קשטלו ברנקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קשטלו ברנקו
Castelo Branco
Coat of Arms of Castelo Branco.png
סמל קשטלו ברנקו
Pt-ctb1.png
דגל קשטלו ברנקו
Castelo Branco - Torre.jpg
מדינה פורטוגלפורטוגל  פורטוגל
מחוז קשטלו ברנקו
חבל ארץ ביירה באישה, דרומו של מחוז סנטרו
ראש העיר ז'ואקים מוראו לופש דיאש -המפלגה הסוציאליסטית
תאריך ייסוד 1213
שטח 1,438.16 קמ"ר
גובה 319 מטר
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 56,109 (נכון ל־2011)
 ‑ צפיפות 37 נפש לקמ"ר (2008)
קואורדינטות 39°50′N 7°28′W / 39.83°N 7.46°W / 39.83; -7.46
אזור זמן UTC+0
http://www.cm-castelobranco.pt/ www.cm-castelobranco.pt
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
פנורמת העיר קשטלו ברנקו

קשטלו ברנקופורטוגזית: Castelo Branco) היא עיר בפורטוגל, הנמצאת כ-260 ק"מ צפונית-מזרחית מליסבון. היא בירת הנפה קשטלו ברנקו שבמחוז מרכז ("סנטרו") ובתת-המחוז "ביירה אינטריור סול". אוכלוסייתה מונה 30,649 תושבים. המוניקיפיום (מוניסיפיו) קשטלו ברנקו, בעל שטח של 1438.16 קמ"ר ומאוכלס על ידי 53,900 תושבים, כולל 25 פרגזיות. מסביב למוניקיפיום קשטלו ברנקו נמצאים פונדאו - מצפון, אידניה-א-נובה מדרום, וילה וליה דה רודאו בדרום-מזרח, ופראונסה-א-נובה ואוליירוש במערב. בדרום גובלת קשטלו ברנקו גם עם המדינה השכנה, ספרד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם העיר קשטלו ברנקו, כלומר "המצודה הלבנה" בא ממצודה או קסטרום "לוסו-רומי" בשם בעל אותה משמעות "קסטרה לאוקה" Castra Leuca, על פסגת הגבעה קולינה דה קרדוזה (Colina de Cardosa). אחרי תקופת השלטון הוויזיגוטי האזור נכבש על ידי הערבים והברברים המוסלמים - המורים Mouros. בשנת 1165 היישוב נכבש על ידי חילות נוצריים בפיקודו של אפונסו אנריקש (לימים אפונסו הראשון מלכה הראשון של פורטוגל). במסמך משנת 1182 אציל בשם פרננדש סנשש (ייתכן הבן שלישי של המלך סאנשו הראשון) מציין תרומה לטובת האבירים הטמפלרים של אחוזה בשם וילה פרנקה דה קרדוזה. בשנת 1213 בתעודה שהוצאה על ידי המגיסט הגדול של מסדר הטמפלרים, פדרו אלביטו, מצוין השם הנוכחי קשטלו ברנקו. גם האפיפיור אינוקנטיוס השלישי מאשר ב-1215 את הבעלות על המקום ומשתמש בשם קשטלוברנקו במילה אחת.

באותה תקופה העיר והפארוכיה שנקראה סנטה מריה, כללה את המצודה, הכנסייה סנטה מריה ובתי תושבים והייתה מוקפת החומות בעלות ארבעה שערים: פורטה דו אורו (Ouro), פורטה דה סנטיאגו (Santiago), פרטה דו פלאמה (Pelame) ופורטה דה טראיסאו (Traição).

