חטיבה 55

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חטיבה 247)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
חטיבה 55
IDF Brigade 55 Tag.svg
סמל חטיבה 55
פרטים
מדינה ישראלישראל  ישראל
שיוך צה"לצה"ל  צה"ל
סוג חטיבת צנחנים (מילואים)
אירועים ותאריכים
הקמת היחידה 1966
מלחמות מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מלחמת לבנון הראשונה  מלחמת לבנון הראשונה
מלחמת לבנון השנייה  מלחמת לבנון השנייה
פיקוד
יחידת אם עוצבת האשעוצבת האש  עוצבת האש
מפקדים #מפקדי החטיבה

חטיבה 55 (במלחמת יום הכיפורים - חטיבה 247, מאוחר יותר חטיבה 623), המכונה גם "עוצבת חוד החנית" ו"המרכזית", בשל פעילותה בתחומי פיקוד המרכז, היא חטיבת מילואים של הצנחנים, שהוקמה רשמית ב-1966. החטיבה כפופה ל"עוצבת האש".

במלחמת ששת הימים, תחת פיקודו של אל"ם מוטה גור, נטלה החטיבה חלק מרכזי בקרב על ירושלים. בשנים 19701967, במהלך מלחמת ההתשה, השתתפה החטיבה באופן אינטנסיבי בלחימה, במרדפים בבקעת הירדן ובמלחמת ההתשה על גדות תעלת סואץ. במלחמת יום הכיפורים ב-1973, תחת פיקודו של אל"ם דני מט, צלחה את תעלת סואץ (מבצע אבירי לב), וניהלה קרבות להרחבת ראש הגשר בגדה המערבית, במסגרת אוגדה 143 תחת פיקודו של אלוף אריאל שרון. במלחמת לבנון ב-1982, השתתפה החטיבה בקרבות בגזרה המזרחית. החטיבה נטלה חלק גם במבצע חומת מגן ובמלחמת לבנון השנייה. בכל שנות קיומה, ביצעה חטיבה 55 פעילויות בט"ש (ביטחון שוטף) בקו הראשון של יחידות המילואים בצה"ל.

הקמת החטיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החטיבה הוקמה בשנת 1965 בעקבות התובנה כי אין לצה"ל מספיק כוחות רגליים לעת מלחמה. עד שנה זאת פעל גדוד מילואים 771 שהפך ל"גדוד 28" במסגרת חטיבה 35 ועל בסיסו הוקמה החטיבה. החטיבה הורכבה בראשיתה מיוצאי חטיבת הצנחנים הסדירה ולוחמי המילואים של גדוד 28.

לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי חטיבה 55 מוכנים לעלות על מטוס נורד לקראת הצנחתם המתוכננת (שבוטלה) באזור אל עריש עם תחילת מלחמת ששת הימים
אתר הזיכרון למפקדת החטיבה מאחורי מוזיאון רוקפלר

לקראת מלחמת ששת הימים חטיבה 55 הייתה מיועדת לצנוח באל עריש שבצפון מצרים על מנת לעזור לאוגדת טל. למבצע זה התאמנה החטיבה שבועים. כאשר ב-5 ביוני, ביום הראשון למלחמה הצליח חיל האוויר במשימתו ואוגדת טל התקדמה במהירות התברר שאין בחטיבה צורך. בשעה 14:30 אותו יום התקבלה פקודה לעלות לירושלים לתגבר את הכוחות של פיקוד המרכז. המשימה הייתה להדוף את מתקפת הצבא הירדני, בין היתר בהר הצופים, להגדיל את שטחה של ירושלים העברית ואם יתאפשר - אף לכבוש את העיר העתיקה. שלושת גדודיה של החטיבה התחלקו לשלוש משימות. גדוד 66 בפיקודו של יוסי יפה נשלח לכבוש את הציר העירוני באזור שכונת פאג"י, השתלטות על השטח ששולט מצפון על ואדי ג'וז מצפון ומלון אמבסדור, וכוננות לכבישת הר הצופים ואולי אף העיר העתיקה. משימתו של גדוד 71 בפיקודו של עוזי עילם הייתה לפרוץ באזור בית החרושת לבלוקים ליד מעבר מנדלבאום, להתקדם לשכונת ואדי ג'וז, לטהר את השכונה האמריקאית ושכונת באב א-זהרה ולחסום את הציר המוביל לרמאללה מצפון ולדרך יריחו ממזרח. המשימה (הראשונית) של גדוד 28 בפיקודו של יוסי פרדקין הייתה לשמש ככח עתודה.

ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים
האנדרטה לחללי חטיבת הצנחנים שנפלו בירושלים בקרבות על גבעת התחמושת, בית הספר לשוטרים ואזור אמבסדור

בקרבות בירושלים נפלו 97 לוחמים מהגדודים, הסיירת, מפקדת החטיבה והיחידות החטיבתיות האחרות. 26 עיטורים ועוד צל"שים רבים הוענקו לחייליה על ידי הרמטכ"ל ובהם עיטור הגבורה לסגן מרדכי פרידמן[1][2]. במיוחד התפרסם הקרב על גבעת התחמושת בזכות שירו של יורם טהרלב "גבעת התחמושת", אף על פי שתיאור הקרב בשיר אינו נאמן למציאות. ל-15 מלוחמי הקרב הוענקו צל"שים, בהם גם איתן נאוה שנפל בקרב ועוטר מאוחר יותר בעיטור הגבורה, הוא "איתן" הנזכר בשיר.

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת יום הכיפורים חטיבת הצנחנים 55 שקיבלה לאחר מלחמת ששת הימים את המספר החדש 247, תחת פיקודו של אל"ם דני מט, שנשארה במרכז הארץ בשלושת ימי הלחימה הראשונים ושימשה כעתודה מטכ"לית, הפכה ליחידה המבוקשת ביותר בצה"ל ומפקדים רבים רצו בה. רק ב-9 באוקטובר החלה החטיבה לנוע לחזית; נתקבלה פקודה להקצות גדוד לפיקוד דרום. שאר החטיבה הוטסה בלילה שבין ה-9 ל-10 באוקטובר לרפידים, שם הייתה לעתודת פיקוד הדרום. יחידות של החטיבה הוצבו במקומות שונים בסיני על מנת לבצע משימות של איסוף מודיעין, איסוף נשק-שלל בעל ערך מיוחד (כגון טנק T52), חסימת צירי התקדמות אפשריים של המצרים ולהגן על בסיסים מפני התקפות קומנדו[3].

הצליחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב - מבצע אבירי לב

ב-14 באוקטובר התחולל קרב שריון גדול בו הושמדו למעלה מ-200 טנקים מצרים. לאחר הקרב נפלה החלטה לנצל את הרווח שנוצר בין שתי הארמיות המצריות ולצלוח את תעלת סואץ. המשימה הוטלה על חטיבתו של מט שהייתה תחת פיקוד אוגדה 143 עליה פיקד האלוף שרון. שם המבצע היה מבצע אבירי לב. ב-15 באוקטובר בשעות הצהריים, למרות חוסר בזחל"מים ועם סירות שנלקחו באיומי נשק מהמתחם הלוגיסטי, החל לנוע הכוח הצולח אל התעלה. פלוגת ההנדסה החטיבתית של חטיבת המילואים של הצנחנים 247, בפיקודו של רב-סרן אבישי (אביק) טמיר[4], נקבעה כראשונה לצלוח. מילת הקוד "אקוואריום" נקבעה לציון ירידת הצנחנים למים. עלייתם על הגדה שמנגד צוינה כ-"אקפולקו". הצליחה בוצעה תוך מתן ריכוך ארטילרי כבד, באזור התפר שבין הארמייה השנייה לשלישית, מול מעוז "מצמד", מצפון לאגם המר הגדול. בשעה אחת עשרים וחמש בלילה הורדה הסירה הראשונה למים, ובה כוח בפיקודו של סגן אלי כהן[5]. חמש דקות אחר כך, לאחר שגמעו את מאה ושישים המטרים שהם רוחבה של התעלה, הגיעו הלוחמים לגדה השנייה שביבשת אפריקה. גדוד 565 (לשעבר 71), בפיקודו של סא"ל דן זיו, צלח את התעלה לאחר מכן. מפקד החטיבה, דני מט, עבר לגדה המערבית של התעלה כעבור שעתיים וחבר לכוח הצנחנים שהחזיק בראש הגשר. לימים סיפר על הצליחה:

