוח את החלטת צרפת להסיג בינואר 1964 1200 מחייליה ממדגסקר. יציאת הכוחות הצרפתיים משמעותה הייתה אבדן הכנסות של כ 3 מיליארד CFA.ציראנאנה אמר באותה תקופה: "אני מסכים עם דבריו של הנשיא סנגור כשאמר שצמצום הכוחות הצרפתיים יזרוק לקוש העבודה מובטלים רבים. נוכחות הכוחות הצרפתיים משמעותה סיוע כלכלי וכספי עקיף, ואני תמיד הייתי בעד השארתם במדגסקר.

המשקל של צרפת בכלכלת מדגסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיום קבלת עצמאותה התשייכה הרפובליקה המלגשית לאזור הפרנק. עובדה זו איפשרה למדינה להבטיח את הכיסוי במטבע זר של ביבוא החיוני, להבטיחשיווקם של מוצרים חקלאיים מסוימים במחירים מעל המחיר בעולם (בננות, בשר, סוכר, אורז משובח, פלפל שחור וכו'), להרגיע את המשקיעים הפרטיים, לשמור על קפידה מסוימת בניהול המדיניות התקציבית של הממשלה. בשנת 1960 73% מהיצוא הופנה לאזור הפרנק, ובין הצרכנים הראשיים שלהם נמצאה צרפת עם 10 מיליארד פרנק.

צרפת גם העניקה למדגסקר סיוע משמעותי מאוד בשווי 400 מיליון דולר בתוך 12 שנה. סיוע זה, תחת צורותיו השונות, היה שווה לשני שלישים מהתקציב הלאומי המלגשי. בנוסף, הודות להסכמי ההתקשרות עם האיחוד האירופי, אז הקהילה הכללית האירופית, היתרונות שהופקו באזור הפרנק ומול הקרן לסיוע ושיתוף הפעולה הצרפתי, הועברו במישור הקהילה האירופית. מדגסקר יכלה לההנות מהעדופות תאריפיות ולקבל בין השנים 1965–1971 מהקהילה האירופית סיוע בשווי של 160 מיליון דולר. פרט לתלות פיננסית זאת, נתנה מדגסקר תחת הנהגתו של ציראנאנה את הרושם כי הצרפתים שמרו על מעמדם העליון בכלכלה. הבנקים, חברות הביטוח, ענפי המסחר הגדולים, התעשייה, כמה מתחומי היצור החקלאי (סוכר, סיסאל, טנק, כותנה וכו') נותרו בשליטתם של בני מיעוטים לא מלגשים.

מדיניות החוץ המלגשית בעת כהונתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכאורה, השותפות עם צרפת יצרה רושם שהאי הגדול נשאר לגמרי משועבד למטרופולין הישן, במסגרת נאו-קולוניאליסטית פולשנית המקובלת ברצון. אך למעשה, ניסה ציראנאנה להפיק עבור ארצו את מירב התועלת מיחסים אלה עם צרפת. זאת כשהמדינה הצעירה התמודדה עם בעיות אובייקטיביות שנראו לו בלתי פתירות בדרכים אחרות. מצד שני, על מנת להשתחרר מהתלות הכלכלית בצרפת, קשר הנשיא המלגשי קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם מדינות נוספות שנראו בעלות אידאולוגיה קרובה. כך למשל היצוא של מדגסקר לגרמניה המערבית הסתכם כבר ב-1960 ב-585 מיליון פרנק CFA. ב-21 בספטמבר 1962 שתי המדינות חתמו על הסכם לשיתוף כלכלי שפתח למדגסקר אשראי של 1.5 מיליארד פרנק CFA. הקרן ע"ש פיליבר ציראנאנה שהוקמה בשנת 1965 ושנועדה לגדל את המומחים הפוליטיים ואנשי המנהל של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית המלגשית מומנה על ידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית.

ארצות הברית, שייבאה בשנת 1960 ממדגסקר מוצרים בשווי של 2 מיליארד פרנק CFA, סיפקה למדינה בין השנים 1961–1964 סיוע בסכום של 850 מיליון פרנק CFA.

