מחנה העבודה קייליס
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
ליטא  |
| מחוז |
וילנה |
| נתונים | |
| קואורדינטות | 54°40′35″N 25°15′59″E / 54.67638889°N 25.26638889°E |
|
(למפת וילנה רגילה)  | |
  | |
מחנה עבודת הכפייה קייליס (kailis, בליטאית - פרווה) היה מחנה עבודה נאצי ליהודי וילנה במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא התבסס על מפעל פרווה ועור שהיה קיים לפני המלחמה והפיק בעיקר בגדי חורף עבור הצבא הגרמני. בשיאו, לאחר חיסול גטו וילנה בספטמבר 1943, התגוררו במחנה כ-1,500 יהודים. המחנה חוסל ועובדיו הוצאו להורג בפונאר ב-3 ביולי 1944, עשרה ימים בלבד לפני שהצבא האדום כבש את העיר.
הקמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בווילנה היו כמה סדנאות ומפעלים לפרווה ועור, רובם בבעלות יהודים. לאחר הכיבוש הסובייטי ביוני 1940 הולאמו מפעלים פרטיים. שלושת מפעלי הפרווה "פרוות", "נוטריה" ו"אורסוס" אוחדו והתמזגו למפעל פרווה אחד. מפעל אחד היה ממוקם מאחורי בית העירייה של וילנה.
כמעט מיד לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941 קיבל המפעל הוראות לייצר בגדי חורף עבור הוורמאכט. מנהלו נקט אמצעים להגנה על עובדיו, שהיו יהודים ברובם, מפני הזוועות שבוצעו בגטו וילנה ובטבח פונאר. לדוגמה, ב-9 בספטמבר עתר המנהל בהצלחה לממשל הגרמני וזה הסכים שיוקדשו ארבעה בתים בגטו לעובדי קייליס.
ב-5 באוקטובר 1941 הועבר המפעל למתקנים הגדולים של המפעל שפונה מעובדיו, אלקטריט, מפעל למקלטי רדיו. את המהלך ארגן אוסקר גליק,[1] יהודי אוסטרי שהצליח להשיג מסמכי פולקסדויטשה, ומאוחר יותר הפך למעשה למנהל המפעל. באותה תקופה היו במפעל 448 עובדים. יחד עם בני המשפחה (בסך הכל 800–1,000 איש) הם התגוררו בשני בניינים גדולים באתר המפעל. זה היה מקום בטוח יחסית; העובדים היו בין הראשונים לקבל היתרי עבודה (המכונה "השיין הצהוב" - Schein) שהגנו עליהם מפני אקציות - ריכוז יהודים לשם שליחתם לפונאר, שם נרצחו.
"התקופה השקטה"
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
ב-18 בינואר 1942 פגעה במפעל שרפה גדולה. הסיבה אינה ברורה. לדברי אברהם סוצקבר, זו הייתה פעולת חבלה של ארגון הפרטיזנים המאוחד, אך ייתכן שהייתה זו תאונה. במהלך החקירה גילו הגרמנים כי גליק הוא יהודי והוציאו להורג אותו ואת אשתו.
במאי 1942 ערכו הגרמנים מפקד בנציבות הרייך אוסטלנד. במפקד נמנו 1,016 אנשים מ-348 משפחות בקייליס. 1942 הייתה "התקופה השקטה" שהעניקה הזדמנות ליצור חיי תרבות במחנה. היהודים הקימו בית ספר[2] לילדים וספרייה קטנה, וקיימו תחרויות ספורט. למחנה הייתה משטרה ומרפאה יהודית משלה.
חיסול
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוגוסט – ספטמבר 1943 חוסל גטו וילנה ונותרו בעיר רק מחנות עבודת הכפייה קייליס[3] ומחנה HKP ושתי קבוצות קטנות אחרות. אוכלוסיית קייליס תפחה. יהודים רבים השתמשו במחנה כמפלט זמני לפני שמצאו מסתור טוב יותר או הצטרפו לפרטיזנים היהודים ביערות. לדברי יצחק ארד, כ-600 יהודים עברו במחנה. ב 15 באוקטובר ערך ברונו קיטל בדיקה יסודית במחנה והוציא להורג כ-30 יהודים שלא יכלו להסביר את נוכחותם במחנה. הבדיקות בוצעו עוד כמה פעמים. בנובמבר קיבל קייליס מפקד חדש, איש האס אס ריכטר. הוא הנהיג שליטה רבה יותר במחנה והרכיב רשימה של תושביו. הרשימה הכילה כ-1,350 שמות, אם כי כמאה נוספים חששו להירשם.
ב-27 במרץ 1944 רוכזו ילדי המחנה מתחת לגיל 16 במבצע בפיקודו של מרטין וייס. הם הובלו לתחנת הרכבת; גורלם אינו ידוע. הספר השחור פרסם עדות על כך שהילדים הובלו לקרקוב שם שימשו כתורמי דם ועור לחיילים גרמנים פצועים. ב-20 באפריל הועברו 80 פועלים מקייליס לפונאר כדי לחפור ולשרוף גופות במסגרת מבצע 1005.[4] ב-3 ביולי 1944 רוכזו עובדי קייליס שנותרו, הועברו לפונאר ונרצחו. בסך הכל נרצחו באותו יום בפונאר 2,000–2,500 יהודים ממחנות שונים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מידע על גליק בחוברת הוראה באתר יד ושם
- ^ מידע באתר יד ושם
- ^ מידע באתר יד ושם
- ^ על רצח יהודים בפונאר ושריפת הגופות על ידי יחידה 1005, באתר יד ושם