מעולם לא הרגשתי באחריות כה כבדה כמו אותו לילה. הרגשתי שאנו מובילים מהלך גורלי שיכול לשנות את פני המלחמה. הרגשתי כאילו עיני כל עם ישראל נשואות אלינו. ידעתי שכולם: המטה הכללי, הפיקוד, בוודאי האוגדה – ומי יודע מי עוד – מאזינים לרשת שלנו וממתינים לשמוע את מילת הקוד הגואלת – "אקפולקו".‬

דני מט [6]

ב-16 באוקטובר צלח את התעלה גדוד הצנחנים 416 (לשעבר 28) בפיקודו של סא"ל צבי נור וחבר לכוחות החטיבה[7]. בין הלוחמים בחטיבת המילואים של הצנחנים היה גם משה יעלון. לאחר שצלחה את התעלה התמקמה פלוגתו של יעלון במוצב מצרי נטוש סמוך לקו המים. לימים סיפר יעלון כי- "לפתע ראינו שיירה מצרית מתקרבת. הם לא ידעו שאנחנו שם. חיסלנו כל מה שהיה בשיירה הזאת. אני יודע שאם לא הייתי הורג אותם, הם היו הורגים אותי. זה ההסבר שלי לעצמי, אבל זו עדיין מועקה לא קלה"[8]. כן צלח גדוד 48 של החטיבה, בפיקוד שמעון כהנר[9].

קרב סרפאום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב סרפאום

ב-17 באוקטובר דרשה האוגדה לשגר סיור צפונה לכיוון סרפאום, שהיה כפר ובו מוצב מצרי דרומה מאיסמעילייה. הסיור הוטל על גדוד 565, בפיקודו של סא"ל דן זיו, לוחם ומפקד ותיק בצנחנים שקיבל את עיטור הגבורה על פעולותיו בקרב המיתלה. שמונה זחל"מים ובהם צנחנים וכן מספר טנקים שנילוו אליהם יצאו לסיור. המג"ד זיו העריך כי המצרים נמצאים במנוסה, ועל כן המשיך בתנועה צפונה. הכוח נתקל במוצב בסרפאום, שהיה מאויש בכוחות אויב גדולים בהרבה ממה ששיער תחילה. עם זאת, היה עדיין משוכנע כי ניתן יהיה להתגבר עליו וזאת למרות שהצנחנים כבר סבלו מנפגעים. זחל"מ המג"ד נותק משאר הכוח ובמקום התחיל קרב קשה נוכח כוחות אויב עדיפים בהרבה. בקרב בלט סרן אסא קדמוני שפיקד על חוליה מכוח לוחמים ממפקדת הגדוד. הכוח של קדמוני נותק משאר הגדוד ב"סרפאום", בתוך מתחם של גדוד מצרי. הוא החל לספוג אש ולאחר זמן קצר נפצע אחד מאנשי החוליה, ואחד נהרג (בארי חזק, שהיה חברו הטוב של קדמוני). קדמוני השמיד שתי משאיות עם חיילים מצריים, ונלחם לבדו נגד כוחות מצריים גדולים שניסו להסתער על הכוח המנותק והגיעו עד למרחק מטרים ספורים ממנו, במשך כ-4 שעות, עד שהגיע כוח החילוץ. בקרב נהרגו כ-11 חיילים ישראלים ונפצעו 40. לאחר הקרב קדמוני וקצין נוסף, גדעון ביקל, הודחו מהגדוד. על הגבורה שהפגין בקרב הוענק לקדמוני עיטור הגבורה[10]. בינתיים המג"ד הודיע למח"ט על מצבו וביקש שיחלצו אותו. נשלחו כוח חילוץ מגדוד 416, בפיקודו של צביקי נור, וכן סיירת בפיקודו של הסמח"ט יהודה בר, שהגיע וחילצו אותם, כפי שהתבטא אחד החיילים: "ממש ברגע האחרון".

