תרופות אנטי-פסיכוטיות – הבדלי גרסאות
הוספת מקורות |
הרחבה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{בעבודה}} |
|||
'''תרופות אנטי-פסיכוטיות''' הן קבוצה של |
'''תרופות אנטי-פסיכוטיות''' (מכונות גם '''נוירולפטיות''' ו'''מרדימות מז'וריות''') הן קבוצה של [[תרופה|תרופות]] המשמשות בעיקר, אך לא רק, לטיפול ב[[הפרעות נפשיות]] המלוות ב[[פסיכוזה]] כדוגמת [[סכיזופרניה]] ו[[הפרעה דו-קוטבית]]. בדומה לרוב הטיפולים התרופתיים במחלות הממושכות הידועות בכל ענפי הרפואה, התרופות אינן "מרפאות" את ההפרעה אלא מקלות בדרגות שונות על חלק מ[[תסמין|תסמיניה]] ומונעות התלקחויות חוזרות שלה וסיבוכים. ב[[פסיכיאטריה]] המודרנית, לתרופות האנטי-פסיכוטיות על שלל סוגיהן חשיבות עליונה בטיפול במצבים פסיכיאטריים רבים ושונים והן מהוות את אחד מכליו העיקריים והבסיסיים ביותר של ה[[פסיכיאטר]]. התרופות האנטי-פסיכוטיות מחולקות לשתי קבוצות עיקריות: [[תרופות אנטי-פסיכוטיות טיפוסיות]] ו[[תרופות אנטי-פסיכוטיות לא טיפוסיות]]. |
||
==היסטוריה== |
==היסטוריה== |
||
[[קובץ:Thorazine advert.jpg|ממוזער|פרסומת ל[[כלורפרומאזין]], התרופה האנטי-פסיכוטית הראשונה]] |
[[קובץ:Thorazine advert.jpg|ממוזער|פרסומת ל[[כלורפרומאזין]], התרופה האנטי-פסיכוטית הראשונה]] |
||
ב[[שנות ה-40 של המאה ה-20]] חברת התרופות ה[[צרפת|צרפתית]] "רון-פולן" החלה לערוך ניסויים בקבוצת [[תרכובת|תרכובות]] המכונות [[פנתוזאינים]], בניסיון לפתח תרופה יעילה לטיפול ב[[מלריה]] ובמספר מחלות נוספות. המחקר לא הניב תוצאות בתחום זה, אך בשנת [[1946]] גילו החוקרים שלאחד מהחומרים שנבדקו, [[פרומתאזין]], יש תכונות [[תרופות אנטי-היסטמיניות|אנטי-היסטמיניות]] מסוימות ועל כן ניתן לשלבו בהליכים [[כירורגיה|כירורגיים]] שונים. לאחר כשלוש שנים, בשנת [[1949]], מנתח צרפתי צעיר בשם [[הנרי לאבורי]] נתן פרומתאזין למספר מטופלים בבית החולים בו עבד וגילה כי מלבד לתכונותיו האנטי-היסטמיניות של החומר הוא גרם גם לרוגע ולנמנום בלתי-צפויים במטופלים. לאבורי תיאר את ההשפעה של החומר על המטופלים במילים "שקט [[אופוריה|אופורי]]".{{הערה|שם=וויטאקר חמישים וארבע|רוברט וויטאקר, '''אנטומיה של מגפה''', רמת גן: הוצאת פוקוס, 2017, עמ' 54.}} |
|||
בשנת [[1952]] שווקה לראשונה התרופה [[כלורפרומאזין]], התרופה שנחשבת לאנטי-פסיכוטית הראשונה. התרופה, שפותחה במקור כ[[חומר הרדמה]] לשימוש בניתוחים, נוסתה לראשונה על חולים פסיכיאטריים במחלקות אשפוז שונות בעקבות השפעתה המרדימה החזקה. התרופה היוותה באותה התקופה תחליף חדשני ל[[לובוטומיה]], ואף כונתה מספר פעמים בשם "לובוטומיה פרמקולוגית"{{הערה|שם=כלורפרומאזין|Pieters T, Majerus B (December 2011). "The introduction of chlorpromazine in Belgium and the Netherlands (1951-1968); tango between old and new treatment features". Studies in History and Philosophy of Biological and Biomedical Sciences. 42 (4): 443–52.}} - הניסויים שנערכו בכלורפרומאזין הראו שהשפעתו על המטופלים נשלטת יותר וספציפית יותר לתסמינים הפסיכוטיים מזו של הלובוטומיה, תוך שמירה על האפקט המרדים החזק המבוקש. באותה התקופה המנגנונים הנוירוכימיים שמעורבים בפעולתה של התרופה לא היו ברורים לחלוטין, אך מאז נערכו מחקרים וניסויים רבים בתחומי ה[[ביוכימיה]] וה[[פרמקולוגיה]] שהובילו להבנה מלאה יותר של פעולת התרופה. |