הטמפלרים בנו את מצודתם בין השנים 12141230 והיא היוותה אחד מהיסודות העיקריים בקווי ההגנה הנוצרים מול השכנים המוסלמים מספרד - יחד עם מצודות באלמורול, מונסנטו, פומבל, טומאר וזזרה. מערכת ההגנה הזאת כונתה "קו המלכה" (Linha da Raia) ,או "קו הטז'ו" (Linha do Tejo). קשטלו ברנקו הפך למושב העיקרי של הטמפלרים אחרי טומאר. בתוך המתחם הטמפלרי נבנתה גם הכנסייה סנטה מריה דו קשטלו ששרתה את האזור. האתר היה זירת הcapitulos, אסיפות האצילים והמנהיגים הנזירים-צבאיים ("homens bons") עד למאה ה14. אחרי חיסול מסדר הטמפלרים ב-1312 המצודה עם הכנסייה עברו לבעלות המסדר החדש "של כריסטוס האדון" - שנמצא בשליטה מוחלטת של המונרכים הפורטוגזים.

באותו זמן, בימי המלך דום דיניש, (שערך ביקור היסטורי בעיר בשנת 1285 בליווי רעיתו, המלכה איזבל דה ארסאו,"המלכה הקדושה" ) התחילה העיר להתפתח מחוץ לחומות. מרכז עירוני חדש התרכז מסביב לכנסיית סן מיגל שנבנתה צפונית מזרחית מהחומה. גם בעיר שבין החומות נבנו רחובות וככרות חדשים - רואה נובה ("הרחוב החדש") והככר פראסה ווליה ("הככר הישן"). אחרי 1343 נוספו מגדל בעל בסיס מתומן חומה שנייה ועוד שלשה שערים התווספו בחומות. העיר שמרה על חשיבותו האסטרטגית עד סוף המאה ה-14, כשפסקו המלחמות בין פורטוגל לשכניה בספרד. בשנת 1510 וב-1535 היישוב זכה בצ'רטרים מצד המלכים של פורטוגל, מנואל הראשון וז'ואו השלישי.

מוזאיקת אזולז'ו בגן הבישופים המתארת את המצודה של קשטלו ברנקו ואת העיר העתיקה

ב-1642 וילה דה קשטלו ברנקו מוזכרת כבירת נפה וב-15 באפריל 1771 היישוב קיבל מידי המלך ז'וזה הראשון וממשלו של המרקיז דה פומבל, מעמד של עיר. האפיפיור קלמנס הארבעה עשר הקים אז את הדיוקסיה של קשטלו ברנקו, בראשות בישוף, שהתקיימה עד שנת 1883. ארמון הבישופים שנבנה עוד במאה ה16 נשאר אחד מהביניינים המרשימים של העיר עד ימינו (כעת מוזיאון). העיר ניזוקה לא מעט בעת פלישות הכוחות הצרפתים של נפוליאון הראשון, הראשונה ב-1807. בהמשך חרבות מתוך המצודה ואף מארמון הבישופים שימשו כחומר בנייה לבתי התושבים ואף לבניין העירייה שהוקם ב-1835. ב-16 באוגוסט 1858 נחנך הקו הטלגרפי בין אברנטש לבין קשטלו ברנקו וב-14 בדצמבר 1860 הותקנה בעיר תאורה ציבורית. בשנת 1936 אספקת מים שוטפת לבתי העיר בעזרת הסכר על האולטז'ו נתנה תנופה נוספת להתפתחות היישוב. אולם ב-6 בנובמבר 1954 היא הייתה קרבן לאסון טבע - סופת טורנדו שפגעה בתשתיותיה. בשנת 1959 העיר הפכה לבירת המחוז קשטלו ברנקו. עם בני העיר הזאת נמנים שורה של אישים - ביניהם אמטו לוזיטנו, הרופא ממוצא יהודי שהיה אחד ממגלי מחזור הדם, ואפונסו דה פאיבה, שהשתתף במסעות לגילוי דרכי ים להודו ואתיופיה בשנים (1487–1490).

היהודים בקשטלו ברנקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהודי קשטלו ברנקו

נוכחותם של יהודים בקשטלו ברנקו מוזכרת בתעודה שהוציא בשנת 1214 פדרו אלביטו, המגיסטר הגדול של מסדר הטמפלרים הטיל מיסים כבדים על סוחרים בעיר.