ב- 18 באוקטובר פתחו המצרים בהפגזה ארטילרית כבדה על ראש הגשר שנמשכה מספר ימים. על סא"ל יוסי פרדקין[11] הוטל להגן על הגשר ועל הגדה המזרחית, שבשל צורתה כונתה "החצר". תפקיד נוסף היה לכוון את הכוחות הצולחים, לרכז את הנפגעים ולטפל בהם. באותו היום הושלמה התקנת גשר הגלילים על התעלה. המצרים תקפו את הגשר בכוח כדי להשמידו וההחזקה העיקשת בראש הגשר תבעה קרבנות רבים.

על פלוגה ד' מגדוד הצנחנים 565 בחטיבה, בפיקודו של סרן יצחק נודלמן, הוטל ב-18 באוקטובר לשמש ככוח חי"ר תחת חטיבת השריון 460, עליה פיקד אל"ם גבריאל עמיר. הפלוגה חצתה את החיץ החקלאי, וחברה לכוחות מחטיבה 460. עמיר הטיל על נודלמן לכבוש את מוצב פלוגתי, מדרום לציר 'סקרנות'. שני טנקים מחטיבתו של עמיר כבר הושמדו באש נ"ט שנורתה מתוך המוצב, והמח"ט הבין שלצורך כיבוש היעד דרוש כוח חי"ר. מאחר שהמוצב חלש על הציר באש ובתצפית, הוא מנע את התקדמות כוחות החטיבה, ועל כן היה צורך להשתלט על היעד בהקדם. שלא כמו אזור החיץ החקלאי המשופע בצמחייה, השטח ממערב לתעלת המים המתוקים היה חשוף ומדברי. המוצב, שמדרום לציר הכביש, היה מבוצר עם תעלות בחזית ומאחור, גדר שהקיפה אותו ומוקשים בחזיתו. נודלמן תיכנן להשתמש בסיוע ארטילרי שירכך באש את היעד וימסך בפצצות עשן את תנועתו אליו, וכן ברתק מכוח החרמ"ש 'במבה', הרכוב על גבי נגמ"שים, שירתק את היעד באש מקלעים. בעודו עורך את כוחותיו להסתער על היעד, נודע לנודלמן כי סיוע התותחים שהובטח לו נלקח ממנו, ועליו לכבוש את היעד בלעדיו. נודלמן לא אמר נואש, ובעוד כוח 'במבה' מרתק באש את עמדות המצרים, פקד המ"פ על מחלקה אחת, בפיקוד המ"מ אורי אונגר, להשתמש בשלדי שני הטנקים הפגועים כמחסה, ולהמטיר משם אש מרגמות ופצצות עשן על היעד, בעוד הוא עצמו מסתער לעבר היעד עם שתי המחלקות הנותרות. בקרב עיקש, שכלל קרבות פנים אל פנים והשלכת רימונים מטווח קרוב, כבשו הצנחנים את היעד, תוך שהם לוחמים בתעלות וכנגד הבונקרים של המוצב. לפלוגה היה הרוג אחד ושנים עשר פצועים, בעוד שלמצרים היו עשרים ושלושה הרוגים ורבים נמלטו. המ"פ, נודלמן, ערך בסיום הקרב את אנשיו להגנה על היעד, ומשהופיע מסוק תובלה מצרי שהשליך חביות דלק בוערות, ירו בו ובעזרת טנק ישראלי שהיה במקום השמידוהו[12].

