ועדות ההתנגדות העממית
 | |
| תקופת הפעילות |
2000–הווה (כ־24 שנים)  |
|---|---|
| אידאולוגיה |
לאומנות פלסטינית אנטי-ציונות[1][2] |
| אזורי פעילות | הרשות הפלסטינית, בעיקר ברצועת עזה |
| מדינה |
מדינה פלסטינית |
|
qaweim | |
  | |
ועדות ההתנגדות העממית (בערבית: لجان المقاومة الشعبية, תעתיק מדויק: לִג'אן אלמֻקאוַמה אלשעביה) הוא ארגון טרור פלסטיני הפעיל בעיקר ברצועת עזה.
לפי דובר צה"ל מדובר בארגון חסות של חמאס שנתמך וממומן בידי איראן, ומשמש את חמאס כ"קבלני פיגועים" כדי להמשיך בפעילות הטרור כנגד ישראל אך ללא נטילת אחריות מצד חמאס.[3] הארגון פועל בהשראת חזבאללה וככל הנראה גם במימונו.[דרוש מקור] למרות זאת, בניגוד לחזבאללה הלבנוני, הארגון אינו מהווה מפלגה או תנועה חברתית, אלא פועל כארגון טרור, העוסק בביצוע פיגועים בלבד, ואינו נוהג לזהות את עצמו עם אידאולוגיה לאומית או דתית ברורה בזירה הפוליטית הפנימית.
הארגון הוקם על ידי ג'מאל אבו סמהדאנה, שנחשב לאחד המבוקשים הבכירים ביותר ברצועת עזה עד שנהרג ב-8 ביוני 2006. חלק מנטילות האחריות של הארגון נעשות תחת שם הקוד "חטיבות סלאח א-דין", בהתייחסות ל"זרוע הצבאית" של הארגון.
ב-2006 התפצל הארגון, כאשר שני פלגים, האחד מכונה ועדות ההתנגדות העממית והשני תנועת ההתנגדות העממית פועלים תחת חסות חמאס, בעוד פלג שלישי הפך לארגון נפרד בשם צבא האסלאם.
הארגון נחשב להתארגנות החמושה השלישית בחוזקה ברצועת עזה, אחרי חמאס והג'יהאד האסלאמי.[4]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת הפעילות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ועדות ההתנגדות הוקמו בשלהי 2001, על רקע המתיחות הגוברת בין ישראל לבין הפלסטינים, שהובילה לפרוץ האינתיפאדה השנייה. ג'מאל אבו סמהדאנה, מקים הארגון ומנהיגו עד שנהרג, היה פעיל מבצעי בכיר בפת"ח. הוא בחר לנצל את השפעתו ומעמדו בקרב בכירי הרשות הפלסטינית וחמולת אבו סמהדאנה כדי להתפלג מהפת"ח ולהקים ארגון טרור עצמאי ביחד עם פורשים נוספים מהפת"ח, מחמאס, מהחזית העממית לשחרור פלסטין ומארגונים נוספים.
הארגון החדש ביצע במהלך האינתיפאדה השנייה מספר רב של פיגועים, בהם פיגועי מטען רבי עוצמה נגד טנקים ברצועת עזה – הראשון בהם, ב-14 בפברואר 2002 (שבו נהרגו שלושה חיילים), היה הפיגוע הראשון שבו הצליחו מחבלים פלסטינים לייצר מטען גחון חזק דיו כדי לחדור את המיגון של טנק מסוג מרכבה סימן 3. בנוסף, ביצע הארגון גם מספר רב של פיגועים נגד יעדים אזרחיים, בהם פיצוץ מטען נגד אוטובוס ילדים בסמוך לכפר דרום בנובמבר 2000 (שני הרוגים), רצח טלי חתואל ו-4 בנותיה (במאי 2004, יחד עם הג'יהאד האיסלאמי) וכן ירי מספר רב של פצצות מרגמה לעבר יישובים ברצועה, ושיגור רקטות לעבר יישובים בנגב המערבי.
