רות שלוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Ruth Schloss.jpg
בית חולים, 1951, שמן על בד, 52X72 ס"מ

רות שְׁלוֹס (Ruth Schloss;‏ 22 בנובמבר 19227 ביולי 2013) הייתה ציירת ומאיירת ישראלית. שלוס לרוב ציירה סצנות ודמויות שלא זכו להתייחסות רבה כגון מעברות, ערבים, ילדים ונשים בגובה העיניים מנקודת מבט שוויונית וסוציאליסטית באמצעות סגנון ציור ורישום ריאליסטיים.[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוס נולדה בשנת 1922 בעיר נירנברג שבגרמניה של ויימאר ללודוויג ודיאן שלוס. היא הבת השנייה מתוך שלוש בנות למשפחת סוחרים אמידה ומתבוללת המעורה היטב בתרבות הגרמנית, ושם התפתחה נטייתה ליצירה. לאחר עליית הנאצים לשלטון עלתה לארץ ישראל עם משפחתה בשנת 1937, שהתיישבה בכפר שמריהו, אז יישוב חקלאי.

ב-1942, לאחר סיום לימודי האמנות שלוס הצטרפה לגרעין הכשרה בקיבוץ מרחביה, ואחרי שנתיים שבהן שהו בני הגרעין באזור כרכור, התיישבו בלהבות הבשן שבגליל העליון.

בשנת 1951 נישאה לבנימין כהן, אז רכז ההנהגה הראשית של השומר הצעיר ובהמשך פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1953, בעקבות פרשת מרדכי אורן והוצאתם של חסידי משה סנה מן הקיבוץ הארצי, עזבו רות ובעלה את הקיבוץ מאחר שהיו מתומכי מפלגת השמאל של סנה.[2] הם עברו להתגורר במשק החקלאי של בית הוריה בכפר שמריהו, שם התגוררה עד מותה. הגירוש מן הקיבוץ הוביל את הזוג אל חיק המפלגה הקומוניסטית.[3]

ב-2013 רות שלוס נפטרה בביתה ונטמנה בבית העלמין של כפר שמריהו. היא הותירה אחריה שתי בנות ונכדים. בנותיה הן ההיסטוריונית רעיה כהן וד"ר נורית כהן-עברון, רעייתו של גלעד עברון. אחותה הבכורה הייתה המלחינה והמוזיקאית חיה ארבל מקיבוץ המעפיל.

פעילות אומנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני עלייתה נטתה אחרי הסגנון הריאליסטי ותכננה את עתידה כציירת. דרך סגנונה הריאליסטי התמקדה בעיסוק באנשים מוחלשים חברתית ובנושאים חברתיים, כלומר הריאליזם שלה מונע מצורך פנימי לבחון את המציאות כפי שהיא. שלוס משתמשת ביכולת הייחודית של הציור להקפיא את הזמן ולקבע דימויים בתודעה החזותית על מנת להעלות על הנייר את הנטייה האנושית ליצור כאוס, סבל וכאב. 

לאורך חייה נשארה שלוס אמנית מינימליסטית אשר הגורל האנושי הינו הנושא העיקר בעבודותיה; נטייתה הטבעית הייתה לתאר את הצד האפל של הקיום האנושי.[4] לאורך כל שנותיה כאמנית דבקה בציור הפיגורטיבי והאדם עומד במרכז עבודותיה. היא לא זנחה את התבוננותה הייחודית וההומנית בדמויות החלשות בחברה, הנתונות לדיכוי, לקיפוח או לאפליה: ילדים, זקנים, נשים, פליטים, עצירים קשורי עיניים ואף בעלי חיים.[5] בשנותיה האחרונות, שבהן ציירה עבודות גדולות בצבעי אקריליק על בד, הפכו ציוריה להיות אקספרסיביים יותר, אך היא המשיכה להתמקד בנושאים דומים.

