קינף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןקינף
Hibiscus cannabinus0.jpg
צמח הקינף בגובה מרשים
מיון מדעי
על־ממלכה: איקרוטים
ממלכה: צומח
תת־ממלכה: צמחים וסקולריים
על־מערכה: צמחי זרע
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים קדומים
תת־מחלקה: דו-פסיגים
סדרה: חלמיתאים
משפחה: חלמיתיים
תת־משפחה: Malvoideae
שבט: Hibisceae
סוג: היביסקוס
מין: 'היביסקוס קנניבוס
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Hibiscus cannabinus
ליניאוס, 1759

קינף (אֵטִימוֹלוֹגְיָה פרסית) ,היבסקוס קנניבוס, הוא צמח ממשפחת החלמיתיים בעל שמות נלווים רבים (ראה בהמשך ערך זה). הקינף הוא סוג של היביסקוס ומקורו באפריקה. השם קינף משמש גם שם לסיב המופק מצמח זה. קינף הוא אחד הסיבים הדומים לאלה של בד היוטה והוא בעל מאפיינים דומים. הצמח גדל פרא באפריקה, בה הסיבים שלו מכונים בשם קנבס גיני. בתת-היבשת ההודית הוא מכונה בדרך כלל בשם mesta או אמברי. הוא צומח במהירות רבה, וגובהו רב ומגיע ל-2.5 עד-6 מטרים. מלבד כותנה, זה צמח הסיבים המעובדים הנפוץ ביותר בגידולי שדה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של הקינף באפריקה (אם כי במקורות מספר נכתב לכאורה כי מקורו באסיה). ידוע, שהקינף גדל כצמח מבוית זמן רב, כנראה כבר ב-4000 לפנה"ס במערב אפריקה[1]. מקורות אחרים טוענים שכבר לפני 3000 שנים היה ידוע במצרים.[2] על פי מאמרו של וילסון בשנת 1978ן[3], קינף גדל כצמח בר במזרח אפריקה (קניה טנזניה) כמרכיב של צמחיית בר.

אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקינף הגיע לדרום אסיה בסביבות שנת 1900.[3] הוא הופץ בתחילה להודו ואחר כך לסין. כיום מגדלים את הקינף בכעשרים מדינות. אזורי הגידול העיקריים שלו הם סין, הודו, תאילנד ואזור טשקנט של ברית המועצות לשעבר. בעיקרון, יבול הקינף הוא המקור השלישי בכמותו להפקת סיבים תעשייתיים בכלכלות המתפתחות של העולם השלישי.

בעולם המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סוף המאה ה-18 הקינף לא היה מוכר במערב, הוא הוכר כאשר סיבים ושקים, שיוצרו מקינף הובאו לאירופה. אולם, עד מלחמת העולם השנייה, לא היה צורך להשתמש בסיבים אלה מאחר, שהם נחשבו לאחד מחומרי האריזה החשובים פחות. לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, נוצר מחסור במוצרים רבים וביניהם מחסור ביוטה ובסיבים אחרים, שהיו דרושים למוצרי אריזה, ואז החלה התעניינות מחודשת בקינף. הדרישה לתוצרים המופקים מהקינף הואיל והמחסור בחומרי אריזה נמשך גם לאחר מלחמת העולם השנייה. עקב כך עלו מחירי מוצרי האריזה והביקוש להם גדל. בקובה, בארצות הברית עודדו הממשלות את גידול וטיפוח הקינף. ייצורו הפך ממוכן יותר ויותר.

שמות נפוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמות נוספים: Bimli, Ambary, Ambari Hemp, Deccan Hemp, and Bimlipatum Jute. על פי Miyake and Suzuta משנת 1937, ישנם ברחבי העולם יותר מ-129 שמות לקינף.

ביולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנים/גבעולים יבשים של הקינף

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקינף הוא צמח מסוג היביסקוס (Hibiscus Cannabinus) הוא צמח עשבי קצר מועד אשר מגדלים אותו בגלל סיבי הקליפה הרכים הגדלים בקניו (קנים) ובגבעוליו.[4]. הוא שייך למשפחת החלמיתיים, משפחה חשובה הן בגלל החשיבות הכלכלית והן בגלל השימוש הנרחב שלה בגינון. סוג זה של היביסקוס נפוץ ביותר וכולל כ-200 מינים שנתיים ורב שנתיים. הקינף קשור קשר הדוק לכותנה, במיה, וחוטמית. קינף, יחד עם Roselle, מסווג טקסונומית בסעיף Furcaria של היביסקוס. סעיף זה כולל בין 40 עד 50 מינים, שקימים ברחבי האזורים הטרופיים והם בעלי קרבה מורפולוגית.[4]

קנים/גבעולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צמחי הקינף נוטים לגדול כגזע בודד, שנכנה בשם קנה, וממנו מסתעפים גבעולים דקים יותר. הקנים בדרך כלל עגולים וּמְכֻסִּים בקוצים, מקוצים זעירים עד לגדולים במיוחד כמו בשיחי אוכמניות. צבע הגבעול משתנה מירוק נקי עד בורגונדי עמוק. קוטר הקנים סנטימטר עד שניים. כאשר שיחי הקינף ניטעים למטרות ייצור ניתן לטעת אותם בצפיפות גבוהה ביותר של 170,000 עד 220,000 צמחים\ לאקר (כ-4,000 מ"ר) וגובהם נע בין 2.5 עד 6 מטרים. לקנה הקינף קליפה דקה מסביב לליבה עצית, מוקפת ציצת ​​עלים[5]. קני הקינף מכילים שני סוגי סיבים עיקריים, הסוג האחד: סיבים ארוכים והם נמצאים בקליפת הקנה, והסוג השני: סיבים קצרים והוא ממוקם באזור ליבת הקנה. האזור המרכזי של הקנה, נקבובי, מורכב מרקמות דמויות ספוג. הקליפה החיצונית מכילה את סיבי הקליפה, שאורכם הממוצע הוא 2.5 מ"מ. הליבה מכילה את סיבי הליבה בעלי אורך ממוצע של 0.6 מ"מ (כרבע מאורך סיבי הקליפה). לסיבי קינף יש שלושה מרכיבים כימיים עיקריים: תאית (58%-63%), הֶמִיצֶלוּלוֹז (21%-24%) עֱצָן (ליגנין) (12%-14%). המרכיבים בעלי התכולה הנמוכה בגבעולי קינף הם: שומנים ושעווה (0.4%-0.8%) ,חומרים לא אורגנים (0.6%-1.2%), חומר חנקתי וסימני פיגמנטים (0.8%-1.5%). בסך הכל המרכיבים השיוריים האחרים מהווים כ-2%[6]. הליבה מכילה יותר ליגנין ופחות תאית מאשר הקליפה[7]. תכולת סיבי היא בין 35% ל -40% ממשקל החומר היבש בגזע של צמח בוגר; ובהתאמה לליבת הקינף[8]. קליפת הקינף מכילה כ- 50-55% סיבים, והיא עולה בהתאמה לצפיפות הגידול של הצמחים בחלקה, הסיבים הקצרים, שתועלתם כתוצר לנייר נמוכה יותר מהווים כ-45-60% מהליבה הפנימית[9][10]. נייר המיוצר מהסיבים הקצרים שבקינף, (הנמצאים בליבת הקינף), הוא באיכות נמוכה מזו של נייר המיוצר מהסיבים הארוכים הנמצאים בקליפת הקינף. מאחר שבליבת הקינף הסיבים קצרים, אזי קשה יותר להפיק עיסת נייר מהליבה ביחס לייצור עיסת נייר מן הקליפה. לצורך ייצור עיסת נייר מן הליבה נדרשים יותר אלקלים ומאפייני חוזק הנייר נמוכים יותר[11] Bagdy et al 1975

