צליחה בצה"ל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תותח מתנייע M-109 במהלך תרגיל צליחה על גבי הירדן

צליחה היא פעולה של חציית מכשול מים. במהלך מלחמות נדרשים לעתים הכוחות הלוחמים לצלוח נהרות, תעלות או נתיבי מים אחרים. בהיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל צלחו כוחות צה"ל את תעלת סואץ במהלך מלחמת יום כיפור וכן צלחו את נהר הירדן לצורך פעולות מקומיות מצידו המזרחי כמה וכמה פעמים. על הצליחה בצה"ל אחראי חיל ההנדסה הקרבית.

עד לאחר מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרבות שהתנהלו במהלך מלחמת העצמאות כמעט ולא דרשו צליחה של מכשולי מים. כאשר נדרשה הקמה של גשר, השתמש צה"ל בגשרי ביילי שהושארו בארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי. אף על פי שבצה"ל היו בוגרים רבים של הצבא הבריטי שהיו מאומנים בהקמת גשרי ביילי, בצה"ל לא הייתה יחידה שאומנה בהקמת גשרים ותהליך הקמתו של גשר דרש מספר ימים תוך שימוש בציוד הנדסי כבד. גשרי ביילי הוקמו על ידי צה"ל מעל מספר ואדיות במהלך מלחמת העצמאות, אבל לא בזמן קרבות אלא לצרכים לוגיסטיים.

צה"ל המשיך להשתמש בגשרי ביילי בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 ואף לאחר מלחמת ששת הימים היו הגשרים שהוקמו על הירדן, דוגמת גשר בנות יעקב, גשרי ביילי.

בשנות ה-50 של המאה ה-20 פיתח חיל ההנדסה הישראלי "גשר כלובים" הבנוי כמגדל של קוביות בתוך המים, כלוב על גבי כלוב, אולם צה"ל השתמש בעיקר בגשרי ביילי ולא בגשרים אלו. אפרים להב, כשהיה קצין הנדסה ראשי, הגיש למטכ"ל תוכנית להצטיידות באמצעי צליחה מודרניים, אולם התוכנית נדחתה משיקולים כלכליים.

במלחמת ששת הימים הגיעו כוחות צה"ל לתעלת סואץ אך לא היה באפשרות צה"ל להמשיך במרדף אחרי צבא מצרים הנסוג, גם אם רצה בכך, בהיעדר אמצעי צליחה.

בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תג אגד הצליחה 626 שאיגד גדוד 605, גדוד 630 וגדוד 634

אחרי מלחמת ששת הימים חיל ההנדסה הישראלי החל להתכונן לאפשרות שיצטרך לצלוח את תעלת סואץ. צה"ל ביסס את תורת הלחימה שלו בדרום על כך שצליחת התעלה תהיה מהלך מכריע שיסכל כל התקפת אויב. כבר בשנת 1967 החל צה"ל לחפש אמצעי גישור וצליחה שיתאימו למטרותיו. ברם, עקב סירוב של רוב מדינות המערב לספק לישראל ציוד צליחה, רכש צה"ל, ממפעל אזרחי בבריטניה מצופי "יוניפלוט", מהם בנה חה"ן דוברות. בנוסף, נרכשו מעודפי הצבא הבריטי עשרות גרוטאות של רכבים אמפיביים, בעלי יכולת נסיעה עצמית, ויכולת צליחה, הובלת מטען על פני המים, (באמצעות מצופי גומי מתנפחים המותקנים בדפנות), וגישור, מסוג "ז'ילואה" (שכונו בצה"ל "תמסח"). חיבורם של שלושה "תמסחים" זה אל זה ופריסת המיסעות שעל סיפונם, איפשרה ליצור מעבורת במעמס של 60 טון. ה"תמסחים" שנרכשו היו במצב מכני ירוד, ונדרש שיפוץ מקיף כדי להשמישם. לפי פרסומי צה"ל, עלות ההשקעה ליחידה, הגיעה לסך כמיליון לירות ישראליות במחירי אותה תקופה. מספר ה"תמסחים" ששופצו לא הספיק לגישור התעלה, ואפשר היה לעשות בהם שימוש רק כדוברות בודדות, או כמעבורות. בשנת 1968 החל חיל ההנדסה להכשיר את הצוות שיתפעל את הדוברות ולפתח תו"ל עבורן ולבדקו. את הדוברות הפעילו מספר גדודי מילואים:

  • גדוד להב - גדוד הדוברות
  • גדוד דוברות מילואים 630
  • גדוד תמסחים מילואים 634
  • גדוד 605 - גדוד סירות וגשרים