היהודים חיו בשכונתם שנקראה Judiaria ז'ודיאריה שהתרכז באזור העיר העתיקה. קהילה מאורגנת - "קומונה ז'ודאה" התקיימה בין השנים 13811496. משנת 1384–1385 נשארה תעודה שבו מנהיג מקומי בשם לופו ואשקש מונה כאחראי על תשלומי המיסים המוטלים על החוזים ועל ההכנסות של יהודי היישוב. בשנת 1393 תפקיד זה עבר לידי מפקד מצודת אובידוש.

השנים 1496–1497 ציינו סוף נוכחות היהודים ככאלה בפורטוגל. בעקבות ההתנצרות הכפויה על ידי המלך מנואל הראשון, מלך פורטוגל נוצרו אוכלוסיות של אנוסים הקרויות "נוצרים חדשים" שהיו כל הזמן חשודים בעיני הכנסייה כלא אמינים באמונתם הנוצרית. אכן חלק מהם ניסו לשמור על המסורת היהודית בהסתר. רבים מה"נוצרים החדשים" שילמו ביוקר על זהותם המיוחדת, בגלל חשדות מבוססים או שקריים ששמרו על היהדות. הם נחקרו במרתפי האינקוויזיציה והועולו על המוקד. בקשטלו ברנקו ובסביבה נולדו אישים לא מעטים שמוצאם היה יהודי. שלושה מהם היו מפורסמים - "אמטוס לוזיטנוס", אליהו מונטאלטו צרפת, ואנטוניו נונש ריבירו סאנשש. כמו במספר מקומות אחרים בפורטוגל, בשנות ה-1920 כמה ממשפחות האנוסים מקשטלו ברנקו חידשו את מגעיהם עם היהודים וחלקם חזרו ליהדות. במוזיאון בקשטלו ברנקו נמצאה אבן עם כתובת בעברית מתוך בית הכנסת של העיר בלמונטה משנת 1297. כתובת זו עמדה לעבור למוזיאון היהודי בבלמונטה.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית המוניקיפיום קשטלו ברנקו לאורך השנים (1801 – 2004)
1801 1849 1900 1930 1960 1981 1991 2001 2004
11536 19093 38302 50434 63091 54908 54310 55708 55034

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר קשטלו ברנקו נמצאת בשטח פורטוגל, כ 50 ק"מ מרחק מהגבול עם ספרד. היא חצויה על ידי הנהר אוקרזה נבנתה תחילה על מפנה של הר אבל התפשטה במשך הזמן אל המישור שמסביב לגבעת הטירה colina do Castelo בקצה השני של העיר נמצא ההר סאו מרטיניו Monte de São Martinho

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקלים הוא ממוזג עם מעט לחות במהלך השנה. זאת הודות למיקומה באזור מעבר בין הים התיכון ובין האוקיינוס האטלנטי. הטמפרטורה הממוצעת היא 15,6 °C עם הערכים המזעריים בינואר (סביבות + 5  °C) והמרביים ביולי + 31 °C. הכמות הממוצעת של מי גשמים היא 827,3 mm.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר קשטלו ברנקו פועלת חברת "סנטאורו" המייצרת קולרים, מקררים ומקפיאים. כמו כן קיים בה מפעל של חברת "דנונה" המייצרת את מוצרי "דנונה" בשביל כל חצי האי האיברי. במחוז קשטלו ברנקו מפורסם גם בגבינותיו הקרויות "קשטלו ברנקו".

מוסדות חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר פועל מכון (בית ספר) פוליטכני ממלכתי הכולל פקולטות לחקלאות, לטכנולוגיה, למנהל, לגם פקולטה פדגוגית, לאמנות ובמדעי בריאות.

תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר מופיעים ש/לש עיתונים: "רקונקישטה", "גזטה דה אינטריור" ו "פובו דה ביירה".

רדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פועלות בקשטלו ברנקו שלוש תחנות רדיו אזוריות: "רדיו ביירה אינטריור" (92 MHz), "רדיו ז'ובנטודה" (8 .101 MHz), ו"רדיו אורבאנה" 97.5 MHz

טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות שתי תחנות טלוויזיה אזוריות -אחת מהן "ביירה TV " המשדרות דרך אינטרנט חדשות מן העיר ומן האזור ביירה אינטריור.

המצודה מתקופת האבירים הטמפלרים, הנשקפת מהפארק העירוני

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשטלו ברנקו נמצאת בקילומטר 93 במסילת הברזל "ביירה באישה" המחברת את אנטרוקמנטו עם גוארדה דרך אברנטש, קשטלו ברנקו, פונדאו וקוביליאו. קווי הרכבות מנוהלים על ידי החברה הממלכתית CP (קומבויוש דה פורטוגל Comboios de Portugal) המספקת רכבות מאסף (אזוריות) אל אנטרוקמנטו וליסבון, כמו כן לקוביליאו ולגוארדה, ורכבות מהירות (בין-עירוניות) לליסבון ולקוביליאו.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקשטלו ברנקו ובאזור מסביב לה מפותחת מזה מאות בשנים אמנות עממית של יצור כלי מיטה צבעוניים רקומים בחוטי משי, הידועים כ"רקמות של קשטלו ברנקו" או קולשאש (colchas). מקושטים ביסודות מהטבע כמו עצים או ציפורים, כלי מיטה אלו, בדומה לאלה מטולדו או גואדלופה היוו במשך מאות שנים את הנדוניה לכלות האזור, בלי הבדל מעמד - אצילי או מקרב פשוטי העם. אחד הקישוטים האופייניים לרקמות אלה הוא בצורת "עץ החיים", או זוגות צפורים צמודות המייצגים את זוג הנשואים, או פרחי צפורן וורד הממסלים "גבר, ו"אישה", שושנים המייגים "מידות טובות", לבבות המייצגים "אהבה", גפן המייצג "ידידות" וכו'.

המוזיאון פרנסישקו טבארש פרואנסה ז'וניור

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוסד הספורטיבי החשוב ביותר בעיר הוא המועדון " או שפורט בנפיקה א קשטלו ברנקו" Sport Benfica e Castelo Branco, שנוסד בשנת 1924 ומנהל את משחקי הכדורגל שלו באצטדיון העירוני ואלה דו רומיירו Estádio Municipal Vale do Romeiro הכו להכיל 15000 צופים. קיים גם מועדון "או דשפורטיבו דה קשטלו ברנקו" והאיגוד לפנאי ותרבות של באירו דו ואלונגו.

יעדי תיירות ומוסדות תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המוזיאון ע"ש פרנסישקו טבארש פרואנסה ז'וניור -

Museu Francisco Tavares Proença Júnior הוא המוזיאון העיקרי של העיר. נוסד בשנת 1910 בבניין ארמון הבישופים של קשטלו ברנקו Paço Episcopal, שנבנה במאה ה-16 (1596) כמעין ארמון חורף של הבישופים של גאורדה, ושרת מאוחר יותר את הבישופים של קשטלו ברנקו בין השנים 1771–1881. בשנת 1807 הארמון שימש למגורים לגנרל הצרפתי ז'ינו בעת הפלישה של צבא נפוליאון למדינה. הרבה מהאוצרות שנמצאו באותה שעה בבניין נשדדו על ידי הכובשים. כעת הארמון מאכסן ממצאים ארכאולוגיים פרה-היסטוריים ורומיים, גובלנים פלמים מהמאה ה-16 ודברי אמנות פרימיטיבית פורטוגזית. כמו כן המוזיאון מארח אוסף של ה"קולשאש" - השמיכות הרקומות בהשראה מזרחית. על יד המוזיאון ישנו בית ספר מקצועי שבו מלמדים את אותה מלאכת רקימה מסורתית המאפיינת את תרבות האזור.

