מבצע אבירי לב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מבצע אבירי לב
מלחמה: מלחמת יום הכיפורים
Israeli Tanks Cross the Suez Canal - Flickr - Israel Defense Forces.jpg

טנק ישראלי צולח את תעלת סואץ על גשר שהקים חיל ההנדסה הישראלי
תאריך התחלה: 15 באוקטובר 1973
תאריך סיום: 18 באוקטובר 1973
משך הסכסוך: 4 ימים
קרב לפני: קרב השריון של ה-14 באוקטובר
קרב אחרי: כיתור הארמייה השלישית של מצרים
מקום: הגזרה המרכזית של החזית הדרומית ותעלת סואץ
תוצאה: ניצחון ישראלי
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

מצריםמצרים  מצרים

מפקדים

מפקד אוגדה 143 האלוף אריאל שרון,
מח"ט 14 אמנון רשף,
מח"ט 247 דני מט,
מח"ט 421 חיים ארז,
מח"ט 600 טוביה רביב,
מפקד הנדסה פיקודי אהרון טנא (ג'וני).

כוחות

Logo-ugda-143.png אוגדה 143 (אוגדת שרון), בהרכב:
חטיבה 14 (שריון סדיר)
חטיבה 247 (צנחני מילואים)
חטיבה 421 (שריון מילואים)
חטיבה 600 (שריון מילואים)
SemelHandasaKravit-transparent.png כוחות הנדסה קרבית בהם גדוד 605, גדוד 630 וגדוד 634

?

אבידות

?

?

מבצע אבירי לב היה מבצע צבאי של צה"ל במסגרת מלחמת יום הכיפורים. מטרת המבצע הייתה לצלוח את תעלת סואץ, לכבוש שטחים ממערב לה ובכך להכריע את המלחמה בחזית הדרום. המבצע בוצע על ידי אוגדה 143 בפיקודו של האלוף אריאל שרון, שכללה 3 חטיבות שריון (חטיבה 14 הסדירה וחטיבות המילואים 421 ו-600), חטיבת צנחני מילואים 247, שני אגדים ארטילריים ומספר גדודי הנדסה/צליחה.

צליחת התעלה מערבה מהווה נקודת מפנה במלחמה שבה יזם צה"ל סדרה של קרבות שמטרתן כיבוש שטח ממערב לתעלה ובמקביל הצבא המצרי ריכז מאמץ בבלימתו. במהלך המבצע הגיע צה"ל לקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר וכותרה הארמייה השלישית המצרית, דבר שאילץ את המצרים להסכים להפסקת האש שסיימה את הקרבות בחזית הדרום.

תוכנית המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל ה-14 באוקטובר 1973 הטילה מפקדת אוגדה 143 על חטיבה 14 משימת כיבוש של החווה הסינית שהוא המרחב שחלש על מסדרון הצליחה. על חטיבה 247 הוטל לצלוח את תעלת סואץ בסירות ולבסס ראש גשר בגדה המערבית של התעלה. על חטיבה 421 הוטלה משימת גרירת אמצעי הצליחה ההנדסיים, צליחת התעלה, הרחבת ראש הגשר ופשיטה על בסיסי טילים נגד מטוסים כדי לאפשר למטוסי חיל האוויר הישראלי חופש פעולה בגזרת הצליחה. על חטיבה 600 הוטלו משימות רתק והטעיה כלפי המערך המצרי בחווה הסינית.

הכנות חיל ההנדסה למבצע צליחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים החזיק צה"ל בגדה המזרחית של תעלת סואץ. מאחר שסכנת המלחמה עם מצרים לא חלפה כליל, ומאחר שתפיסת צה"ל הייתה שצליחת התעלה תהיה מהלך שישבש התקפה מצרית אפשרית נדרש חיל ההנדסה להיערך למתן מענה לצורך זה. בשנת 1967 החל צה"ל לחפש אמצעי גישור וצליחה מתאימים. אולם, עקב סירוב של רוב מדינות המערב לספק לישראל ציוד צליחה, רכש צה"ל ממפעל אזרחי בבריטניה מצופי "יוניפלוט", מהם נבנו דוברות. בנוסף, נרכשו מעודפי הצבא הבריטי עשרות גרוטאות של כלי רכב אמפיביים מתוצרת גרמניה מסוג EWK Gillois type I (2a) amphibian truck/bridge layer - "ז'ילואה" (שכונו בצה"ל בשם "תמסח"). כלי רכב אלו הם בעלי יכולת נסיעה עצמית, יכולת שיוט עצמי והובלת מטען על פני המים, (באמצעות מצופי גומי מתנפחים המותקנים בדפנות), ובעיקר בעלי יכולת גישור. חיבורם של שלושה "תמסחים" זה אל זה, ופריסת מיסעות הגשר שעל סיפונם, איפשרה ליצור כעין מעבורת במעמס 60 טון. ה"תמסחים" שנרכשו היו במצב מכני ירוד, ונדרש שיפוץ מאסיבי כדי להשמישם. לפי פרסומי צה"ל, עלות ההשקעה ליחידה, הגיעה לסך כמיליון לירות ישראליות במחירי אותה תקופה. מספר ה"תמסחים" ששופצו לא הספיק לגישור התעלה, ואפשר היה לעשות בהם שימוש כדוברות בודדות או כמעבורות. בתחילת 1968 החל חיל ההנדסה להכשיר את הצוות שיתפעל את הדוברות, וכן לפתח תורת לחימה עבורן. את הדוברות הפעילו מספר גדודי מילואים:

  • גדוד להב - גדוד הדוברות
  • גדוד דוברות מילואים 630
  • גדוד תמסחים מילואים 634
  • גדוד 605 - גדוד סירות וגשרים
"תמסח" (EWK Gillois)

היחידות התאמנו בדרום הארץ, באגם מלאכותי שנחפר במידות התואמות את תעלת סואץ, שם תורגל מערך הדוברות והתמסחים בשילוב כוחות שריון, והפך להיות חלק מתורת הלחימה של חיל ההנדסה והשריון. חלק מהאמצעים שימשו את צה"ל בהצלחה גם בחציית נהר הירדן במהלך פעולת כראמה. בנוסף נרכשו סירות גומי לצליחת מכשולי מים, לכוחות קומנדו וחיל חלוץ שיתחילו בטיהור בצד השני של מכשול המים ויעזרו בהקמת ראש הגשר. בשביל הדוברות הכבדות, שכל אחד מהן שקלה מעל 60 טון, פותחו אמצעי תובלה ייעודיים להעברתן אל שפת התעלה. צוותי יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה הישראלי ייצרו והרכיבו גלגלים מיוחדים לדוברות, כאשר לפי תורת הלחימה שפותחה, גרירתן לאתר הצליחה תיעשה על ידי טנקים. לדוברות חוברו גם יחידות הנעה חיצוניות, שאיפשרו תנועתן על פני המים וחיבורן האחת לשנייה באמצעות פינים מיוחדים ליצירת משטח גשר רציף, ללא צורך בשימוש באמצעים חיצוניים נוספים. יחידות ההנעה היו מורכבות ממנוע בן 80 כ"ס, מדחף הטובל במים, ותא מפעיל מוגן. היחידות היו עצמאיות לחלוטין, וניתן היה להרכיבן ולפרקן בשלמותן בנקל. יחידות ההנעה העצמית איפשרו השטת מספר דוברות מחוברות, כשהן נושאות עליהן מספר טנקים, מצד אחד של התעלה לצידה האחר, מבלי להיעזר בסירות גרר.

אולם, מערך הדוברות וה"תמסחים" לא הספיק ליצירת נתיב שיאפשר מעבר כמות מספקת של כוחות אל מעבר לתעלת סואץ. הכלים היו פגיעים מדי, לא היה בהם די כדי להקים מספר נאות של גשרים באורך הדרוש של כ-200 מטר (רוחב תעלת סואץ), והיה צורך באמצעי גישור נוספים כדי לעבות את מערך הצליחה. תא"ל דוד לסקוב מפקד יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה (יחידת יפת"ח) פיתח באותה עת את גשר הגלילים. גשר הגלילים היה גשר מודולרי שהורכב מגלילי פלדה גדולים שמולאו בקצף פוליאוריתן, וחוברו באמצעות מסגרת שהיוותה את מיסעת הגשר. הגלילים נועדו הן להסעה על פני הקרקע, והן כאמצעי ציפה. הגשר תוכנן לגרירה בצירי התנועה באמצעות טנקים, כאשר עם ההגעה לשפת המים, יידחף אל המים על ידי הטנקים הגוררים.

ציוד הגישור שנועד לצליחת התעלה היה מאוחסן באזור מחנה רפידים שבמרכז סיני, והיה ערוך ומוכן לפריסה[1].

ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, הוכנס חיל ההנדסה לכוננות צליחה והכשיר את רוב הציוד והכוחות שנדרשו להבטיח את הצלחת המבצע המורכב. הצליחה בוצעה בשיתוף פעולה עם חיל השריון, שסייע בגרירת הגשרים, בחיפוי באש על הפלסים בעת הכנת ציוד הגישור ובשעת פריסתו.

