פרנקלין פירס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרנקלין פירס
23 בנובמבר 1804; קונקורד שבניו המפשייר - 8 באוקטובר 1869; קונקורד (בגיל 64)
Franklin Pierce.jpg

פרנקלין פירס
שם בשפת המקור Franklin Pierce
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-14
תקופת כהונה 4 במרץ 18533 במרץ 1857 (4 שנים)
סגן ויליאם ר. קינג
הקודם בתפקיד מילרד פילמור
הבא בתפקיד ג'יימס ביוקנן

פרנקלין פירסאנגלית: Franklin Pierce‏; 23 בנובמבר 1804 - 8 באוקטובר 1869) היה הנשיא ה-14 של ארצות הברית. הוא כיהן מ-1853 עד 1857. פירס היה דמוקרט מהצפון, שטען שהתנועה לביטול העבדות היא סכנה לאיחוד המדינות. פעולותיו, שמצד אחד כללו חתימה על חוק קנזס-נברסקה ומצד שני אכיפה של חוק העבד הנמלט, לא הצליחו לפתור את המתיחות בין הצפון לדרום, והכינו את הקרקע לפרישת הדרום מהאיחוד.

פירס נולד בניו המפשייר, וכיהן בבית הנבחרים ובסנאט עד שהתפטר ב-1842. הוא כיהן כתובע הכללי מטעם מדינתו ב-1845, והשתתף במלחמת ארצות הברית-מקסיקו. הדמוקרטים ראו בו מועמד פשרה שיוכל לאחד את הצפון ואת הדרום, והוא נבחר להיות המועמד ב-1852. בבחירות באותה השנה, ניצחו בקלות פירס ושותפו למירוץ, ויליאם רופוס קינג, את וינפילד סקוט, המועמד הוויגי.

פירס היה פופולרי מאוד, אולם חייו הפרטיים היו במשבר. אשתו סבלה מדיכאון כל חייה, וכל ילדיהם מתו בגיל צעיר. האחרון שבהם נהרג בתאונת רכבת מעט לפני כניסתו של פירס לתפקיד. כנשיא, ניסה פירס לקדם נייטרליות בבחירת מועמדים לשירות הציבורי, וגם לרצות את הדמוקרטים בעזרת מינויים פוליטיים. הוא נכשל ורוב מפלגתו פנתה נגדו. הוא תמך בהתרחבות ארצות הברית מערבה, וחתם על רכישת גדסדן, שרכשה ממקסיקו אדמות רבות. הוא גם ניסה לרכוש את קובה מספרד. הוא חתם על הסכמי סחר עם בריטניה ויפן, והקבינט שלו ארגן מחדש את המשרדים. אולם כל הצלחותיו נשכחו בגלל המשברים הפוליטיים.

האהדה כלפיו במדינות הצפון צנחה לאחר שתמך בחוק קנזס-נברסקה, שביטל את פשרת מיזורי. הלבנים בדרום המשיכו לתמוך בו. העברת החוק הובילה לוויכוח מר לגבי העבדות במערב האמריקני. ממשל פירס נפגע עוד יותר כשכמה דיפלומטים בתוכו דרשו את סיפוח קובה בצורה שנויה במחלוקת. פירס ציפה לקבל את מועמדות מפלגתו בשנית במהלך הבחירות של 1856, אולם מפלגתו סירבה לתמוך בו. במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, היה פירס מתנגד גדול לנשיא אברהם לינקולן. הוא היה שתיין כל חייו, ומת משחמת הכבד ב-1869. היסטוריונים ופרשנים פוליטיים מחשיבים אותו לאחד מגרועי הנשיאים בתולדות ארצות הברית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירס נולד בהילסבורו שבניו המפשייר לבנג'מין פירס ואנה קנדריק. הוא למד משפטים בקולג' בודואין בבראנסוויק שבמיין, ובשנת 1827 החל לעבוד בתחום. בין השנים 1829 עד 1833 היה פירס חבר בבית המשפט של המדינה ובשנים 1832-1833 אף עמד בראשו. את הקריירה הפוליטית החל פירס כנציג המפלגה הדמוקרטית בקונגרס, ובין השנים 1837 עד 1842 נציג המפלגה בסנאט. בשנת 1842 התפטר פירס מן הסנאט כשהוא משמש בתפקיד יושב ראש ועדת הסנאט לפנסיות.

