יהדות לוב – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
שורה 54: שורה 54:


=== ההגירה מלוב ===
=== ההגירה מלוב ===
ב-1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, ובסמוך ליום השנה ל[[הצהרת בלפור]], נערכו [[פרעות טריפולי 1945|פרעות ביהודי לוב]] ו-142 מהם נהרגו, רבים אחרים נפצעו ורכוש קהילתי רב נפגע לרבות [[בית כנסת|בתי כנסת]]. ביוני [[1948]], בסמיכות לפלישת צבאות ערב לישראל, התרחשו שוב ארועי דמים בהם נטבחו 14 יהודים, ונהרסו 280 בתים. היהודים נערכו לפעולות של הגנה עצמית. (פרעות, באותן הנסיבות, נערכו גם ב[[יהדות מצרים#הסתה פרעות וגירוש|יהודי מצרים]], [[פרעות עדן (1947)|יהודי עדן]], [[יהדות מרוקו#פרעות אוג'דה וגי'ראדה|ויהודי מרוקו]]). בינתיים, בין השנים [[1948]] ו-[[1953]] הועלתה הקהילה היהודית כמעט כולה ל[[מדינת ישראל]], למעט חלק שפנה לכיוון [[איטליה]]. לאחר [[העלייה ההמונית]] נשארו בלוב כ-4,000 יהודים. עד שנת [[1967]] עלו רוב היהודים מלוב למדינת ישראל. בזמן [[מלחמת ששת הימים]], כאות הזדהות עם שכניהם ה[[מצרים]], תקפו ה[[מוסלמים]] את היהודים שנותרו בלוב. לאחר המלחמה הורשו רוב היהודים לעזוב את המדינה. בשנת [[1958]] הוחלט בחוק כי יש לפרק את הקהילה היהודית.
ב-1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, ובסמוך ליום השנה ל[[הצהרת בלפור]], נערכו [[פרעות טריפולי 1945|פרעות ביהודי לוב]] ו-142 מהם נהרגו, רבים אחרים נפצעו ורכוש קהילתי רב נפגע לרבות [[בית כנסת|בתי כנסת]]. ביוני [[1948]], בסמיכות לפלישת צבאות ערב לישראל, התרחשו שוב ארועי דמים בהם נטבחו 14 יהודים, ונהרסו 280 בתים. היהודים נערכו לפעולות של הגנה עצמית. בין השנים [[1948]] ו-[[1953]] הועלתה הקהילה היהודית כמעט כולה ל[[מדינת ישראל]], למעט חלק שפנה לכיוון [[איטליה]]. לאחר [[העלייה ההמונית]] נשארו בלוב כ-4,000 יהודים. עד שנת [[1967]] עלו רוב היהודים מלוב למדינת ישראל. בזמן [[מלחמת ששת הימים]], כאות הזדהות עם שכניהם ה[[מצרים]], תקפו ה[[מוסלמים]] את היהודים שנותרו בלוב. לאחר המלחמה הורשו רוב היהודים לעזוב את המדינה. בשנת [[1958]] הוחלט בחוק כי יש לפרק את הקהילה היהודית.


== ראו גם ==
== ראו גם ==

גרסה מ־09:13, 7 בנובמבר 2010

הקהילה היהודית של לוב מנתה ערב הקמת מדינת ישראל כ-38,000 איש ומרכזה היה בעיר הבירה טריפולי. ריכוז נוסף של יהודי לוב התקיים בפנים המדינה, קרוב למדבר סהרה. יהודים אלה התבדלו מסביבתם והתגוררו בשכונות נפרדות, חלקם במערות חצובות בקרקע.

במהלך ההיסטוריה, עמים רבים עברו את ארצות צפון אפריקה במסעות כיבוש. היהודים שהתגוררו בערי החוף טריפולי, בנגאזי וקירני, לעתים הושמדו או הוגלו. חלק מהיהודים נדחקו מפנים המדינה לאזורים מדבריים על מנת לשמור על יהדותם. בהמשך נראה כי לעובדת היותם אוכלוסייה נפרדת היו גם סימוכין במימצאים גנטיים. יצחק בן צבי, נשיא המדינה כתב על יהדות לוב: "יישוב קדמון מושרש, שהחזיק מעמד בתנאים קשים ושמר על צביונו ואופיו בתוך המסגרת הכללית של האומה".