ב-15 באוקטובר 2003, משך הארגון את תשומת לבם של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש והממשל האמריקאי כאשר הפך לחשוד העיקרי בפיגוע מטען נגד שיירת כלי רכב דיפלומטיים, שגבה את חייהם של שלושה מאבטחים אמריקאים.[5] על פי פרסומי מערכת הביטחון הישראלית, קיימים ממצאים הקושרים את המטען שבו השתמשו בפיגוע לבכיר הארגון עבד יוסף קוקא (שהוגדר על ידי דובר הארגון כ"מפקד הזרוע הצבאית של ועדות ההתנגדות העממית, חטיבות סלאח א-דין"; נהרג מאוחר יותר על ידי ישראל). לפי פרסומים אלה, נמנעה הרשות הפלסטינית מלמצות את חקירת האירוע, ככל הנראה עקב קשריהם האישיים של בכירי הארגון לבכירים ברשות ובמנגנוני הביטחון שלה.
"הרגיעה" שהוכרזה בתחילת 2005 על ידי מרבית ארגוני הטרור לאחר מותו של יאסר ערפאת, העלתה פעם נוספת את "ועדות ההתנגדות" למוקד תשומת הלב, כאשר הארגון נמנע בהפגנתיות מהשתתפות ברגיעה הכללית, והמשיך – לסירוגין – בירי פצצות מרגמה ורקטות לעבר יישובים ישראליים.
לאחר תוכנית ההתנתקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשבועות שלאחר יישום תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005, המשיך הארגון להפגין מעורבות גוברת באנרכיה הפנימית ברצועת עזה, כאשר שמו הוזכר פעמים רבות כמעורב בחטיפות ובהתנקשויות בבכירי הרשות ברצועה. כך לדוגמה עלה שם הארגון – או ארגון הקשור אליו הנושא את השם "גדודי חללי ג'נין" – כחשוד במעורבות בהתנקשות בחייו של מוסא ערפאת.
ב-20 באפריל 2006, לאחר הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית והקמת ממשלה בראשות חמאס, מונה ראש הארגון, אבו סמהדאנה, לתפקיד בכיר במשרד הפנים של הרשות הפלסטינית, כמפקח הכללי של המשרד (האחראי בפועל על פעילות חלק ממנגנוני הביטחון הפלסטיניים). במקביל, המשיך הארגון לבצע פיגועים רבים, בהם ירי רקטות קסאם לעבר יישובי הנגב המערבי. זאת, לפי חשדות מערכת הביטחון הישראלית, בתיאום עם פעילי חמאס, שנעזרו בפעילי "ועדות ההתנגדות" בתקופה שבה הם עצמם נמנעו מביצוע פיגועים מסיבות פוליטיות.
ב-9 ביוני 2006 נהרג מקים הארגון ומפקדו עד אז, ג'מאל אבו סמהדאנה, בתקיפת חיל האוויר הישראלי במחנה אימונים של "ועדות ההתנגדות".
ב-25 ביוני 2006 ביצעו "ועדות ההתנגדות" (בשיתוף עם צבא האסלאם וחמאס, שכנראה היה הארגון שהוביל את הפעולה) מתקפה מתוכננת היטב על מוצב צה"ל בכרם שלום, במהלכה נחטף החייל גלעד שליט. במקביל, נטלו "ועדות ההתנגדות" אחריות גם על חטיפתו (וכפי שהתברר ב-29 ביוני, רציחתו) של האזרח אליהו אשרי בגדה המערבית ובכך סימנו גם כי הצליחו לבסס לארגון אחיזה, גם אם קטנה יחסית, מחוץ לרצועת עזה. רצף אירועים זה הוביל במישרין למבצע גשמי קיץ של צה"ל ברצועת עזה.
