רחמים עצמיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רחמים עצמיים הם מצב פסיכולוגי בו לאדם שלא השלים עם מצבו חסרים ביטחון עצמי ויכולת התמודדות. הם מתאפיינים באמונת האדם בהיותו קורבן נסיבות חסרות מזל ולכן ראוי לניחומים. רגש זה נתפש לרוב כשלילי, מכיוון שבדרך כלל הוא אינו מסייע בהתמודדות. בהקשר החברתי, יכולים רחמים עצמיים ליצור אפשרות להצעת סימפטיה או עצה. הם יכולים להחשב נורמליים – ובנסיבות מסוימות אף בריאים – כל עוד הם מהווים מצב חולף, המוביל להשלמה או לנחישות לשינוי.

רחמים עצמיים מאפשרים תשומת לב עצמית - אם כי שלילית - מרגיעים ומשפרים את ההרגשה. הם יכולים להיות קשורים לתגובה רגשית בעת דחק. ישנם הבדלים אינדיבידואליים שאפשר ליחסם למאפיינים אישיותיים מסוימים, ביניהם חוסר ביטחון, דיכאון והתעסקות יתר בכישלונות, בקשיים ובאובדנים.

אנשי תורת הלמידה החברתית טוענים, שרחמים עצמיים הם שיטה לזכות בתשומת לב. ילד שקיבל תשומת לב, תמיכה וטיפוח כשהיה חולה או פצוע, לומד להעניקם לעצמו או לבקשם במצבי מצוקה אמיתיים ואף פעוטים יחסית.

על אף שרחמים עצמיים מתמקדים בראש ובראשונה באדם היחיד וברגשותיו הפנימיים, יש להם גם מרכיב בינאישי בולט. כלומר, הרגש מכוון גם כלפי הזולת כשהמטרה היא לזכות בתשומת לב, באמפטיה או בעזרה. בחלק מהמקרים גם חיפוש המקור לבעיות מופנה החוצה, מה שמחמיר את המצב.