בשנות השלטון הבריטי, משנת 1943 עד 1952 ולאחר מכן בשנות העצמאות של לוב, סבלו היהודים מהעם הלובי, שערך בהם פרעות, פצע והרג ופגע ברכושם. היהודים התארגנו והפעילו הגנה עצמית. לאחר הקמת המדינה עלתה רוב קהילת לוב לישראל, אך חלק נכבד ממנה היגר לאיטליה. ברומא מהווים יוצאי לוב מרכיב חשוב בקהילה היהודית, ויש להם בית כנסת משלהם. בשנת 1969, לאחר עלייתו של הקולונל מועמר קדאפי לשלטון, עזבו אחרוני יהודי לוב את המדינה. בשנים האחרונות נעשה נסיון מצד ראשי לוב להתפייס עם היהודים.

תולדות הקהילה

הקהילה היא מן העתיקות בעדות ישראל. בכך תומכים מקורות היסטוריים, ארכאולוגיים וספרותיים (פירוט בהמשך). מכוני מחקר של יהדות לוב העוסקים בשימור המסורת של העדה הם מרכז מורשת יהודי לוב ומרכז אור שלום.

בעת העתיקה

קובץ:Cyrenaica jews.jpg
השריד הארכאולוגי העתיק ביותר המעיד על קיום קהילה יהודית בלוב - 55 ימי נירון קיסר - לוח עם רשימת התורמים לבית הכנסת בבנגאזי

עדויות היסטוריות להתיישבות היהודית בלוב קיימות החל מהמאה ה-3 לפנה"ס. תלמי הראשון ששלט במצרים שלח לאזור לוחמים יהודים שיגנו על הגבול של ממלכתו. יוספוס פלביוס בן המאה הראשונה לספירה בחיבורו "נגד אפיון" מצטט מקורות לפיהם המלך תלמי העביר ללוב יהודים לשמירה על קירנה[1]. הגירה נוספת לאזור התקיימה כמה דורות לאחר מכן, בעת שלטונו של אנטיוכוס אפיפנס בארץ ישראל.

לאחר חורבן הבית השני, בשנים 115-117, פרץ בקירנאיקה מרד של היהודים ברומאים הידוע כמרד התפוצות. אש המרד הגיעה עד למצרים. היסטוריון מצרי מעיד על בריחה של היהודים אל ביצות הנילוס. הממשל הרומי הצליח לדכא את המרידות וחלק ניכר מאוכלוסיית היהודים באזור נהרג או ברח לאזור המדבר בדרום המדינה. ממצאים ארכאולוגיים יהודיים ניכרים נמצאו בהרי נפוסה, בדרום לוב, מהמאה ה-12 והמאה ה-13.

ההשפעה הספרדית

במאה ה-16 נכבשה לוב לסרוגין על ידי ספרד[דרוש מקור], טורקיה ואחרות. לפי אחד מסיפורי העם, בשנת 1510 הוליך מלך ספרד את יהודי לוב לשבי לנאפולי שבאיטליה "ותִשאר העיר שוממה"[2]. לפי תיאור אחר, שמונה מאות משפחות מטריפולי התפזרו והרחיקו נדודים. הספרדים הקימו בטריפולי אינקוויזיציה שגרמה להתפרקות הקהילה היהודית בעיר.

באותה תקופה מצא רבי שמעון לביא, שהיה בדרכו מספרד לארץ ישראל, יישוב יהודי בטריפולי, החסר במנהגים יהודיים. הוא החליט להישאר בקהילה והחל בלימוד התורה ומצוות ההלכה ליהודים, ויהודי לוב מייחסים לו את תקומתם הדתית. בספרם נכתבה ההערכה: "ילידי-ההר היו נבערים מדעת תורה" ורק מפעלו של לביא "החזירם ליהדות המסורה"[3].