|||
לאחר שגילה במקרה את השפעותיו המרדימות של הפרומתאזין, הסיק לאבורי שניתן להשתמש בפרומתאזין כתרופת [[הרדמה]]. באותה התקופה נהוג היה להשתמש ב[[מורפיום]] וב[[ברביטורט|ברביטורטים]] לטשטוש מטופלים ולשיכוך כאבים, אך הן גרמו במקרים רבים לדיכוי חריף של אזורים חיוניים ב[[מערכת העצבים המרכזית]] ועל כן נחשבו למסוכנות לשימוש. לעומתן, ההשפעה של הפרומתאזין על מערכת העצבים המרכזית הייתה מתונה יותר תוך שמירה על שיכוך הכאב ועל האפקט המרגיע והמטשטש הרצוי. מיד לאחר הגילוי המרעיש החל ביצוע ניסויים ב[[חולדה|חולדות]], בהם היה על החולדות לטפס על חבל על מנת להימנע משוק חשמלי - תחת השפעתן של תרכובות שונות ממשפחת הפנתוזאינים. מטרת הניסויים הייתה בדיקת השפעתן של התרכובות על תפקודיהן הגופניים והקוגניטיביים של החולדות. אחת מהתרכובות שנבדקו, תרכובת שכונתה אז RP-4560, הניבה תוצאות חריגות במיוחד - מלבד לדיכוי קיצוני של יכולותיהן הגופניות, החולדות שקיבלו את התרכובת איבדו עניין בהימנעות מהשוק החשמלי והפגינו [[אפאתיה]] מוחלטת. התרכובת החדשה, שעתידה להפוך לתרופה, קיבלה את השם [[כלורפרומאזין]].{{הערה|שם=וויטאקר חמישים וארבע}} |
|||
גילויו של הכלורפרומאזין והמיפוי של השפעותיו המרגיעות הובילו לירידה משמעותית בשימוש בקשירה, בבידוד ובהרדמה של מטופלים פסיכיאטריים פסיכוטיים ואלימים. התרופה פתחה אפיק מחקר חדש שהוביל בתורו לפיתוחן של אינספור תרופות אנטי-פסיכוטיות חדשות ושל תרופות נוספות מתחום הפסיכיאטריה כדוגמת ה[[תרופות נוגדות דיכאון|תרופות נוגדות הדיכאון]]. גם חסרונן העיקרי של התרופות האנטי-פסיכוטיות, תופעות הלוואי הרבות שכרוכות בהן, הוטב עם פיתוחן של תרופות אנטי-פסיכוטיות טיפוסיות חדשות ולאחר מכן גם של התרופות האנטי-פסיכוטיות הלא-טיפוסיות כדוגמת [[קלוזאפין]], התרופה הלא-טיפוסית הראשונה, ו[[קווטיאפין]]. |
|||
ב[[יוני]] [[1951]] נוסה הכלורפרומאזין לראשונה על בני אדם, כאשר לאבורי נתן למספר מנותחים תערובת תרופות שהכילה בין השאר את התרכובת. בהתאם לציפיותיו מהניסוי, תערובת התרופות הכניסה את המטופלים למעין "[[שנת חורף]] מלאכותית".{{הערה|שם=וויטאקר חמישים וארבע}} מנתחים אחרים שניסו את התרופה על מטופליהם דיווחו אף הם על תוצאות דומות. ב[[דצמבר]] של אותה השנה הציג לאבורי את הכלורפרומאזין בכנס [[רופא מרדים|מרדימים]] בינלאומי ב[[בריסל]] והעלה את האפשרות של שימוש בו כתרופה פסיכיאטרית, מאחר והוא גורם ל"לובוטומיה תרופתית" - השפעתו של החומר על המטופלים נשלטת יותר וספציפית יותר מזו של ה[[לובוטומיה]], תוך שמירה על האפקט המרדים החזק המבוקש.{{הערה|שם=וויטאקר חמישים וארבע}}{{הערה|שם=מאמר כלור|Pieters T, Majerus B (December 2011). "The introduction of chlorpromazine in Belgium and the Netherlands (1951-1968); tango between old and new treatment features". Studies in History and Philosophy of Biological and Biomedical Sciences. 42 (4): 443–52.}} |