ב-26 בינואר 1963 חתמה הרפובליקה המלגשית הסכם ידידות עם ישראל. כשב-22 בדצמבר 1965 הוקמו כוחות הביטחון של הרפובליקה, שמלאו תפקיד של משמר נשיאותי ממש, הישראלים תרמו לאימונם ההתחלתי. אחרי ביקורו של ציראנאנה בטאיוואן באפריל 1962, התחזקו היחסים גם עם מדינה זו.

ציראנאנה ניסה פתיחת יחסי מסחר גם עם הגוש הקומוניסטי ועם דרום אפריקה ומלאווי. צעדים "אקלקטיים" אלה משכו לפעמים בקורת, במיוחד כשהתוצאות לא היו מזהירות.

רתיעה מפאן-אפריקניזם ומהתקרבות למעצמות הקומוניסטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציראנאנה הטיף למתינות ולריאליזם במוסדות בינלאומיים כדוגמת ארגון האומות המאוחדות, הארגון לאחדות אפריקה ואריגון הקהיליה אפרו-מלגשית OCAM. התנגד לרעיונות הפאן-אפריקניות של קוואמה נקרומה. עמדתו הייתה בעד העמקת שיתוף הפועלה הבינאפריקני אבל נגד השאיפה לאחידות הפוליטית. בוועידה השנייה של הארגון לאחדות אפריקני בקהיר ב-19 ביולי 1964 הצהיר כי "הארגון סובל ממחלה משולשת:"ורביטיס" ("דברת"), כי כולם אוהבים לנאום, "דמגוגיטיס" - כי מבטיחים הבטחות שלא ניתן לקיים, ו"קומפלקסיטיס" ("תסבכת") מפני רבים מאיתנו איננו מעזים להגיד מה אנחנו חושבים על סוגיות מסוימות" בתקופת המשבר בקונגו ניסה לתווך בין הצדדים במלחמת האזרחים על ידי כינוס שולחן עגול בטנאנאריב בין 6 במרץ-13 במרץ 1961. שאיפתו הייתה ליצור בקונגו-לאופולדוויל דאז פדרציה בראשותו של הנשיא ז'וזף קסא וובו. אבל התיווך היה לשווא והמלחמה התחדשה חיש מהר. למרות רצונו להיות מתווך, לא הסתיר ציראנאנה את עוינותו לקומוניזם. החליט להחרים את הוועידה השלישית של הארגון לאחדות אפריקה שאורגנה באוקטובר 1965 על ידי נשיא גאנה, קוואמה נקרומה, שהיה מקרוב לגוש הקומוניסטי. ב-5 בנוצבר 1965 תקף ציראנאנה את הסין העממית כשטען שההפיכות הצבאיות באפריקה נושאות חותם סיני. מצד שני היו הפיכות שמצאו חן בעיניו: למשל הפיכת סילבסטר שבאפריקה המרכזית, שאחריה שיבח ציראנאנה את הקולונל ז'אן-בדל בוקאסה על כי גרש את ה"קומוניסטים".

הידרדרות המשטר ונפילתו 1967–1972. שחיקת המשטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי 1967 נאלץ ציראנאנה לעמוד בפני בקורות גוברות. קדום בלטה לעין יעילותם המוגבלת במישור מקרו-כלכלי של המבנים שהוקמו על ידי הסוציאליזם המלגשי. נמתחו בקורת על הגישות השמרניות מדי כמו איסור לבישת ה"מיני-ז'ופ" שהייתה עלול להרתיע תיירים. בנובמבר 1968 יועץ טכני צרפתי ומחבר מלגשי פרסמו מסמך בכותרת " עשר שנות הרפובליקה" שמתחו בקורת חריפה על מנהיגי מפלגת פ.ס.ד. והוקיעה כמה שערוריות פיננסיות המיוחסות לשלטון. נפתחה חקירה שהסתיימה בהרשעה פלילית של אחד ממחברי המסמך. השחיקה המתמדת של המשטר הראתה מעוררת מחאה מוצנעת אך ודאית.