לאחר שירותו בסנאט, חזר פירס להיות עורך דין בקונקורד שבניו המפשייר. הוא היה התובע המחוזי של ניו המפשייר, ודחה הצעה להיות התובע הכללי של ארצות הברית, תפקיד אותו הציע לו הנשיא ג'יימס פולק. עם פרוץ מלחמת ארצות הברית מקסיקו התגייס לצבא ושירת בדרגת קולונל ואחר כך בריגדיר גנרל. בשנת 1850 מונה פירס כנשיא ועדת החוקה של ניו המפשייר.

כרזת בחירות דמוקרטית

המפלגה הדמוקרטית של 1852 הייתה קרועה בין סיעות מתחרות ובין צפוניים לדרומיים. כתוצאה מכך לא הצליחו הצירים לוועידת המפלגה בבולטימור, מרילנד לבחור מועמד מוסכם לנשיאות מבין ארבעת המתמודדים הבולטים (ג'יימס ביוקנן, ויליאם מרסי, סטיבן דאגלס ולואיס קאס). בלית ברירה הוצע פירס כמועמד פשרה והצליח לזכות, לאחר 49 הצבעות, ברוב המיוחס הנדרש של שני שלישים. מועמדותו הייתה מקובלת על הצדדים השונים משום שנחשב גיבור מלחמה ובעיקר הודות לעמדתו הלא ברורה בנושא החשוב ביותר, העבדות - נושא שפילג את המפלגה הדמוקרטית בעשורים שקדמו למלחמת האזרחים. בשנת 1852 נבחר פירס לנשיאות כנציג המפלגה הדמוקרטית.

כרזה נגד פירס, שמציגה אותו כחלש ופחדן

המועמד מטעם המפלגה הוויגית היה הגנרל וינפילד סקוט, תחתיו שירת פירס במקסיקו. הוויגים לא הצליחו לאחד את מפלגתם כמו הדמוקרטים, ואימצו מצע זהה לחלוטין לזה של המפלגה הדמוקרטית, כולל תמיכה בפשרת 1850. מתנגדי העבדות יצרו מפלגה משלהם ופגעו בוויגים. חוסר ההבדל הפוליטי גרם למסע הבחירות להתמקד בנושא האישי, ואחוז ההצבעה צנח לרמתו הנמוכה ביותר מאז 1836.

מפת האלקטורים בבחירות

במהלך מסע הבחירות, שמר פירס על שתיקה כדי לא לפגוע באחדות המפלגה שלו, ובעלי בריתו היו אלו שהריצו את מסע הבחירות. באותו הזמן לא היה מקובל שמועמד יפגין תאוות שלטון, ולכן מועמדים לא ביצעו מסע בחירות מטעמם. במהלך מסע הבחירות הוצג פירס כפחדן ואלכוהוליסט, שהתנגד לקתולים. סקוט לא הצליח לזכות לתמיכה מצד הוויגים. הדמוקרטים היו בטוחים בניצחונם, שאכן הגיע. סקוט זכה רק בקנטקי, בטנסי, במסצ'וסטס ובורמונט, והשיג רק 42 אלקטורים לעומת 254 לפירס. פירס השיג 50.9% מהקולות לעומת 44.1% לסקוט. הדמוקרטים גם ניצחו בבחירות לקונגרס.

נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרגדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירס נכנס לתפקיד באבל. כחודשיים לפני תחילת כהונתו, ב-6 בינואר 1853, נהרג בנו בן ה-11 לנגד עיניו ועיני אשתו בתאונת רכבת. פירס הלום הצער נכנס לתפקיד כשמצבו הנפשי בכי רע. האבל הניא את פירס ורעייתו מארגון מסיבות רבות לחברה העילית של וושינגטון כפי שנהגו קודמיהם בבית הלבן.