קרב ההבקעה של חטיבה 14 בליל ה-15.10.73[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר כוחות ותוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיבה 14 מנתה ערב הצליחה 2 גדודי טנקים סדירים: גדוד 184 האורגני (בפיקוד אברהם אלמוג), וגדוד 79 (בפיקודו של עמרם מצנע. הגדוד השתייך לפני המלחמה לחטיבה 401 ואליו חברו פלוגות מגדוד 196 מחטיבה 460). לקראת הצליחה, החטיבה תוגברה בגדוד טנקים 407 (מחטיבה 600, בפיקודו של שעיה בייטל), בגדוד הסיור האוגדתי המשוריין 87 (בפיקודו של יואב ברום), ביחידה 424 (סיירת שקד, בפיקודו של משה ספקטור), כוח שמוליק בפיקוד רס"ן שמוליק ארד אשר היה בפו"מ בפרוץ המלחמה לאחר שסיים תפקיד כסמג"ד 890 אשר מנה שתי פלוגות צנחנים האחת מגדוד 202, בפיקוד רפי צוקר, והשנייה פלוגה ו' מגדוד 890 בפיקודו של דני גונן[2] וגדס"ר 582 (צנחני מילואים מחטיבה 317 בפיקוד נתן שונרי).

לפי ידיעות המודיעין, מול חטיבה 14 המורחבת עמד כוח מצרי שכלל את דיביזיית חי"ר 16 ודיביזיית השריון 21. סך כל הכוחות המצריים היו כ-2 חטיבות חי"ר ו-2 חטיבות ממוכנות, וכן 2 כוחות מ-2 חטיבות שריון שספגו אבדות במתקפה המצרית שנכשלה ב-14 באוקטובר.

לפי הידוע לפני המבצע, האויב המצרי היה ערוך הגנתית לכיוון מזרח. לכן, תוכנית חטיבה 14 הייתה לנוע מדרום למתחם עד לציר "לכסיקון" (כביש לאורך כל תעלת סואץ ובמרחק כ-3 ק"מ מהתעלה), משם לנוע צפונה על ציר "לכסיקון" ולתקוף את האויב דרך הצירים שבמתחם "החווה הסינית" (ממערב למזרח) ובכך להפתיע את האויב מאגפו ומעורפו.

כמו כן, על חטיבה 14 הוטל להשתלט על ראש גשר מצרי באזור "החווה הסינית" (ידיעה שהתבררה כשגויה) ולכבוש את המוצב לשעבר "מצמד", שב"חצרו" היו מיועדים להיפרס מתקני הצליחה (היו ידיעות סותרות כי במוצב ממוקמת המפקדה המצרית, או לחלופין – עדיין קיימים כוחות ישראלים במוצב. שתי הידיעות היו שגויות).

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

צליחת התעלה וכיתור הארמייה השלישית

כשעתיים לפני תחילת תנועת חטיבה 14, חטיבה 600 ביצעה פעולת הסחה באזור "טלוויזיה".

גדס"ר 87, שביצע כבר סיור באזור מספר ימים קודם לכן, הוביל את חטיבה 14 אל הקרב. אחריו נעו מפקדת החטיבה וגדודי הטנקים. כוחות החי"ר (סיירת שקד, כוח "שמוליק", גדס"ר 582), שנעו בזחל"מים (ותוגברו בטנקים) היו מוגבלים בתנועה עקב תנאי השטח, ולכן נעו לאחר גדודי הטנקים.

בשעה 20:00 הגיע גדס"ר 87 לציר "לקסיקון" והחל להוביל בתנועה צפונה על הציר. גדודי הטנקים הגיעו לציר החל משעה 20:14 ואילו סיירת שקד וגדס"ר 582 (שהיווה כוח עתודה ואיבטח את החטיבה מדרום) הגיעו בשעה 21:07 ו- 22:31 בהתאמה.

גדס"ר 87 התפצל ל-3 כוחות: פלוגה ב' פנתה מערבה בצומת "לכסיקון-שיק", ולאחר שניהלה קרב עם רק"מ מצרי התמקמה הפלוגה כ-400 מ' צפונית לציר "שיק" ובסמוך לתעלה. פלוגות א' ו-ג' נעו מערבה אל עבר מעוז "מצמד" בצירי "נחלה" ו"טרטור". על פלוגה א' נפתחה אש מהמעוז והפלוגה השיבה אש. לבסוף פלוגות א' ו-ג' תפסו עמדות מצפון למוצב "מצמד".

