בסיסה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תערובת בסיסה

בסיסהערבית: بسيسة, תעתיק: בסיסה. עם זאת, ביהדות תוניסיה: בשישא; ביהדות ג'רבה: פשישא,) היא תערובת הנאכלת במדינות לוב, תוניסיה ואלג'יר. התערובת מכילה גרגרי חיטה או שעורה קלויים וטחונים, בתוספת שקדים, תמרים, סוכר ותבלינים לפי העדפה אישית. בעת האכילה, מוסיפים לתערובת שמן, חלב או מים. ביהדות לוב ותוניסיה, ליל ראש חודש ניסן מכונה ליל הבסיסה, על שם מנהג הנערך בו, בו ראש המשפחה מערבב בסיסה ובני משפחתו אוכלים ממנה. את התערובת מכינים מראש, ובעת הטקס מוסיפים לה שמן, ומים לפי הצורך. בזמן שפיכת השמן מערבבים בעזרת מפתח הדירה של בעל הבית, כסגולה לברכה ופרנסה טובה.

רקע רעיוני למנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגמת הגשה בכלי שרת - שלב הכרחי בהקרבת מנחה.

בראש חודש ניסן התקיימה חנוכת המשכן. לכבוד חנוכת המשכן הקריבו נשיאי שבטי ישראל מנחה: "קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה" (במדבר ז יג). כל המנחות שבמשכן ובמקדש נעשו מסולת חיטים או שעורים הבלולה בשמן[1]. מרכיבים אלו הם המרכיבים המרכזיים בבסיסה, בעוד שאר הרכיבים נועדו רק להוסיף טעם.

בנוסף לכך שבראש חודש ניסן התחילה עבודת המשכן, הוא נחשב כראש השנה לעניין מניין השנים למלכים, וממנו מתחיל סדר החגים שבתורה[2]. מסיבות אלו, המנהג מתקשר לכל התחלה חדשה, ולכן יש הנוהגים לבצע את הטקס בכניסה לבית חדש או בלידה. חלק מיהודי תוניסיה מכינים את המאכל גם ביום ט"ו בשבט, כנראה מפני שיום זה נועד להזכיר את תחילת הגעת האביב, והבסיסה מתקשרת לחודש ניסן החל באביב.[3]

טעם נוסף למנהג הוא סגולה לברכה והצלחה, בייחוד בתחום הפרנסה. על פי המשנה, העולם נידון בפסח על איכות וכמות התבואה.[4] בנוסף לכך, מספר מקובלים ציינו את יום ראש חודש ניסן כיום שבו ה' "משפיע טללי רצון ברכה ונדבה בעולמות העליונים, ומהם לעולמות שלמטה" (חקת הפסח), ותיקנו תפילות על הפרנסה הנאמרות בערב יום זה. תערובת הבסיסה מכילה את מיני התבואה שמהם נאפה הלחם, שהוא המזון המרכזי של האדם, וכן שמן המסמל שפע. במינים אלו, בערובם על ידי מפתח ובאמירת הנוסח המפורט להלן, רומזים להשפעת הברכה לתבואה בפרט ולפרנסה בכלל, ומתפללים על כך.[5]

משמעות השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל הנראה, מקור שמה של התערובת (ושל המנהג הקרוי על שמה) הוא בשפה הערבית. התעתיק המדויק של המילה (بسيسة) הוא בסיסה, כשם שהיא נכתבת במסורת יהדות לוב.[6] עם זאת, היהודים פרשו את המילה גם כאילו נכתבה בסיסא, על פי השפה הארמית.

משמעות המילה הערבית קשורה לשורש בוס, הקשור למעשה הערבוב. למשל, תרגום הפתגם הלובי: "אלי יבסס ילחס צבעיה" הוא, "מי שיערבב, ילקק אצבעו".[7] משמעות המילה הארמית היא כַּן,[8] ובמשמעות רחבה יותר, בסיס. המילה בסיס מתייחסת לחלק הראשוני של הדבר, ובענייננו, לתחילת מלאכת המשכן, או לתחילת השפעת הפרנסה. בנוסף, ניתן לקשור את המילה ליצירת בסיס כלכלי.

