טוקומאן (פרובינציה)
| |||
 | |||
| העיר טוקומאן | |||
| מדינה |
 ארגנטינה | ||
|---|---|---|---|
| חבל ארץ | צפון-מערב ארגנטינה | ||
| מושל | Osvaldo Jaldo | ||
| רשות מחוקקת |
legislature of Tucumán  | ||
| דפרטמנטו בפרובינציה | 17 | ||
| בירת הפרובינציה | טוקומאן | ||
| תאריך ייסוד |
1814 | ||
| שטח | 22,524 קמ"ר | ||
| גובה | 551 מטרים | ||
| ‑ הנקודה הגבוהה |
Cerro del Bolsón | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בפרובינציה | 1,731,820 (2022) | ||
| ‑ צפיפות | 59 נפש לקמ"ר (2001) | ||
| קואורדינטות | 27°00′S 65°30′W / 27°S 65.5°W | ||
| אזור זמן | UTC-3 | ||
| http://www.tucuman.gov.ar/ | |||
  | |||
טוקומאן (בספרדית: Tucumán) היא פרובינציה בצפון-מערב ארגנטינה. שטחה כ-22 אלף קמ"ר, והיא הפרובינציה הקטנה ביותר בארגנטינה פרט לטיירה דל פואגו. היא גובלת בסלטה בצפון, בסנטיאגו דל אסטרו במזרח ובקטמרקה בדרום ובמערב. בשנת 2001 התגוררו בה כמיליון ו-300 אלף תושבים, מהם כ-800 אלף במטרופולין הסובב את עיר הבירה, טוקומאן, שעל שמה קרויה הפרובינציה כולה.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
טוקומאן מחולקת לשני אזורים גאוגרפיים עיקריים. במערב ובצפון מורדותיהם של הרי האנדים, ואילו הדרום והמזרח אופייניים לאזור הצ'אקו. בשני האזורים האקלים הוא סובטרופי, אך בעוד שבהרים כמות המשקעים השנתית היא כ-1,500 מ"מ, באזורים הנמוכים יותר היא מגיעה ל-600 מ"מ בלבד. הפסגה הגבוהה ביותר היא הר בולסון, על גבול קטמרקה, שגובהה 5,550 מטר מעל פני הים.
בפרובינציה מספר נהרות הזורמים ממערב למזרח, הגדול שבהם סאלי (Salí). לאורך כמה מהנהרות סכרים שנועדו להפקת אנרגיה הידרואלקטרית.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העמים הראשונים שאכלסו את השטח בו שוכנת כיום טוקומאן היו בני תרבויות הקנדלריה, הטאפי והקונדורוואסי. בהמשך חיו בעמקי קלצ'אקי בני הדיאגיטה, שבין היתר הקימו את העיר קילמס. עיר זו הצליחה להדוף את התקפות האינקה במאה ה-15, אם כי אימפריית האינקה הקימה אף היא יישובים באזור. קילמס עצמה נכנעה לספרדים רק ב-1667. בני הדיאגיטה ביססו את החקלאות באזור, בייתו זנים של תירס, דלעת, תפוחי אדמה, שעועית וקינואה, ופיתחו מערכות השקיה.
האירופאי הראשון שהגיע לאזור היה הקונקיסטאדור הספרדי דייגו דה אלמגרו, שסייר בקבראדה דה אומוואקה ובעמקי קלצ'אקי ב-1533. ב-1543 הגיע ספרדי נוסף, דייגו דה רוחאס. באותה שנה הוקמה מלכות המשנה של פרו, והאזור היה לחלק ממנה.
ב-1550 הוקמה העיר הספרדית הראשונה בשטח טוקומאן של ימינו, אל בארקו. היא הועתקה ממקומה פעמיים, וב-1553 הועברה למיקומה הנוכחי, מחוץ לתחומי טוקומאן, ונקראה סנטיאגו דל אסטרו. ב-1564 הוקמה הפרובינציה של טוקומאן, חורייס ודיאגיטאס (Provincia de Tucumán, Juríes y Diaguitas), שבירתה בסנטיאגו דל אסטרו, בהנהגתו של פרנסיסקו דה אגירה. שנה אחר כך נוסדה העיר סן מיגל דה טוקומאן.