גדוד 79 בפיקודו של סא"ל עמרם מצנע, הגיע בשעה 21:06 לצומת "לכסיקון-שיק" והמשיך צפונה. מול הגדוד עמד כוח מצרי גדול שכלל טנקים, נגמ"שים ותותחים. הופעת הגדוד הייתה הפתעה מוחלטת למצרים והגדוד השמיד מטרות מצריות רבות. הגדוד הצליח להתקדם עד לציר "אושה", אך המצרים התעשתו ופתחו באש על הגדוד (לעתים הקרבות התנהלו מטווחים של מטרים ספורים) והלחץ על הגדוד גבר.

בשעה 21:21 גדוד 184 (שנע אחרי גדוד 79 בציר "לכסיקון") החל לספוג אבידות כבדות בצומת "לכסיקון-טרטור" ורק מחצית מכמות הטנקים הצליחו לחצות את הצומת ולהתמקם קילומטר צפונית מזרחית לצומת "לכסיקון-שיק" (סגול 140).

גדוד 79 והכוח מגדוד 184 שהצליח לחצות את צומת "לכסיקון-טרטור", היו תחת לחץ מצרי כבד מצפון, מה גם שכל העת התקבלו ידיעות מודיעיניות, כי מתוכננת מתקפת-נגד של שריון מצרי. תוך כדי נסיגת גדוד 79 לאחור על מנת להתארגן עם גדוד 184, המג"ד נפצע והקמב"ץ נהרג, והסמג"ד לקח פיקוד על הגדוד. במהלך ההתארגנות, הצליחו הגדודים לפגוע במפקדת דיביזיית השריון המצרית ולסכל את ההתקפה המצרית. בהמשך הכוח הישראלי התקדם לסגול 136 על מנת לפנות פצועים. פינוי הפצועים ארך זמן רב ונמשך עד לשעה 1:39.

הכוח העיקרי של סיירת שקד נע בתגבור טנקים על ציר "לכסיקון" ופנה מערבה לציר "נחלה". לאחר קילומטר (בשעה 21:52) נפתחה על הכח אש כבדה של טנקים ונ"ט. זחל"מ המ"פ נפגע והתפוצץ והגדוד איבד 9 מלוחמיו. בנוסף לאבידות בנפש, הכוח לא יכל להתקדם על הציר עקב הזחל"מ הבוער והמצאות ביצות משוליו של הציר. כוח הסמג"ד שנע (בנפרד משאר סיירת שקד) לכיוון צומת "לכסיקון-טרטור" נפגע גם הוא בצומת (כפי שאירע לגדוד 184), והסיירת החלה לפנות פצועים מהצומת ומציר "נחלה" לאחור (לאזור "לקקן").

גדוד 407 (פלוגות א' ו-ב'), שנע לפני סיירת שקד הגיע בשעה 20:56 לצומת "לכסיקון-עכביש". המג"ד הורה לפלוגה א' לנוע על ציר "עכביש" במטרה לפתוח אותו לתנועת הכוחות הישראלים, ושאר הגדוד המשיך לנוע על ציר "לכסיקון". בצומת "לכסיקון-טרטור" נפתחה אש על הגדוד והמג"ד נפצע. את מקומו תפס מפקד פלוגה ב'.

כוח "שמוליק" שנע ב"לכסיקון" נעצר בין צומת "לכסיקון-נחלה" מדרום, לצומת "לכסיקון-טרטור" בצפון, בגלל תנאי הקרב וכמות הכוחות הגדולה שנפגעו בצומת "לכסיקון-טרטור", וגם עליו נפתחה אש כבדה של טנקים, ארטילריה ונ"ט.

גדוד 407 המשיך כל העת להלחם בצומת "לכסיקון-טרטור" ועסק במקביל בפינוי הכוחות השונים שנפגעו וכך גם "כוח שמוליק" חילץ את לוחמי השריון הפצועים מן המארב המצרי בצומת הצירים "לקסיקון" ו- "טרטור"[3]. לאחר חצות הורה המח"ט, אל"ם אמנון רשף, לנתן שונרי (מפקד גדס"ר 582) לקחת פיקוד על גדוד 407 (שמפקדו נפצע), להתארגן ולתקוף את צומת "לכסיקון-טרטור". בשעה 2:09, לאחר ריכוך אלטילרי כבד על הצומת, של כוחות צה"ל, גדס"ר 582 וגדוד 407 נעו במטרה לכבוש את הצומת, אך ההתקפה כשלה עקב מכת אש קשה של שריון מצרי שהיה מחופר היטב בצומת, והכוחות החלו לפנות את נפגעיהם.