  • גני ארמון הבישופים העתיק (Jardim do Paço), גן רחב ידיים שהפך לסימן היכר של העיר, הוקם בשנת 1725 מיוזמת הבישוף ז'ואו דה מנדונסה שביקש לחקות גנים בארוקים מאיטליה וצרפת. הגן מקושט בטראסות ופסלים, מזרקות, סוגי עצים נדירים, ערוגות פרחים, משוכות, ומדרגות מרכזיות שמצדיהן פסלי המלכים של פורטוגל, עשויי אבן גרניט כולל אלו מתקופת הכיבוש הספרדי המוצגים בצורת גמדים גרוטסקים, ופסלי השליחים של ישו. בנוסף ישנם פסלים המייצגים את יבשות כדור הארץ, את המזלות

ודמויות מיתולוגיות.

  • המצפה של גנזיוס הקדוש = מירדורו דה סאו ז'נש (Il Miradouro de Sâo Gens ) הנמצא בנקודה הכי גבוהה מעל העיר, יחד עם שרידי מצודת הטמפלרים. אליו מוליכות מדרגות מקפלה בארוקית הקרויה "סנטה מריה דו קשטלו".

מסביב למצודה נמצא הרובע העתיק עם שערים בסגנון מנואליני.

  • המוזיאון קרגליירו Cargaleiro - הכולל את האוסף "מנואל קרגליירו" -אוסף של ציורים, קרמיקה, פסלים, אזולז'וש וגובלנים.
  • הקפלה "סניורה דה פיאדאדה" (גבירתנו של הרחמים)
  • Capella de Nossa Senhora de Piedade

(בעבר הרחור סנטו גרגוריו) מהמאה ה-18, שהוקמה על בסיס בניין קודם. כוללת אזולז'וס בסגנון "ז'ואניני" (מתקופת ז'ואו החמישי, בהשראת הבארוק הרומאי)

  • המנזר סנטו אנטוניו דוש קפושוש Santo Antonio dos Capuchos - מהמאה ה-16.(1562) של הנזירים הקפוצ'ינים.
  • המנזר גראסה Convento da Graça מהמאה 16–18 עם הכנסייה - סמוכים לארמון הבישופים - שימשו לאכסניה לכמה מסדרי נזירים - פרנציסקנים, אוגוסטינים ואחר כך גרסיאנים, ענף של מסדר האוגוסטינים, שנתנו את שמם למקום. אחרי סגירת מסדרי הנזירים עבר הבניין לידי המוסד לסיעוד "סנטה קאזה דה מיזריקורדיה" עד שנת 1977 כשעבר לידי בית החולים.
  • הכנסייה מיזריקורדיה וליה Misericordia Velha או סנטו אנטוניו, מן המאה ה-16–18
  • פאסוש דה קונסליו - Pacos do Concelho מן המאה ה-16–17
הגן של ארמון הבישופים בקשטלו ברנקו
מראה נוסף של גני ארמון הבישופים בקשטלו ברנקו
  • הקתדרלה סה - Sé Catedral נבנתה בסגנון בארוק עם יסודות רוקוקו ב המאות 17–18 מיוזמת הבישוף מרטינש דה מלו, ועם תוספת של סקריסטיה מימי הבישוף ויסנטה פרר דה רושה, שבה מאוכסן אוסף של תלבושות בישופים מהמאה 18. הקתדרה נבנתה במקום כנסייה ישנה פשוטה יותר, בשם "סאו מיגל".
  • הצלב של יוחנן הקדוש, Cruzeiro de S. João צלב עשוי גרניט, עם עיטורים מיוחדים,

מהמאה ה-16.