השפעתה של יהדות ספרד על יהודי לוב הייתה דתית, תרבותית ומורלית אך לא התבטאה בהגירה מספרד אליה. לכך יש סימוכין אף בממצאים הגנטיים[דרוש מקור]. אמנם יהודי ספרד הגיעו לצפון אפריקה לאחר שגורשו, אך רובם הגיען למרוקו, לאלג'יריה ולתוניסיה.

בעת החדשה

צלאת בושאיף

האימפריה העות'מאנית הרחיבה את תחום השפעתה ללוב במחצית המאה ה-16.בין 1551 ל-1711 לוב הייתה לוולאיית וכפופה לאימפריה העותמאנית, ונשלטה באמצעות פחות. תקופה זו ידועה כתקופה העות'מאנית הראשונה.

התקופה הקרמנלית

בין השנים 1711-1835 משלה בלוב שושלת מקומית בשם שושלת בני קרמנלי, שצמחה מתוך יחידות הצבא של האימפריה העותמאנית שהוצבו באזור. העשורים הראשונים תחת שלטונה של השושלת התאפיינו בהשלטת סדר, שלום יחסי, שגשוג ופיתוח. בתקופה זו נקבעה טריפולי כבירת כל לוב, והחלה להתגבש ישות יהודית לובית נפרדת, שלא הייתה קשורה ליהדות טוניסיה. היהודים היו נאמנים לשלטונות, נהנו ממידה של סובלנות ויצאו נשכרים מהמצב החדש. הם השתלבו בפיתוח הכלכלי ובגידול המסחר. האוכלוסייה שגשגה ונוספו קהילות יהודיות חדשות בעקבות הגירה יהודית מאיטליה ומתוניסיה. הגירה זו פתחה פתח לקשרי מסחר נוספים.

בדור השלישי של שושלת קרמנלי החלו מאבקי שלטון אשר הביאו לנסיגה כלכלית, אי יציבות מדינית ופוליטית ומלחמת אזרחים, שהיהודים היו בתוכה. מאבקים אלה נוצלו על ידי עלי בורגול האלג'יראי, שכבש את טריפולי בשנת 1793 והשליט בה משטר אימים. במהלך תקופתו כשליט הוא הרג שלושה יהודים. בני קרמנלי התאחדו ובעזרת השליט התוניסאי הצליחו למגר את עלי בורגול. יום כניסת בני קרמנלי לטריפולי בכ"ט בטבת התקנ"ה נקבע כיום חג ליהודים - "פורים בורגול". לפני הכיבוש העותמאני (1835) נהנו היהודים מאוטונומיה קהילתית, אשר עלתה בקנה אחד עם מעמדם כבני חסות. השליט מינה קאיד יהודי, שהיה אחראי על גביית מיסים מהיהודים והעברתם לממשל, וחיי הקהילה התבססו על מסורות רבניות.

התקופה העות'מאנית השנייה

ב-1835 לוב הפכה שוב לוולאיית, תחת שליטה ישירה של האימפריה העות'מאנית באמצעות פחות. שליטה זו שיפרה את מצב היהודים, אף שהם עדיין סבלו מהתנכלויות מצד המקומיים. בשל החילופים התדירים של הפחות בלוב, נזקקו האחרונים למזכירים ולמתווכים. תפקיד זה מילאו היהודים. בעקבות קרבתם לפּחות מעמדם השתפר עד כדי כך שהייתה להם השפעה על קונסולים זרים. בשנת 1861 נוסד ועד יהודי שהורכב מסוחרים עשירים ומנכבדים, ושהיה סניף של ארגון כל ישראל חברים. מטרתו הייתה הנעת דעת הקהל הבינלאומית לטובת האמנציפציה ונגד הפרעות ביהודים. כמו כן, הוועד שאף לזרז התערבות ממשלות אירופה לטובת היהודים שלא זכו לאמנציפציה. הם זכו להישגים קטנים דוגמת ענישה חריפה יותר על פשעים נגד היהודים, ותשלום פיצויים על נזקים.