שנות ה-40[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 19381942 למדה שלוס במחלקה לעיצוב גרפי ב"בצלאל" לצד פרידל שטרן ויוסף הירש. בירושלים הצטרפה לקומונה של "השומר הצעיר", בה עיצבה את עמדותיה הסוציאליסטיות, שעליהן שמרה לאורך כל הקריירה הארוכה שלה. בעשור זה, שלוס ציירה בעיקר נופי קיבוץ ונשים קשות יום, ילדים רעבים, קשישים ופליטים.[6]

אחרי שעברה לגור בקיבוץ מרחביה, התאהבה שלוס בנופיו והחלה לצייר נוף באופן פשוט וישיר בקווים רעננים ובהירים.[1] ציוריה אלה עמדו בלב תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריה "מקרא סטודיו" בתל אביב ב-1949. עבודותיה משנותיה הראשונות כאמנית היו בעיקר רישומי דיו ואקוורל על נייר, ללא שימוש בצבע. רישומים אלו הפכו לסימן ההיכר שלה גם בהמשך דרכה. ציוריה השתייכו לסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, בדומה לציוריהם של ציירים ישראלים כמו שרגא וייל ויוחנן סימון, שהושפעו מן התנועות הסוציאליסטית והקומוניסטית בארץ ובעולם,

בתחילת 1945 החלה שלוס לאייר למגזין הילדים "משמר לילדים" (תפקיד בו המשיכה עד 1949), ואף עיצבה את הלוגו של "על המשמר". ב-1943 איירה את ההגדה של פסח התנועתית הראשונה של הקיבוץ הארצי. ב-1946 השתתפה בקורס לציור לאמני הקיבוץ הארצי בהדרכת יוחנן סימון ומרסל ינקו וב-1947 השתתפה בתערוכה קבוצתית ראשונה.[3] באותה תקופה החלה לאייר ספרי ילדים רבים, בעיקר בהוצאת ספרית פועלים. ב-1948, בעקבות ייסודה של מפלגת מפ"ם, היא עיצבה את סמל המפלגה שהפך לסמל ידוע.

תערוכה ראשונה בגלריית "מקרא-סטודיו", 1949[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתערוכת היחיד הראשונה שלה הציגה שלוס 40 ציורים על נייר. נושאי הציורים היו: נופי הקיבוץ, עמק החולה, דמויות נשים ובעלי חיים. כמו כן, הציגה באותה תערוכה ציורים שתארו את עקבות מלחמת העצמאות: בית הרוס, כפר נטוש ורחוב לאחר הפגזה. שלוס הבהירה בביטחון את הכיוון האמנותי שלה באמצעות פשטות בהבעה ואי-שימוש בצבע בציוריה.

שנות ה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1949 ו-1951 למדה באקדמיה גרנד שומייר (Académie de la Grande Chaumière) בפריז. היא החלה לעבוד עם צבעי שמן, איתם המשיכה לצייר גם במהלך שנות ה-60. היא הציגה בתערוכה קבוצתית "חזרו מפריז" שנפתחה בנובמבר 1951 בגלריה "מקרא-סטודיו".

בנקודת זמן זו עסקה שלוס בציור נשים רגילות ללא הסתרה או שינוי של המציאות. המשורר נתן זך כתב על עבודותיה ב-1955: "המוטו שלה נותר זה שהיה כל השנים: החיים כמות שהם. ללא כחל ושרק".[6] עבודתה "פייטה" (1953) הפכה לזעקה אוניברסלית המביעה את צער האמהות שמשני צידי המתרס של המלחמה והשכול. בשנות ה-50 המאוחרות, כשהייתה כבר אם לשתי בנות, מוטיב האם והילד הופיע במשנה תוקף בעבודתה. היא הרבתה לצייר את הילדים ביפו ובמחנות העולים בשנות ה-50 וה-60. כשציירה את בנותיה, תיאר הציור את הילדות במתיקות תינוקית מלאת שלווה ושקט,[1] שלא כדמויות תינוקות אחרות שציירה, שהיו עירומות ועם אגרופים קפוצים.