קולות נגד המדיניות הפרנקופילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1960–1972 מלגשים רבים, מבני מרינה ועד תושבי החופים, השתכנעו כי לארצם יש עצמאות פוליטית ריאלית אבל אין עצמאות כלכלית. הכלכלה נשלטה על ידי הצרפתים שמילאו גם כמעט את כל התפקידים הטכניים של המנהל הציבורי. בחינה מחדש של ההסכמים עם צרפת וההלאמה משמעותן בעיני המלגשים הייתה שחרורן של 5000–10000 משרות ציבוריות חשובות שהוחזקו על ידי אירופים. גברו הקולות נגד שייכותה של מדגסקר לאזור הפרנק. יותר ויותר אנשדים היו משוכנעים כי המשך מדיניות זו תביא לכך שרק בנקים צרפתים וסניפיהם יוקמו באי. בעוד הבנקים המקומיים נמנעו לקחת את הסיכון הכי קטן שיאפשר יוזמות מקומיות, זאת בתירוץ של העדר ערבויות מספיקות. למלגשים הייתה גישה מוגבלת לאשראי, מפני שהעדיפות הייתה ניתנת לצרפתים. בנוסף ההשתייכות לאזור הפרנק גררה אחריה הרגלים של הגבלת חילופי מטבעות. באור המציאות הזאת, אחרי 1963, שנת הקונגרס השמיני של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, אישים מהמפלגה השלטת, דיברו על אפשרות של רוויזיה של ההסכמים המלגשים-צרפתיים. בשנת 1967 בקונגרס ה-11 של המפלגה, אנדרה רסאמפה שהיה האיש מספר אחד אחרי הנשיא, דרש את שינוי ההסכמים.

מחלת הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1966 מצבו הבריאותי של ציראנאנה ירד עקב מחלת לב. נאלץ לקחת חודשיים וחצי חופשת מחלה אחר כך הבראה בת 3 שבועות בצרפת. רשמית הוסר לציבור שהנשיא סובל מעייפות. בהמשך הרבה הנשיא לנסוע לפריז לבדיקות רפואיות ולמנוחה בהריביירה הצרפתית. אולם בריאותו נותרה לקויה. אחרי תקופה של התרחקות מסוימת מניהול ישיר של העניינים, בסוף שנת 1969 הרגיש כבר מחוזק מספיק כדי לקחת בידיו בעוצמה את רסני השלטון ו"לפזר" להפתעת הכל את הממשלה ב-2 בדצמבר. החלטה כזו הייתה לא חוקתית, מפני שהייתה צריכה לנבוע מהצעת אי אמון. כעבור 15 יום הרכיב ממשלה זהה, פרט לשני יוצאים מן הכלל. אולם בינואר 1970 כשביקר שוב בצרפת חלה החמרה חוזרת במצב בריאותו. הנשיא פומפידו סיפר לז'אק פרוקאר כי התרשם משיחה איתו כי מצבו הפיזי גרוע מאוד.

למרות הכל נסע ציראנאנה ב-28 בינואר 1970 למפגש הפסגה של ארגון הקהיליה האפרו-מלגשית ביאונדה, בירת קמרון. לקה שם בהתקף לב והואץ לטיפולי חירום בפריז, בבית החולים "סלפטרייר" נשאר עשרה ימים בתרדמת ובהקיצו חזר לתפקוד קוגניטיבי מלא. אשפוזו התארך עד ל 14 במאי, זמן שבו קיבל ממיטת חוליו בקוריהם של אישים צרפתים ומלגשים רבים, לרבות של ראש האופוזיציה, הכומר רישאר אמדריאמנג'אטו, ששב ממוסקבה.