כמעט עם הקמתה של טוקומאן, החלו עימותים בין הספרדים לבין בני הדיאגיטה תושבי עמקי הקלצ'אקי. התנגדות זו נחשבת לאחת הקשות בהן נתקלו הספרדים ביבשת אמריקה, ובאוקטובר 1578 אף היו בני הדיאגיטה קרובים לכיבושה של טוקומאן. מעוזם האחרון של בני הדיאגיטה, העיר קילמס, נפל רק ב-1667, לאחר מאה שנים של קרבות.
ב-1776 הוקמה מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה, וטוקומאן הייתה לחלק ממנה. באותה העת, הטריטוריה של טוקומאן השתרעה על פני כ-700 אלף קמ"ר שכלל גם את טאריחה (כיום בבוליביה) ופרובינציות חוחוי, סלטה, קטמרקה, סנטיאגו דל אסטרו, לה ריוחה, סן חואן, סן לואיס ומנדוסה של ימינו.
ב-1783 הוקמה האינטנדנסיה של סלטה דה טוקומאן, שכללה גם את סלטה, חוחוי, קטמרקה וסנטיאגו דל אסטרו. יתר הטריטוריה הפכה לאינטנדנסיה של קורדובה דה טוקומאן. בתחילה הייתה בירת האינטנדנסיה של סלטה דה טוקומאן בעיר טוקומאן, אך ב-1792 הועברה לסלטה.
ב-26 ביוני 1810 הצטרפה טוקומאן למהפכת מאי, שכוונה נגד השלטון הספרדי. יליד העיר, מנואל בלגראנו היה בין מובילי המרד, וב-1813 הגיע לעיר חוסה דה סן מרטין. שנה אחר כך התפצלו סלטה וטוקומאן לשתי אינטנדנסיות נפרדות, וטוקומאן כללה עתה רק את קטמרקה וסנטיאגו דל אסטרו.
ב-9 ביולי 1816 נערך קונגרס טוקומאן, שבמהלכו הוכרזה עצמאותה של ארגנטינה. ב-22 במרץ 1820 הכריז מושל טוקומאן, קורונל ברנבה אראוס, על כינונה של הרפובליקה הפדרלית של טוקומאן, וב-6 בספטמבר אותה שונה אושרה חוקתה. ב-25 באוגוסט 1821 חדלה הרפובליקה להתקיים, ובמקומה הוקמו הפרובינציות טוקומאן, קטמרקה וסנטיאגו דל אסטרו. עם אישורה של חוקת ארגנטינה ב-1856 הייתה טוקומאן לחלק מהרפובליקה הפדרלית של ארגנטינה. הגבול בין טוקומאן לסנטיאגו דל אסטרו נקבע סופית רק ב-1980.
בראשית המאה ה-20 חוברה טוקומאן לרשת מסילות הברזל, ופיתוחה הואץ. כלכלתה התבססה במידה רבה על גידול קני סוכר, וכשהירידה במחירי הסוכר בשנות ה-60 הביאה לסגירתם של אחד עשר מפעלים, נקלעה הפרובינציה למשבר כלכלי.
ב-1975 הכריזה איסבל פרון על מצב חירום בפרובינציה, והצבא יצא למבצע עצמאות (Operativo Independencia), שנועד לדכא ארגון גרילה שמאלני בשם צבא העם המהפכני (ERP: Ejército Revolucionario del Pueblo). המבצע לא נחל הצלחה רבה, אך לאחר ההפיכה הצבאית ב-1976, החריפה החונטה השלטת את פעילותה. פעילות זו, שכללה חטיפה, רצח והעלמת אזרחים, הפכה למדיניות בכל רחבי ארגנטינה, ונודעה בשם "המלחמה המלוכלכת". בזמן שלטונה, מינתה החונטה את אנטוניו דומינגו בוסי למושל הפרובינציה, והוא שיישם את מדיניותה. ב-1995 נבחר בוסי בבחירות דמוקרטיות למושל טוקומאן, ובהמשך ניסה להיבחר גם לקונגרס. בשנת 2008 נגזר על בוסי מאסר עולם, לאחר שהורשע בכ-600 אישומים הקשורים במעורבותו במלחמה המלוכלכת, ובהם אישומים בפשעים נגד האנושות.
דמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה],_Templo_de_San_Francisco.JPG)
אף שטוקומאן היא אחת הפרובינציות הקטנות בשטחן, היא גם אחת המאוכלסות שבהן - בשנת 2001 התגוררו בה כמיליון ו-300 אלף בני אדם, והיא הייתה הפרובינציה השישית בגודלה מבחינת מספר התושבים. צירוף נתונים זה הופך את טוקומאן לצפופה בפרובינציות ארגנטינה - 59 תושבים לקמ"ר. העיר טוקומאן, בה התגוררו ב-2001 כ-527 אלף תושבים, היא העיר השישית בגודלה בארגנטינה, אחרי בואנוס איירס, קורדובה, רוסאריו, לה פלאטה ומאר דל פלאטה. מבחינה מינהלית מחולקת הפרובינציה ל-17 דפרטמנטוס.
הערים הגדולות ביותר בטוקומאן (נכון ל-2001):
- טוקומאן (כ-527 אלף תושבים)
- בנדה דל ריו סאלי (כ-65 אלף תושבים)
- ז'רבה בואנה (כ-50 אלף תושבים)
- ויז'ה מריאנו מורנו (כ-49 אלף תושבים)
- קונספסיון (כ-46 אלף תושבים)
כלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעבר נחשבה טוקומאן לאחת הפרובינציות הפחות מפותחות בארגנטינה, אך ב-2006 כבר הייתה לכלכלה השביעית בגודלה בארגנטינה, עם תוצר שנאמד ב-7.2 מיליארד דולרים. בתוצר לנפש, מדובר בשיעור של 5,400 דולר לנפש, הנמוך בכ-40% מהממוצע הארצי, אך גבוה מאשר בפרובינציות השכנות.
חרף משבר הסוכר בשנות ה-60, קני סוכר הם עדיין הגידול החקלאי המשמעותי ביותר בטוקומאן. מטעי הקנים משתרעים על פני 2,300 קמ"ר (כ-10% משטחה של הפרובינציה), והם מהווים כ-60% מקני הסוכר בארגנטינה כולה. גידולים נוספים כוללים לימון, קיווי, תות שדה, שעועית, תירס, אלפלפה ופולי סויה. גידול בקר, כבשים ועזים הוא בעיקר לצריכה מקומית.
חלק ניכר מהתעשייה מבוססת על מוצרי לוואי של קני הסוכר - הסוכר עצמו וכן נייר ואלכוהול. תעשיות נוספות כוללות מוצרי מזון, טקסטיל ומטלורגיה. אחד המפעלים הגדולים הוא מפעל של יצרנית המשאיות השוודית סקאניה (חברה). טוקומאן אינה עשירה במחצבים, והכרייה היא בעיקר של מלח, חרסית וסיד.
הפרובינציה אינה מהמתויירות בארגנטינה, אך יש בה מספר אתרי תיירות. עיקר התיירים מבקרים בעיירת הנופש טאפי דל ואז'ה, אתר העתיקות בקילמס, עמקי קלצ'אקי, הפארק הלאומי קאמפו דה לוס אליסוס והעיר טוקומאן עצמה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של טוקומאן (בספרדית)- טוקומאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
טוקומן (ארגנטינה), דף שער בספרייה הלאומית
| פרובינציות ארגנטינה | ||
|---|---|---|
| פרובינציות | אנטרה ריוס • בואנוס איירס • חוחוי • טוקומאן • טיירה דל פואגו • לה פמפה • לה ריוחה • מיסיונס • מנדוסה • נאוקן • סלטה • סן חואן • סן לואיס • סנטה פה • סנטה קרוס • סנטיאגו דל אסטרו • פורמוסה • צ'אקו • צ'ובוט • קורדובה • קוריינטס • קטמרקה • ריו נגרו | 
|
| מחוז פדרלי | בואנוס איירס | |