שנות ה-60 – שנות ה-80: הסטודיו ביפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1962 ציירה בסטודיו ששכרה סמוך לנמל יפו, וב-1983 עברה לצייר בביתה. בתקופה זו אנשים בסביבתה עמדו במוקד העניין שלה יותר מהקיבוץ: ילדים, נשים, פועלים עניים, הסמטאות והבתים. היא פתחה את חלל הסטודיו לרחוב ולדייריו ויצרה סביבו אינטרקציות אנושיות אשר הזינו את עבודתה.[1]

שנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף שנות ה-60 שלוס גילתה את הצבעים האקריליים ולא שבה לצייר בצבעי שמן. ב-1965 התמסרה שלוס ליצירת סדרה בשדה "אזור 9" (1965), שהנציחה הרס בתים ערבים-ישראלים והפקעת אדמות, ואשר נשאה מסרים חברתיים-פוליטיים ברורים.[7] הסדרה הוצגה בבית צבי ברמת גן ב-1966. היא הייתה האמנית היחידה אשר עסקה בתוצאות מלחמת ששת הימים מיד לאחר תומה, וב-1968 הציגה יחד עם הצלמת אורסולה גאנסר-מרקוס את תערוכת "רישומי מלחמה" בגלריה פורום בציריך. היא הביעה את המלחמה כביטוי מוחלט של הרס וחורבן על אף קולות הניצחון.[1]

שנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 המאוחרות שלוס החלה להדפיס תמונות ישירות על הקנבס ולאחר מכן לעבוד עליהן מחדש באקריליק. היא החליטה להדפיס את עבודותיה בדפוס הר-אל ביפו, ונייר הצילום הפך למשטח הבסיסי לציוריה. טכניקה זו יושמה בשתי סדרות גדולות: "אנה פרנק" (1979-1980) ו"גבולות" (1982). באמצעות טכניקה זו היא מיקמה את דמותה של אנה הבוגרת לצד זו הצעירה; סדרה זו הוצגה בבית אריאלה בתל אביב ב-1981 והיוותה נגיעה עמוקה בנושא השואה.[1]

שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת לבנון הראשונה העלתה את שאלת "הגדר הטובה", מה שהשפיע על יצירתה של הסדרה "גבולות". אחד הדימויים החזקים של הסדרה הוא דמותה של אישה תימניה, מרימה את ידה אל על. שלוס הייתה הראשונה שהעלתה את מחאת הפנתרים השחורים לדרגה של סמל חברתי.[1] בשנים אלה וכן בשנות ה-2000, מאורעות האינתיפאדה הובילו את שלוס לשוב אל כן הציור וליצור עבודות ייצוגיות וסימבוליות שבדרכן הוקיעו את פעולותיה הפוליטיות והצבאיות של ישראל.[7]

שנות ה-90 – שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוס מעולם לא הציגה תערוכה במוזיאונים הגדולים בישראל. עבודותיה הוצגו בגלריות פרטיות ובמוזיאונים קטנים.[4] המוזיאונים הגדולים, מוזיאון תל אביב לאמנות ומוזיאון ישראל, כללו את עבודותיה רק בתערוכות קבוצתיות.[2] תערוכת רטרוספקטיבה ראשונה שלה הוצגה בשנת 1991 במוזיאון הרצליה לאמנות. בשנות ה-2000 עברה לעסוק בבדואים בדרום ובמוטיבים מעולם החי; בעלי חיים טורפים נקשרו אצלה עם אכזריות הנאצים. שלוס התקשתה להסכין עם המנטליות הפוליטית הישראלית, אותה ראתה כאכזריות אינסופית שאין דרך לאדם להביעה.[8] היא המשיכה לאסוף צילומים תיעודיים של הרס בתים במלחמות ובאינתפיאדה, כשהאוסף שצברה בין השנים 1945-2005 מהווה עדות מצטברת להיסטוריה רווית הכאב של יחסי ישראל-פלסטין. ב-2006 נערכה לה תערוכה רטרוספקטיבית במשכן לאמנות על שם חיים אתר שבקיבוץ עין חרוד איחוד, באוצרותה של טלי תמיר.[2] הכתב והעיתונאי הגרמני פטר דוציק (Peter Dudzik) הפיק בשנת 2008 סרט תיעודי על חייה ויצירתה של שלוס, בשם "לצייר נגד הזרם".