ב-2006, לאחר שנהרגו שני מנהיגיו, אבו סמהדנה ואבו יוסף אלקוקה, התפצל הארגון לשלושה ארגונים נפרדים: הפלג המרכזי, שבראשו עמד מכאל אל-נירב, פלג זה מחזיק בגוף צבאי הנקרא "חטיבות א-נאסר סלאח אל-דין", לצד זרוע הסברה וזרוע סטודנטיאלית; זכריא דע'מש הקים פלג בשם "תנועת ההתנגדות העממית", שהזרוע הצבאית שלה מכונה "גדודי א-נאסר סלאח א-דין", ופלג שלישי בראשות ממתאז דע'מש בשם צבא האסלאם, המזוהה עם חמולת דע'מש שמרכזה בשכונת סברה העזתית.[6][7]
ב-18 באוגוסט 2011, ערכה קבוצת מחבלים שלטענת גורמים ישראלים השתייכו ל"ועדות ההתנגדות" (הארגון הכחיש זאת) את מתקפת הטרור בכביש 12 הסמוך לאילת, שבה נהרגו 8 ישראלים. 7 מהמחבלים נהרגו באירועים, ובערב תקף חיל האוויר הישראלי מבנה שבו שהו אנשי הארגון, וגרם ל-6 הרוגים, בהם כמאל א-נֵירַבּ (אבו עווד), מפקד הזרוע הצבאית של הארגון, וח'אלד שעת', בכיר בארגון. בהתלקחות שהחלה סביב רצועת עזה בעקבות המתקפה לקחו וועדות ההתנגדות חלק בירי עשרות רקטות גראד לעבר הערים אשקלון, אשדוד, קריית גת, אופקים ובאר שבע, בהם נמנו הרוג אחד ועשרות פצועים.[8] אלכס פישמן כתב בידיעות אחרונות כי על פי תחקיר צה"ל המחבלים היו אנשי הג'יהאד העולמי תושבי סיני.[9]
ב-9 במרץ 2012 נהרג מזכ"ל ועדות ההתנגדות העממית, זוהיר אל-קייסי, בסיכול ממוקד שביצע כלי טיס של צה"ל. הריגתו הובילה לעימות בין ישראל לרצועת עזה שבמהלכו שיגרו ארגוני הטרור ברצועה למעלה מ-200 רקטות לעבר ערי הדרום, ובתקיפות חיל האוויר הישראלי נהרגו ברצועה 22 מחבלים ו-4 אזרחים.[1]
ב-13 בנובמבר 2018 לאחר פעולת צה"ל בח'אן יונס במסגרת סבב ההסלמה שהתפתח בדרום ישראל, נטל הארגון אחריות על ירי רקטי לעבר ישראל ופעיל הארגון חוסל בסיכול ממוקד על ידי מסוק קרב.[10]
במלחמת חרבות ברזל
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוקטובר 2023 השתתפו מחבלי הארגון במעשי הטבח בעוטף עזה ובחטיפתו של אוהד יהלומי בטבח ניר עוז.[11]
במהלך מלחמת חרבות ברזל חוסל ב-18 באוקטובר 2023 ראש הזרוע הצבאית של הארגון ברפיח, ראפת אבו הלאל.[12]
מאפיינים אידאולוגיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לנוכח העובדה שהארגון משלב בתוכו מספר רב של פעילים המזוהים עם ארגונים מרחבי הקשת הפוליטית הפלסטינית (החל מהחזית העממית הסוציאליסטית-חילונית וכלה בחמאס האסלאמיסטי), אין הוא מציג קו אידאולוגי או השקפה פוליטית רחבה הנוגעת לפוליטיקה הפנים-פלסטינית. המאפיין האידאולוגי העיקרי של הארגון הוא הקו המיליטנטי התקיף שהוא מנהיג נגד ישראל (מדיניות של "פיגועים בכל מחיר"), הכולל בעיקר פיגועים נגד חיילים או מתנחלים בתוך הרצועה (לפחות עד יישום ההתנתקות), וירי מתוך הרצועה לעבר ישראל.
עם זאת, אין הארגון נמנע משימוש בהסברה אסלאמית, בדומה לארגונים פלסטיניים חילוניים אחרים, אך בהתייחסות ברורה לאביו הרוחני, חזבאללה. כך למשל מצטט לוגו הארגון חלק מפסוק מהקוראן – "הרגום באשר תמצאום" (סורה 2 (סורת אל-בקרה), פסוק 185).
