רעמסס השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ראש פסל של רעמסס השני באבו סימבל

רַעְמְסֵס הַשֵׁנִי (1303 לפנה"ס לערך - 1213 לפנה"ס, לפי הכרונולוגיה הנמוכה; 1337 - 1247 לפי הכרונולוגיה הגבוהה) היה פרעה ומלך במצרים בשנים 1213-1279 לפנה"ס, במשך כ-66 שנה. הוא היה המלך השלישי בשושלת ה-19, בנו של הפרעה סתי הראשון.

שמו המלכותי הרשמי היה: ״אוסרמעעטרע סטפנרע״ (במצרית: ״הצדק של האל רע חזק, נבחר האל רע״)[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבליט שמתאר את רעמסס השני כילד

רעמסס השני נולד לסתי הראשון ואשתו, טויה (אנ'), עוד בטרם מונה סביו, רעמסס הראשון, שהיה קצין צבא מוערך של פרעה חורמחב מהשושלת ה-18 ליורשו של המלך הנ"ל שככל הנראה סבל מעקרות כיוון שלא העמיד צאצאים שירשו אותו. סבו, שהיה בעצמו בן לאיש צבא בשם סתי, מלך כשנתיים בטרם נפטר ואז עלה לכס אביו של רעמסס, סתי הראשון, ורעמסס הילד הרך בשנים נהפך לנסיך מצרים. מכתביו עולה כי למד קרוא וכתוב בגיל 9 מסופרי אביו וכהני המקדשים.

הוא נחשב לאחד הפרעונים החזקים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של מצרים, ובנה ערים, מבנים ומונומנטים מפוארים רבים ברחבי הממלכה. בין החשובים שבהן ניתן למנות את מקדש הזיכרון המכונה ה"רעמסאום" במערב תבאי, מקדש האבן באבו סימבל, וקבר אחת מנשותיו הרבות, המלכה נפרטרי בעמק המלכות. לפי עדויות מסוימות, היו לו מעל מאתיים ילדים. אחת מנשותיו החשובות הייתה בתו בינתענת, לה נישא בשנה ה-25 למלכותו. היא האריכה חיים אחריו.

בגיל 14 רעמסס השני מונה על ידי אביו, סתי הראשון, לנסיך עוצר האזור. שמשמעו שליט בפועל (במלוכה, עוצר מקבל בדרך כלל את השלטון בשל היעדרו של המלך, או אי-יכולתו למלוך עקב נסיבות שונות). סבורים כי קיבל את כס המלוכה בסוף שנות העשרה לחייו. מנתוני הרשומות ההיסטוריים והעכשווים במצרים, נאמר בעבר כי הוא חי עד גיל 99, אולם סביר יותר כי מת בשנתו ה-90 או ה-91. זאת לפי החישוב כי הפך לפרעה ב-1279 לפנה"ס. רוב האגיפטולוגים מאמינים כי הוא עלה לשלטון ב-31 במאי 1279 לפנה"ס. כנראה שנשא לאישה את נפרטרי, אשתו ומלכתו הבכירה, בסוף שנות גיל ההתבגרות שלו או בראשית שנות העשרים שלו.

רעמסס השני נודע במסעות הכיבוש הרבים שניהל שהציבו אותו בשיא הגודל של האימפריה המצרית מאז ימי תחותימס השלישי ובמיוחד במאבקו עם ממלכת החיתים (ששכנה באזור טורקיה של ימינו) על השליטה בכנען ובממלכת אמורו. מאבק זה הגיע לסיומו בקרב קדש, קרב שנערך בעיר קדש אשר בסוריה של ימינו. הקרב הסתיים ללא הכרעה ברורה, אך הוא מצידו טען במקדשים וכתובות שהקים עם חזרתו למצרים כי ניצח במלחמה את אויביו - האימפריה החתית (שטענו טענות דומות ברישומיהם על קרב זה). לאחר הקרב עברה ממלכת אמורו לחסות האימפריה החתית, והתרופף השלטון המצרי בכנען, החלה תסיסה בקרב התושבים המקומיים ורעמסס נאלץ להתמודד עם מרידות שצצו במרחב הכנעני עד תום מלכותו.[2] הוא גם חתם על או יזם חוזה הסגרת מורדים מכנען עם ראש קבוצה שנקראה "איסר" שחיה בגליל המערבי והוצע לזהותה עם שבט אשר הפרוטו-ישראלי. בנוביה הכניע רעמסס השני במספר מסעות שעשה את השבטים הסוררים ודיכא מרידות, הוא נתפש שם כשליט כה חזק שהתפתחה כת שסגדה לו כאל ונתקיימה עד עליית הנצרות במדינה[3]. עם חתימת הסכם השלום עם מלך החתים ונישואיו הפוליטיים לנסיכה חיתית,[4] בשנתו ה-21 של רעמסס השני, ובעקבותיו הוא התפנה למפעלי הבנייה הגדולים שלו. אשר כללו גם את בניית הערים פֶּר-אַתוּם (פיתם) ופֶּר-רעמסס, שלפי המקרא נבנו על ידי בני ישראל.