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1949-1951: Académie de la Grande Chaumuière, פריז
  • 1938-1941: האקדמיה לאמנות בצלאל, ירושלים

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2014- "יש לי מה לעשות עם זה", לציון שנה לפטירתה, אוצרת: ד"ר גליה בר אור, באתר המשכן לאמנות עין חרוד, מאי 2014
  • 2012 – "עבודות ראשונות ואחרונות"; אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב;[9] הוצגה גם בגלריה העירונית לאמנות עפולה.[10]
  • ספטמבר 2006 – "עדות מקומית"; אוצרת: טלי תמיר, תערוכה רטרוספקטיבית, המשכן לאמנות על שם חיים אתר, קיבוץ עין חרוד.[11]
  • 2004 - "מיכה בר-עם, רות שלוס: ציור-צילום", הגלריה של קיבוץ כברי
  • 1998-2004 - "מבט על אנה פרנק", חלל אמנות, ממינגן, גרמניה; תערוכה נודדת בצרפת
  • 17 מאי – 15 יוני 2003 – "עבודות על נייר צילום"; אוצרת: אירית לוין, בית האמנים בירושלים.[12]
  • 2001-2003 – "בתגובה למצב: עבודות 1982–2002"; אוצרות התערוכה: מירי קרימולובסקי, אירית לוין, גני תקוה: מרכז הבמה תיאטרון גלריה, 2002; הגלריה של קיבוץ מחניים; גלריה לאמנות חמוד אלקרא, דליית אל-כרמל; הגלריה לאמנות, אום אל-פחם.
  • פברואר 2001 – "רות שלוס – שנים אחרונות"; אוצרים: אירית לוין, דורון פולק, תיאטרון גבעתיים; ; הסדנה לאמנות, יבנה; בית קנר מקום לאמנות עכשווית וביתן האמנים, ראשון לציון.
  • 1999 - מוזיאון ליהדות דוברת גרמנית, המוזיאון הפתוח, תפן
  • 1999 - "בני יומם", גלריה נופר אמנות, תל אביב
  • 1999 - גלריה סוליטר, ברלין; המוזיאון העירוני, רטנאו, גרמניה
  • 1997-1999 - "בעקבות קראוואג'ו", הגלריה העירונית, כפר סבא; מוזיאון בר-דוד, קיבוץ ברעם; תיאטרון ירושלים
  • 1997 - "זמן עבר", גלריה נמה וגלריה שי דנון, תל אביב
  • 1996 - חלל אמנות, ממינגן, גרמניה; גלריה נורברט בלזר, דיסלדורף
  • 1995 - הגלריה של קיבוץ בארי; המוזיאון העירוני, לודווינסבורג, גרמניה
  • 1994 - גלריה נורברט בלזר, דיסלדורף
  • 1993 - "אנשים ושנים", גלריה נלי אמן, תל אביב
  • דצמבר 1991 – פברואר 1992 – "רות שלוס: רטרוספקטיבה 1942–1992" (תערוכה רטרוספקטיבית ראשונה), מוזיאון הרצליה לאמנות.[13]
  • 1992 - מוזיאון בר-דוד, קיבוץ ברעם; מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות וידיעת המזרח, קיבוץ הזורע
  • 1991- האקדמיה האוונגלית, ארנולהיים, גרמניה
  • 1989 – "אינתיפאדה: עבודות חדשות", גלריה תירוש, תל אביב.
  • 1989 - בית האמנים, אשדוד; משכן לאמנות, חולון
  • 1989 - "גבולות", גלריה פרודוצנטן, ציריך
  • 1988 - גלריה דניה, חיפה; גלריה שרון, רמת השרון; ספריית תומאס מאן, לוקסמבורג