עַלְוַת קינף - עלים עם אונות רבות

עלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורת עלי הקינף תלויה במגוון צמחי הקינף. נוסף על כך, זני הקינף מחולקים לשתי קטגוריות; הזנים (Everglades 71) הם בעלי עלים עם אונות רבות (המכונות בדרך כלל חצויות או מחולקות) לעומתם זנים (Everglades 41) הם בעלי עלים עם אונות מעטות (בדרך כלל העלה ללא אונותו). צורת העלה מחולק יכולה ליצור בעיה כי היא דומה למריחואנה (עלולים לטעות ולחשוב, שמגדלים מריחואנה ולא קינף). העלים דומים לאלה של בני משפחתו כמו במיה וכותנה[12]. יש לציין כי העלים צעירים הראשונים של כל שתילי קינף יש פחות או יותר צורה שלמה ללא אונות.

ארכם של עלי הקינף הוא בין 10 עד 15 ס"מ. כאשר לעלים מספר אוּנוֹת משתנה. אלה הקרובים לבסיס הגבעול הם בעלי 3 עד 7 אונות. לעומתם העלים חסרי אונות או בעלי מספר קטן של אונות, כאשר מיקומם קרוב לקצה העליון של הגבעול.

עלים ללא אונות

פרחים וכמוסות הזרעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרח הקינף

פרחי הקינף פורחים מדי שנה או שנתיים. פריחה בטווחים קצרים יותר היא נדירה. קוטר פרחי הקינף נע בין 8 עד 15 ס"מ, וצבעם לבן, צהוב או סָגוֹל. כאשר צבע הפרח לבן או צהוב, צבע מרכזו סָגוֹל כהה. הפרי הוא במבנה של הְֶלקֵט (קפסולה בעלת חמישה תאים) בקוטר של 2 ס"מ ומכיל מספר רב של זרעים. ההלקטים של זנים מעובדים נשארים מחוברים לצמח ונשארים שלמים במשך מספר שבועות מעת הגיעם שהגיע לבשלות. על פי Baldwin[13] לזרעי קינף לוקח כ-45 ימים להבשיל. הזרע הוא קטן (1.5-3.3 גרם / 100 זרעים), צבעו שחור וצורתו כעין כליה. הזרע שומר על חיוניותו במשך כשמונה חודשים בתנאי אחסון רגילים.

מערכת השורשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקינף יש מערכת שורשים ארוכה יעילה ועמוקה יחסית, היא מסתעפת ומתפשטת לרוחב ולעומק, ומאפשרת לצמח להסתגל לאקלים שחון. נוסף לכך, הקינף עם מערכת שורשיו נחשב משתמש מצוין של חומרי הזנה שיורית מגידולים קודמים (מחזור זרעים).

סיבים המופקים מהקינף

סיבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבים בקינף נמצאים (שלא כמו כותנה, בה הסיבים בפרי). במעטה החיצוני (הקליפה) ובלבת הגבעול. גודלם וקוטרם של הסיבים שונה על פי המיקום בקליפה או בליבה. הטבלה הבאה ממחישה את הפילוג והמבנה של הסיבים על פי המיקום בצמח.

מאפייני סיבי הקינף[14]
בצמח כולו בקליפה בליבה
תכולת סיבים [%] 100 40 60
אורך הסיב [מ"מ] 1.28 2.6 0.6
קוטר הסיב [מיקרון] 20 30
עֵצָן (ליגנין) [%] 13.2 7.7 17.4

עיסת נייר מיוצרת מכל הקנים/הגבעולים, ועל כן מכילה שני סוגי סיבים מהקליפה ומהליבה. איכות העיסה דומה לזו המופקת מעץ.

מחלות ומזיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמטודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידוע כי שורשי הקינף רגישים מאוד לנמטודות[15][16][17][18][19]. נזקים רבים נגרמים על ידי נמטודות (Meloidogyne incognita, Meloidogyne javanica ו- Maloidogyne arenaria). נמטודות הן חיות רב-תאיות, מיקרוסקופיות, דמויי תולעת, הניזונות בעיקר ממערכות השורש בצמחים[20]. עלים של צמחי הקינף, שנפגעו מנמטודות מצהיבים קמלים ונושרים. הצמחים שבשורשיהם שורצות הנמטודות מאבדים את יציבותם מתנודדים ונופלים. במקרה של התקפה כבדה של נמטודות, הצמח עלול בסופו של דבר למות. בעיה זו חמורה במיוחד בקרקעות חוליות ובאזורים שטופי שמש אור[21]. מחלות ומגיפות מתפתחות בדרך כלל לאט יחסית בקרקעות חרסית דחוסות כי המרקם שלהם כנראה מגביל את היכולת של נמטודות לעבור מצמח לצמח[22].

חרקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך כלל צמח הקינף עמיד היטב בפני חרקים. לא ידוע על נזק כלכלי רב לקינף מידי חרקים. בעיות של חרקים פוטנציאליים יכולות להתעורר בשלבים המוקדמים של צמיחת הקינף הצעיר. יחד עם זאת, צמח הקינף סובל מאוכלוסייה גבוהה למדי של חרקים אשר לועסים ומוצצים את הפרחים והעלווה. אולם, ההגנה הנדרשת עבור הקינף פחותה מזו הנדרשת ברוב הגידולים המסחריים של צמחים מתחרים דוגמת יוטה .

גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעל כושר הסתגלות לסוגי קרקעות שונים. אולם, הוא התנאים הטובים הנם קרקע חולית מנוקזת היטב, אקלים חם, לח, טרופי או סובטרופי. רצוי לגדלו באזורים ללא גשמים כבדים מדי או באזור בעל משטר רוחות שאינן חזקות מידי. לזנים מסוימים של קינף נדרשות לפחות 12 שעות של אור ביממה במהלך עונת הגידול. הקינף פחות תובעני מבחינת הקרקע מאשר יוטה, וניתן לגדל אותו בסבב עם גידולים אחרים (מחזור זרעים). זריעה צפופה של קינף נפוצה, כאשר המטרה היא גידול להפקת סיבים. אולם, כאשר המטרה הפקת זרעים לצורך שמן, יש לזרוע אותו בזריעה צפופה פחות. גידולי הקינף נקצרים ידנית, הקינף מניב את הסיבים הטובים ביותר בשלב הפריחה. הסיבים מופרדים מן הגבעולים בדרך כלל בדרך ממוכנת, אם כי באזורים מסוימים ההפקה ידנית. לרוב אורך הסיבים, כמטר, צבעם חיוור וברק, וחוזק דומה לזה של יוטה.

תגובתו של הקינף לתוספת דשנים תלויה במעבר הדשנים בקרקע (ולכן היתרון של קרקע חולית), בצפיפותה ובגורמים סביבתיים אחרים. באופן כללי, הגדלת כמות החנקן מגדילה את הפריון. יש לציין, שלאחר קציר הקינף, השארת העלים (שאינם מנוצלים) בשטח מגדילה את כמות החנקן בחלקה ב-5.5 עד 11 ק"ג חנקן לדונם.

תפוקה עולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטבלה שלמטה מתמצתת את פילוג תפוקת הסיבים מקינף בין השנים 2007 עד 2010. זאת על פי דו"ח של (International Jute Study Group (IJSG שמקומו בבנגלדש. הדו"ח[23] נערך בשנת 2012.

תפוקת סיבים מקינף במיליוני טונות
שטח 2007 2008 2009 2010
כל העולם 321.7 271.7 275.4 284.1
הודו 139.7 120.0 13.2 140.0
סין 86.8 80.0 75.2 75.0
תאילנד 2.2 2.9 2.0 1.8
ברזיל 25.7 20.0 14.9 15.0
וייטנאם 25.7 7.8 12.1 12.0
קובה 10.0 10.0 10.0 10.0
אינדונסיה 4.7 4.1 3.8 4.0
פקיסטן 1.5 1.5 1.5 1.5
קמבודיה 0.3 0.3 0.2 0.2

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקינף מתאפיין ביבול רב-תכליתי. ניתן להפיק ממנו שמן, סיבים לייצור בדים וחומרי אריזה, חומרי ספיגה, סיבים לתעשיית הנייר. צמחים צעירים של קינף יכולים לשמש כמזון להאכלת בעלי חיים כפי שצמח התירס (לאו דווקא קלח התירס) משמש.