בצבאו של רעמסס השני שרתו חיילים שרדנים שהיו כפי הנראה שכירי חרב שהעסיק (הפעם הבאה שמקורות מצריים מספרים עליהם זה כאויבים: גויי הים) לצד לובים נאמנים למרותו (לוב הייתה אזור סורר עם שבטים שלא רצו לחיות בכפוף למצרים) וכנענים שכאלה. גם בחצרו של רעמסס השני היו עדויות לקשרים דיפלומטיים ענפים: נשים זרות מנישואין פוליטיים ופילגשות, סחורות ומזון רב שיובא מהארצות הכבושות ואף שר משקים בשם בן אזן שנולד בלבנט ושירת גם תחת בנו ויורשו, מרנפתח.

לאחר חגיגות 30 השנים למלכותו ערך חגיגת סד בכל שנה למלכותו עד תום חייו.

בירתו, פי-רעמסס, אכלסה ככל הנראה כ-100,000 תושבים[5] (מקביל לכמחצית מאוכלוסיית הכנענים דאז שחיו בתיחום שטחי מדינת ישראל המודרניים) והייתה מטרופולין שאין כדוגמתו במצרים העתיקה של ימיו.

זיהוי עם פרעה של יציאת מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהתארוך ליציאת מצרים בספר מלכים מציע כי בית המקדש הראשון הוקם ע״י שלמה 480 שנה לאחר היציאה, אין זה אפשרי מכיוון שבאותה העת יהיה מדובר בימי תחותימס השלישי ולא היה אף שליט מצרי בשם רעמסס קודם לסביו של רעמסס השני שעל שמו תבנה עיר שכזאת. חלק מהחוקרים מזהים אותו כפרעה המוזכר בספר שמות בסיפור יציאת מצרים. הראשון לזהותו כך היה ההיסטוריון אוסביוס מקיסריה במאה ה-3 לספירה. לעומת זאת חוקרים אחרים והמסורת המוסלמית מזהים את פרעה המקראי, בדמות בנו ויורשו של רעמסס ה-2, מרנפתח.

גופתו וקברו של רעמסס השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המומיה של רעמסס השני, המוצגת כיום במוזיאון המצרי בקהיר

במהלך החיפושים הגדולים בשנות ה-20 של המאה ה-20 בעמק המלכים, נמצא קברו במבנה גדול וריק. ההשערה היא שכל אוצרותיו שנקברו עמו נגנבו בידי שודדי קברים, ופאר הקבר הושחת בעקבות הצפות של נהר הנילוס. לאחר מציאת גופתו החנוטה (שמוצגת כיום במוזיאון המצרי בקהיר), ניתן לדעת שראשו היה גדול ואפו נשרי (לצד לסת בולטת), תיאורים שאינם מתוארים בשום כתב עתיק. הוא נפטר בסביבות גיל 90. ירש אותו בנו ה-13, פרעה מרנפתח. גופתו היא בגובה 1.73 מטר (גבוה מהמצרי הממוצע לזמנו) במשקל 78 ק"ג[6] ובדיקת שערו העלתה כי היה אדמוני, דבר נדיר במצרים העתיקה שכן אדומי שיער נחשבו למקושרים לאל סת, אויבו של אוסיריס. הוצע כי למומיה של רעמסס השני כמו גם לאביו, סתי הראשון, ולבנו של רעמסס, מרנפתח, יש מאפיינים מזרח תיכוניים ברורים: גובה, אף נשרי, ופרצוף בעל מתאר אובלי צר ולסת בולטת.[7]

בתוך נחירי המומיה שלו נמצאו שרידי פלפל שחור[8] וכמון (מעיד על קשרי מסחר עקיפים עם אפגניסטן) שכנראה הוטמנו בעת החניטה בכדיי לשמר את צורת האף המקורית, כפי שהייתה בחייו.