לאחר שוידא כי הנפגעים פונו מהצומת, הורה המח"ט לגדס"ר 87 לתקוף את הצומת ממערב למזרח, אך גם ניסיון זה נכשל. שתי התקפות נוספות על הצומת גם הן נחלו כישלון, והחטיבה ספגה אבידות גם בצומת וגם בציר "טרטור" מזרחית לצומת.

אך למרות שציר "טרטור" לא נפתח לתנועת כוחות ישראלים במשך הלילה, הצליחו כוחות הצליחה - חטיבות 247 ו-421, לצלוח את התעלה דרך ציר "נחלה" וזאת ללא נפגעים, ובכך איפשר קרב ההבקעה המוצלח של חטיבה 14 את ביצוע משימת הצליחה.

בשעה 5:50 פנה המח"ט אל מפקד האוגדה, אלוף אריאל שרון וביקש סיוע. גדודי הטנקים 599 (מחטיבה 421) ו-409 (מחטיבה 600) נקראו למשימה. באמצעותם ובתיאום עם גדס"ר 582, פלוגה ג' מגדוד 407 (שמוקדם יותר איבטחה את סיירת שקד) וסיוע ארטילרי, הוחלט לתקוף את צומת "לכסיקון-טרטור" מכל הכיוונים במקביל. בשעה 9:43 ולאחר יותר מ-12 שעות לחימה עקובות מדם נכבש הצומת והציר נפתח. כוחות החטיבה התמקמו מחדש כדי לאבטח את האזור.

בקרב על "החווה הסינית" בלילה זה נהרגו 122 חיילי צה"ל.

העברת אמצעי הצליחה וצליחת התעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צליחת התעלה על ידי הצנחנים והשריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר ב-13 באוקטובר החלו כוחות ההנדסה במאמץ להוביל את אמצעי הצליחה אל עבר התעלה. אולם, עקב הקרבות הקשים שהתנהלו ברחבי סיני, והעומס הגדול של יחידות וכוחות על צירי התנועה, נוצרו פקקי תנועה שגרמו לעיכוב גדול בהעברת סירות הגומי, הדוברות וגשר הגלילים. רק ב-15 באוקטובר חברו סירות הגומי אל כוחות חטיבת הצנחנים 247. פלוגת ההנדסה החטיבתית של חטיבת המילואים של הצנחנים 247, בפיקודו של רב-סרן אבישי (אביק) טמיר[4], נקבעה כראשונה לצלוח. מילת הקוד "אקוואריום" נקבעה לציון ירידת הצנחנים למים. עלייתם על הגדה שמנגד צוינה כ-"אקפולקו". הצליחה בוצעה באזור התפר שבין הארמייה השנייה לשלישית, מול מעוז "מצמד", מצפון לאגם המר הגדול. בשעה אחת עשרים וחמש בלילה הורדה הסירה הראשונה למים, ובה כוח בפיקודו של סגן אלי כהן[5]. חמש דקות אחר כך, לאחר שגמאו את מאה ושישים המטרים שהם רוחבה של התעלה, הגיעו הלוחמים לגדה השנייה שביבשת אפריקה. גדוד 565, בפיקודו של סא"ל דן זיו, צלח את התעלה לאחר מכן. מפקד החטיבה, דני מט, עבר לגדה המערבית של התעלה כעבור שעתיים וחבר לכוח הצנחנים שהחזיק בראש הגשר. לימים סיפר על הצליחה:

מעולם לא הרגשתי באחריות כה כבדה כמו אותו לילה. הרגשתי שאנו מובילים מהלך גורלי שיכול לשנות את פני המלחמה. הרגשתי כאילו עיני כל עם ישראל נשואות אלינו. ידעתי שכולם: המטה הכללי, הפיקוד, בוודאי האוגדה – ומי יודע מי עוד – מאזינים לרשת שלנו וממתינים לשמוע את מילת הקוד הגואלת – "אקפולקו".‬

דני מט [6]