קשרים עם ארגוני טרור אחרים והרשות הפלסטינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקשר עם חזבאללה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לטענת מערכת הביטחון הישראלית, הארגון נהנה מאז הקמתו מסיוע טכני וכספי מצד חזבאללה, ומהווה סוכן השפעה שלו ברצועה. סימן נוסף להשפעה זו ניתן לראות בלוגו של הארגון, העושה שימוש במוטיבים רבים בהשראת דגל חזבאללה, ובראשם מוטיב היד האוחזת ברובה והציטוטים מהקוראן.[13] לדברי בכירי מערכון הביטחון הישראלית, ארגון אף שאב את הידע הטכני אודות מיגון טנקי המרכבה וייצור המטענים נגדם מניסיונו של חזבאללה בלבנון.
הקשר עם חמאס
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעמדו הגובר של חמאס בשנים האחרונות, ובמיוחד לאור הפיחות שחל בהגמוניה של פת"ח ברחוב הפלסטיני, אילץ את חמאס לרסן את פעילותו נגד ישראל במקרים רבים, מטעמים של ראייה אסטרטגית ארוכת-טווח, או שיקולים של דעת קהל פנים-פלסטינית. זאת אף ביתר שאת לאחר זכיית חמאס בבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית בתחילת 2006 והקמת הממשלה בראשות התנועה. בעקבות זאת, הופך שיתוף הפעולה המבצעי והפוליטי בין חמאס לבין ועדות ההתנגדות העממית לנכס עבור שני הצדדים: מחד זוכות ועדות ההתנגדות לסיוע (טכני ואחר) מצד פעילי חמאס, ומאידך עמיתיהם בחמאס זוכים לרחוץ בניקיון כפיהם ולהשתמש באנשי הוועדות כ"קבלני פיגועים", ובמיוחד מאז השתלטות חמאס על הרצועה ב-2007.
תחת ממשלת חמאס ברשות הפלסטינית, ובעוד ארגון ועדות ההתנגדות מוסיף לבצע פיגועים, מונה באפריל 2006 ג'מאל אבו סמהדאנה לתפקיד בכיר במשרד הפנים של הרשות הפלסטינית, כאחראי על פעילות המשטרה.[14] זאת לאחר שבמהלך אפריל 2006 הרגה ישראל מספר בכירים בארגון ועדות ההתנגדות, ובהם עבד יוסף קוקא. מינוי זה נתפס כהתרסה מצד חמאס בפני ישראל וארצות הברית, הואיל ומינויו של המבוקש הבכיר אבו סמהדאנה לתפקיד במערך הביטחון (שמניעת טרור היא חלק מתפקידיו) ביטא את המשך התמיכה שמספק חמאס בטרור נגד ישראל, גם כאשר מושכות השלטון בידיו ואנשיו נוצרים, לפחות להלכה, את נשקם. אבו סמהדאנה נהרג (ביוני 2006) בידי ישראל, בעודו מכהן בתפקידו הרשמי במשרד הפנים.[15]
בתוך כך, נראה כי בעימותים האלימים שהלכו והסלימו בין הפת"ח לחמאס לקראת סוף 2006, ניצבו אנשי ועדות ההתנגדות לצד אנשי חמאס. נטייה חזקה זו העידה, בין היתר, על הזיקה החזקה בין ועדות ההתנגדות לחזבאללה, ועל השסע המעמיק בחברה הפלסטינית בין הזרם האסלאמיסטי לבין הזרם הלאומי-חילוני. במסגרת זהות האינטרסים החזקה שנוצרה בין חזבאללה וחמאס, גיוסן של ועדות ההתנגדות לצד זה נראתה כבלתי נמנעת, גם מבלי להתייחס למתיחות הקיימת ממילא בין הוועדות לבין הרשות.
לאחר הפיצול בארגון ב-2006, עברו שנים מהפלגים לפעול תחת חסות חמאס, בניגוד לצבא האסלאם שהצטרף לאל-קאעדה.[8]
הקשר עם פת"ח והרשות הפלסטינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]פעילים רבים שפרשו מארגוני הטרור הפלסטיניים הוותיקים יותר הם חברים בוועדות ההתנגדות העממית. עם זאת, בכירי הארגון רובם ככולם נחשבים גם כיום לדמויות בכירות בפת"ח המפולג. לבכירי הארגון היו בתחילת העימות עם ישראל קשרים הדוקים גם עם בכירים במנגנוני הביטחון הפלסטיניים (ובפרט לביטחון המסכל המקורב למוחמד דחלאן) ובכלל זאת גם בשיתוף פעולה טכני בייצור חומרי נפץ ואמצעי לחימה. על פי פרסומי מערכת הביטחון הישראלית, חלק מאנשי ועדות ההתנגדות הועסקו על ידי הביטחון המסכל, במקביל לפעילותם, גם בייצור אמצעי לחימה, בידיעתם של מפקדיהם הבכירים ביותר (ראו אתר מל"מ).