|||
ב[[אביב]] של שנת [[1952]] הושגה פריצת-דרך היסטורית בעולם הרפואה ככלל ובעולם הפסיכיאטריה בפרט כאשר החלו ז'אן דלה ועמיתו פייר דניקר, שני פסיכיאטרים צרפתיים בעלי-שם, לתת כלורפרומאזין לחולים [[פסיכוזה|פסיכוטיים]] בבית החולים הפסיכיאטרי בו עבדו. תוך זמן קצר החלו מוסדות פסיכיאטריים רבים אחרים ברחבי [[אירופה]] ו[[ארצות הברית]] להשתמש אף הם בתרופה, שהפכה בן-לילה מחומר הרדמה ניסיוני ל"כוכב העולה" של עולם הפסיכיאטריה.{{הערה|רוברט וויטאקר, '''אנטומיה של מגפה''', עמ' 55}} השפעתו של הכלורפרומאזין על המטופלים הייתה מיידית וחסרת תקדים: המחלקות הפסיכיאטריות הסוערות והאלימות הפכו שקטות; מטופלים פסיכוטיים ו[[אגיטציה|אגיטטיביים]] נצפו "מתיישבים במיטתם ומדברים בהיגיון, אולי בפעם הראשונה מזה חודשים"; ה[[תקשורת]] האמריקאית הכתירה את התרופה בתואר "תרופת פלא", ונכתב בה שבזכותה "חולים שבעבר לא ניתן היה לטפל בהם הפכו תוך שבועות או חודשים ספורים לבני אדם הגיוניים ושפויים".{{הערה|רוברט וויטאקר, '''אנטומיה של מגפה''', עמ' 61-60}} רק בשנת [[1963]], יותר מעשור לאחר מכן, נתבע לראשונה המושג "תרופות אנטי-פסיכוטיות".{{הערה|רוברט וויטאקר, '''אנטומיה של מגפה''', עמ' 62}} |
|||
גילויו של הכלורפרומאזין סימן למעשה את תחילתה של המהפכה התרופתית הפסיכיאטרית. תוך זמן קצר פותחו אינספור תרופות אנטי-פסיכוטיות חדשות ונפתחו אפיקי מחקר חדשים לחלוטין שהובילו בתורם לפיתוחן של ה[[תרופות נוגדות דיכאון|תרופות נוגדות הדיכאון]] וה[[תרופות נוגדות חרדה|תרופות נוגדות החרדה]] הראשונות. בשנת [[1972]] עבר עולם הפסיכיאטריה טלטלה נוספת כאשר החלה להימכר התרופה האנטי-פסיכוטית הלא-טיפוסית הראשונה, [[קלוזאפין]], שמלבד להיותה יעילה יותר מהתרופות הטיפוסיות בטיפול ב[[סכיזופרניה]] גם אופיינה בתופעות לוואי חמורות הרבה פחות שמופיעות בפחות מטופלים.{{הערה|שם=קלוזאפין|[https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1150265/ Modern antipsychotic drugs: a critical overview], מאמר באתר NCBI}} שיווקו של הקלוזאפין סימן את תחילת "הדור החדש" של התרופות האנטי-פסיכוטיות, כינוי שדבק בתרופות הלא-טיפוסיות ונמצא בשימוש גם בימינו. התרופות הלא-טיפוסיות החדשות תפסו בהדרגה את מקומן של התרופות הטיפוסיות הישנות וכיום הן תרופות ברירת-המחדל לטיפול בפסיכוזה ברובם המוחלט של המקרים.{{הערה|שם=קלוזאפין}} |
|||
==שימושים רפואיים== |
==שימושים רפואיים== |
||
גרסה מ־17:45, 8 בפברואר 2019
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