ב-24 במאי חזר הנשיא למדגסקר. בדצמבר 1970 הרבה לבקר במדינה ולהודיע כי התכוון לשרת גם הלאה את העם, מאחר שהחלים. אבל ירידת כוחו הפוליטי הייתה כבר עובדה. בנסיבות אלה התעצם פולחן אישיותו, הפך ליותר סמכותי ואיריטאבילי. התחיל ליחס למנהיגותו קשר לרצון האל. "מדוע בחר אלהים בדויד, רועה צאן פשוט, להיות מלך ישראל?" היה אומר. "ומדוע הוביל אלהים את הבוקר העני מכפר נידח במדגסקר עד לראשותו של עם שלם?" מוקף באנשי חצר אינטרסנטים וחנפנים, לא היה מסוגל להעריך שוב נכונה את המצב החברתי-כלכלי בארצו.

סכסוכי הירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האשמות של שחיתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאבק הירושה התחיל למעשה עוד בשנת 1964. בתוך מפלגת השלטון התנהל בשקט עימות בין הענף המתון, ליברלי ונוצרי מסביבו של ז'אק רבמננדזארה ובין הענף הקרוי " פרוגרסיסטי" בראשותו של שר הפנים החזק, אנדרה רזאמפה. ב-1964 ז'אק רבמננדזארה, שכיהן אז כשר הכלכלה, הותקף במסע תקשורתי שלם בכל העיתונים במדינה, כולל עיתוני המפלגה, תוך כדי הטלת האשמות של שחיתות. נטען כי הוא ושותפיו לעבודה, לא נהגו בניקיון כפיים בעסקה בתחום האספקה. מאחורי ההשמצות המתוזמרות עמד הסנטור רקוטונדרוזאקה, מקורב של אנדרה רזאמפה. בסופו של דבר לא יכלו להביא שום בדל של הוכחה להאשמות אלו. הנשיא לא נקף אצבע להגנתו של שר הכלכלה שלו, רבמננדזארה. ב-1965 האחרון החליף רבמננדזארה את תיק הכלכלה בזה של החקלאות וביולי 1967 התמנה לשר החוץ. ננקטו כמה אמצעים לביטול טובות הנאה ופריבילגיות שהיו עד אז נחלתם של כמה פקידים ואישים בכירים, כמו בתחום השימוש במכוניות שרד, אבל דימוי הממשלה נותר מוכתם בעיני הציבור. באופן פרדוקסלי, ב-14 בפברואר 1967 עודד הנשיא השתתפותם של שרים וחברי פרלמנט בעסקי השקעות ברחבי המדינה. מבחינתו היה מדובר בפעילות פרטית של השתתפות בפיתוח הארץ. אם ברמה ממשלתית וממסדית השחיתות לא הייתה כל כך בולטת, חלה אחרי שנת 1964 התפשטות השימוש בשוחד תמורת שירותים שונים.

אנדרה רסאמפה, יורש?[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1968 אנדרה רסאמפה בלט כיורש הפוטנציאלי של הנשיא. אבל עלייתו אל השלטון לא הייתה חלקה. פרט לז'אק רבמננג'ארה, יושב ראש האספה הלאומית, אלפרד נאני נראה באותה תקופה יריב רציני. בימי אשפוז החירום של ציראנאנה בינואר 1970 בבית החולים סלפטרייר בפריז בעקבות התקף לב, נטה ז'אק פרוקאר, "מר אפריקה של הארמון "אליזה"", יותר לטובת סגן הנשיא קאלוון ציאבו (Calvin Tsiebo). אבל איש לא פתח בפועל את נושא הירושה, ללא אות מצד הנשיא.