ככל שנמשך העימות וככל שהרשות הפכה לחלשה יותר ופת"ח למפורר יותר, הלכו וגברו העימותים האלימים הפנימיים בין המחנות בפת"ח, והגיעו לשיאם במהלך 2004. פעילים מוועדות ההתנגדות העממית היו מעורבים עמוקות בסכסוכים אלה, ואנשיהם אף חשודים בהובלת חטיפות בכירי המנגנונים המזוהים עם ערפאת (ייתכן תוך שיתוף פעולה עם אנשי המחנה היריב באותה תקופה, של מוחמד דחלאן). עקב הזדהותם הגוברת של אנשי ועדות ההתנגדות עם חמאס וחוסר האמון השורר מאז ומתמיד בינם לבין אנשי המנגנונים, הורעו גם יחסי הארגון עם מחנהו של דחלאן בפת"ח. אנשי ועדות ההתנגדות אף האשימו את הביטחון המסכל בשיתוף פעולה עם ישראל בניסיונות התנקשות שביצעה, ובראשם הרג בכיר הארגון עבד יוסף קוקא באפריל 2006.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ועדות ההתנגדות העממית- יהונתן דחוח-הלוי, ועדות ההתנגדות - ארגון טרור, באתר News1 מחלקה ראשונה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 יואב זיתון ואליאור לוי, מזכ"ל ועדות ההתנגדות העממית חוסל בעזה, באתר ynet, 9 במרץ 2012
- ^ ארגון טרור פלסטיני מזהיר מקיום פסטיבל היין, באתר ערוץ 7, 2 בספטמבר 2012
- ^ "ועדות ההתנגדות" - ארגון חסות הנתמך על ידי חמאס, באתר צה"ל (דרך ארכיון האינטרנט), 3 באוקטובר 2012
- ^ Popular Resistance Committees, ynetnews, 27 בינואר 2012
- ^ John F. Burns, 3 Americans Slain in Blast In Gaza Strip, The New York Times, 16 באוקטובר 2003
- ^ ליאור אקרמן, עזה: זירה עמוסת שחקנים, באתר "IsraelDefense", 23 בינואר 2019
- ^ "ועדות ההתנגדות העממית:" קוים לדמותו של ארגון הטרור, שביצע את מתקפת הטרור המשולבת מצפון לאילת, באתר המרכז למורשת המודיעין, 22 באוגוסט 2011
- ^ 1 2 "ועדות ההתנגדות העממית", באתר "IsraelDefense", 22 באוגוסט 2011
- ^ אלכס פישמן, "טעות באויב", ידיעות אחרונות, 21 באוקטובר 2011
- ^ Elior Levy, IDF attacks terror cell east of Deir al-Balah, ynetnews, 13 בנובמבר 2018
- ^ "עשו דבר שלא יעשה": עקב הטבח האכזרי, מעמדו של חמאס ביו"ש נפגע?, באתר מעריב אונליין, 13 באוקטובר 2023
- ^ חוסל בעזה ראש הזרוע הצבאית של ועדות ההתנגדות העממית, באתר ynet, 19 באוקטובר 2023
- ^ ממצאי ניתוח פוסטר של "ועדות ההתנגדות העממית": השפעה ברורה של ה"חזבאללה", ה-"חמא"ס" והאסלאם הרדיקאלי בכלל, באתר המרכז למורשת המודיעין
- ^ שילוב טרוריסט בכיר בממשל ה"חמא"ס": מינוי ג'מאל אבו סמהדאנה למפקח הכללי של משרד הפנים והמשטרה, באתר המרכז למורשת המודיעין, 23 באפריל 2006
- ^ ועדות ההתנגדות העממית - ג'מאל אבו סנהדאנה, באתר המרכז למורשת המודיעין, 9 ביוני 2006