יש המכנים את המנהג גם "מרקומה". שם זה רומז להכנת האבנטים בהם השתמשו הכוהנים והמסך (הווילון) שעמד בפתח המשכן, אשר נעשתה על ידי רקמה.[9]

מהלך הטקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שהמנהג מתקיים בבית ולא בבית הכנסת, רבו בו המסורות ומשפחות שונות מקיימות אותו בדרכים שונות מעט. בערך זה, נציג את השיטה המרכזית.

כל הילדים, הנכדים ושאר הצאצאים, נאספים לביתו של ראש המשפחה. הבסיסה שהוכנה מראש מונחת על השולחן. הטקס נפתח בערבוב הבסיסה בעזרת מפתח הבית, המסמל את פתיחת השנה הבאה וכן את פתיחת שערי הפרנסה. נהוג שאבי המשפחה מערבב את העיסה, בזמן שהאם יוצקת את השמן על העיסה ועל אצבעותיו. תוך כדי כך, אומר המערבב[10]:

ערבוב הבסיסה על ידי מפתח מתכת, בזמן שהשמן נשפך לתערובת.
יַא פַתָּאח בְּלַא מַפְתָּאח - הו (אתה ה') הפותח בלא מפתח,
יַא עַטַאי בְּלַא מַנַא - הו (אתה) הנותן בלא תמורה,
[אֻרְזֻקְנַה וַרְזֻק] (תַרְזַקְנָה וּתַרְזַק) מִנַּה - תן לנו ותן מאתנו (תן לנו מטובך וְנִתֵּן לאחרים)
יש מוסיפים: וַרְזֻק לְעַבֵּיד לְכֻּלֻלְנַה - ותן למאמינים - לכולנו.
יש מוסיפים: עַקְבָּאל דָאיֵר, כִיר מִן הַסְנָה - כה לחי, (טוב) יותר מן השנה (הזאת)

יש הקוראים את הקטע של סיום מלאכת המשכן בפרשת פקודי.

ממשיכים לערבב את התערובת עד שהיא מגיעה למראה אחיד. ניתן להוסיף לשם כך מים ושמן. כאשר התערובת מגיעה למראה אחיד, אוכלים ממנה. בסיום הטקס, משקעים בתערובת תכשיטי זהב, מטבעות כסף וכן את מפתח הבית. מנהג זה מסמן ברכה והצלחה לבית וליושביו, ובפרט פרנסה טובה. כמו כן, המנהג מהווה זכר לזהב שנתרם להקמת המשכן, אשר חלקו היה תכשיטים.[11]

ביהדות תוניסיה נהגו לסגור את דלתות הבית בליל ראש חודש ניסן ולא לתת לאיש לצאת עד הבוקר. עוד נהגו שלא להוציא את מאכל הבסיסה מחוץ לבית עד הבוקר. ככל הנראה מנהג זה נועד לחזק את השפעת הברכה על הבית ויושביו. נראה שכיום, כאשר בני המשפחה אינם מתגוררים במקום משותף ועליהם לחזור לביתם, רבים אינם מקפידים על כך.

יש המברכים בברכת "שנהיה כולנו חיים, בריאים ופרחנין (בערבית: שמחים)".

בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכת הבסיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב ציון בוארון סבר, שיש לברך על הבסיסה ברכת שהכול נהיה בדברו, שכן הבלילה אינה אפויה או מבושלת.[12] בניגוד לדבריו, כתב הרב כלפון משה הכהן[13], שיש לברך על הבסיסה ברכת בורא מיני מזונות, משום שכל האוכלים בסיסה אוכלים אותה כך, וממילא חשיבותה היא דווקא כך. טעם נוסף שהביא הוא, שגרעיני התבואה קלויים, ולעניין הברכה, קליית הגרעינים מספיקה, אף שלא נאפתה כל התערובת. וכתב בסוף תשובתו, שהסכים עמו הרב סאסי מעתוק הכהן יהונתן. עוד כתב הרב כלפון, כי מצא כדבריו בתשובה מאת הרב אברהם הכהן יצחקי, וכי נראה לו שיש ליחסה לרב שאול הכהן. הרב רפאל סרוסי הראה לרב בוארון את תשובת הרב כלפון, שבה הסכימו רבים מרבני ג'רבה שיש לברך מזונות, והוסיף שיש לחזק את דבריהם מגרסת המאירי[14] בדברי הרמב"ם. בעקבות דבריו, הסכים הרב בוארון שיש לברך מזונות.[12] הרב משה לוי כתב בספרו ברכת ה' בדומה לדברי הרב סרוסי. הרב לוי הוסיף, שלדעתו הטעם המרכזי הוא הראשון. לכן, גם אם הקמח אינו קלוי, לדעתו יש לברך על הבלילה מזונות.[15]

