שכונת מחלול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 32°05′8″N 34°46′10″E / 32.08556°N 34.76944°E / 32.08556; 34.76944

שכונת מחלול
(למפת תל אביב רגילה)
Tel Aviv map-plain.png
 
שכונת מחלול
שכונת מחלול
המתחם המרובע בשמאל התמונה (לכיוון צפון) הוא בית החרושת לעיבוד עורות של האחים לבקוביץ שהסליק בקרבו את מכון א' של ההגנה. מעל למתחם ניתן להבחין ברחוב עם ישראל חי המקשר בין רחוב הירקון לרחוב ארנון. בפינת עם ישראל חי ורחוב ארנון, 'הבית הכחול'. מימין ל'לבקוביץ' מסומן בחץ אדום, בית החרושת לאריגת משי, 'דלפינר-יוחננוף'. בימין התמונה, על הרכס, הבית האדום, לשמאלו, בית אגודת יורדי ים זבולון, (הבית הלבן המלבני), ועל החוף במקביל לקו המים, אחד ממועדוני ה'טיר'
שרידים בבית הקברות המוסלמי הישן
גן העצמאות בחלקו הדרומי של מלון הילטון תל אביב. בקדמת התמונה משמאל נראים שרידי בית הקברות המוסלמי הישן

שכונת מחלול הייתה שכונה שהתקיימה משנות ה-20 ועד תחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, לאורך חוף תל אביב כ-500 מטרים על מצוק הכורכר, במקביל לרצועת חוף הים, ונתחמה מעט דרומה מרחוב גורדון ומעט צפונה משדרות קק"ל (כיום שדרות בן-גוריון). שמה של השכונה הוא מושג בדיני הקרקעות העות'מאניים, על פיו קרקע לא-מעובדת היא "מחלול".[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכונה נוסדה בראשית ימי המנדט הבריטי, עת הממשלה המנדטורית העבירה את האזור לרשות מועצת העיר תל אביב.[2] מועצת תל אביב השאירה את חוף הים שהיה ברשותה (אדמת מחלול) מרחוב אלנבי ועד נחל הירקון, ללא תכנון בניה. ובכך התאפשרה גישה ישירה לים מכל נקודה במרחב העירוני. החוף היה מקום מגורים ארעי לעולים החדשים אנשי העלייה השלישית[3] וכן, לפליטים היהודים שנאלצו לברוח מיפו במהלך פרעות תרפ"א. הם תפסו את רכס הכורכר לפי כוחם, בשיטת ה'חאפ' (שם נוסף לשכונה). כל אחד יכול היה לקושש "ליפטים" וקורות עץ שנפלטו מהים, ולהקים צריף על צוק הכורכר ללא רישיון וללא תשלום ארנונות למיניהן (לפחות בשנים הראשונות). וזאת להבדיל משכונת צריפים אחרת היא שכונת נורדיה שתושביה שילמו דמי שכירות. אנשי גדוד העבודה – 'קיבוץ יסוד', שרובם השתייכו לפלג " השמאל" בראשותו של מנחם אלקינד, נטו אוהלם בשכונה. מראשית שנות העשרים, הם עבדו בבניית רחוב בן-יהודה, נחלת בנימין, שדרות רוטשילד ובית הספר תל נורדאו, עד שהתפרק גדוד העבודה בשנת 1929.[4] ב-1925 הוקם בשכונה גם צריף של תיאטרון "האהל".

יש אשר סוברים, כי גורם נוסף להקמת צריפי השכונה באתר, היה מניעת התפשטותו דרומה לכיוון יפו של בית הקברות המוסלמי 'עבד אל-נבי', שכבר במאה ה-19 נקברו בו מתי הכפר סומייל. בית הקברות המוסלמי הוקם בשנת 1903 במקביל להקמת בית הקברות היהודי ברחוב טרומפלדור, בעת מגפת הכולירה ביפו. על מתחם הקברים שפונו בהסכמה מבית הקברות המוסלמי בשנת 1963 נבנו מלון הילטון וגן העצמאות, ובתחומו, מוקף חומה, חלק קטן משטחו המקורי של בית הקברות.

השכונה, שנחלקה מחלול א' (הדרומית יותר) ולמחלול ב', סבלה מרוחות עזות ומהצפות מדי חורף כתוצאה ממיקום זה, ומאחר שמרבית המבנים היו פחונים וצריפים, היו פורצות שם בחורף גם שריפות רבות. במחלול ב', נתכונן ונוהל בית הכנסת על שם 'יחזקאל' על ידי צבי הירש למברג. לימים נדד בית הכנסת לרחוב ארנון. שני המבנים הבולטים בשכונה היו בית החרושת לאריגת וצביעת משי 'דלפינר-יוחננוף', אשר הקים תעשיין טקסטיל מלודז', פולין, ובית החרושת לעיבוד עורות של האחים לבקוביץ, אשר היה בחצריו היה הסליק 'מכון א'. מכון זה, היה אחד המכונים הראשונים והמרכזיים של ההגנה לייצור נשק. בשיאה מנתה השכונה כמה מאות צריפים, ומרבית דיירי השכונה היו ממעמד חברתי-כלכלי נמוך.