האוטונומיה היהודית והמנהיגות הקהילתית התבססו עם הנהגת הרפורמות (טנזימאט) בצווים ב-1839 וב-1856. צווים אלה קיבלו גושפנקא חוקית מה"ארדי" הקיסרי במרץ 1865. ליהודים הובטחה אוטונומיה, ולקאיד היהודי מתן זכות חוקית להשתתף במועצת המחוז בטריפולי. התקופה העות'מאנית השנייה נחשבת כתקופה טובה עבור היהודים, פרט לשני סייגים: אכיפת החוקים כלפי היהודים הייתה נתונה לפרשנות, לטינה ולאהבת הבצע של השלטונות; והעובדה כי הפער בין יהודים עשירים לעניים ובין יהודים ילידים לזרים הלך וגדל.

מקצועות היהודים

רוב היהודים התגוררו בשכונות המסורתיות, שבהן הייתה פעילות מסחרית של חנויות, מכולות, ירקנים, קצבים ומסעדות. הסוחרים התפרנסו בתוך השכונות היהודיות, אך היה עליהם להביא את הסחורה מחוץ לשכונות אלה והם נדרשו לקיים מגע עם האוכלוסייה הלא-יהודית. מנגד, בעלי המלאכה התפרנסו, לרוב, מחוץ לעיר. החל תהליך של עיור והיהודים עזבו את עבודות השדה והפכו לאומנים ולבעלי מלאכה. ככל שגברה ההגירה לערים הגדולות השתפר מצבם הכלכלי של היהודים. הם פנו למסחר, וחלקם אף עסקו בנפחות, פחחות, סנדלרות, נגרות וחרטות. בענפים כמו הטבעת מטבעות, צורפות וחייטות הם היו מונופול. לרוכלים היהודיים הייתה עדיפות על המוסלמים משום שיכלו לסחור ישירות עם הנשים המוסלמיות, דבר שנמנע מסוחרים גברים מוסלמים. עקב עדיפות זו, התרבו הרוכלים היהודיים, ונדדו ברחבי לוב.

שפה, תרבות וחינוך

היהודים בלוב דיברו ערבית בדיאלקט מיוחד, המכונה טריפוליטנית. אוצר המילים שלהם כלל מילים בעברית ובארמית. על-אף שמרבית הגברים היהודים ידעו לקרוא ולכתוב עברית לצורכי תפילה, רמת העברית הייתה נמוכה יחסית, והחינוך היה מבוסס ברובו על שינון. שפה נוספת, שהייתה נפוצה בקרב סוחרים בעיקר, הייתה עגה מעורבת של שפות לטיניות, שבה היו ניכרות השפעות השפות איטלקית, ספרדית וצרפתית. הסוחרים האמידים דאגו להקנות לילדיהם חינוך ושפות אירופיות, אך לקראת סוף המאה ה-19 החלה זליגה של שפות אירופיות אל מחוץ למעגל האליטה. כבר בשנות השבעים של המאה ה-19 ניסה הרב הראשי מטעם הממשל העות'מאני, אליהו חזן, להכניס לימודי איטלקית לתוך מערכת החינוך היהודית. בשנת 1875 קבוצת משפחות יהודיות נטלה יוזמה להקמת בית ספר מערבי ומודרני בטריפולי. הם אף הביאו מורה מאיטליה בשם ג'נטו פאג'י לפקח על הפרויקט. שנה מאוחר יותר הוקם בית-הספר האיטלקי-יהודי לבנים. בשנת 1890 הקים ארגון כל ישראל חברים את בית הספר הראשון שלו בלוב: בית הספר למלאכה לבנות בטריפולי. מוסד זה לימד את תרבות צרפת ואת השפה הצרפתית.

תחיקה ומשפט

לאחר שנת 1835 התקיימה הבחנה בין הדין האישי לבין הדין האזרחי. כוחה של הקהילה נשמר רק בתחום האישי. בשנת 1860 הוקמה מערכת בתי משפט שנחלקה לשלושה תחומים נפרדים, שבכל אחד מהם כיהן שופט יהודי. כמו כן נקבע שבכל מקום שיש בו יהודים יישב יהודי במועצה המקומית. בשנת 1874 מונו רבנים ראשיים בלוב, שהובאו מארץ ישראל ומקונסטנטינופול, והחל תהליך של העברת סמכויות חילוניות מהנשיא לרב הראשי, "החכם באשי". יהודים החלו לכהן במועצות מנהליות בעיריות, בפקידות השלטונית ובבתי המשפט.