בנוסף לברכת מזונות על הבסיסה, יש לברך ברכת בורא פרי העץ על הפרות השלמים שבתוכה. הסיבה לכך היא, שאין לומר שפרות אלו הם כתבלינים המוסיפים טעם בלבד, שהרי טעמם של פרות אלו מורגש בפני עצמו.[12]

הערבוב כשחל בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם חל ליל ראש חודש ניסן בשבת, לכאורה לא ניתן לערב את הבלילה, מחמת איסור מלאכת לש. אלא, שמאחר שמדובר בקמח קלוי, איסורו אינו מן התורה. טעם ההתר הוא, שקמח קלוי טעים אף ללא לישה ואפייה, לפיכך, הלישה אינה מועילה הרבה.[16] אמנם חכמים אסרו את לישתו, שמא יבוא ללוש קמח רגיל. לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך, אם מערבים באופן שונה מהרגיל, אפילו ערוב קמח רגיל אסור רק מדברי חכמים. ממילא נמצא, שלישת קמח קלוי באופן שונה מהרגיל מותרת מן התורה משני טעמים, ולכן לא אסרוה חכמים.[17] ניתן לעשות את השינוי על ידי ערוב במפתח בלבד, תוך הקפדה שלא לערב עם היד כלל.

אלא, שלשיטת בעלי התוספות- רבי אליעזר ממיץ ורבי ברוך בן יצחק[18] איסור הלישה הוא כבר בעת שפיכת הנוזל, לכן יש לעשות שינוי כבר בזמן השפיכה, לפני זמן הערוב. שינוי אפשרי לשיטתו הוא שפיכת הנוזלים לקערה ריקה ושפיכת התערובת היבשה מעליו, בנוסף להנחת נוזלים מרובים מהרגיל.[16] שינוי אפשרי נוסף הוא הכנה בכמות מצומצמת מן הרגיל, ועדיף שיהיה גם ברור שתֵאָכל כולה.[19]

אפשרות נוספת היא, בלילת התערובת עם שמן היטב ביום שישי, כך שבליל שבת הערבוב מותר ללא כל שינוי נוסף, שכן אינו מועיל ללישה כלל וערכו סמלי בלבד.[20]