  • 1981-1988 - "מבט על אנה פרנק", בית אריאלה, תל אביב; המוזיאון העירוני, מינדן, ועוד אתרים ברחבי גרמניה
  • 1987 - גלריה טובה אוסמן, תל אביב; בית האמנים בתאניין, ברלין
  • 1986 - בית העירייה, קלן; קונסטהאלה, נירנברג
  • 1985 - גלריה ויצמן, באר שבע; גלריה שרה קישון, תל אביב; בית העירייה, מארל, גרמניה; בית העירייה, רקלינגהאוזן, גרמניה; גלריה ריכטר, המבורג
  • 1984 - גלריה לוצובפלאץ, ברלין
  • 1983 – "גבולות 82", בית וילפריד ישראל, קיבוץ הזורע.[14]
  • 1983 - גלריה עמליה ארבל, תל אביב; בית העירייה, האן, גרמניה; התיאטרון העירוני, מיינץ, גרמניה
  • 1982 - בית העירייה, רקלינגהאוזן, גרמניה
  • 1982 - "גבולות", מוזיאון הרצליה לאמנות
  • 1981 – "מבט על אנה פרנק", ספריית שער ציון בבית אריאלה, תל אביב.[15]
  • 1980 – גלריה שנער, תל אביב.[16]
  • 1979 – (במלאת שלושים שנה לתערוכת היחיד הראשונה שלה), גלריה 13.5, יפו.[17]
  • 1978 – גלריה שרה קישון, תל אביב.[18]
  • 1978- גלריה סבוק, קלן; גלריה וייגל, נירנברג; גלריה למל, מינסטר, גרמניה; בית העירייה, מארל, גרמניה
  • 1977 - סיטה דז-אר, פריז; מרכז אמריקאי-ישראלי לתרבות, ניו יורק; גלריה וייגל, נירנברג       
  • 1975גלריה רוזנפלד, תל אביב.[19]
  • 1975 - גלריית המצודה, קיסריה
  • 1974 - משכן לאמנות, חולון; ביבליוטק גלריין, ברן, שווייץ
  • 1973 – מועדון "צוותא", תל אביב.[20]
  • 1973 – בית האמנים בירושלים.[21]
  • 1972 – הגלריה לאמנות חדישה, קיסריה.[22]
  • 1971 – גלריה צ'מרינסקי, תל אביב.[23]; גלריה ישראל, אמסטרדם; גלריה מר-קופ, מקסיקו-סיטי
  • 1970מוזיאון הרצליה לאמנות.[24]
  • 1970 – טרקלין אמנות, חיפה.[25]; משכן לאמנות, עין חרוד
  • 1968 - "רישומי מלחמה", גלריה פורום, ציריך
  • 1966בית צבי, רמת גן.[26]
  • 1964 – בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב מאוחד.[27]
  • 1963 – גלריה צ'מרינסקי, תל אביב.[28]
  • 1961 – גלריה צ'מרינסקי, תל אביב.[29]
  • 1960בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב מאוחד.[30]
  • 1959 – מועדון "אחווה", תל אביב.[31]
  • 1957 – גלריה טרקלין, חיפה.[32]; בית האמנים, ירושלים
  • 1956 – גלריה "מקרא סטודיו", תל אביב.[33]
  • 1953-54 - תערוכה של רות שלוס ונפתלי בזם, בית האמנים בירושלים.[34]

אלבומי יצירותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רישומים; דברי מבוא: חיים גמזו, תל אביב: דפוס אמנים מאוחדים, 1963. (הופיע במהדורות נוספות)
  • ציורי שמן ורישומים; דברי מבוא: גילה כהן-בלס, תל אביב: דפוס פוטו אופסט אמנים מאוחדים, 1966.[36]