ג'יין פירס נשארה בניו המפשייר כשפירס נכנס לתפקיד. פירס היה האדם הצעיר ביותר שכיהן כנשיא עד אז, בן 49. הוא נשבע על ספר חוקים ולא על ספר התנ"ך, והקריא את נוסח השבועה מזכרונו. בנאום ההכתרה שלו הכריז פירס על עידן של שלום ושגשוג מבית, ותעוזה ביחסי החוץ. פירס טען כי על ארצות הברית להשיג שטחים נוספים לשם הגנתה, וכי היא לא תרתע בשל "כל תחושה מבשרת רעות ביישנית של רוע". הוא לא הזכיר את המילה "עבדות" וטען שעליו לשמור על שלום האיחוד. הוא חתם את נאומו ב"זימנתם אותי בחולשתי, ועליכם לתת לי את כוחכם". בטקס השבעתו סטה פירס מן נוסח ההשבעה הרשמי ובמקום לומר "אני נשבע" אמר "אני מאשר", והיה לנשיא הראשון שעשה כן.

משברים פוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשמינה את הקבינט שלו, ניסה פירס לאחד את המפלגה שנלחמה על פירות הניצחון. רוב המפלגה לא תמכה בו, וחלקם תמכו במפלגת הארץ החופשית שהתנגדה לעבדות. פירס החליט לרצות את כל אחד מהפלגים של המפלגה, אפילו אלו שלא תמכו בפשרת 1850.

הסנאט אישר פה אחד את כל מינוייו של פירס. את השבועות הראשונים לכהונתו ניצל פירס לבחירת מועמדים למשרות פדרליות מהדרג הנמוך, כדי לייצג את כל הפלגים במפלגה. אף צד לא קיבל את מלוא רצונותיו, ועסקני המפלגה לא הצליחו להשיג מינויים לחבריהם. העיתונים הצפוניים האשימו את פירס במינוי תומכי העבדות והפרישה מהאיחוד לקבינט שלו, והעיתונים הדרומיים האשימו אותו בתמיכה בביטול העבדות.

המריבות בין הפלגים הדמוקרטים פגעו במפלגה, בעיקר בניו יורק. השמרנים בניו יורק התחילו לפקפק בממשל פירס שמינה את ויליאם מרסי לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית. מרסי הנהיג את האגף המתון יותר בניו יורק.

ג'יימס ביוקנן לחץ על פירס להתייעץ עם סגנו, קינג, במינוי הקבינט, אבל פירס לא עשה כך. הוא לא דיבר עם קינג מאז שנבחרו להיות מועמדים ביוני 1852. בתחילת 1853, קינג חלה בשחפת ונסע לקובה. מצבו החמיר, ולכן העביר הקונגרס חוק מיוחד שאישר לקינג להישבע בפני הקונסול בהוואנה ולהיכנס לתפקיד. קינג חזר לאלבמה כדי שיוכל למות בארצות הברית, ומת ב-18 באפריל. תפקיד סגן הנשיא נשאר פנוי במהלך כהונתו של פירס, כיוון שהחוקה לא קבעה נוהל למינוי סגן נשיא חדש. כך הנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית היה הבא בתור בסדר הירושה.

פירס ניסה להעביר רפורמה בשירות הציבורי. מחלקת הפנים אורגנה מחדש, התחילה להשתמש בפרוטוקולים מנייר והצליחה לאתר זיופים רבים. בנוסף, הרחיב פירס את תפקיד התובע הכללי של ארצות הברית במינוי שופטים ועורכי דין פדרליים.

מדיניות כלכלית ושיפורים פנימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירס נתן למזכיר האוצר שלו, ג'יימס גאת'רי, אישור לבצע רפורמות במחלקת האוצר. גאת'רי גבה כסף ממוכסים ומפקידים שלא העבירו אותו לאוצר, וטיהר את המחלקה משחיתות.