הרב משה לוי, פסק כדעת הרמב"ם והשלחן ערוך, לכן לשיטתו ניתן לעשות כל אחד מהשינויים המוזכרים. עם זאת, ציין כי הפוסקים האשכנזים והבן איש חי החמירו כשיטת התוספות, לכן לשיטתם יש לעשות את אחד השינויים המתירים לשיטה זו.[16] אם משתמשים בקמח שאינו קלוי, האיסור בלא שינוי הוא מן התורה. לכן, רק השינוי האחרון יועיל, שכן על ידי שינוי זה הערבוב אינו מועיל לבצק כלל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב רפאל סרוסי, מנהגי לוב, בני ברק: קרן גמ"ח דאר אסרוסי, מהדורה שנייה- תשע"ו. (מנהגי ברכות ותפילה הלכה ה' (עמוד יט), מנהגי הפסח הלכה א-ב (עמוד צד), הערות הרב ציון בוארון (עמוד קמז).)
  • הרב אליהו ביטון, נחלת אבות, ביריה: תשס"ז. (מנהגי פסח הלכה א-ב (עמוד עה), הסכמת הרב בוארון (עמוד 9).)
  • מכון גנזי רפאל, והגדת לבנך, בת ים: תשע"ג. (חודש ניסן, לילת לבסיסה ולילת אלמרקומה (עמוד 96-97).)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בסיסה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ב הלכה ב והלכה ז.
  2. ^ ראו משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה א' ופרוש רמב"ם או רבי עובדיה מברטנורא שם.
  3. ^ מועד חודש ניסן ביחס לעונות השנה, מכוון על ידי עיבור השנה, עליו נצטוו ישראל לשם כך: ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק א' ופרוש רש"י שם.
  4. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ב', פרוש רמב"ם שם.
  5. ^ הראשון שתיקן תפילה לערב ראש חודש ניסן הוא ככל הנראה הרב ישעיה הלוי הורוביץ, בספרו שני לוחות הברית, פרק נר מצוה אות קא. בספר "חקת הפסח" שהודפס בליבורנו בשנת תרי"ט, הודפסה תפילה ארוכה ומפורטת יותר. שנה מאוחר יותר, העתיק רבי יעקב רקח תפילה זו לספרו "פרסומי ניסא", שנדפס אף הוא בליבורנו.
  6. ^ את האיות התוניסאי-יהודי "בשישא" ניתן לקרוא באופן זהה, על ידי קריאת הש' כשין שמאלית. האות הערבית במילה היא س- סין, לכן ייתכן שתעתיק לאות ש' מדויק יותר, אך קריאת האות ס' ברורה יותר. בנוסף, תעתיק זה מקביל למילה הארמית כדלהלן. התעתיק המדויק לאות האחרונה במילה, (- תא מרבוטה, ולא ا- אליף,) הוא בהכרח ה'.
  7. ^ משמעות המשל היא, שכאשר אדם מערבב תערובת, התערובת נדבקת לאצבעו, והוא מלקקה ונהנה. והנמשל הוא, שכאשר אדם מתעסק עם דבר מסוים למען אחרים, בהכרח ידבק בידו מעט מאותו הדבר, ויהנה ממנו.
  8. ^ כך מוכח מהתרגום על ספר שמות, פרק ל', פסוק י"ח, בו תרגם אונקלוס את המילים "וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת" למילים "וּבְסִיסֵיהּ דִּנְחָשָׁא".
  9. ^ על המסך- ספר שמות, פרק כ"ו, פסוק ל"ו. על האבנט- ספר שמות, פרק כ"ח, פסוק ל"ט.
  10. ^ בחלק הערבי שבשורה השלישית סומנו בסוגריים גרסאות שונות, מהן יש לבחור אחת. בחלק מהמילים, יהודי לוב היו הוגים את הת' כהגיית צ' (כמו ch באנגלית). בתרגום לעברית- התרגום המילולי ללא סוגריים, ובסוגריים תרגום חופשי.
  11. ^ ספר שמות, פרק ל"ה, פסוק כ"ב.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 בהערת הרב בוארון בסוף ספר מנהגי לוב.
  13. ^ בספרו שואל ונשאל, חלק ג' סימן ק"ג.
  14. ^ במסכת ברכות, דף לח עמוד א.
  15. ^ ברכת ה, חלק ב, פרק ב, סימן יא.
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 מנוחת אהבה מאת הרב משה לוי, חלק ב, פרק ט, אותיות א, ז, י.
  17. ^ על פי משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כ"א, הלכה ל"ג, ושולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכ"א, סעיף י"ד. משנה ברורה שם.
  18. ^ בספריהם- היראים (סימן רעד) והתרומה (סימן רכ), בהתאמה. דעת התרומה הובאה בארבעה טורים, אורח חיים, סימן שכ"א והשלחן ערוך הביאה (שם סעיף טז) בתור "יש אומרים". במשנה ברורה שם קישר דבריו גם לעניין קמח קלי.
  19. ^ מדברי הרב משה לוי משמע ששינוי זה אינו מועיל לשיטתם, כנראה מפני שאינו בשפיכת הנוזל עצמה. לכן, לשיטתו, שינוי זה מועיל רק לשיטה הקודמת. אך מדברי המשנה ברורה משמע ששינוי זה מועיל גם לשיטתם, כנראה מפני שלדעתו, גם לשיטתם, די בכך שהשינוי חל באופן כללי על כל ההכנה.
  20. ^ מנהגי לוב, מנהגי הפסח הלכה ב.