הזרמת אמצעי הצליחה הכבדים המיועדים לטנקים נתקלה בקשיים: גשר הגלילים אוחסן במרחק 17 קילומטרים מן התעלה (במקום עד 3 ק"מ כנדרש), ופלוגת המילואים שגררה אותו נתקלה בקושי רב בגרירת הגשר באזורי דיונות שהגשר לא תוכנן לעבור בהם, וכל זאת בתוך ערבובית הכוחות הנעים לקרב החווה הסינית ולקרב הצליחה, אשר יצרו פקק תנועה אדיר לאורך הציר שלאורכו נגרר הגשר - ציר "עכביש". בסופו של דבר הגשר לא עמד בעומסים ובבוקר ה-16 לחודש נקרע והושבת. ממילא גם המשך ציר התנועה של הגשר אל התעלה - ציר "טרטור", טרם פונה בשלב זה מאויב. לעומת זאת הצליחו להגיע לאזור הצליחה דוברות ה"תמסח" המתנייעות, ובהמשך גם דוברות היוניפלוט שנגררו על ידי טנקים. אור ליום ה-16 באוקטובר צלחו 27 טנקים מחטיבה 421 את התעלה על גבי התמסחים. בנוסף צלח גדוד הצנחנים 416 בפיקודו של צביקי נור וחבר לכוחות החטיבה[7]. בין הלוחמים בחטיבת המילואים של הצנחנים היה גם משה יעלון. לאחר שצלחה את התעלה התמקמה פלוגתו של יעלון במוצב מצרי נטוש סמוך לקו המים. לימים סיפר יעלון כי- "לפתע ראינו שיירה מצרית מתקרבת. הם לא ידעו שאנחנו שם. חיסלנו כל מה שהיה בשיירה הזאת. אני יודע שאם לא הייתי הורג אותם, הם היו הורגים אותי. זה ההסבר שלי לעצמי, אבל זו עדיין מועקה לא קלה"[8]. כן צלח גדוד 48 של החטיבה, בפיקוד שמעון כהנר[9].

כח הטנקים נע במשך יום שלם (ה-16 באוקטובר) עשרות קילומטרים בעומק אדמת מצרים כשהוא משמיד בדרכו בסיסי טילים נגד מטוסים, טנקים, כלי רכב ומתקנים של הצבא המצרי. פעילות זו פתחה מסדרון אווירי נקי מטילים לפעילות חיל האוויר.

בינתיים, פלוגת טנקים שנועדה לאבטח את צפון אזור הצליחה עלתה על מארב טנקים מצרים ונפגעה. כך התנהל קרב שריון כ-500 עד 800 מטר מאזור הצליחה.

הקמת הגשרים הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 באוקטובר, בליווי דחפורים מדגם קטרפילר די-9 שהדפו כל מכשול ופרצו את הדרך (ממוקשים, מכשולים ורכבים שרופים), הגיעו דוברות המצופים ("יוניפלוט") אל חצר המעוז "מצמד" בשעות 8:00-10:00 בבוקר. ב-11:30 כבר החל מאמץ הצליחה וכל הדוברות הושקו אל המים. סא"ל אהרון טנא (ג'וני), קצין ההנדסה הפיקודי של פיקוד הדרום פיקד על הקמת הגשר. תחת הפגזה מצרית כבדה החלו הפלסים בהרכבת הגשר, ולמרות האבדות הכבדות, הצליחו להשלימו עד השעה 16:30 אחרי הצהריים. בשעה 11 בלילה ארעה תקלה בגשר ואחד המצופים ניתק. בחיל ההנדסה אלתרו מהר פתרון: הדוברות נקשרו זו לזו בכבלים ועל הרווח ביניהן נפרשו גשרונים של טנקי גישור. כך התאפשר המשך מעבר הטנקים.

מבצע הצליחה תפס את המצרים בהפתעה. רק ב-17 באוקטובר הבינו המצרים שכוחות צה"ל חצו את התעלה, וב-18 באוקטובר פתחו בהרעשה ארטילרית כבדה על הגשרים שהקים צה"ל על התעלה. לוחמי חיל ההנדסה החזיקו את הגשרים למרות ההפגזה הארטילרית הכבדה ואפשרו מעבר של כוחות מסיני אל תוך יבשת אפריקה. בעקבות מאמץ הצליחה המוצלח ופריצת ביצורי התעלה, החלה הזרמה של כוחות שריון לגדה המערבית, שהביאה את כוחות צה"ל עד לקילומטר ה-101 בכביש סואץ קהיר, ולכיתור הארמייה השלישית של מצרים באזור סואץ. וב-24 באוקטובר נכנסה לתוקפה הפסקת אש.