באפריקה לקינף ישנם מספר שימושים, שאינם מתבטאים בשימוש להפקת סיבים גרידא. עלים ופרחים משמשים כירקות, זרעיו משמשים שמן ייצור וחלקי צמחים שונים משמשים תרופות מסוימות וכן משמשים בטקסים ואמונות תפלות.

הפקת שמן מזרעי הקינף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזרעי קינף ניתן להפיק שמן צמחי למאכל. בשמן זה משתמשים למוצרי קוסמטיקה, חומרי סיכה תעשייתיים וכן כדלק מנועי (תחליף בנזין או סולר).

שמן קינף עשיר בחומצות שומן בלתי רווי אומגה (PUFAs). שמן זרעי קינף מכיל אחוז גבוה של חומצה לינולאית (אומגה 6) חומצת שומן בלתי רווי (PUFA). חומצה לינולאית (C18: 2) הוא PUFA הדומיננטי, וכמו כן חומצה אולאית (C18: 1). חומצה אלפא-לינולנית (C18: 3) אשר נמצאת בריכוז של 2 עד 4 אחוזים.

שמן זרעי קינף מהווה 20.4% ממשקל הזרעים הכולל וזה דומה לתכולה בזרעי הכותנה. שמן זרעי קינף מכיל:

ייצור נייר מקינף[עריכת קוד מקור | עריכה]

התהליך הנפוץ ביותר לייצור נייר מקינף הוא שימוש בסודה ליצור עיסת נייר לפני עיבודה במכונות לייצור הנייר.

השימוש בקינף בתעשיית הנייר מביא להרבה יתרונות לאיכות הסביבה על פני השימוש בייצור נייר המופק מעץ. בשנת 1960 (משרד החקלאות של ארצות הברית (USDA) ביצע סקר ביחס לחמש מאות צמחים ובחר את הקינף כאחד מהמקורות להדפסת עיתונים מנייר נטול עץ. בשנת 1970, הקינף שימש לייצור נייר לעיתונים ב-Paper Company's mill in Pine Bluff אשר בארקנסו, ושימש בהצלחה להוצאתם של שישה עיתונים בארצות הברית. הדפסה וכתיבה של עיתונים המיוצרים מסיבי קינף מיושמת בארצות הברית מאז שנת 1992. בשנת 1987 מפעל ייצור נייר קנדי ייצר 13 גלילי נייר שיוצרו מקינף על מנת להדפיס עיתונים על ידי ארבעה מוציאים לאור וכל זאת לצורך הדפסת מהדורות נסיוניות. הם נוכחו לדעת, שניר עיתון המיוצר מסיבי קינף חזק יותר, בהיר יותר ונקי יותר מנייר המיוצר מעץ האורן ופחות מזיק לסביבה. בשל טבעם של סיבי הקינף והיותם לבנים יותר מאשר אלו של סיבי העץ, נדרש פחות חומר הלבנה כדי ליצור גליונות נייר בהירים יותר. מי חמצן, שמשו בהצלחה רבה להלבנת סיבי הקינף אשר שימשו לייצור הנייר. הם בטוחים לסביבה כי אינם יוצרים דיאוקסין שאר ידוע כחומר מסרטן.

על פי דוחות ממקורות שונים נראה כי צריכת האנרגיה לייצורה של עיסת נייר מקינף היא כ -20% פחות מזו הנדרשת לייצורה של עיסת מעץ, זאת בעיקר בשל תכולת ליגנין נמוכה של קינף. ברבים מן המתקנים המשמשים להפקת עיסת נייר מעצי אורן ממדינות הדרום של ארצות הברית, מתבצעת כיום הסבה והתאמה כדי שניתן יהיה להשתמש בהם בסיבים המופקים מקינף.