ספרים שאיירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רות שלוס: רטרוספקטיבה 1942–1992; אוצר התערוכה ועורך המחקר: עוזי אגסי; עריכה: נורית כהן עברון. תרגום לאנגלית: אתל ברוידא, הרצליה: מוזיאון הרצליה לאמנות, תשנ"ב 1992.
  • רות שלוס – שנים אחרונות; אוצרי התערוכה: אירית לוין, דורון פולק; מאמר: אליק מישורי, [גבעתיים: חמו"ל], 2001. (קטלוג תערוכה שנערכה בתיאטרון גבעתיים)
  • רות שלוס: עדות מקומית; אוצרת התערוכה: טלי תמיר; עריכת טקסט: דפנה רז; צילום: רן ארדה, אברהם חי, עין חרוד: משכן לאמנות, עין חרוד, 2006.[39] (הספר יצא לאור לרגל תערוכה רטרוספקטיבית במשכן לאמנות עין חרוד)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 טלי תמיר (אוצרת), רות שלוס- עדות מקומית, משכן לאמנות עין חרוד, 2006, עמ' 23-31
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 אלי ערמון אזולאי, מתה הציירת רות שלוס, הארץ, ‏7.7.2013
  3. ^ 3.0 3.1 רות שלוס, bidspirit
  4. ^ 4.0 4.1 Emanuela Rubinstein, Ruth Schloss – Artist, Socialist, Israeli, ‏24.12.2016 (באנגלית)
  5. ^ טלי כהן גרבוז, ציור / חוט אדום חזק ועקשני, הדף הירוק, 12 ביוני 2006
  6. ^ 6.0 6.1 אורן שץ, רות שלוס (1922-2013), עסקי אמנות
  7. ^ 7.0 7.1 Gil Stern Goldfine, Women with a past, The Jerusalem Post, ‏30.11.2006 (באנגלית)
  8. ^ דניאל ראוכוורגר, העבודות האחרונות של רות שלוס, הארץ, ‏5.3.2012
  9. ^ שלוס רות - "עבודות ראשונות ואחרונות", באתר Artispo; אהוד בן עזר, ‏רות שלוס בבית האמנים, "חדשות בן עזר" 724, 12 במרס 2012. ביקורת: גליה יהברות שלוס: בין הקו המתריס לקו הנשבר, באתר הארץ, 27 בפברואר 2012; Angela Levin, Ruth Schloss – The Compassionate Line, Midnight East, 27 February 2012; דניאל ראוכוורגר, העבודות האחרונות של רות שלוס, באתר הארץ, 5 במרץ 2012.
  10. ^ רות שלוס – עבודות ראשונות ואחרונות, באתר הגלריה העירונית לאמנות עפולה.
  11. ^ על התערוכה: רות שלוס | רטרוספקטיבה וספר, באתר המשכן לאמנות, עין חרוד, ספטמבר 2006; תערוכה באתר של טלי תמיר. ביקורת: עוזי צור, יפה בלי לרכך ולרחם, באתר הארץ, 5 ביולי 2007.
  12. ^ עבודות על נייר צילום, באתר בית האמנים בירושלים.
  13. ^ וראו: רבקה מאיר, 'בין עצמה לסביבתה: רות שלוס, רטרוספקטיבה', עיתון 77 מרץ 1992, עמ' 27 ואילך.
  14. ^ משה בן-שאולאמנות עכשיו | תערוכות נמשכות: ברחבי הארץ, מעריב, טור 4, 6 במאי 1983.
  15. ^ טלי נתיב, מכל הרוחות | רות שלוס על אנה פרנק, דבר, טורים 3–4, 3 באפריל 1981.