גשר הגלילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרתמות לגשר הגלילים ערב ליל הצליחה, 15 באוקטובר 1973
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גשר הגלילים

ב-17 באוקטובר החל המבצע להעברת גשר הגלילים אל עבר התעלה. מפאת גודלו הרב של הגשר, גרירתו הייתה איטית (מהירות תנועה של 10 קמ"ש). את הגשר גררו טנקים וטרקטורים, ואפשר היה להשיק אותו למים ללא מגע יד אדם, רק באמצעות הכלים הגוררים/דוחפים אותו. הובלת הגשר נעשתה תחת אש ארטילרית כבדה של המצרים ופינוי מוקשים מאולתר שביצעה חוליית הפלסים של חה"ן, שניווטה את הגשר. מסע הובלת הגשר המשיך גם למחרת (18 באוקטובר) והתאפשר בעקבות התשת הכוח המצרי בקרב הקשה בחווה הסינית. במהלך גרירתו הגשר התפרק מספר פעמים והיה צורך לעצור ולרתכו. הגשר הגיע לגדות התעלה בשבע בערב אך הושק רק בשעה 11 בלילה. את הגשר דחפו 14 טנקים וכלי צמ"ה אל תוך התעלה ובכך הושק. בשעה 1:00 בלילה (19 באוקטובר) הוכשר הגשר למעבר טנקים.

החזקת הגשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גשר הדוברות

ב-19 באוקטובר הושק הגשר השלישי על התעלה - "גשר צנע". זה היה גשר מאולתר שהורכב משאריות של מצופים ודוברות.

הגשרים שבנה חיל ההנדסה נקראו על שם קציני חיל ההנדסה שנהרגו במבצע הצליחה מהפגזות מצריות:

החל מ-20 באוקטובר תפקידו העיקרי של חיל ההנדסה היה להחזיק את הגשרים ולתקן אותם כל אימת שהם נפגעים מהתקפות מצריות. המצרים התקיפו את הגשרים באש כבדה, והפלסים תחזקו את הגשרים תחת אש. על כך זכו מספר פלסים לעיטור המופת ואף לעיטור העוז. לוחמי החיל וחובשיו גם קיבלו עיטורים על גבורה ותושייה בלתי רגילה בפינוי הפצועים והטיפול בהם.

אחרי שיוצבו הגשרים היה צורך לפרוץ את סוללת העפר ושדות המוקשים שהקימו המצרים בצד המערבי של התעלה. דחפור די-9 הובל על דוברה לצד המערבי, פרץ את הסוללה ופינה נתיב בתוך שדה המוקשים. במוקשים שגרף הדחפור הכבד השתמשו אנשי חיל ההנדסה כדי לפוצץ פרצה גדולה יותר בסוללה ובכך להרחיב את ציר הפריצה.

הגשר היבשתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעת, נדרש חיל ההנדסה להבטיח מעבר בטוח ומהיר לאספקה שוטפת ומעבר כוחות לכוחות צה"ל ששהו בשני צידי התעלה. חשיבות עליונה נודעה עתה להגנת 3 הגשרים הצפים מפני טיבוע. מאחר שהיה ברור שבמקרה שתופר הפסקת האש, ימקדו המצרים את מירב המאמצים בטיבוע הגשרים הצפים, לשם ניתוק כוחות צה"ל שנמצאים בגדה המערבית של התעלה. כפתרון, הציע הקהנ"ר לשעבר ירחמיאל דורי להקים "גשר יבשתי" מעל התעלה, שיהיה חסין מפני טיבוע.

המשימה הוטלה על גדוד הצמ"ה 572 (מילואים), של פיקוד הדרום, (כיום: גדוד ציוד מכני הנדסי פיקוד הדרום) בפיקודו של סא"ל טוביה לביא. גדוד זה, שהשתמש אך ורק בכלי צמ"ה, רכב, וציוד אזרחיים, שגויסו בתחילת המלחמה, היה מורכב רובו ככולו מאנשי מקצוע מנוסים בתחום ההנדסה והתשתיות: המפקדים היו מהנדסי דרכים ובנין, וקבלני עבודות עפר ותשתיות, והמפעילים היו אנשי עבודות עפר ותיקים, מפעילי כלים כבדים במכרות הפוספטים והנחושת, ובמפעלי ים המלח שבנגב.

מפקדי הגדוד, תכננו במהירות את "הגשר היבשתי", כאשר מטרתם הייתה יצירת סכר של ממש בתעלת סואץ, שישמש תשתית מוצקה לכביש בטוח וסלול, שאינו פגיע לתקיפות או הפצצות מהאוויר. מיד החלו חיילי הגדוד - מפעילי הכלים, לדחוף אלפי טונות של עפר, אל תוך התעלה, כאשר העבודה נעשתה במקביל משני צדי תעלת סואץ. מאחר שהיה צורך בשינוע כמויות אדירות של אבנים ועפר לאתר, צורפו לגדוד כוחות נוספים לצורך ביצוע המשימה, אשר כללו בין השאר יחידות תובלה שהשתמשו בצי משאיות רכינה אזרחיות מדגם מרצדס בשלל צבעים, (שנרכשו באירופה בדחיפות לצורך המבצע, ונשלחו בדרך הים לישראל), והוקם "אגד צמ"ה" מיוחד שהיה כפוף למפקדי הגדוד.