בעונת גידול אחת משטח של אקר אחד (כ-4,000 מ"ר) של קינף ניתן להפיק כמות של 5 עד 8 טונות חומר גלם. חומר הגלם מופק מסיבי הקליפה והליבה של הקינף. לעומת זאת, משטח של אקר אחד (כ-4,000 מ"ר) של עצי יער (בארצות הברית) ניתן להפיק כ-1.5 עד 3.5 טונות של סיבים בשנה. זאת בהתבסס על עץ הגדל שנים רבות שלאחריהן הוא נכרת. הפקת הסיבים מעץ נותנת תפקה רבה בתקופה קצרה לאחר שנים רבות של תפוקה אפסית, בעוד שיחידת שטח של קינף מאפשרת הפקה קבועה (פחות או יותר) שנה אחר שנה. ההערכה היא כי קינף הגדל על 5,000 אקר (20 קמ"ר) יכול לייצר עיסת נייר הנדרשת לפעולתו של מפעל נייר בעל יכולת עיבוד של כ-200 טנות ביום. בתקופה ארוכה מעל 20 שנים, מאקר אחד (כ-4,000 מ"ר) של קרקע חקלאית ניתן להפיק פי עשרה ואף פי עשרים מכמות הסיבים, שניתן להפיק מדונם אחד של עצי אורן ממדינות הדרום של ארצות הברית.

הקינף מופיע בפרסום "International Year of Natural Fibres 2009" בתור אחד מחשובי הסיבים הטבעיים בעולם,

הרומן הראשון, שפורסם תוך שימוש בנייר שכולו (100%) יוצר מקינף היה:

(The Land of Debris and the Home of Alfredo by Kenn Amdahl (1997, Clearwater Publishing Company.

דייוויד בראואר, לשעבר מנכ"ל מועדון סיירה, בספר הסביבתי האוטוביוגרפי למחצה שלו ששמו: Let the Mountains Talk, Let the Rivers Run: A Call to Save the Earth, בהוצאת: (1995, Harper Collins) בפרק 8 של הספר שכותרתו: "Forest Revolution" המליץ על ייצור נייר מסיבי קינף, בספר הוא פירט את היתרונות הרבים של ייצור מקינף על פני ייצורו מעץ. מהדורתו הראשונה של ספר זה הודפסה על נייר אשר יוצר מסיבי קינף.