קרב העיר סואץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב העיר סואץ

ב-24 באוקטובר השתתפו פלוגה ב', התאג"ד ומפקדת גדוד 564 (לשעבר "גדוד 66") בפיקודו של סא"ל יוסי יפה בחדירה לעיר סואץ במסגרת הפריצה של חטיבת שריון 500 מאוגדת ברן בפיקוד אל"ם אריה קרן. מיד עם כניסת הכוח לעיר נפתחה עליהם אש חזקה מן המבנים שמסביב, והגדוד ספג 27 הרוגים ונפגעים רבים ובהם המג"ד שנפצע קשה. הלוחמים פרקו מן הרכבים והתבצרו בבתי העיר, כאשר אין קשר בין כוח נצור אחד למישנהו. בלילה, בחסות החשיכה, נחלצו אחרוני הצנחנים מהעיר וחברו לכוחות האוגדה שבפאתי העיר, כשהטנקים מסמנים להם את מיקומם בעזרת אלומות אור שכוונו לשמים. בהמשך נכבש חלקה הדרומי של העיר בידי גדוד 416, בפיקודו של צביקי נור, תוך התקדמות זהירה ומאובטחת. קרבות סואץ לא תוחקרו כראוי, מאחר שהתחקיר הופסק בשלביו הראשונים על ידי מפקד החטיבה לשעבר, מרדכי גור, שהתמנה לרמטכ"ל.

במלחמת לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

החטיבה, שלאחר מלחמת יום הכיפורים קיבלה את המספר 623, בפיקודו של אל"ם נחמיה תמרי[13], גויסה ביום הראשון ללחימה ונכנסה ללבנון דרך שער טוליפ ללחימה בגזרה המזרחית כנגד מחבלים וכנגד הצבא הסורי. גדודי החטיבה סופחו לחטיבות שריון שונות - גדוד 7063 בפיקוד סא"ל נחשון ישראלי סופח לכוח יוסי פלד ("כוח יוסי")[14], וגדוד 9264 בפיקוד סא"ל יצחק נודלמן סופח לחטיבה 7, במסגרת החטיבה שתוגברה בגדוד הנדסה וביחידות שריון, לחם גדוד 9150 בפיקוד סא"ל מיכה עשת.

ב-10 ביוני, הוטל על גדוד 7063 להשתתף בכיבוש הכפר משע'רה. לאחר תצפית מפקדים על היעד והערכת מצב במעלה ג'בל ברוך, הציע מפקד גדוד הצנחנים נחשון ישראלי, כי הגדוד יערוך מסע רגלי במדרונות ג'בל ברוך ומשם יגלוש במורד לעורפו של הכפר. תא"ל יוסי פלד הטיל ספק ביכולת הגדוד לעמוד במאמץ, משום היותו גדוד מילואים, והמג"ד הבטיח לו כי הגדוד יכול לאתגר. גדוד הטנקים 77, בפיקוד דוביק רוזנטל תקף את הכפר מן החזית, כאשר הוא משמיד מספר טנקים סורים. כמו כן סייעו לתקיפה מסוקי קרב בל AH-1 קוברה של חיל האוויר, שפגעו גם הם בטנקים הסורים ואספו מודיעין על היערכות הכוח הסורי בכפר. גדוד הצנחנים אותו הוביל המג"ד, ישראלי, הופיע בעורף הכפר הכריע את הקרב ומוטט את הכוח הסורי. החיילים הסורים שלא נפגעו ונהרגו נמלטו, כשהם משאירים מאחוריהם רכבים וטנקים. הכיבוש הסתיים בתוך שעה ללא נפגעים לכוח התוקף[15].

החטיבה גויסה שנית בעת המצור על ביירות ושהתה בכוננות כניסה לביירות, מדרום לעיר, בכפר סיל. לאחר יציאת יאסר ערפאת ואנשיו מהעיר, שוחררה החטיבה.

במבצע חומת מגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

החטיבה גויסה במסגרת גיוס המילואים הכללי של מבצע חומת מגן, בבוקרו של יום שישי, היום השני של חג הפסח, 29 במרץ 2002. לאחר יומיים של התארגנות כבשה חטיבה 55 בסיוע כוח שריון את העיר טולכרם בלילה אחד, בהתקפה מהירה. כוחות המחבלים שהתבצרו בעיר הוכו בהלם ומרביתם נטמעו באוכלוסייה המקומית תוך הפקרת נשקם. בנין המשטרה הבריטי ששימש כמרכז לכוחות המחבלים נהרס עד היסוד בהתקפת מטוסי חיל האוויר הישראלי, ולמעשה ההגנה על העיר התמוטטה עם תחילת הפעולה. בקרב נהרגו 9 מחבלים. בהמשך כבשו הכוחות גם את הכפרים הסמוכים וטיהרו את מחנות הפליטים תוך מעצר מאות מבוקשים. לאחר המבצע נעצרה בכפר הסמוך לטול כרם המחבלת המתאבדת הראשונה שאפה שנלכדה בבית הוריה בערב טרם יציאה לפיגוע. כוח מהחטיבה המשיך וכבש בקלות רבה את קבטיה, שנחשבה טרם המבצע ליעד קשה. לכוחות צה"ל לא היו אבדות בנפש בכל מהלך המבצע. על החטיבה פיקד אל"ם יוסי בכר.

במלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת לבנון השנייה הועמדה החטיבה תחת פיקוד מפקד עוצבת הגליל, גל הירש שהעדיף את השימוש בחטיבת אלכסנדרוני השייכת אורגנית לאוגדה. מחד, החטיבה התאמנה על מתאר לבנון פעמיים בשנה משנת 2000, ולכאורה השימוש בה היה בחירה טבעית. מאידך, כשלבסוף גויסה החטיבה כולה, כשבועיים וחצי לאחר פרוץ הקרבות, עסקה באימונים, חידוד כשירויות, תרגולי מודל, הצטיידות והעלאת רמת המקצועיות ברמת הפרט צוות ומחלקה. בסופו של דבר, בשל ביטול תוכנית מי מרום לא הופעלו החטיבה והאוגדה כמתוכנן.

ב-8 באוגוסט, לאחר יותר משבוע של התארגנות ואימונים, נכנס ללבנון גדוד הסיור, בפיקוד סא"ל גיל תימור, יחד עם מפקד החטיבה, אל"ם איתי וירוב[16]. הגדוד התמקם בכפר קוזה למשך ארבעה ימים, ובמהלכם למעשה היה בהמתנה ולא ביצע כל פעולה התקפית. בהמשך, התקדם הגדוד רגלית אל הרכס "השקיף אל צלחאני" (אשר גובהו כשש מאות מטרים) במהלך של לילה אחד. לאחר כיבוש הרכס על ידי גדוד הסיור, הוטס כל גדוד 7063 של החטיבה, בפיקודו של סא"ל יעקב (קובי) כחלון, על לוחמיו וציודו אל המתחם, בעומק השטח. יממה לאחר מכן, ללא מיסוך ארטילרי, הוטס לאותו מנחת כוח של גדוד 890 הסדיר וכן סיירת צנחנים הסדירה. המסוק האחרון שהנחית את יחידת הרפואה האוגדתית, מאובטחת על ידי מחלקת המרגמות של גדוד 7063, הופל לאחר המראתו מן השטח בדרכו חזרה לישראל. כוח צנחנים מחטיבת "חוד החנית", בפיקודו של יהודה אונגר, ששהה כ-200 מטרים מנקודת ההתרסקות ניגש מייד למקום. השטח בער, ורק בשעות הבוקר עלה בידי לוחמי הכוח לחלץ את גופותיהם של ארבעה מאנשי הצוות. בלילה חברו במסוק לוחמי שלדג ויחידת 669, ואלה חילצו את גופתה של המכונאית המוטסת קרן טנדלר[17].

בשל מגבלות הטסה, נותרו הלוחמים ללא מזון ומים במשך יותר מ-48 שעות. בהמשך, אספקה מוטסת הוצנחה בשטח שנשלט בחלקו על ידי החזבאללה. הצנחנים השמידו, באמצעות טילים נגד טנקים ובהכוונת אש ארטילירית וכלי טיס של חיל האוויר, משגרי רקטות וקטיושות וכן הרגו כחמישים מחבלים. אחד ממפקדי הכוח אמר לאחר מכן כי "כל מה שהרגנו היה עם נ"ט ועם חיל אוויר, שום דבר לא ב-5.56[18]."[19]

הפלת המסוק גרמה מיד לביטול תוכנית הקרב על ידי מפקד האוגדה, אייל אייזנברג, והכוחות נשארו על השקיף יממה נוספת שבסיומה חזרו לארץ במסע רגלי ארוך. בסך הכל סיימה החטיבה את הלחימה ללא הרוגים ועם שני פצועים קל מאש כוחותינו בזמן השהות בכפר קוזה.