  • המוזיאון לאמנות כנסייתית - Museu de Arte Sacra עם קפלה, נבנה לראשונה ב-1519 לפי צוואתו של המושל (קפיטן) הראשון של גואה, רודריגו רבלו. נבנה מחדש במעה ה18 אבל גם מביניין הזה נותר בקושי שער בסגנון מנואליני.
  • מרכז העיר - עם שדרות החרות - Alameda da Liberdade. מצפונה - בניינין העירייה - הממוקם בארמון

הוויקונטים של אולירוש (Palácio dos Viscondes de Oleiros), בסגנון איטלקי, עם מרפסת אופיינית לאזור הבייראש. משמאלו נמצא בניין הפרפקטורה (הממשל האזרחי) בארמון לשעבר של הוויקונטים של פורטאלגרה מהמאה ה-16, בסגנון רנסאנס. משמאלו - בניין בית המשפט Palacio de Justicia. בגן המרכזי ניצב הפסל של אמטוס לוזיטנוס, הרופא המפורסם ממוצא יהודי, מבני ה"נוצרים החדשים" בעיר, שגלה בגלל האינקוויזיציה לארצות אירופה רבות וחזר ליהדות בסלוניקי.

אירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • היריד החופשי "פיירה פרנקה" Feira Franca- בין 6 בינואר ובין 30 באוגוסט
  • יריד הפרות והחזירים - פיירה דו גאדו סואינו Feira do Gado Suíno בין 4 באוקטובר ובין 18 בדצמבר
  • יום א השני אחרי חג הפסחא ויומיים הבאים- עליית רגל - חג הגבירה של מרקולש. תהלוכת ה"פאסוש" (Romaria da Nossa Senhora de Mércoles)

יחידות מנהליות Freguesias[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור ה"מועצה" קשטלו ברנקו כולל 25 יחידת מנהליות הקרויות "פרגזיאש". מתוכן אחת היא עירונית ברובה - קשטלו ברנקו, שתיים הן חצי-עירוניות: אלקאינש וסבולאיש דה סימה וכל השאר הן כפריות.

  1. אלקאינש Alcains
  2. אלמסדה Almaceda
  3. אסקאלוש דה באישו Escalos de Baixo
  4. אסקאלוש דה סימה Escalos de Cima
  5. בנקרנסאש Benquerenças
  6. ז'ונקאל דו קאמפו Juncal do Campo
  7. טינאליאש Tinalhas
  8. לארדוזה Lardosa
  9. לוריסאל דו קאמפו Louriçal do Campo
  10. לוזה Lousa
  11. מלפיקה שו טז'ו Malpica do Tejo
  12. מאטה Mata
  13. מונפורטיה דו ביירה Monforte da Beira
  14. ניניו דו אסור Ninho do Açor
  15. סאו ויסנטה דה ביירה São Vicente da Beira
  16. סבולאיש דה סימה Cebolais de Cima
  17. סלגיירו דו קאמפו Salgueiro do Campo
  18. סאנטו אנדרה דאש טוז'ייראש Santo André das Tojeiras
  19. סובראל דו קאמפו Sobral do Campo
  20. סרזדאש Sarzedas
  21. פּובואה דה ריו דה מוינוש Póvoa de Rio de Moinhos
  22. פריישיאל דו קאמפו Freixial do Campo
  23. קאפדה Cafede
  24. קשטלו ברנקו Castelo Branco
  25. רטאשו Retaxo

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשטלו ברנקו היא עיר תאומה של הערים:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Jose Manuel Capelo - Portugal templario, Ed.Arion Publicações 2003, Lisboa
(ז'וזה מנואל קאופל - פורטוגל של הטמפלרים, הוצאת אריון, ליסבון, 2003)
  • Jose Ermano Saraiva - Guia das cidades e vilas históricas de Portugal Expresso 1996
(ז'וזה הרמאנו סראיבה - מדריך של ערים ההיסטוריות - בספרדית - הוצאת אקספרסו, 1996)
  • Ana Cristina Leite - Guida das cidades historicas de Portugal
(אנה כריסטינה לייטה - מדריך של הערים ההיסטוריות של פורטוגל)
  • Ana Cristina Leite - Castelo Branco, Editorial Presença, Lisboa 1991
(אנה כריסטינה לייטה - קשטלו ברנקו, הוצאת האור פרזנסה - ליסבון, 1991)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קשטלו ברנקו בוויקישיתוף