אחרי ההטבה במצב בריאותו של ציראנאנה בשנת 1970, בוצע שינוי מהיר של החוקה. הממשלה הורחבה באופן משמעותי ומונו ארבעה סגני ראש הממשלה, כאילו כדי ליפות את תקיעות המצב. רסאמפה התמנה לראשון מבין סגני היושב ראש. קאלוון ציאבו הצטרך להסתפק בתפקיד זוטר יותר. היה רושם כי רזאמפה עומד לנצח במערכה. אבל לא חסרו מתחים בין הנשיא ובין זה נחשב ליורשו. רסאמפה עמד בראש הטוענים נגד ההסכמים עם צרפת ואף הצליח להשפיע ב-7 בנובמבר 1970 על המועצה הלאומית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית להמליץ על רביזיה שלהם. נוכח נסיבות אלה ציראנאנה התרגז ומסכים לקבל את טענות סובביו כי הראשון מבין סגניו שהוא בחר, מבקש לחתור תחת סמכותו. ב-26 בינואר 1971 בערב, הורה ציראנאנה לתגבר את כוחות הז'נדרמריה בטננריבה, ושל משמר ארמון הנשיאות ולבטל את החופשות בצבא. ב-17 בפברואר 1971 פיזר את הממשלה והוריד את מעמדו של רסאמפה לטובת קלוון ציאבו ואף פיטר אותו מתפקיד שר הפנים, כשהוא לוקח את התיק לעצמו. בארמון אליזה פוקאר התחיל להיות מוטרד מהחדשות. ב-2 באפריל 1971 העיר בפני הנשיא פופמידו כי החלטותיו האחרונות של ציראנאנה הן, לדעתו, תוצאה של הזדקנותו וחשדנותו המופרזת. סילק את שר הפנים ויועציו שהיו מעורים היטב בענייני המדינה. "המדינה מידרדרת והולכת. הגיוני היה ש (ציראנאנה) יודה בטעותו ויחזיר את רסאמפה למעמדו; אולם להפך, סביר ביותר שיתנכל אליו ויעצור אותו, מה שיהווה אסון".

ואכן ב-1 ביוני 1971 נעצר אנדרה רסאמפה בתום ישיבת הממשלה. הוא הואשם בקשר בתמיכת הממשל האמריקאי והושם במעצר תחת השגחה באי שטן סנו מארי. שגריר ארצות הברית הוכרז לאישיות בלתי רצויה וגורש ממדגסקר. מאוחר יותר יודה ציראנאנה שלא הייתה שום קנוניה.

התפרצות המהומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות ב-6 בספטמבר 1970 זכתה שוב המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השלטת 104 מושבים בפרלמנט לעומת 3 מושבים של מפלגת האופוזיציה א.ק.פ.מ.(AKFM). המפלגה היריבה הגישה 600 קובלנות בנוגע להפרות במהלך התקין של הבחירות אך טיפולן נשאר ללא המשך. בבחירות לנשיאות ב-30 בינואר 1972 שבהן השתתפו 98.8% מהבוחרים, נבחר ציראנאנה מחדש עם 99.72% מהקולות הותחיל קדנצה שלישית כנשיא. ובעוד שימי הבחירות מעט נלקחו אמצעים נגד עיתונים מעטים, אחרי פרסום התוצאות התחיל מבצע שלם של ציד מכשפות נגד אותם כלי תקשורת שביקרו את השתלשלות הבחירות, כולל אי סבירות התוצאות, אי תקינות שיטות החישוב והלחצים הלא הוגנים שהופעלו על הבוחרים כשי שילכו לקלפי. "הדמוקרטיה המוגבלת" של ציראנאנה התחיל להראות את חולשותיה. משוכנעת שאין לה סיכויים להשמיע את קולה דרך הבחירות, האופוזיציה החליטה לצאת לרחובות. זאת בגיבוי האליטה של בני מרינה שציאנאנה ורזאמפה השתדלו להרחיקה ממרכזי ההחלטות.

התחלת הסוף, 1971[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה לבית הסוהר בטוליאר, מדגסקר

ב-24 במרץ 1971 הפדרציה של איגודי הסטודנטים של מדגסקר, המקורבת למפלגת א.ק.פ.מ. הכריזה על שביתה באוניברסיטה. לשביתה הצטרפו כ-80% מחמשת אלפים הסטודנטים במוסדות חינוך שונים. למחרת סגר הנשיא את פתחי האוניברסיטה באומרו:"הממשלה לא תסבול, בשום אופן, שסוגיה אוניברסיטאית גרידא תנוצל למטרות פוליטיות".