לאחר החזרה לארץ, בכנס חטיבתי שנערך במטרה לסכם ולתחקר את פעולות החטיבה, נשמעה בקרב חלק מהלוחמים ביקורת רבה כנגד שרשרת הפיקוד - החל במח"ט וכלה בפיקוד העליון של הצבא. טענות אלו כללו את הליקויים בציוד ובתחזוקת הימ"חים, בעיות לוגיסטיות רבות באספקת מים, מזון ותחמושת בעת הלחימה. בנוסף טענו חיילים בחטיבה כי ראיון שערך המח"ט ובו תיאר הצלחות רבות של החטיבה בפיקודו נעשה לצורכי יחסי ציבור, והדברים שנאמרו בו ברובם לא היו נכונים. לעומתם, סבורים רבים מלוחמי החטיבה ומפקדיה כי החטיבה הייתה ערוכה למופת למשימות שתוכננו לה, החטיבה נערכה והתאמנה על מתארי הקרב ולא הופתעה במלחמה. פרק הזמן בימ"ח נוצל באופן יעיל להיערכות לוגיסטית, מבצעית ומודיעינית, תרגולי מודלים, תרגולים מבצעיים והתמקמות כוחות השליטה והסיוע החטיבתיים במיקומים אופטימליים לשליטה. לאחר סיום המלחמה, הוחלף שמה של החטיבה לשם המקורי, חטיבה 55.

מפקדי החטיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תקופת כהונה -
מרדכי גור 1965 - 1969 המפקד הראשון, מפקד החטיבה במלחמת ששת הימים; לימים הרמטכ"ל העשירי, שר הבריאות וסגן שר הביטחון
דני מט 1969 - 1974 מפקד החטיבה במלחמת יום הכיפורים; לימים לשעבר נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, מתאם הפעולות בשטחים, נציב קבילות החיילים ויושב ראש קרן לב"י
מתן וילנאי 1974 - 1975 לימים מפקד חטיבת הצנחנים וסגן הרמטכ"ל
דני רהב וולף 1975 - 1976  
אפרים ברנד 1976 - 1979  
צביקי נור 1979 - 1982  
נחמיה תמרי 1982 - 1984 מפקד החטיבה במלחמת לבנון; נהרג בשנת 1994 בהתרסקות מסוק, בהיותו אלוף פיקוד המרכז
בנצי ויינר 1984 - 1987 לימים מפקד פיקוד הנח"ל
נחשון ישראלי 1987 - 1990  
אלי אמיתי 1990 - 1992 לימים מפקד חטיבת הנח"ל מפקד יחידת הקישור ללבנון וראש חטיבת המבצעים; מאז 2002 מכהן כמנכ"ל רשות הטבע והגנים
מאיר כליפי 1992 - 1995 לימים מפקד חטיבת גבעתי סגן מפקד מז"י והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה
יצחק (ג'רי) גרשון 1995 - 1997 לימים מפקד חטיבת הצנחנים ומפקד פיקוד העורף
שחר ארגמן 1997 - 1999 לימים מפקד מערך המבצעים המיוחדים.
דרור וינברג 1999 - 2001 נהרג בשנת 2002 בהיתקלות עם מחבלים בחברון כמפקד חטיבת יהודה
יוסי בכר 2001 - 2003 לימים מפקד חטיבת הצנחנים ומפקד הגיס המטכ"לי בדרגת אלוף
אהרון חליוה 2003 - 2005 לימים מפקד חטיבת הצנחנים, מפקד בה"ד 1, מפקד עוצבת האש וראש אט"ל.
איתי וירוב 2005 - 2007 מפקד החטיבה במלחמת לבנון השנייה; לימים מפקד אוגדת עזה
שמואל קלמי[20] 2007 - 2009 לימים רמ"ח הגנה באמ"ץ
ערן ניב 2009 - 2010 לימים מפקד בה"ד 1
איתי וירוב 2010 - 2011 תקופה שנייה של פיקוד על החטיבה
אורי גורדין 2011 - מאי 2014 לימים מפקד חטיבת הנח"ל
גיא לוי מאי 2014 - אפריל 2016
טל פוליטיס[21] אפריל 2016 - אוגוסט 2017
יואב ברונר אוגוסט 2017 -