תרופות אנטי-פסיכוטיות (מכונות גם נוירולפטיות ומרדימות מז'וריות) הן קבוצה של תרופות המשמשות בעיקר, אך לא רק, לטיפול בהפרעות נפשיות המלוות בפסיכוזה כדוגמת סכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית. בדומה לרוב הטיפולים התרופתיים במחלות הממושכות הידועות בכל ענפי הרפואה, התרופות אינן "מרפאות" את ההפרעה אלא מקלות בדרגות שונות על חלק מתסמיניה ומונעות התלקחויות חוזרות שלה וסיבוכים. בפסיכיאטריה המודרנית, לתרופות האנטי-פסיכוטיות על שלל סוגיהן חשיבות עליונה בטיפול במצבים פסיכיאטריים רבים ושונים והן מהוות את אחד מכליו העיקריים והבסיסיים ביותר של הפסיכיאטר. התרופות האנטי-פסיכוטיות מחולקות לשתי קבוצות עיקריות: תרופות אנטי-פסיכוטיות טיפוסיות ותרופות אנטי-פסיכוטיות לא טיפוסיות.
היסטוריה
בשנות ה-40 של המאה ה-20 חברת התרופות הצרפתית "רון-פולן" החלה לערוך ניסויים בקבוצת תרכובות המכונות פנתוזאינים, בניסיון לפתח תרופה יעילה לטיפול במלריה ובמספר מחלות נוספות. המחקר לא הניב תוצאות בתחום זה, אך בשנת 1946 גילו החוקרים שלאחד מהחומרים שנבדקו, פרומתאזין, יש תכונות אנטי-היסטמיניות מסוימות ועל כן ניתן לשלבו בהליכים כירורגיים שונים. לאחר כשלוש שנים, בשנת 1949, מנתח צרפתי צעיר בשם הנרי לאבורי נתן פרומתאזין למספר מטופלים בבית החולים בו עבד וגילה כי מלבד לתכונותיו האנטי-היסטמיניות של החומר הוא גרם גם לרוגע ולנמנום בלתי-צפויים במטופלים. לאבורי תיאר את ההשפעה של החומר על המטופלים במילים "שקט אופורי".[1]
לאחר שגילה במקרה את השפעותיו המרדימות של הפרומתאזין, הסיק לאבורי שניתן להשתמש בפרומתאזין כתרופת הרדמה. באותה התקופה נהוג היה להשתמש במורפיום ובברביטורטים לטשטוש מטופלים ולשיכוך כאבים, אך הן גרמו במקרים רבים לדיכוי חריף של אזורים חיוניים במערכת העצבים המרכזית ועל כן נחשבו למסוכנות לשימוש. לעומתן, ההשפעה של הפרומתאזין על מערכת העצבים המרכזית הייתה מתונה יותר תוך שמירה על שיכוך הכאב ועל האפקט המרגיע והמטשטש הרצוי. מיד לאחר הגילוי המרעיש החל ביצוע ניסויים בחולדות, בהם היה על החולדות לטפס על חבל על מנת להימנע משוק חשמלי - תחת השפעתן של תרכובות שונות ממשפחת הפנתוזאינים. מטרת הניסויים הייתה בדיקת השפעתן של התרכובות על תפקודיהן הגופניים והקוגניטיביים של החולדות. אחת מהתרכובות שנבדקו, תרכובת שכונתה אז RP-4560, הניבה תוצאות חריגות במיוחד - מלבד לדיכוי קיצוני של יכולותיהן הגופניות, החולדות שקיבלו את התרכובת איבדו עניין בהימנעות מהשוק החשמלי והפגינו אפאתיה מוחלטת. התרכובת החדשה, שעתידה להפוך לתרופה, קיבלה את השם כלורפרומאזין.[1]
ביוני 1951 נוסה הכלורפרומאזין לראשונה על בני אדם, כאשר לאבורי נתן למספר מנותחים תערובת תרופות שהכילה בין השאר את התרכובת. בהתאם לציפיותיו מהניסוי, תערובת התרופות הכניסה את המטופלים למעין "שנת חורף מלאכותית".[1] מנתחים אחרים שניסו את התרופה על מטופליהם דיווחו אף הם על תוצאות דומות. בדצמבר של אותה השנה הציג לאבורי את הכלורפרומאזין בכנס מרדימים בינלאומי בבריסל והעלה את האפשרות של שימוש בו כתרופה פסיכיאטרית, מאחר והוא גורם ל"לובוטומיה תרופתית" - השפעתו של החומר על המטופלים נשלטת יותר וספציפית יותר מזו של הלובוטומיה, תוך שמירה על האפקט המרדים החזק המבוקש.[1][2]