בלילה בין 31 במרץ -1 באפריל 1971 פרץ מרד בדרום מדגסקר, במיוחד בטוליאר וסביבתה. המורדים ובראשם מונז'ה ז'אונה, היו ברובם מגדלי בקר דרום-מערב המדינה שסירבו לשלם למדינה את המס המופקע ועוד תשלומי חובה עתק למפלגה השלטת. אנשי הפרובינציה הנחשלת, ציפו להפך שהמדינה תעזור להם על מנת להבטיח את הישרדות אדמותיהם המואיימות על ידי הבצורת או על ידי נזקי הציקלונים. מפלגת מונימה (MONIMA) לא התקשתה בנסיבות אלה להסית את ההמונים לתפוס את ביניני הממשל המקומיים ולבזוז אותם.

המרד דוכא במהירות. המספרים הרשמיים של 45 הרוגים הוכחשו על ידי מונז'ה ז'אונה שדיבר על אלפי מתים. ז'אונה נעצר ומפלגתו הומאה מחוץ מחוק. מעללי הז'נדרמריה (שמפקדם היה הקולונל רישאר ראצימנדראווה, לימים נשיא של הרפובליקה לשישה ימים בשנת 1975, עד שנרצח) בדרום הארץ גרמו להתעוררות תנועת התנגדות חזקה נגד "מדינת ה-פ.ס.ד" ("המפלגה הסוציאל-דמוקרטית"). הנשיא ניסה להרגיע. הוא מתח בקורת על התנהגותם של כמה פקידים קשוחים שניצלו, כדבריו, מצוקות אנושיות, כן גינה גם אותם הפקידים שניצלו את אלה שחזרו, אחרי המרד, לכפריהם ונישלו אותם מכספם ומעדריהם.

ה"מאי המלגשי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע החודש מרץ, ההתעלמות מתביעות הסטודנטים ברפואה גרמה לתנועת שביתה בבית הספר בפלאטאנאנה בעיר הבירה. השלטונות אסרו ב-19 באפריל 1972 את פעילותם של איגודי הסטודנטים ברפואה וברוקחות. זאת בהוראת האיש החזק החדש של המשטר, שר הפנים, ברלמי ז'והאסי, שדאג גם להגברת הצנזרה על התקשורת. במחאה, סטודנטים וכמה תלמידי תיכון יזמו ב-24 באפריל שביתה חדשה. השביתה התפשטה גם לערים פיאנארנצו (ב-28 באפריל) ואנציראבה (29 באפריל). היא זכתה מעכשיו גם לתמיכת תלמידי התיכון בערים רבות ברפובינציה, שהוקיעו את "הסכמי שיתוף הפעולה" עם צרפת ואת נזקי "האימפריאליזם התרבותי". השלטונות המופתעים ואחוזי בהלה, עצרו ב-12 במאי 380 סטודנטים ואוהדים בתוך הקמפוס האוניברסיטאי, והעביר אותם בהמשך לבית הסהר בנוסי לאווה, אי קטן בצפון. למחרת פרצה הפגנה גדולה של חמשת אלפים צעירים שהפכה למרד נגד המשטר. אנשי הביטחון שכללו רק כמה עשרות חברים ב"כוחות הרפובליקניים לביטחון" FRS מצאו עצמם בחוסר אונים. לבסוף הם ירו בהמונים. אבל הסדר לחזר לכנו, להפך, המהומות התעצמו ביתר שאת. המאזן הרשמי של 13 במאי כלל 26 הרוגים, לרבות 7 בין אנשי הביטחון, מעל 200 פצועים.

פרצי האלימות אילצו את רב הפקידים בבירה ואת עובדי החברות הרבות השוכנות בה, להפסיק את עבודתם, מה שחיסל מה שנשאר מתדמית המשטר. ב-15 במאי כמאה אלפים מפגינים צעדו אל ארמון הנשיאות, בדרישה להחזיר את העצורים הבייתה. מורדים יצאו באותו יום לצוד אחרי חברים בכוחות הביטחון, ובתקריות שנוצרו, נרגו חמשה מקרב אנשי ביטחון וחמישה מפגינים. הז'נדרמריה שנקראה להציל את המצב סרבה לדכא את המרד, בעוד הצבא נשאר בעמדה מהססת. בסופו של דבר החליטה הממשלה את נסיגת יחידות ה-FRS ועל החלפתם בכותו צבא.