כבר מתחילת 1968 החל חיל ההנדסה להתאמן באתר אימונים שבדרום הארץ, באגם מלאכותי שנחפר במידות התואמות את תעלת סואץ, שם ובצפון הכנרת תורגל מערך הדוברות והתמסחים בשילוב כוחות שריון, והפך להיות חלק מתו"ל (תורת לחימה) של חה"ן והשריון. חלק מן האמצעים שימשו את צה"ל בהצלחה גם בחציית נהר הירדן במהלך פעולת כראמה. בנוסף נרכשו סירות גומי לצליחת מכשולי מים של כוחות קומנדו וחיל חלוץ שיתחילו בטיהור הצד השני של המכשול ויעזרו בהקמת הגשר מהצד השני. עבור הדוברות הכבדות - ששקלו למעלה מ-60 טון כל אחת - היה צריך לפתח אמצעי תובלה שיעבירו אותן אל שפת התעלה. צוותי הפיתוח של חיל ההנדסה ייצרו והרכיבו גלגלים מיוחדים לדוברות, כאשר תו"ל שפותחה ייעדה לטנקים את תפקיד הגרירה אל אתר הצליחה. לדוברות חוברו גם יחידות הנעה חיצוניות, שאיפשרו הנעת הדוברות על פני המים וחיבורן האחת לשנייה באמצעות פינים לשם יצירת משטח גשר רציף, ללא צורך בשימוש באמצעים חיצוניים. יחידות ההנעה היו מורכבות ממנוע בן 80 כ"ס, מדחף הטובל במים, ותא מפעיל מוגן. היחידות היו עצמאיות לחלוטין, וניתן היה להרכיבן ולפרקן בשלמותם מהדוברות בנקל. יחידות ההנעה העצמית איפשרו גם השטת מספר דוברות מחוברות, כשהן נושאות עליהן מספר טנקים, מצד אחד של התעלה לצידה האחר, מבלי להיעזר בסירות גרר.

גשר הגלילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גשר הגלילים
גשר הגלילים באתר "יד לשריון" בלטרון

ברם, מערך הדוברות וה"תמסחים" לא היה מספיק ליצירת נתיב שיאפשר מעבר מאסה קריטית של כוחות שיחצו את תעלת סואץ. הכלים היו פגיעים מדי, לא היה בהם די כדי להקים מספר נאות של גשרים באורך כ-200 מטר (רוחב תעלת סואץ), והיה צורך באמצעי גישור נוספים כדי לעבות את מערך הצליחה. תא"ל דוד לסקוב מפקד יחידת יפת"ח פיתח באותה עת את גשר הגלילים. גשר הגלילים היה גשר מודולרי שהורכב מגלילי פלדה גדולים, שחוברו באמצעות מסגרת שהיוותה את מיסעת הגשר. הגלילים, שנועדו הן להסיע את הגשר למקומו, והן להוות את אמצעי הציפה, מולאו בקצף פלסטי כדי להבטיח ציפה גם במקרה של פגיעות פגזים או נק"ל. הגשר תוכנן מלכתחילה לגרירה בצירי התנועה באמצעות טנקים, כאשר עם ההגעה לשפת המים, ניתן להשיקו מהיבשה, באמצעות הטנקים הגוררים, שנרתמים לגשר ודוחפים אותו אל המים, ללא צורך במגע אדם שיעמוד חשוף על הגשר ויחבר חיבורים. גם גשר זה, תורגל ונבחן פעמים רבות באגם אתר האימונים. על פיתוח זה קיבלו תא"ל דוד לסקוב ואלוף ישראל טל את פרס ביטחון ישראל.

ציוד הגישור שנועד לצליחת התעלה היה מאוחסן באזור מחנה רפידים שבמרכז סיני, ובאזור בלוזה בצפון סיני, והיה ערוך ומוכן לפריסה, באמצעות יחידות חה"ן המאומנות.

מבצע אבירי לב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע אבירי לב

מבצע אבירי לב היה מבצע צבאי של צה"ל במסגרת מלחמת יום הכיפורים. מטרת המבצע הייתה לצלוח את תעלת סואץ, לכבוש שטחים ממערב לה ובכך להכריע את המלחמה בחזית הדרום. המבצע בוצע על ידי אוגדה 143 בפיקודו של האלוף אריאל שרון, שכללה 3 חטיבות שריון (חטיבה 14 הסדירה וחטיבות המילואים 421 ו-600), חטיבת צנחני מילואים 247, שני אגדים ארטילריים ומספר גדודי הנדסה/צליחה.

לאחר מלחמת יום כיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכנות לצליחה הן נושא מסווג וצה"ל משחרר מעט מאוד מידע על הנושא. בשנת 2007, לאחר מלחמת לבנון השנייה, צה"ל חזר להתאמן בגרסה משופרת של גשר הגלילים לצורך מעבר מכשולי מים. תרגול נעשה בגשר במכשול מים ברוחב של כ-20 מטרים[1].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]