בני ציפר
בני ציפר (נולד ב-1953) הוא סופר, משורר ועיתונאי ישראלי, עורך המדור "תרבות וספרות" בגיליון יום שישי של "הארץ".
בני ציפר נולד בתל אביב להיינץ ונירה ציפר, שעלו ב-1949 מטורקיה. אביו היה מהנדס חשמל ועבד בחברת חשמל ואמו הייתה רופאה ועבדה בקופת חולים[1]. המשפחה גרה בשכונת אפקה וציפר למד בתיכון אליאנס, שם רכש לדבריו את אהבתו לתרבות הצרפתית. נשוי לד"ר עירית ציפר, ארכאולוגית העובדת במוזיאון ארץ ישראל ואב לשלושה.
תוכן עניינים |
[עריכה] יצירתו הספרותית
ציפר כתב חמישה ספרים ותרגם מספר ספרים מצרפתית. בספריו עוסק ציפר בהומוסקסואליות בישראל המודרנית ובתרבות של העולים מטורקיה. הספרים שכתב:
- ציפור מקננת בראש (1978) - פרוזה פיוטית.
- מארש טורקי (1995) - רומן.
- ציפר ובני מינו (1999) - רומן על חיי זוג הומוסקסואלים.
- איסטנבול מאלף ועד תו (2000) - מדריך טיול ובילוי בעיר.
- עלייתו השמיימה של העורך הספרותי (2005)
ספרים שתרגם:
- להפך - מאת ז'וריס קרל הויסמנס (הוצאת כרמל)
- בבל - מאת גרישה מני (הוצאת חדקל)
- צפע בידי - מאת ארוה באזן (הוצאת עם עובד)
- אחד-עשר אלף המלקות - מאת גיום אפולינר (הוצאת בבל)
[עריכה] פעילותו העיתונאית
משנת 1988 עורך את מדור "תרבות וספרות" בגיליון יום שישי של עיתון "הארץ", ומפרסם בו גם טור אישי. בשנת 2004 החל לכתוב ב"הארץ" גם את הטור "הטלוויזיה של השבוע" (במקומו של יורם ברונובסקי שהלך לעולמו), העוסק בתרבות הטלוויזיונית הישראלית.
החל מסוף שנת 2005 מפרסם בלוג באתר "הארץ", בשם "לא בבית ציפרנו". הבלוג מעורר תגובות רבות בשל התעסקותו בנושאים רגישים כמו השואה, גלותיות, הומוסקסואליות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והשוואה בין תרבות ארצות המערב ותרבות ארצות ערב לבין מה שציפר רואה כגילויי חוסר תרבות בישראל. כך למשל, בטור שכותרתו "המתים לפחות כבר לא יראו את ההתבהמות של ישראל" קישר ציפר בין סביאת מזון מהיר לבין חדירת כוחות צה"ל לרצועת עזה[2]. באותו הטור לא חסך ציפר שבטו גם מערוץ 2, מערוץ 10, מיהודים חרדים, ממכירת רהיטים מיובאים בכפר מל"ל, מאדריכלות פוסט מודרנית בכפר סבא ומהחרדה העומדת בבסיס הזהות היהודית הישראלית, לשיטתו[2]. טור זה איננו חריג במידת הביקורת והעוקצניות שבו וגם בפרסומים אחרים בבלוג לא מכסה ציפר מן הקוראים את מי הוא שונא, למי הוא בז, ומן העבר השני ציפר מתאר מהו בן תרבות ומבהיר לקוראיו כיצד לדעתו ראוי לנהוג.
בעקבות הטקס הצבאי לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברחבת הכותל המערבי, ביטא ציפר את חרדתו לגורל מדינת ישראל, אותה חתם בקריאה לחיילי צה"ל להיות נרפים וחלשים מכיוון שזוהי הדרך היחידה להחזיר את ישראל למסלול הנכון[3].
סטודנטים במכללת ספיר התלוננו בפני ההנהלה על הערות גזעניות כביכול שכתב ציפר כנגד עדות המזרח. ההנהלה השיבה כי "דבריו של בני ציפר לא מתיישבים עם דעותינו, וגם אותנו הם מטרידים" אך לדבריה חופש הביטוי מתיר לו לאומרם[4].
[עריכה] קישורים חיצוניים
- בני ציפר ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- בני ציפר, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
- שירי לב-ארי, בני ציפר: 'ספרות המסע הישראלית עוד בחיתוליה', באתר ynet, 5 במאי 2012
כּתביו:
- לא בבית ציפרנו - הבלוג של בני ציפר
- בשבחי שעמום מסוים, באתר הארץ, 18.1.08 - על האופי הראוי למוסף לספרות
- כל הצרידות הזאת, באתר הארץ - על יעקב בסר
- ציפר לא מכיר אותי, סיפור, באתר ynet
- שאלות ותשובות עם בני ציפר
[עריכה] הערות שוליים
- ^ בני ציפר, מת אבא, אבא זקוף הגו שלי, באתר הארץ, 28.03.2008
- ^ 2.0 2.1 בני ציפר, המתים לפחות כבר לא יראו את ההתבהמות של ישראל, באתר הארץ, 02.03.2008
- ^ בני ציפר, צעירים, היו פייגאלאך. רק ישראל חלשה תחזיר אותנו לנתיב האבוד, באתר הארץ
- ^ ליאור אבני, סטודנטים בספיר: המרצה בני ציפר משמיע הערות גזעניות, Nrg