בתקופה זו חיו היהודים בתנאים טובים יחסית, מצב שנשתמר גם לאחר כיבוש המדינה על ידי צבא איטליה בשנת 1911. הקהילות היהודיות בטריפולי ובבנגאזי קיימו קשרים הדוקים עם יהדות איטליה. חלק מהיהודים היו בעלי נתינות בריטית וצרפתית. הכיבוש האיטלקי שבא לאחר השלטון העות'מאני התקבל בשביעות רצון על ידי יהודי לוב והם תמכו בו. עם זאת, חלקם, אלה שהתגוררו בפנים המדינה באזור "גבל"[4], לחמו לצד הערבים והברברים נגד הצבא האיטלקי. ככלל, בימי השלטון האיטלקי עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה עברה לוב תקופה של פריחה, והתקיימה הגירה של איטלקים אליה, בהם יהודים. המינהל, החינוך והתרבות האיטלקיים הוטמעו בלוב והדבר השפיע על יהדות המדינה.

מלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – שואת יהדות לוב

הפגיעות ביהדות לוב החלו בשנת 1938 עם חקיקת חוקי הגזע באיטליה ובהמשך הוחלו גם על יהדות לוב. בזמן מלחמת העולם השנייה נערכו פרעות כנגד היהודים. בתחילה הייתה הפגיעה קלה אך בימי המלחמה הלכה וגברה. יש הטוענים כי הסיבה להרעה ביחס ליהודים נבעה מהידיעה שקיבל מוסוליני על כך שנציגי הקהילה היהודית בבנגאזי הביעו שמחה לאור כניסת החיילים היהודים יחד עם הצבא הבריטי ללוב[דרוש מקור]. בשנת 1942 החליטו האיטלקים כי יהודי קירינאה יוגלו למחנה ג'אדו (ערבית: جادو, נהגה לעתים Giado) בדרום הרי ג'בל (Gebel). עוד הוחלט כי הגברים בגיל העבודה יגויסו לעבודת כפייה. היהודים סברו כי צפוי להם גורל מר תחת כיבוש איטלקי-גרמני. לפי אומדן יד ושם נספו בשואה 712 יהודים מתוך אוכלוסייה של 30,000 יהודים.

בשנת 1943 שוחררה לוב מהכיבוש האיטלקי-גרמני. הקהילה חוותה בעיות קיום, היה מחסור במזון, ביגוד ותרופות. כמו כן, סבלו היהודים מהיחס העוין של סביבתם שכלל פגיעות פיזיות. בו בזמן, המוסדות הקהילתיים והציבוריים טרם הופעלו מחדש. אפרים אלימלך אורבך, שהיה רב צבאי בצבא הבריטי[5], סיפר כי בביקורו בלוב הקדיש זמן רב לטיפול בשיקום הקהילה. הוא הצליח לארגן מפגשים בין ועד הקהילה לבין הממשל הבריטי. הוקמו מחדש מחלקות הקהילה לעזרה סוציאלית, לעזרה רפואית ולענייני עבודה. וכך, חלק מהיהודים זכו אף הם לתעסוקה במחנות הצבא שבמקום. כמובן אורגנה גם עזרה מארץ ישראל וכך הגיעו אל הקהילה 10 טון מזון, בגדים ותרופות. בהמשך אף הגיעו מהארץ מורים למוסדות החינוך שנפתחו מחדש. לפעילות זו היה גם היבט חגיגי. הימים היו ימי הפורים וכך נאספו החיילים בבית הכנסת של הקהילה וקראו את המגילה. לאחר מכן התקיים בבית מכבי המקומי נשף פורים ליהודי המקום ולחיילים.

עוד בטרם הקמת מדינת ישראל עלו יהודים מלוב לארץ ישראל. עם הקמת המדינה מנתה האוכלוסייה היהודית בלוב מעל 38,000 תושבים, רובם בעיר הבירה טריפולי ובבנגאזי.