השיקולים העיקריים שעמדו מאחורי תכנון פרויקט כיכר אתרים על שטח השכונה היו יצירת חניון ונתיב מהיר לאורך רציף הרברט סמואל, וגם מחיקת השכונה, שהייתה מטרד אורבני מיומה הראשון. אך מתחם כיכר אתרים ספג במשך השנים, בקרת רבה על עיצובו, תפקודו בהקשר המקומי ואחזקתו הכושלת. בנוסף נבנו על שטחה של שכונת מחלול שמונה מלונות יוקרתיים.

בין ילידי ותושבי השכונה: השחקנים גדעון זינגר ויוסי גרבר, הסופר שלמה שבא, הפסל אהרן פריבר, הצייר איקא ישראלי, ח"כ לשעבר מיכה רייסר ועו"ד יורם שפטל. לפסל דוד פולוס היה צריף בשכונה שבו נהג להתבודד ולעסוק בתכנון יצירותיו.

אירועים היסטוריים במחלול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלול בתרבות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בספר ידידי מרחוב ארנון של לאה גולדברג מסופר על נערים שהיו מגיעים משכונת מחלול לרחוב השוכן בקרבת מקום לשכונה. דיירי הרחוב היקים לא אהבו כל כך את הצעירים הללו, בלשון המעטה.
  • בספר כחול מאפר של ק. צטניק מוזכרת "גבעת-מחלול כחזזית מסלידה. חורבות צריפים מטולאי קרשים וזפת משמשות שם בערבוביה בין חביות גדושות-זבל שגבהן כגובה הצריפים".[8]
  • בסדרת ספרי חסמבה של יגאל מוסינזון בסיס החבורה המערה החשמלית נמצא באזור בית-הקברות המוסלמי שבשכונת מחלול.
  • בסרט חבורה שכזאת, המבוסס על ספרו של פוצ'ו בשם זה, הוצג גיבור הסרט (המגולם על ידי יוסי בנאי), המתגורר בשכונה. הוא מתגייס לפלמ"ח ויוצא לקיבוץ. צילומי קטע הסרט אשר מראים אותו עוזב את ביתו, נערכו בתחילת שנות השישים בשרידי השכונה. באותן שנים היה קיים עדיין צוק הכורכר והצריפים היו פרוסים מפסגתו ובמורד לכיוון שפת הים.
  • השכונה מונצחת בכותר שלושה משכונת מחלול, עם עיבודו לעברית של אברהם בר טורא, 1940, על פי ספרו של Matthaeus Peter, ובשילוב איוריה של מירה לובה.
  • רות שלוס ציירה נוף ושם נתנה לציור בשם: 'שכונת מחלול'.
  • בסרט רובה החוליות יוצא גיבור הסרט יונתן להסתתר בשכונה, ומתעמת בצריפה של "פלשתינה המשוגעת" עם צלה של השואה. בסצנת הסיום של הסרט עולה יונתן במעלה צוק הכורכר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כלומר קרקע מסוג "מירי" שנעשה בה שימוש לא-הולם, כגון אי-עיבוד כשלוש שנים, ולכן מופקעת מבעליה. ראו: יצחק בן-צבי, אוכלוסי ארץ ישראל, כתבי יצחק בן-צבי: כרך חמישי, תל אביב, הוצאת מצפה, תרצ"ז-1937, עמ' 158-157.
  2. ^ הפרדתה של תל אביב מיפו החלה בשנת 1921, והסתיימה רשמית ב-11 במאי 1923. היא אושרה על ידי השלטונות הבריטיים במטרה לאפשר את פיתוחה העצמאי של תל אביב. אך ההפרדה לא הייתה גמורה. ובתל אביב לא נתכוננה בתחילה עירייה כי אם מועצת עיר (Township), שהייתה כפופה בכמה עניינים ליפו. ראו מאמרו של ביגר גדעון התפתחות השטח הבנוי של תל אביב בשנים 1934-1909.
  3. ^ ראו עדותו של המשורר (יורם (פיצ'י) בן מאיר) על משפחת אביו, מאיר למברג, שהתגוררה במחלול בימים ההם.
  4. ^ ראו: דן הורוביץ, תכלת ואבק, כתר הוצאה לאור, ירושלים 1993, עמ' 16: "פרק 'גדוד העבודה' בחייו של אבי (דוד הורוביץ) הסתיים בשיחת לילה מרירה עם אלקינד על חוף ימה של תל אביב, סמוך למגורי פלוגת הגדוד בשכונת הצריפים מחלול".
  5. ^ דוד תדהר, בספרו בשירות המולדת, מספר שבית החרושת "דלפינר" אשר עמד שם, היה המקום הראשון שאליו פונה ארלוזורוב לאחר פציעתו.
  6. ^ דף לזכר תקווה קפלן, באתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
  7. ^ אתר יזכור של משרד הביטחון
  8. ^ ק. צטניק, כחול מאפר, הוצאת עם עובד, תל אביב 1966, עמ' 97