אהרן אבן-חן
 | |
| לידה |
7 בספטמבר 1908 ראש פינה, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
17 במאי 1990 (בגיל 81) |
| כינוי |
ג. שרוני |
| מדינה |
 ישראל |
| מעסיק |
דואר היום, הארץ, מעריב |
  | |
אהרן אבן-חן (פיינשטיין)[1] (7 בספטמבר 1908 – 17 במאי 1990) היה עיתונאי, סופר ואיש ציבור ישראלי, מראשוני העיר נתניה.
תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבן-חן נולד בי"א באלול תרס"ח (1908) במושבה ראש פינה, בן ליוסף פיינשטיין, ממגיני הגליל, ונכד לאהרן פיינשטיין, ממייסדי ראש פינה ומחלוצי ההתיישבות בארץ ישראל. למד בבית-הספר של ראש פינה אצל המורה שמחה וילקומיץ ובקולג' הסקוטי בצפת. עבד במשק הפלחה של הוריו, באריזת הטבק ובסלילת כביש ראש-פינה-מטולה. כשבגר הצטרף לארגון "ההגנה".
עבודתו העיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף שנות ה-20 החל לשלוח כתבות לפרסום בעיתון "דואר היום" שבהן דיווח על אירועים בגליל. לאחר מכן עורך העיתון איתמר בן-אב"י הזמין אותו לעבור לירושלים ולעבוד כחבר המערכת. בשנים 36–1935 שימש אבן-חן כמזכיר המערכת.[2] ידידות אמיצה נקשרה בין אבן-חן לבן-אב"י, שנמשכה גם בפעילות ציבורית משותפת.
בשנת 1936 עבר אבן-חן לכתוב בעיתון "הארץ" בהזמנתו של עורך העיתון גרשום שוקן, ושימש בין השאר כסופר העיתון באזור השרון. כמו כן שימש ככתב "פלסטיין פוסט" בשרון.
עם הקמת העיתון "מעריב" ב-1948 נמנה אבן חן עם צוות העיתונאים המייסדים בראשות עזריאל קרליבך. על הידיעות והכתבות במעריב היה חותם בשם העט ג. שרוני. אחת החשיפות העיתונאיות שלו ("קפה וצ'יזבטיה אצל אבו נביל") הביאה ב-1963 לפיענוח רצח בני משפחת לזרוביץ, 25 שנה לאחר שנחטפו. אבן-חן ראיין בכיר במגזר הערבי, מקורב למנהיגי המרד הערבי, ודובב אותו לחשוף שהוא יודע מה עלה בגורל החטופים. בעקבות הכתבה הגיע מכתב לאבן-חן, שהניע את המשטרה לחזור לחקירה ובסופו של דבר למציאת הגופות. הפרשה זכתה לסיקור נרחב בכלי התקשורת.[3][4][5]
מעבר לדיווחים עיתונאיים שוטפים על אירועים באזור השרון, אבן-חן בלט בכתבות המגזין שלו ("רפורטז'ות") שעסקו באנשים ובסיפורים מהגליל ומשאר חלקי הארץ. רבים מהסיפורים האלה קובצו והופיעו בארבעת הספרים שכתב אבן-חן.
בשנת 1945 זכה בפרס ראשון בתחרות הארצית לרפורטז'ה מטעם אגודת העיתונאים. בשנת 1969 זכה בפרס שלמה מרץ של מסדר ז'בוטינסקי.[6]
פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
העבודה המשותפת עם איתמר בן-אב"י הביאה את אהרן אבן-חן גם לפעילות כחבר מזכירות הסתדרות בני בנימין אליה הצטרפו גם אלכסנדר אהרונסון ועובד בן עמי, שהיה אז כתב העיתון בפתח תקווה. בין היישובים שהוקמו על ידי בני בנימין הייתה העיר נתניה. אבן חן היה ממייסדי העיר ומפעילי הציבור בה, ובן עמי שימש מאוחר יותר כראש העיר. בשנים 1936–1950 שימש אבן-חן כמזכיר מחלקת התרבות של נתניה וכחבר ועדת השמות לרחובות העיר. בין השאר הקים ב-1937 את הספרייה העירונית, פרי יוזמתו של איתמר בן-אב"י, שייעד אותה להיות "מוסד רוחני גדול, אשר ישמש מרכז לתרבותנו".[7]
בשנת 1976 זכה בעיטור הכבוד "יקיר נתניה" על פועלו למען העיר. ואולם אבן-חן הודע על סירובו לקבל את העיטור במחאה על אירוע באותה שנה, שבו החליטה העירייה להחליף את שמו של רחוב אברהם שפירא לשם "האדמו"ר מויז'ניץ". בריאיון במעריב הוא אמר: "יש גבול למעשים פסולים הנעשים משיקול קואליציוני". בעקבות זאת התעוררה סערה ציבורית בעיר וחודש לאחר מכן העירייה ביטלה את החלטתה והשאירה את השם אברהם שפירא על כנו.[8]
תיעוד יצירתו של בן-אב"י[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקשר המיוחד עם איתמר בן-אב"י הביא את אבן-חן לפתוח במפעל לתיעוד יצירתו של בן-אב"י לאחר שזה נפטר ב-1943. הוא ערך את עיזבונו העיתונאי, אסף את כתביו והוציא לאור ב-1961 את הספר 'עם שחר עצמאותנו'. הספר יצא בהוצאת "הוועד להוצאת כתבי איתמר בן-אב"י".[9] לאחר מכן הוציא לאור ספר נוסף ובו מאמרים של בן אב"י - 'חלומות ומלחמות' (1978).