ההגירה מלוב

ב-1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, ובסמוך ליום השנה להצהרת בלפור, נערכו פרעות ביהודי לוב ו-142 מהם נהרגו, רבים אחרים נפצעו ורכוש קהילתי רב נפגע לרבות בתי כנסת. ביוני 1948, בסמיכות לפלישת צבאות ערב לישראל, התרחשו שוב ארועי דמים בהם נטבחו 14 יהודים, ונהרסו 280 בתים. היהודים נערכו לפעולות של הגנה עצמית. בין השנים 1948 ו-1953 הועלתה הקהילה היהודית כמעט כולה למדינת ישראל, למעט חלק שפנה לכיוון איטליה. לאחר העלייה ההמונית נשארו בלוב כ-4,000 יהודים. עד שנת 1967 עלו רוב היהודים מלוב למדינת ישראל. בזמן מלחמת ששת הימים, כאות הזדהות עם שכניהם המצרים, תקפו המוסלמים את היהודים שנותרו בלוב. לאחר המלחמה הורשו רוב היהודים לעזוב את המדינה. בשנת 1958 הוחלט בחוק כי יש לפרק את הקהילה היהודית.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • דה פליצ'ה רנצו, יהודים בארץ ערבית: יהודי לוב בין קולוניאליזם, לאומנות ערבית וציונות, ספריית מעריב, המחלקה לקהילות ספרדיות של ההסתדרות הציונית העולמית, הקונגרס היהודי העולמי, המרכז התרבותי של יהודי לוב בישראל, תל אביב, 1980
  • חג'ג' לילוף יעקב, תולדות יהודי לוב: מראשית התיישבות היהודים בלוב ועד עלייתם וקליטתם בארץ, המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, תשס"א 2000
  • כלפון חיים, לנו ולבנינו, מהדורה 2, בית כנסת ומרכז קהילתי נוסח יהדות לוב "יד לגבורים", נתניה, תשמ"ו 1986
  • מ. הכהן, הגיד מרדכי: קורות לוב ויהודיה ישוביהם ומנהגיהם, ההדיר: ה. גולדבורג, מכון יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשל"ט
  • פ. זוארץ ואחרים (עורכים), יהדות לוב, ועד קהילות לוב בישראל, תל אביב, 1960
  • ח"ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית מימי קדם ועד ימינו, מוסד ביאליק, ירושלים, 1965, כרכים א'-ב'
  • סעדון חיים, עורך, לוב: קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים, משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית, המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח, ירושלים, תשס"ז 2007
  • דב קנוהל, עורך ראשי, בהתנדב עם - מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, איגוד החיילים המשוחררים בישראל והוצאת "מורשת", תל אביב, 1989
  • Bonne – Tamir, HLA Polymorphism in Libyan Jews Human Genetic, 1977, p.319-328
  • Mourant A.E. Kopec and Domaniewska Solezek, The Genetic of the

Jews, Oxford Claundon press, 1979

קישורים חיצוניים

מאמרים בפרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוני' תל אביב

הערות שוליים

  1. ^ יוסף בן מתיתיהו, נגד אפיון, ספר 2 פרק 4, או בגרסה האינטרנטית של ספרו
  2. ^ ראו מ. הכהן, הגיד מרדכי
  3. ^ ראו יהדות לוב, עמוד 14
  4. ^ מקום בו לפי המסורת גרו במערות למעלה מ-2,000 שנה
  5. ^ ראו דב קנוהל


יהדות אפריקה
צפון אפריקה אלג'יריה • הרי האטלס • לוב • מצרים • מרוקו • סודאן • תוניסיה (יהדות ג'רבה • יהדות קרתגו) אפריקה
אחרות אוגנדה • אנגולה • אסוואטיני • אריתריאה • אתיופיה •גאנה • ג'יבוטי • גינאה ביסאו • דרום אפריקה • זימבבואה • זמביה • חוף השנהב • כף ורדה • לסוטו • מאוריציוס • מאלי • מוזמביק • ניגריה • נמיביה • קניה
ראו גם אבאיודאיה • האיגבו • למבה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יהדות_לוב&oldid=9584625"