ג'פרסון דיוויס, שהיה מזכיר המלחמה, ניסה לסלול מסילת רכבת בכל המדינה. המפלגה הדמוקרטית התנגדה לפרויקטים לשיפורים פנימיים באופן מסורתי, אולם דיוויס טען שהדבר היה חיוני לביטחון. דיוויס הוביל גם פרויקטים לשיפוצים במחוז קולומביה, כולל הרחבת הבירה ובניית אנדרטת וושינגטון.

מדיניות חוץ ומדיניות ביטחונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשל פירס תמך בהתרחבות מערבה. ויליאם מרסי הוביל את שאיפות ההתפשטות, ודרש מכל הדיפלומטים האמריקנים להעסיק תושבים אמריקנים. דייוויס, שתמך במסלול חוצה-היבשת הדרומי למסילת הרכבת, שכנע את פירס לשלוח את ג'יימס גדסדן למקסיקו כדי לרכוש אדמות עבור המסילה הדרומית. גדסדן הוסמך גם לנהל מחדש משא ומתן לגבי הסכם גואדלופה אידלגו, שדרש מארצות הברית למנוע מהאינדיאנים לבצע פשיטות אל מקסיקו מתוך ניו מקסיקו. גדסדן הצליח להגיע להסכם בדצמבר 1853, ורכש שטחים רבים עבור המדינה. הקונגרס אישר את הרכישה, שקנתה את האזור שמהווה היום את דרום אריזונה וחלקים מדרום ניו מקסיקו תמורת 10 מיליון דולר במה שנודע כ"רכישת גדסדן". פירס לא תמך בהסכם הסופי, שעבר לבסוף. הרכישה הובילה את ארצות הברית אל גבולותיה הנוכחיים.

היחסים עם הממלכה המאוחדת היו מתוחים, בגלל סכסוך בין הדייגים האמריקנים לבין הצי הבריטי במים של קנדה. מרסי הגיע להסכם עם השגריר הבריטי שהפחית את הצורך בספינות צי. ביוקנן נשלח כשגריר ללונדון ולחץ על הממשלה הבריטית. ההסכם הושלם באוגוסט 1854, ופירס ראה זאת כצעד ראשוני בדרך לסיפוח קנדה. הבריטים התחילו להתפשט אל תוך מרכז אמריקה, ופירס חשש מהשפעה בריטית ביבשת. לכן הוא ניסה להשיג את קנדה.

הבריטים ניסו לצרף את אמריקה אל מלחמת קרים למרות הנייטרליות האמריקנית. בתגובה גירש פירס את השגריר הבריטי, ולהפתעתו ביוקנן לא גורש בתגובה. בדצמבר 1855, הודיע פירס לקונגרס שבריטניה הפרה את ההסכמים עם ארצות הברית. ביוקנן לא הצליח למנוע מבריטניה להתפשט אל מרכז אמריקה, אולם ההסכם עם קנדה אושר בפרלמנט הבריטי, במועצות הקנדיות ובקונגרס.

ממשל פירס גרם למשבר כשדיפלומטים אמריקנים באירופה הציעו לנשיא לרכוש את קובה מספרד תמורת 120 מיליון דולר, והצדיקו ניסיון לכיבושה. הצפון ראה זאת כניסיון לספח מדינת עבדות. דבר זה פגע ברעיון היעוד הגלוי בו תמכה המפלגה הדמוקרטית.

פירס תמך בהרחבתו ובארגונו מחדש של הצבא. דיוויס קיבל צבא במצב רע, בלי כוחות מספקים, עם טכנולוגיה פרימיטיבית ופיקוד גרוע. במהלך ממשל פירס, ארצות הברית השיגה פריגטות מונעות בקיטור.