  16. ^ רחל אנגל, תערוכות חדשות: תל-אביב, מעריב, טור 2, 30 באוקטובר 1980.
  17. ^ משה בן-שאול"חברה גבוהה" לצד "מלכות-כביש", מעריב, 2 באוגוסט 1979; שירה פלטו-עמי, שינוי אדרת, דבר, 13 באוגוסט 1979.
  18. ^ משה בן-שאולתמונות בתערוכה, מעריב, טור 3, 26 באוקטובר 1978.
  19. ^ מיקבץ, דבר, טור 2, 11 ביולי 1975.
  20. ^ ביקורת: הפרולטריון של חברת השפע, מעריב, 25 במאי 1973.
  21. ^ מיקבץ, דבר, טור 2, 17 באוגוסט 1973; ביקורת: נעמי בנצור, תערוכות בירושלים: הציור האכספרסיבי של רות שלוס, מעריב, טורים 3–4, 24 באוגוסט 1973.
  22. ^ משה בן-שאולסיור בתערוכות | רות שלוס – בקיסריה, מעריב, טור 5, 23 במרץ 1972.
  23. ^ ביקורת קצרה: מינה זיסלמןרות שלוס (גלריה צ'מרינסקי), דבר, 2 באפריל 1971.
  24. ^ ביקורת: רחל אנגל, רות שלוס מציגה בהרצליה, מעריב, 13 בפברואר 1970.
  25. ^ ביקורת קצרה: אריאלה ר., רות שלוס – בחיפה, דבר, 14 באוגוסט 1970.
  26. ^ תקווה ויינשטוקציור עם מוסיקה אלקטרונית, מעריב, טור 2, 24 בפברואר 1966. ביקורת: רחל אנגל, מן הגרפיקה – לציור: תערוכת רות שלוס בבית-צבי ברמת-גן, מעריב, טורים 1–2, 25 בפברואר 1966.
  27. ^ בציבור: בכל הארץ: בבית אורי ורמי, דבר, טור 3, 12 באוקטובר 1964.
  28. ^ ששעל עניים ועשירים, דבר, 17 בינואר 1964; רות שלוס: "אם ובנה" – מתערוכתה בגלריה ע"ש צ'מרינסקי, ת"א, דבר, 24 במאי 1963.
  29. ^ רחל אנגל, חשיבותה של אי-רצינות...: שתי פנים לתערוכת רות שלוס, מעריב, 16 ביוני 1961; א. בן-מאיר, תערוכות של ציירות: ציורי שמן ורישומים מאת רות שלוס, חרות, 23 ביוני 1961.
  30. ^ בציבור: בכל הארץ: בית אורי ורמי, דבר, טור 2, 28 בינואר 1960.
  31. ^ ביקורת: רחל אנגל, שתי גלריות חדשות בתל-אביב, מעריב, 17 ביולי 1959.
  32. ^ ד"ר קליר לכמןבחיפה: בגלריה טרקלין, דבר, 12 באפריל 1957.
  33. ^ הציירת רות שלוס, מעריב, 2 בנובמבר 1956.
  34. ^ ירושלים: תערוכה בבית האמנים, על המשמר, 14 בדצמבר 1953. ביקורת: ז' עפרון, משא 65, 1 (14 בינואר 1954).
  35. ^ נפתחה תערוכת הציירת ר. שלוס, על המשמר, 24 באפריל 1949. ביקורות: מיכאל משה, תערוכת רות שלוס ב"סטודיו מקרא", חרות, 2 במאי 1949; א. קולבתערוכת רות שלוס, על המשמר, 11 במאי 1949.
  36. ^ ביקורת: רחל אנגל, אלבום חדש של רות שלוס, מעריב, 20 במאי 1966.
  37. ^ ביקורת: ישראל רינגנירים אפורים שנתברכנו בהם, על המשמר, 23 באפריל 1954.
  38. ^ ביקורת: עדה כהן, עם פעמי הדור, מעריב, 5 ביוני 1964.
  39. ^ על הספר: רות שלוס | רטרוספקטיבה וספר, באתר המשכן לאמנות, עין חרוד, ספטמבר 2006.