באביב של שנת 1952 הושגה פריצת-דרך היסטורית בעולם הרפואה ככלל ובעולם הפסיכיאטריה בפרט כאשר החלו ז'אן דלה ועמיתו פייר דניקר, שני פסיכיאטרים צרפתיים בעלי-שם, לתת כלורפרומאזין לחולים פסיכוטיים בבית החולים הפסיכיאטרי בו עבדו. תוך זמן קצר החלו מוסדות פסיכיאטריים רבים אחרים ברחבי אירופה וארצות הברית להשתמש אף הם בתרופה, שהפכה בן-לילה מחומר הרדמה ניסיוני ל"כוכב העולה" של עולם הפסיכיאטריה.[3] השפעתו של הכלורפרומאזין על המטופלים הייתה מיידית וחסרת תקדים: המחלקות הפסיכיאטריות הסוערות והאלימות הפכו שקטות; מטופלים פסיכוטיים ואגיטטיביים נצפו "מתיישבים במיטתם ומדברים בהיגיון, אולי בפעם הראשונה מזה חודשים"; התקשורת האמריקאית הכתירה את התרופה בתואר "תרופת פלא", ונכתב בה שבזכותה "חולים שבעבר לא ניתן היה לטפל בהם הפכו תוך שבועות או חודשים ספורים לבני אדם הגיוניים ושפויים".[4] רק בשנת 1963, יותר מעשור לאחר מכן, נתבע לראשונה המושג "תרופות אנטי-פסיכוטיות".[5]
גילויו של הכלורפרומאזין סימן למעשה את תחילתה של המהפכה התרופתית הפסיכיאטרית. תוך זמן קצר פותחו אינספור תרופות אנטי-פסיכוטיות חדשות ונפתחו אפיקי מחקר חדשים לחלוטין שהובילו בתורם לפיתוחן של התרופות נוגדות הדיכאון והתרופות נוגדות החרדה הראשונות. בשנת 1972 עבר עולם הפסיכיאטריה טלטלה נוספת כאשר החלה להימכר התרופה האנטי-פסיכוטית הלא-טיפוסית הראשונה, קלוזאפין, שמלבד להיותה יעילה יותר מהתרופות הטיפוסיות בטיפול בסכיזופרניה גם אופיינה בתופעות לוואי חמורות הרבה פחות שמופיעות בפחות מטופלים.[6] שיווקו של הקלוזאפין סימן את תחילת "הדור החדש" של התרופות האנטי-פסיכוטיות, כינוי שדבק בתרופות הלא-טיפוסיות ונמצא בשימוש גם בימינו. התרופות הלא-טיפוסיות החדשות תפסו בהדרגה את מקומן של התרופות הטיפוסיות הישנות וכיום הן תרופות ברירת-המחדל לטיפול בפסיכוזה ברובם המוחלט של המקרים.[6]
שימושים רפואיים
סכיזופרניה
השימוש בתרופות אנטי-פסיכוטיות הוא אחד מהאלמנטים החשובים ביותר בטיפול בסכיזופרניה. השפעתן העיקרית של התרופות האנטי-פסיכוטיות היא הקלה בתסמינים ה"חיוביים" של המחלה, כדוגמת הזיות ומחשבות שווא. ברבים מן המטופלים נצפית במידה מסוימת גם הקלה בתסמינים ה"שליליים" של הסכיזופרניה (למשל אפאתיה, חוסר עניין חברתי ואנהדוניה) בעקבות מתן תרופות אנטי-פסיכוטיות. ככלל, הטיפול בסכיזופרניה באמצעות תרופות אנטי-פסיכוטיות נחשב בעולם הפסיכיאטריה ליעיל ולמוצלח.[7]
הפרעות אחרות
- מאניה: תרופות אנטי-פסיכוטיות משמשות כטיפול במקרים של מאניה חריפה. מאחר שברוב המקרים השפעתן של התרופות המייצבות (כגון ליתיום או חומצה ולפרואית) מושגת באופן הדרגתי ואיטי מקובל לשלב תרופות אנטי-פסיכוטיות יחד איתן בטיפול במאניה.