קנזס המדממת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתגר הגדול למדינה במהלך ממשל פירס היה חוק קנזס-נברסקה. החוק ארגן את טריטוריית נברסקה, שגבולותיה היו ממיזורי ועד להרי הרוקי, ומצפון טקסס ועד הגבול הקנדי. סטיבן דאגלס רצה להשתמש בה כדי להתרחב מערבה. הוא רצה הקמת מסילת רכבת משיקגו לקליפורניה. עד שתוקם ממשלה מקומית, לא היה אפשרי למכור אדמות או להתיישב במערב. מדינות העבדות לא תמכו בהגבלות במערב על עבדות, וטענו שיש להרחיב את העבדות אל המערב. דאגלס החליט לתת למתיישבים המקומיים להחליט האם להתיר את העבדות בתחומם, וכך ביטל למעשה את פשרת מיזורי, כיוון שרוב השטחים היו מצפון לקו הרוחב '36°30, שהפשרה טענה שיש להשאירו נקי מעבדות. הטריטוריה פוצלה לחלק צפוני, נברסקה, ולחלק דרומי, קנזס. הצפי היה שקנזס תאשר את העבדות ונברסקה לא. לדעת הדרום, פשרת 1850 ביטלה את פשרת מיזורי כשצירפה את קליפורניה וטריטוריה מדרום לקו הפשרה כמדינות ללא עבדות.

פירס לא רצה להתעסק בשאלת העבדות בטריטוריה, אבל דאגלס לא יכול היה להשיג תמיכה מהדרום ללא התעסקות בשאלה. במהלך הדיונים על החוק ידע פירס שהצפון יתנגד אליו. דאגלס ודיוויס הצליחו לשכנעו לתמוך בחוק. הצפון חשד ברכישת גדסדן מן ההתחלה, חשד בנוגע לניסיון לספח את קובה והתנגד לדיוויס. לטענתם, החוק עזר לדרום בלבד.

פירס דרש מהדמוקרטים לתמוך בחוק. הוויגים התפלגו מבחינה אזורית בתמיכה בחוק, והתפרקו. במאי 1854 עבר החוק. המהומה הפוליטית גרמה להקמת המפלגה הרפובליקנית.

במהלך הדיונים על החוק, התוצאה הייתה זרם של מהגרים לקנזס מהצפון ומהדרום שהגיעו למקום על מנת להשפיע על השליטה בטריטוריה. המחלוקת הייתה כה עזה עד כי קרבות יריות פרצו בין הניצים, וכך נטבע המושג "קנזס המדממת". תושבי מיזורי, שתמכו בעבדות, באו להצביע והצליחו להעביר את ההחלטה שאישרה את העבדות. פירס תמך בכך. הוא הכיר בממשלה שתמכה בעבדות, וגינה את מתנגדי העבדות שניסו להקים ממשלה חלופית כמורדים.

במהלך הדיונים על החוק נתפס עבד נמלט. הצפון ניסה להגן עליו, אולם פירס, נאמן לחוק העבד הנמלט, השתמש בצבא כדי להחזירו לבעליו.

הבחירות ב-1854 וב-1855 היו נוראיות לדמוקרטים ולוויגים כאחד. הדמוקרטים ניצחו רק בדרום. אויבי הממשל עבדו בצפון והצליחו להוביל לבחירת מתנגדים לפירס, כולל רפובליקנים רבים.

הצעתו של דאגלס להקים טריטוריות מערביות שדרכן תיסע הרכבת גרמה לקשיים. דאגלס כתב בהצעות החוק שלו שתושבי הטריטוריות החדשות יוכלו להחליט בשאלת העבדות בעצמם. התוצאה הייתה זרם של מהגרים לקנזס מהצפון ומהדרום שהגיעו למקום על מנת להשפיע על השליטה בטריטוריה. המחלוקת הייתה כה עזה עד כי קרבות יריות פרצו בין הניצים, ו"קנזס המדממת", הפכה לסנונית שבישרה את בוא מלחמת האזרחים.

בחירות 1856[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התקרבות הבחירות, ציפה פירס להיבחר בידי הדמוקרטים שוב להיות המועמד. סיכוייו להיבחר שוב להיות המועמד, שלא לדבר על לנצח בבחירות, היו קטנים. הצפון לא תמך בו, ומנהיגי המפלגה היו מודעים לכך. תומכיו ניסו ליצור ברית עם דאגלס ולמנוע מג'יימס ביוקנן להשיג את המועמדות. לביוקנן היו קשרים פוליטיים רבים ופעילותו בבריטניה הותירה אותו נקי משערוריות תקופת פירס.