השלב הסופי בהקמת ה"גשר היבשתי" כמעט הושלם בחודש נובמבר אך העבודות הופסקו וחודשו שוב ושוב מסיבות מדיניות.

כדי להתגבר על הזרימה החזקה שנבעה כתוצאה מהבדלי הגאות והשפל בין ים-סוף (המחובר לאוקיינוס ההודי) לים התיכון, נערך ביצוע השלב האחרון של הגשר, באמצעות הטבעת דוברות ישנות שהובאו מנמל ת"א, מולאו באבנים, ונדחפו על ידי הדחפורים לפתח שנותר. בסיומן של העבודות ניצב על פני תעלת סואץ סכר מרשים, כולל ציפוי אבן (למניעת ארוזיה) משני צדדיו. בפועל, זהו אחד הגשרים המפוארים בתולדות ההנדסה הצבאית, נתוני הגשר - כפי שתוארו באתר עמותת חיל ההנדסה הם:

לאחר כשישה שבועות של עבודה מאומצת, אשר במהלכה שוקעו בתעלה 350,000 מ"ק חול, חרסית ואבן, הועמד לרשות צה"ל גשר, שכמותו לא הוקם מעולם על ידי שום צבא בתקופה המודרנית. ממדיו היו מרשימים: אורכו 185 מ', רוחבו 22 מ' וגובהו מעל פני המים 2 מ'. עומק המים במקום הקמתו היה 16 מ'. 8 מ' מרוחבו צופו באספלט. 10 מ' יועדו למעבר טנקים ו-4 המטרים הנותרים הושארו כשוליים. עתה שוב אי-אפשר היה לנתק את הנתיב בין אסיה לאפריקה, שהועמד על ידי חיל ההנדסה לרשות כוחות צה"ל.

עם נסיגת ישראל מאזור תעלת סואץ לאחר חתימת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, הועבר הגשר בשלמותו לידי המצרים. במסגרת עבודות הכשרת התעלה לחידוש השיט, פורק הגשר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אמצעי גישור וצליחה בצה"ל - פורום צבא וביטחון, פרש (כולל תמונות מצליחת התעלה)
  2. ^ עמירם אזוב, צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973, הוצאת דביר, 2011, עמוד 119, "בשעה 22:00 הורה רשף לרס"ן שמוליק [ארד]- מפקד כוח חי"ר מובחר, שכלל שתי פלוגות צנחנים צעירות, ושכונה על שמו- לנוע צפונה ולסייע בחילוץ נפגעים".
  3. ^ עמירם אזוב, צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973, הוצאת דביר, 2011, עמוד 127, "בשעה 23:30 דייוח רס"ן שמוליק [ארד], מפקד "כוח שמוליק", כי סיים לפנות נפגעים מצומת 'לקסיקון'- 'טרטור', והמאבק על פתיחתו חודש".
  4. ^ חטיבת הצנחנים 247 במלחמת יום הכיפורים, ובפרט במבצע אבירי לב, אתר העמותה להנחלת מורשת הצנחנים.
  5. ^ שרה ליבוביץ-דר, יחידת הסירות נאבקת על התהילה במלחמה, nrg, ‏ 07.10.2011.
  6. ^ כפיר, א. (2003). אחי גיבורי התעלה. תל אביב: ידיעות אחרונות: ספרי חמד. עמ' 212-211.
  7. ^ ד"ר עמירם אזוב, צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973, הוצאת דביר, 2011, עמוד 174, "לאחר המלחמה שיתף אל"ם מט את הקהל בתחושותיו: 'למרות שמסביב היו הגבעות שחורות ממצרִים, ההרגשה שלנו הייתה שבשישה עשר בחודש המצרים היו מבולבלים לגמרי ושהיה אפשר להמשיך להתקדם'.".
  8. ^ דני דור יהודה שיף ודב גולדשטיין, "המצביאים: סיפורם של הרמטכ"לים", הוצאת "מעריב", 2002, עמוד 198.
  9. ^ אייל לוי, "לפני שהקמנו את ה-101 הצבא היה על הפנים", באתר nrg‏, 20 במרץ 2014.