- דיכאון פסיכוטי: במצבים של דיכאון המלווה בתסמינים פסיכוטיים נהוג לטפל באמצעות שילוב של תרופות אנטי-פסיכוטיות ותרופות נוגדות דיכאון, או לחלופין בטיפול בנזעי חשמל.
- הפרעה דלוזיונלית: מטופלים הסובלים מהפרעה זו בדרך כלל מגיבים היטב לטיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות.
- אגיטציה חריפה והתנהגות אלימה: במקרים מסוימים נהוג לטפל במצבים אלו באמצעות תרופות אנטי-פסיכוטיות.
- תסמונת טורט: תרופות אנטי-פסיכוטיות משמשות לעיתים בטיפול בתסמונת טורט, בעיקר הלופרידול ופימוזיד.
- הפרעת אישיות גבולית: מטופלים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית אשר חווים סימפטומים פסיכוטיים זמניים מטופלים לעיתים בתרופות אנטי-פסיכוטיות.
- דמנציה ודליריום: כשני שלישים מהחולים המבוגרים הסובלים מדמנציה או דליריום מגיבים היטב לטיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות טיפוסיות.
תופעות לוואי
חסרונן העיקרי של התרופות האנטי-פסיכוטיות הוא תופעות הלוואי הרבות שלהן. תופעות הלוואי הנפוצות ביותר הן הפרעות תנועה (נוירולוגיות) כגון פרקינסוניזם, דיסטוניה, אקתיזיה ודיסקינזיה מאוחרת. ככלל, התרופות הטיפוסיות שהן בעלות פוטנטיות גבוהה יותר או ניתנות במינון גבוה יותר גורמות לתופעות לוואי נוירולוגיות חמורות יותר.
תופעות הלוואי השכיחות ביותר של התרופות האנטי-פסיכוטיות כוללות בין השאר:
- פרקינסוניזם: פרקינסוניזם היא תופעת לוואי נפוצה מאוד של שימוש בתרופות אנטי-פסיכוטיות. התופעה מתבטאת בנוקשות שרירים, רעד, תסמונת הארנב ועוד. פרקינסוניזם מופיע אצל כ- 15% מן המטופלים בתרופות האנטי-פסיכוטיות הטיפוסיות, בדרך כלל תוך כ-5 עד כ-90 ימים ממועד תחילת השימוש בתרופה. מטופלים מבוגרים ונשים הם בעלי סיכון גבוה יותר לפיתוח פרקינסוניזם. ניתן לטפל בתופעת לוואי זו באמצעות מתן תרופות אנטי-כולינרגיות כדוגמת ביפרידן.
- דיסטוניה: דיסטוניה, תופעה המתבטאת בהתכווצויות קצרות או ארוכות של שרירים המביאות לתנועות בלתי-רצוניות כגון דחיקת הלשון החוצה, טריזמוס, טורטיקוליס ותנוחות דיסטוניות, היא תופעת לוואי נפוצה נוספת של התרופות האנטי-פסיכוטיות. של הגפיים. הדיסטוניה עלולה להיות כואבת ומפחידה, והיא גורמת פעמים רבות לחוסר רצון להמשיך ליטול את התרופה. דיסטוניה מתרחשת יותר אצל גברים צעירים בגילאי 30, בדרך כלל במינון גבוה של תרופות. הטיפול בדיסטוניה הוא טיפול בתרופות אנטיכולינרגיות כדוגמת ביפרידן או מתן של בנזודיאזפינים כגון דיאזפאם.