ב-5 ביוני, עם תחילת ההצבעה, ציפה פירס להוביל. אולם הוא השיג רק 122 קולות מהסיבוב הראשון (רובם מהדרום), לעומת 135 לביוקנן, כשדאגלס ולואיס קאס זכו לשאר הקולות. בבוקר המחרת, בסיבוב ה-14, אף מועמד לא הצליח להשיג שני שלישים מהקולות. תמיכתו של פירס הלכה ופחתה בכל סיבוב, והוא דרש מתומכיו לעזור לדאגלס מול ביוקנן. דאגלס היה רק בן 43, והאמין שיוכל להיות המועמד ב-1860 אם יתן לביוקנן לנצח (דבר שאכן קרה). אחרי עוד שני סיבובים, דאגלס פרש וביוקנן ניצח. כדי לרכך את המכה לפירס, המצע הדמוקרטי תמך בו, ובעל בריתו, ג'ון ברקינרידג' מונה לסגנו של ביוקנן.

פירס תמך בביוקנן, וקיווה לפתור את המצב בקנזס עד נובמבר כדי לשפר את סיכויי הדמוקרטים בבחירות. הוא מינה את ג'ון גרי למושל הטריטוריה, לכעס תומכי העבדות. גרי הצליח להחזיר את הסדר לטריטוריה, אולם הרפובליקנים השתמשו בסלוגן "קנזס המדממת" בבחירות. ביוקנן וברקינרידג' ניצחו, אבל התמיכה בדמוקרטים בצפון צנחה מ-49.8% ל-41.4% בלבד, וביוקנן ניצח רק בחמש מתוך שש-עשרה מדינות שהתנגדו לעבדות (לעומת ארבע-עשרה שפירס זכה בהן), ובשלושה מתוכן, ביוקנן ניצח בגלל פיצול בין המועמד הרפובליקני, ג'ון פרימונט, ובין המועמד של המפלגה האמריקנית, הנשיא לשעבר מילרד פילמור.

פירס לא ריכך את נאומיו לאחר אובדן המועמדות. בהודעתו האחרונה לקונגרס, בדצמבר 1856, תקף פירס את הרפובליקנים ותומכי ביטול העבדות. הוא הגן על מדיניותו הכלכלית ועל היחסים שהצליח להשיג עם מדינות אחרות. בעשרת ימיו האחרונים בתפקיד, הקונגרס העביר חוקים שהעלו משכורות לקצינים בצבא ואישרו בניית כלי שיט חדשים, והרחבת החיילים בצי. בנוסף, הצליח פירס להעביר חוק שהפחית את מכסי המגן. כהונתו של פירס הסתיימה ב-4 במרץ 1857. במשך כל תקופת כהונתו, הקבינט נותר ללא שינויים.

לאחר הפסדו, נטען שאמר "לא נותר מה לעשות פרט להשתכר", ועדויות רבות אכן טוענות שזה בדיוק מה שעשה לעתים תכופות. פעם אחת אפילו דרס הולך רגל כשנהג בכרכרה תחת השפעת אלכוהול. פירס נפטר ב-8 באוקטובר 1869 משחמת הכבד (תוצאה של אלכוהוליזם), ונקבר בחלקת הקבר של מינאוט בבית העלמין הצפוני הישן.

הקבינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיק שם כהונה
נשיא פרנקלין פירס 1853–1857
סגן הנשיא ויליאם ר. קינג 1853
מזכיר המדינה ויליאם ר. מרסי 1853–1857
שר האוצר ג'יימס גאת'רי 1853–1857
שר ההגנה ג'פרסון דייוויס 1853–1857
התובע הכללי (שר המשפטים) כלב קושינג 1853–1857
שר הדואר (Postmaster General) ג'יימס קמפבל 1853–1857
שר הימיה ג'יימס סי. דובין 1853–1857
שר הפנים רוברט מקלילנד 1853–1857

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת פרנקלין פירס
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרנקלין פירס בוויקישיתוף