ביקורות על יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בביקורת על ספרו שוורים חרשו בהר שיצא לאור ב-1954, נכתב במעריב: "אבן-חן הוא סמילנסקי של הגליל. מה שעשה הסופר המנוח ביחס לחדרה וראשון לציון, לרחובות וגדרה -- עשה ילד הגליל אבן-חן לראש פינה, ליסוד המעלה, למחניים ולמשמר הירדן. הוא כותב עליהן באהבה, ברגש, בחן כובש לבבות, ובעיקר: בכישרון כתיבה רב, המעלה את הרפורטז'ה שלו לרמה ספרותית מעולה".[10]
בביקורת שכתב משה בן שאול על ספרו של אבן-חן יונים על הגג שיצא לאור ב-1965, נכתב בין השאר: "רפורטז'ות עיתונאיות - לרוב טעמן פג עם חלוף אקטואליותן. אך לא תמיד. "חוק ההתיישנות" אינו חל לגבי הרפורטז'ות הצבעוניות, מלאות "הלך-רוח" ונעימות לקריאה של אהרון אבן־חן הלא הוא מיודענו איש מעריב ג. שרוני, שחמישים מהן כינס מחברן בספרו החדש "יונים על הגג" שראה אור זה עתה בהוצאת טברסקי. מה שמבדיל, בעצם, כתבות עיתונאיות אלו מאחרות, זו העובדה, שהן נכתבו לא רק לצורך שעה ותמיד נותרו בהן למעלה מעשרה ניצוצות של ספרות אמת. יש בהן אימאז'ים שיריים ותיאור מפליא של נוף וחדירה פסיכולוגית - לרוב, בכל הקשור לתיאור הדמות, ויהיה זה אפילו תיאור קצר שבקצרים".[11]
בביקורת שכתבה איזה פרליס על סיפרו חתונה בצידון שיצא לאור ב-1972, היא מציינת: "אהרן אבן־חן מעלה מתהום הנשייה דמויות ראשונים: האבות המייסדים של המושבות הוותיקות וחלוצים מפלסי־דרך היישוב ולוחמי מלחמת קיומו. לא קל לטפל בנושא זה באווירה של ימינו, אולם נראה שהמחבר, המזדהה בכל מאודו עם גיבוריו, מצא את ה"טון" הנכון, ההולם תיאורי־הווי רחוק-קרוב זה. אין כאן "שמן זית זך" ולא הטפה "ציונית" (במירכאות, ( אף שהרגש החם, הממלא את לבו של המחבר, פורץ מכל שורה ומבין השיטין".[12]
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אהרן אבן-חן נישא לעטרה לבית לרמן ב-1933, ולהם שתי בנות: עדנה לוינשטיין, שעבדה כעורכת וכעורכת לשון בעיתון הארץ,[13] ואריאלה אופק, שהייתה מורה ומחנכת בגימנסיה הרצליה.
ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שוָרים חרשו בהר; רישומים: מ. אריה, תל אביב: נ. טברסקי, תשי"ד 1953.[14] (סיפורים)
- יונים על הגג; ציורים: זאב, תל אביב: נ. טברסקי, תשכ"ה 1965.[15] (אוסף רפורטז'ות מחיי הארץ, שפורסמו ב"מעריב")
- חתונה בצידון: אגדות שהיו; רישומים: אבא פניכל, רמת גן: מסדה, 1972.[16]
- לילות כנען; איורים: תרצה טנאי, תל אביב: ספרית מעריב, 1983.[17] ("רשימות שארץ ישראל של חלום ומעשה מקופלת בתוכן")
בעריכתו:
- גבעת עדה: אריה סמסונוב ואהרן אבן-חן (עורכים), תל אביב: במצור, תרצ"ח 1938. (חלק מהמאמרים לקוח מהעיתונים "דבר", "הבוקר", "הארץ" ו"בוסתנאי")
- ישראל שלנו - קומץ-עלים לזכר ישראל גולדשטין, אהרן אבן-חן (עורך), ראש פינה: תש"ד 1944
- עת עלינו לנתניה - זכרונות של ותיקי נתניה. יצא לאור מטעם ראשוני המתיישבים בנתניה במלאת כ"ה שנים לעלייתם על הקרקע, אהרן אבן חן ומשה הופמן (עורכים), 1954
- אבן יהודה - קובץ לחג מחצית-היובל של המושבה; אהרן אבן-חן (עורך), אבן יהודה, תשי"ח 1958.
- עם שחר עצמאותנו: זכרונות-חייו של הילד העברי הראשון, כתבי איתמר בן-אב"י, עורך ומו"ל: אהרן אבן-חן, הוצאת הוועד הציבורי להוצאת כתבי איתמר בן-אב"י, 1961.
- חלומות ומלחמות, כתבי איתמר בן-אב"י, עורך ומו"ל: אהרן אבן־חן, הוצאת הוועד הציבורי להוצאת כתבי איתמר בן־אב״י, 1977.
- משה שקד: ספר זיכרון לאיש רב-פעלים, אהרן אבן-חן (עורך), נתניה, תשל"ה 1974.
- שלושה ימים בסיון: סיפורה של איכרה ממשמר-הירדן; כתבה: רבקה גרבובסקי; כינס וערך: אהרן אבן-חן, [תל אביב]: [חמו"ל], 1987.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד תדהר (עורך), "אהרן אבן-חן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ט (1958), עמ' 3302
- רשימת הפרסומים של אהרן אבן-חן, בקטלוג הספרייה הלאומית
- אורי קיסרי, כשחרשו שוורים בהר..., מעריב, 26 בינואר 1954
אהרן אבן חן (1908-1990), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שמו המעוברת "אבן-חן" הוא תרגום של "פיינשטיין".
- ^ דואר היום, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות.
- ^ אהרן אבן-חן (ג. שרוני), קפה וצ'יזבטיה אצל אבו-נביל, מעריב 19 באוקטובר, 1962, עמ' 8
- ^ נתגלו עצמות הקצין לזרוביץ', דבר 8 באוגוסט, 1963, עמ' 8
- ^ המכתבים שהביאו לפתיחת החקירה, מעריב 8 באוגוסט, 1963, עמ' 3
- ^ אבן-חן וגולן – חתני "פרס מרץ", מעריב, 5 ביוני 1967. הפרס הוענק לו על מאמרו האלבום של בכור אלחדף, מעריב, 5 באוקטובר 1966.
- ^ על ההיסטוריה של הספרייה העירונית הייחודית של נתניה באתר הספרייה.
- ^ יוסף ולטר, "יש גבול למעשים פסולים הנעשים משיקול קואליציוני", מעריב 11 באפריל, 1976, עמ' 7
- ^ האתנועים הגיעו – השביתה פרצה (תוספת ארכיונית ל'קנטון יהודה'), בבלוג של יואב קרני
- ^ מעריב, זה עתה הופיע: א. אבן-חן: שוורים חרשו בהר, מעריב, 1954, עמ' 8
- ^ משה בן-שאול, חמישים אבני-חן, מעריב 19 בנובמבר, 1965, עמ' 16
- ^ איזה פרליס, המציאות כאגדה, דבר 27 באוקטובר, 1972, עמ' 22
- ^
בני ציפר, הקול האמיתי של העברית, באתר הארץ, 23 ביוני 2020
- ^ סקירה: ל., א. אבן-חן: שוורים חרשו בהר, מעריב, 1 בינואר 1954; פתחי ספרים | ביטוי לכפר העברי, דבר, טור 1, 29 בינואר 1954.
- ^ ביקורת: משה בן-שאול, חמשים אבני-חן: ה"יונים" של אהרון אבן-חן, מעריב, 19 בנובמבר 1965.
- ^ ביקורת: איזה פרליס, המציאות כאגדה, דבר, 27 באוקטובר 1972.
- ^ ביקורת: איזה פרליס, נשכחות מהווי הישוב, מעריב, 13 במאי 1983.
| עורכי עיתון דואר היום | ||
|---|---|---|
|