- אקתיזיה: אקתיזיה מאופיינת בתחושה סובייקטיבית של אי-שקט, בסימנים של חוסר-רוגע, או בשניהם. דוגמאות נפוצות לאקתיזיה הן תחושת חרדה, חוסר יכולת להירגע, מעבר מהיר ותדיר מעמידה לישיבה, הליכה חסרת מטרה הלוך חזור וכדומה. אקתיזיה מקושרת למגוון רחב של תרופות פסיכיאטריות, וכאשר היא מאובחנת נהוג להוריד את מינון התרופה. הסיכון לפיתוח אקתיזיה גבוה יותר בנשים בגילאי העמידה. הטיפול באקתיזיה כולל שלושה שלבים - הפחתת מינון התרופה, מתן תרופות אשר נוגדות את האקתיזיה, ולעיתים החלפת התרופה אשר הביאה לאקתיזיה מלכתחילה.
- דיסקינזיה מאוחרת: דיסקנזיה מאוחרת (טרדיב דיסקנזיה) היא תופעת לוואי מאוחרת של שימוש בתרופות אנטי פסיכוטיות. התופעה מופיעה בדרך כלל לאחר מספר חודשים ממועד התחלת הטיפול. ההפרעה כוללת תנועות משונות ולא-רצוניות של שרירי הראש, הגפיים והגוף כולו. חומרת התנועות נעה מתנועות מינימליות ועד לתנועות חמורות. התנועות השכיחות ביותר קשורות לפה וכוללות הזזת הלשון במהירות והוצאתה החוצה, סיבוב הלשון, תנועות לעיסה, תנועות שפתיים שונות וכן העוויות פנים. תנועות ידיים ואצבעות לא-רצוניות שכיחות אף הן. במקרים חמורים יותר, ייתכן קושי בבליעה ובנשימה. נשים מושפעות יותר מהתופעה מאשר גברים, וילדים או אנשים מבוגרים מושפעים יותר מאוכלוסייה בגילאי אמצע. נזק מוחי קודם והפרעות מצב רוח מגדילים אף הם את הסיכוי לפיתוח תופעת לוואי זו. רק כמחצית ממקרי הדיסקנזיה המאוחרת נפתרים בסופו של דבר, ולכן תופעת לוואי זו נחשבת לחמורה יחסית. הטיפול בתופעה כולל הפחתה של מינון התרופה, מתן תרופות אנטי-כולינרגיות ולעיתים אף החלפת התרופה או הפסקת הטיפול התרופתי.
- תת לחץ דם אורתוסטטי: מצב זה, המאופיין בירידה חדה בלחץ הדם במעבר מישיבה או שכיבה לעמידה, הוא תופעת לוואי נפוצה של נטילת תרופות אנטי-פסיכוטיות. עם הזמן מתפתחת סבילות לתופעה זו. המטופלים מונחים לעבור באטיות ממצב של שכיבה לעמידה, לשתות מספיק נוזלים ביום ולהמעיט בצריכת קפה ואלכוהול. מתן של אדרנלין לטיפול בתת-לחץ דם במקרים כאלו אינו מומלץ מאחר שבאופן פרדוקסלי הוא עלול להביא להחמרה של תת-לחץ הדם.
- תופעות לוואי אנטיכולינרגיות שונות: תופעות לוואי אנטיכולינרגיות כדוגמת יובש בפה, טשטוש ראייה, אצירת שתן, עצירות, הזעה מוגברת ואישונים מורחבים שכיחות מאוד בחולים הנוטלים תרופות אנטי-פסיכוטיות, בעיקר בתרופות מהסוג הטיפוסי.