ב-2 באפריל 2007 הוחזרה למצרים קווצת שיער של רעמסס השני שנגנבה בשנות ה-70 על ידי בנו של אחד מעוזרי המעבדה שהיו אחראים על ניתוח הממצאים ובדיקתם.[9] לאחר מותו נקבר בעמק המלכים ומאוחר יותר הועבר לקבר מלוכה בו הוא התגלה בשנת 1881 והיום הוא מוצג במוזיאון המצרי בקהיר.

מוצאו של רעמסס[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש חוקרים מסוימים, לדוגמה פרופ' דייוויד רול הבריטי וד"ר רחלי שלומי-חן מהאוניברסיטה העברית, שמציעים כי אף על פי שהיוחסין של רעמסס השני לא ברורים דיו, ייתכן כי עצם ההכרה שלו במלכי החיקסוס ברשימת המלכים מטורינו, חגיגת 400 השנה לקבלת האל סת בידיהם בדלתא של הנילוס (אסטלת 400 השנים שלו), קביעת בירת ממלכתו בתל אל דבע בה התקיימה בירתם אווריס, העובדה כי אביו נקרא "סתי" כמו שמו של האל הראשי של החיקסוס וחיבתו לאלים כנעניים (קרא לסוסתו האהובה ולבתו הבכורה על שם אלת המלחמה הכנענית ענת) לצד מאפייניו הפיזיים שנראים לא שגרתיים לאדם מצרי (אף מעוקל ושיער חלק) כי ייתכן שמוצאו של רעמסס הוא בחלקו חיקסוסי, כלומר אבותיו הם משרידי החיקסוס שנשארו משועבדים בדלתא לאחר הכיבוש של יעחמס הראשון והתבוללו עם השנים בחברה המצרית הכללית, אף על פי שמורשתם נשתמרה בדרך כלשהי עד ימיו שלו ושהיה מודע למוצאו הזה[10][11][12] מנגד לדעה זו יש גם הטוענים כי מוצא משפחתו של רעמסס השני היה מפכטינוברע, פרעה ששלט לכאורה ב-1640 לפנה"ס בזמן השושלת ה-17 שנלחמה בחיקסוסים ולבסוף גירשה אותם ולכן 400 השנה באסטלה מתייחסות ליום חג לאל סת בזמן שלטונו של אב קדמון זה.[13]

לפניו:
סתי הראשון
אחריו:
מרנפתח

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rice, Michael (1999). Who's Who in Ancient Egypt. Routledge. ISBN 0415154480. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Clayton 1994, p. 146.
  2. ^ רעמסס השני, עמוד 1396, "אנציקלופדיה כללית כרטא" - הוצאת משרד הביטחון וכרטא (1990)
  3. ^ [1]
  4. ^ גליה דורון, אוניברסיטת ת"א, מקראנט.
  5. ^ עבודת הדוקטורט של חוקר מאוניברסיטת דרום אפריקה בשם טיטוס מייקל קנדי מ-2013 על הדמוגרפיה של "ארץ ישראל שממערב לירדן" לאורך ההיסטוריה
  6. ^ [2]
  7. ^ Ramesses II: Anatomy of a Pharaoh: An Introduction
  8. ^ ^ Plu, A. (1985) Bois et graines. In La momie de ramses II. Contribution scientifique à l’égyptologie, L. Balout and C. Roubet (eds.). Éֹditions Recherches sur les Civilisations, Paris, pp. 166-174.
  9. ^ כניסת מצרים: הוחזר שיער שנגנב לרעמסס ה-2
  10. ^ The Lords Of Avaris" by David Rohl"
  11. ^ אתר הדן בתקופת הביניים השנייה של מצרים והחיקסוס
  12. ^ HSC Ancient History
  13. ^ A History of the Pharaohs