תעשיית הרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר חברות לייצור מכוניות, במסגרת המאמץ הכולל שלהן להפוך את כלי הרכב יותר עמידים, חברת פורד וחברת BMW השתמשו בחומרים לחלקי המכוניות מקינף. היישום הראשון במכונית של פורד היה בשנת 2013 במכונית Ford Escape[24]. ואילו חברת BMW השתמשה בקינף לייצור המכונית BMW i3, שם יצרה מסגרת היקפית שחורה מקינף. זאת, על פי כתבה בפורבס[25].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Roseberg, R. J., Underexploited temperate industrial and fiber crops. In: J. Janick, Progress in new crops, ASHS Press, Alexandria, VA; 1996, עמ' 60-84
  2. ^ Josline Y. Salib, Polyphenolic Compounds from Flowers of Hibiscus: Characterization and Bioactivity
  3. ^ 3.0 3.1 Wilson, F. D., Wild kenaf, Hibiscus cannabinus L. (Malvaceae), and related species, Kenya and Tanzania. Economy Botany 32;1978, עמ' 199-204
  4. ^ 4.0 4.1 Dempsey, J. M., Fiber Crops, The University Press of Florida. Gainesville, Florida.; 1975, 457 pages
  5. ^ Kaldor, A. F., Preparation of kenaf bark bark and core fibres for pulping by the Annkel method., Tappi, J. 72 (9), 1989, עמ' 137-140
  6. ^ Harry P. Stout, Handbook of fiber science and technology, CRC Press, 1989, פרק Jute and Kenaf, עמ' 701-726.
  7. ^ Clark, T. F., Bagdy, M. O., Cunningham, R. L., Touzinsky, G. F. and W. H. Tallent., Pulping of kenaf bark and woody fractions: preliminary investigations., TAPPI. Non-wood plant fiber pulping. Progress Report No. 2; 1971, עמ' 153-159
  8. ^ Muchow, R. C., I. Effect of sowing date on the growth and yield of kenaf (Hibiscus cannabinus) grown under irrigation in tropical Australia., Phenology and seed production. Field Crops Research 7; 1983, עמ' 81-90
  9. ^ Clark, T. F. and I. A. Wolff., . A search for new fiber crops, XI. Compositional characteristics of Illinois kenaf at several population densities and maturities., TAPPI 52: 1969, עמ' 2606-2116
  10. ^ Wood, I. M., Muchow, R. C. and D. Ratcliff, Effect of sowing date on the growth and yield of kenaf (Hibiscus cannabinus L.) grown under irrigation in tropical Australia. II. Stem production., Field Crops Res. 7; 1983, עמ' 91-92
  11. ^ Touzinsky, G. F., Clark, T. F. and W. H. Tallent., Characteristics of sulphate pulps from kenaf bark and core., TAPPI. Non-wood plant fiber pulping Progress Report No., 3; 1972, עמ' 25-53
  12. ^ Baldwin, B. S., Selection and Breeding of Kenaf for Mississippi. In M. J. Fuller (ed.), A summary of Kenaf Production and Product Development Research 1989-1993., Miss. Agric. and Forestry Exp. Sta., Mississippi State, MS, Bulletin 1011 (33 pgs.) 1994b, עמ' 9
  13. ^ Baldwin, B. S., Physiological maturity determination and germination of kenaf seed, Sixth Annu. Internat. Kenaf Conf. New Orleans, LA. 1994a
  14. ^ Kenaf, a fibre for the future: the Harusmas experience JEC Group, www.jeccomposites.com (באנגלית)
  15. ^ Wilson, F.D and Summers, T.E., Reaction of kenaf, roselle and related species of Hibiscus to root-knot nematodes, 1966 Phytopathology 56, עמ' 687-690
  16. ^ Adenyi, M.O., Reactions of kenaf and roselle varieties to the root-knot nematodes, 1970 Nigeria. Plant Disease Reporter 54, עמ' 547-549
  17. ^ Adamson, W.C. Stone, E.G. and Winton, N.A., Field resistance to the Javanese rootknot nematode in Kenaf, 1974 Crop Science 14, עמ' 334-335
  18. ^ Pate, J. B. and J. F. Joyner, The inheritance of a male sterility factor in kenaf, 1958 Hibiscus cannabinus L. Agronomy Journal 50, עמ' 402
  19. ^ Ibrahim, I.K.A., Rezk, M.A. and H.A.A. Khalil, Reaction of fifteen Malvaceous plant cultivars to root-knot nematodes Meloidogyne spp. Nematol, 1982 Medot.., 10, עמ' 135-139
  20. ^ Lawrence, G.W. 1994, Plant parasitic nematodes-pests of kenaf. In M.J.Fuller, (ed.). A Summary of Kenaf Production and Product Development Research 1989-1993. Miss. Agric. and Forestry Exp. Sta., Mississippi State, MS, Bulletin 1011, עמ' pp. 13-14
  21. ^ L. L. VawdreyG. R. Stirling, Reaction of kenaf and roselle grown in the burdekin river irrigation area to root-knot nematodes, Australasian Plant Pathology - Volume 21 Volume 21, Issue 1, March 1992, עמ' 8-12
  22. ^ Wood, I. M. and J. F. Angus., A Review of Prospective Crops for the Ord Irrigation Area. II. Division of land use research, Technical paper No. 36. Commonwealth scientific and industrial research organization 1974
  23. ^ International Jute Study Group (IJSG, World Jute & Kenaf Statistics: at a Glance 2012, http://www.jute.org/
  24. ^ Ford Uses Kenaf Plant Inside Doors in the All-New Escape, Saving Weight and Energy, http://media.ford.com/
  25. ^ Peter Kelly-Detwiler, BMW's i3: A New Kind Of Electric Vehicle, https://www.forbes.com, ‏an 29, 2014, 02:49 pm