- עלייה במשקל: תופעת לוואי שכיחה מאוד של חלק מהתרופות האנטי-פסיכוטיות הלא-טיפוסיות, למשל אולנזאפין, היא שינויים מטבוליים ועלייה מהירה במשקל.
- ישנוניות: אחת מתופעות הלוואי הנפוצות והמרכזיות ביותר המיוחסות לנטילת תרופות אנטי-פסיכוטיות היא עייפות מוגברת ותחושת נמנום. עם הזמן מתפתחת סבילות מסוימת לתופעה זו.
- תופעות לוואי מיניות: פגיעה בתפקוד המיני, אנארוגזמיה, בעיות זיקפה ואובדן היצר המיני הן תופעות לוואי שכיחות של שימוש בתרופות אנטי-פסיכוטיות.
- הורדת סף פרכוס.
תופעות הלוואי הנפוצות פחות של התרופות האנטי-פסיכוטיות כוללות בין השאר:
- תסמונת נוירולפטית ממארת: זהו מצב נדיר מאוד ומסכן חיים אשר עלול להתרחש בעקבות טיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות, בעיקר מן הדור הישן. התסמונת כוללת נוקשות שרירים קיצונית, דיסטוניה, אקינזיה, אגיטציה ועוד מספר תופעות נוירולוגיות. התסמינים האוטונומיים כוללים חום גבוה, הזעה, עלייה בדופק ועלייה בלחץ הדם. נוסף על אלו ישנה עלייה בספירת תאי הדם הלבנים וברמות אנזימי הכבד, ובמקרים נדירים יותר תופיע אי-ספיקת כליות עם הופעה של מיוגלובין בשתן. גברים מושפעים יותר מנשים, ומטופלים צעירים יותר מאשר מטופלים מבוגרים. במרבית המקרים הטיפול כולל מתן דנטרולן או ברומוקריפטין.
- הפרעות המטולוגיות: שימוש ממושך בתרופות אנטי-פסיכוטיות עלול להוביל ללויקופניה בדרגות חומרה שונות ולעיתים רחוקות אף לאגרנולוציטוזיס. במידה ומופיעות תופעות המטולוגיות חמורות נהוג להפסיק את הטיפול בתרופה במהירות האפשרית.
- תופעות לוואי עוריות: דרמטיטיס, פריחה ועוד. בדרך כלל הפריחה מתחילה בשבועות הראשונים לשימוש ולאחר מכן נעלמת מעצמה. לעיתים מתפתחת פוטוסנסטיביות.
- תופעות לוואי קרדיאליות: ירידה בעוצמת ההתכווצות של שריר הלב ותופעות קרדיאליות אחרות עלולות להופיע במקרים נדירים יחסית בעקבות שימוש בתרופות אנטי-פסיכוטיות.
- תופעות לוואי שונות הקשורות בראייה ובמקרים נדירים מאוד אף עיוורון בלתי-הפיך.
- צהבת (במקרים נדירים מאוד).
לקריאה נוספת
- ד"ר הלן שיינפלד, ד"ר אמי שופמן, "תרופות נוגדות פסיכוזה", אוצר מושגים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים לכל הרוצה לדעת (כרך 2 עמ' 557-556), הוצאת "אח" בע"מ, קרית ביאליק
- רוברט וויטאקר, אנטומיה של מגפה, רמת גן: הוצאת פוקוס, 2017
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 4 רוברט וויטאקר, אנטומיה של מגפה, רמת גן: הוצאת פוקוס, 2017, עמ' 54.
- ^ Pieters T, Majerus B (December 2011). "The introduction of chlorpromazine in Belgium and the Netherlands (1951-1968); tango between old and new treatment features". Studies in History and Philosophy of Biological and Biomedical Sciences. 42 (4): 443–52.
- ^ רוברט וויטאקר, אנטומיה של מגפה, עמ' 55
- ^ רוברט וויטאקר, אנטומיה של מגפה, עמ' 61-60
- ^ רוברט וויטאקר, אנטומיה של מגפה, עמ' 62
- ^ 1 2 Modern antipsychotic drugs: a critical overview, מאמר באתר NCBI
- ^ פסיכוזה וסכיזופרניה במבוגרים באתר NICE