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרדכי פרידמן באתר נזכור את כולם
  2. ^ עיטור הגבורה שהוענק למרדכי פרידמן, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
  3. ^ מילשטיין, א. (1992). מלחמת יום הכיפורים, המערך המוצנח, קו הדם: פרוץ המלחמה. תל אביב: ירון גולן. עמ' 237-236.
  4. ^ חטיבת הצנחנים 247 במלחמת יום הכיפורים, ובפרט במבצע אבירי לב, אתר העמותה להנחלת מורשת הצנחנים.
  5. ^ שרה ליבוביץ-דר, יחידת הסירות נאבקת על התהילה במלחמה, באתר nrg‏, 7 באוקטובר 2011.
  6. ^ כפיר, א. (2003). אחי גיבורי התעלה. תל אביב: ידיעות אחרונות: ספרי חמד. עמ' 212-211.
  7. ^ ד"ר עמירם אזוב, צליחה, הוצאת דביר, 2011, עמוד 174, "לאחר המלחמה שיתף אל"ם מט את הקהל בתחושותיו: 'למרות שמסביב היו הגבעות שחורות ממצרִים, ההרגשה שלנו הייתה שבשישה עשר בחודש המצרים היו מבולבלים לגמרי ושהיה אפשר להמשיך להתקדם'.".
  8. ^ דני דור יהודה שיף ודב גולדשטיין, "המצביאים: סיפורם של הרמטכ"לים", הוצאת "מעריב", 2002, עמוד 198.
  9. ^ אייל לוי, "לפני שהקמנו את ה-101 הצבא היה על הפנים", באתר nrg‏, 20 במרץ 2014.
  10. ^ סיפור עיטור הגבורה שהוענק לסרן אסא קדמוני באתר בעוז רוחם של אכ"א.
  11. ^ סיפור עיטור העוז שהוענק לסא"ל יוסף פרדקין באתר בעוז רוחם של אכ"א.
  12. ^ אלישיב שמשי, ולא אשוב עד כלותם, הוצאת משרד הביטחון, 2005, פרק ראשון: אחריי! סרן יצחק נודלמן- מ"פ חי"ר בקרב התקפה, עמודים 15-24.
  13. ^ בני מיכלסון, ‏קרב הבקעא, שריון 27, דצמבר 2007, עמ' 63-56, באתר "יד לשריון"
  14. ^ יוסי פלד, "איש צבא" (כתבה: רונית ורדי), תל אביב: "ספרית מעריב", תשנ"ג-1993, עמודים 255-267.
  15. ^ יוסי פלד, זיכרונות ולקחים ממלחמת שלום הגליל, מערכות 413, יולי 2007, עמ' 52-53.
  16. ^ חנן גרינברג, "האויב חטף ולא הבין מאיפה זה בא לו", באתר ynet, ראיון עם אל"ם איתי וירוב, מפקד חטיבת הצנחנים "חוד החנית" במלחמת לבנון השנייה, 17 באוגוסט 2006.
  17. ^ רועי עמוס, הבחנתי במשהו פוגע במסוק, שהפך לכדור אש והתרסק, באתר הגבורה, במחנה, מתוך אתר הגבורה, 15 ביולי 2011
  18. ^ 5.56 מ"מ נאט"ו זהו הקליבר של רובי ה-M-16 וה-M4A1 שבשירות לוחמי חיל הרגלים של צה"ל.
  19. ^ עפר שלח ויואב לימור, "שבויים בלבנון, האמת על מלחמת לבנון השנייה", הוצאת ידיעות ספרים, 2007 עמוד 399.
  20. ^ קובי פינקלר, "חוד החנית" קיבלה מפקד חדש, באתר ערוץ 7
  21. ^ העצרת הממלכתית לציון 49 שנה לאיחוד העיר ירושלים תתקיים ביום א' ה-5 ביוני, אתר משרד התרבות והספורט, 2 ביוני 2016