הנשיא ציראנאנה הפסיק את טיפוליו במרצאות החמות בראנומאפאנה ושב לטננריבה. הוא הורה על שחרורם של 380 האסירים הגולים, שהוחזרו ב-16 במאי לעיר הבירה. אולם סמכותו של ציראנאנה היתדרדרה יותר ויותר בעיני העם. הממשלה הצרפתית הודיעה שהכוחות הצרפתיים השוהים באי "אינם מתערבים ולא יתערבו במשבר במדגסקר, שהוא משבר פנימי". משלא צלח לגייס ולהלהיב את נאמניו, הנשיא ציראנאנה העביר ב-18 במאי סמכויות מלאות לרמטכ"ל הצבא, הגנרל גבריאל רמאנאנצו,

הסתלקותו הכפויה של ציראנאנה מהשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציראנאנה נשאר עדיין נשיא הרפובליקה המלגשית. מבחינתו העברת הסמכויות המלאות לגנרל ראמאנאנצו, אינה אלה פסק זמן. ב-22 במאי 1972 אמר לז'אק פוקאר: "נבחרתי על ידי העם. אולי ירצחו אותי, אבל אינני עוזב. נמות ביחד, עם אשתי, עם נצטרך". אבל, אחרי 18 במאי, כוחו התברר כוירטואלי בלבד. נוכחותו הפכה למיותרת ומביכה. עם הזמן הוא עצמו נכח זאת לדעת. בעת טיול פרטי במדזונגה, ב-22 ביולי, מפגינים קיבלו אותו מנופפים בכתובות כמו "נמאס ממך, פאפא","הלאה PSD". במדזונגה כבר בעת המהומות בחודש מאי הפילו המורדים את פסל הדיוקן של הנשיא שנמצא עד אז במרכז העיר. היה בכל זאת צריך לחכות למשאל העם החוקתי מ 8 באוקטובר 1972 כדי להשתכנע כי זמנו עבר. במשאל העם 96.43 % מהקולות הצביעו בעד העברת הסמכויות המלאות לראמאנאנצו למשך חמש שנים. בהתאם לתוצאות הודח ציראנאנה מתפקיד הנשיא.

באופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא לא הרפה ידיים ותוך שהכריז על עצמו "נשיא הרפובליקה בהשהיה", לא עזב ציראנאנה את החיים הפוליטיים והפך אפילו למתנגד תקיף של המשטר הצבאי. הגנרל ראמאנאנצו העיר לו עם זאת, כי אסור לו לדבר על עניינים פוליטיים ולהתראיין אצל עיתונאים. הייתה עכשיו תורה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית המודחת ממעמדה השליט, להיות קרבן לתביעות משפטיות נגד רבים ממנהיגיה. בבחירות למועצה הלאומית העממית לפיתוח מ-21 באוקטובר 1973, היא זאת שהוכשלה על ידי מניפולציות של המארגנים. המועמדים התומכים במשטר החדש זכו ב-130 מושבים מבין 144. בימי בחירות אלה חידש ציראנאנה את קשריו עם בן טיפוחיו של פעם, אנדרה רסאמפה, ששוחרר ממעצרו במאי והקים בינתיים את איחוד הסוציאליסטים המלגשים USM. הפשרה ביניהם הביא למיזוג ב-10 במרץ 1974 של שתי המפלגות PSD ו-USM בתוך מפלגה הקרויה המפלגה הסוציאליסטית המלגשית. ציראנאנה היה ליושב ראש שלה ורסאמפה למזכיר הכללי.

ה-PSM דרשה הקמת ממשלת קואליציה על מנת לשים קץ לאי הסדר הכלכלי והחברתי (מחסורים רבים, עימותים אתניים בין בני מרינה ובני שפת הים וכו') שנבע מ"מלגשיזציה" ו"סוציאליזציה" של החברה המלגשית. בהודעה מ-13 בפברואר 1975 הציע ציראנאנה הקמת "ועד של חכמים",שנועד לחפש אישיות שתרכז סביבה ממשלה זמנית על מנת לארגן בחירות חופשיות ודמוקרטיות תוך 90 יום.

המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי התפטרות הגנרל גבריאל רמאנאנצו ועלייתו לשלטון ב-5 בפברואר 1975 של קולונל הז'נדרמריה, רישאר ראצימאנדראווה, החליט ציראנאנה לעזוב את החיים הפוליטיים. אולם ב-11 בפברואר 1975 ראצימדראווה נרצח. בית דין צבאי מיוחד התכנס לצורך "משפט המאה". בין 296 החשודים נמצא גם ציראנאנה, שנגדו הועלו 8 אישומים, ביניהם הכי חמורה - זו של "קשר לביצוע רציחתו של הקולונל רישאר ראצינאדראווה, ראש המדינה וראש הממשלה". לבסוף שוחרר ציראנאנה בגין חוסר ראיות.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי המשפט מעטים התעניינו בו במדגסקר. נסע לפרק זמן לצרפת להיפגש עם בני משפחתו ולהתייעץ עם רופאיו אחרי כן הוסע ב-14 באפריל בנסיעת חירום לטננריב, במצב קריטי. אושפז בתרדמת בבית החולים בפלאטאנאנה, מבלי יחזור להכרה. נפטר ביום א 13 באפריל 1978, אחרי הצהרים. המועצה העליונה של המהפכה בראשותו של דידייה רציראקה אירגנה לו טקס הלוויה לאומי. ליוו אותו בדרכו האחרונה המוני תושבים כמישהו שנכנס להיסטורה המלגשית האישיות מכוננת ומכובדת. הוא הובא לקבורה בכפר אחוזתו המשפחתית, אנאהידראנו, על יד אנצוהיהי, במחוז מג'ונגה. אחרי הדחתו, המפלגה הסוציאליסטית המלגשית התפרקה למספר מפלגות: -.RPSD vaovao, PFDM,PSD,RPSD

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 14 באוקטובר 1999 - פסל דיוקן של ציראנאנה הוצב לפני עמוד העצמאות בככר העצמאות באנטננריבו.
  • 28 ביוני 2000 - שדה התעופה הבינלאומי מג'ונגה נקרא "פיליבר ציראנאנה" בטקס בהשתתפותם של הנשיא רציראקה ול נשיא נמיביה.

בחייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בינואר 1933 ציראנאנה התחתן עם ז'וסטין קאליטודי (1999-1918), אז בת 15. לזוג נולדו שמונה ילדים:5 בנים ו-3 בנות, מתוכם שרדו ששה: ז'וליין, אונורין, רופין, פול, פיליפ, פייר. שניים מהם נכנסו לפוליטיקה:פייר ציראנאנה ורופין ציראנאנה. [4] בתו ז'וליין (Julienne) הייתה לאשת השגריר ארנסט-ז'אן בזאזה שייצג את מדגסקר בגרמניה ובאיטליה. רופין (Ruffine, ילידת 1939) הייתה לאשת מינהל ומנהיגה של איגוד הסוציאל-דמוקרטים. פייר, בן הזקונים, הקים מפלגה בשם "המפלגה החזקה למען דמוקרטיה במדגסקר -(PFDM) פיליפ עסק בהוראה בצרפת ואחר כך במדגסקר. הוא נכשל כישלון חרוץ בבחירות לנשיאות בשנת 2006.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Flavien Ranaivo "Madagascar", dans Histoire générale de l' Afrique (dir.Hubert Deschamps) Tome II: De 1800 à nos jours, Presse Universitaire de France,Paris 1971

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פיליבר ציראנאנה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו אתר האספה הלאומית הצרפתית
  2. ^ ראו אתר "המדגסקר בתנועה" - "צימיהטי ופיליבר ציראנאנה" מאת קריסטיאן ראזאנאצואבינה, דוקטורנד בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת אמיין, צרפת.
  3. ^ הביוגרפיה באתר האספה הלאומית של צרפת
  4. ^ כתבה Madagascar First Ladies באתר Madagate 14.02.2014