בני ציפר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בני ציפר

בני ציפר (נולד ב-1953) הוא סופר, משורר ועיתונאי ישראלי, עורך המדור "תרבות וספרות" בגיליון יום שישי של עיתון "הארץ".

בני ציפר נולד בתל אביב להיינץ ונירה ציפר, שעלו ב-1949 מטורקיה. אביו היה מהנדס חשמל ועבד בחברת החשמל ואמו הייתה רופאה ועבדה בקופת חולים[1]. המשפחה גרה בשכונת אפקה וציפר למד בתיכון אליאנס, שם רכש לדבריו את אהבתו לתרבות הצרפתית.

ציפר למד בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב במסגרת העתודה האקדמית[2].

נשוי לד"ר עירית ציפר, ארכאולוגית העובדת במוזיאון ארץ ישראל ואב לשלושה.

יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציפר כתב חמישה ספרים ותרגם מספר ספרים מצרפתית. בספריו עוסק ציפר בהומוסקסואליות בישראל המודרנית ובתרבות של העולים מטורקיה.

הספרים שכתב:

  • ציפור מקננת בראש (1978) - פרוזה פיוטית.
  • מארש טורקי (1995) - רומן.
  • ציפר ובני מינו (1999) - רומן על חיי זוג הומוסקסואלים.
  • איסטנבול מאלף ועד תו (2000) - מדריך טיול ובילוי בעיר.
  • עלייתו השמיימה של העורך הספרותי (2005), הוצאת אוב - ז.ע.פ..
  • בינינו, הלבנטינים - סיפורי מסעות (2012).

ספרים שתרגם:

  • בבל - מאת גרישה מני. הוצאת חדקל, תשמ"א.
  • צפע בידי - מאת ארוה באזן. הוצאת עם עובד, תשמ"ח 1987.
  • אוראנוס - מאת מרסל אמה. הוצאת עם עובד, תשמ"ט 1989.
  • הסימפוניה הביזנטית - מאת ז'אן אוליביה טדסקו. הוצאת עם עובד, תשנ"ב 1992.
  • כרמן - מאת פרוספר מרימה. הוצאת עם עובד, תשנ"ז 1996.
  • להפך - מאת ז'וריס קרל הויסמנס. הוצאת כרמל, תשנ"ח 1998.
  • חזירויות - מאת מרי דריאסק. הוצאת עם עובד, תשנ"ט 1998.
  • המשורר הנרצח - מאת גיום אפולינר. הוצאת עם עובד, תשנ"ט 1998.
  • הפרוזה של הטרנס סיבירית ושירים אחרים - מאת בלז סנדראר. הוצאת המעורר, 1999.
  • אחד-עשר אלף המלקות - מאת גיום אפולינר. הוצאת בבל, תשס"ה 2005.
  • הספר של מונל - מאת מרסל שווב. הוצאת נהר ספרים, 2006.

פעילותו העיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1988 הוא העורך של מדור "תרבות וספרות" בגיליון יום שישי של עיתון "הארץ", והוא מפרסם בו לעתים קרובות גם טור אישי. בשנת 2004 החל לכתוב ב"הארץ" גם את הטור "הטלוויזיה של השבוע" (במקומו של יורם ברונובסקי שהלך לעולמו), העוסק בתרבות הטלוויזיונית הישראלית.

משנת 2005 החל לפרסם בלוג באתר "הארץ", בשם "לא בבית ציפרנו". חלק מהרשימות בבלוג מבוססות על הטור "ציפרלנד" שהוא מפרסם בעיתון מדי יום שישי. הבלוג עורר תגובות רבות בשל התעסקותו בנושאים רגישים כמו השואה, גלותיות, הומוסקסואליות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והשוואה בין תרבות ארצות המערב ותרבות ארצות ערב לבין מה שציפר רואה כגילויי חוסר תרבות בישראל. לדוגמה, בטור שכותרתו "המתים לפחות כבר לא יראו את ההתבהמות של ישראל" קישר ציפר בין סביאת מזון מהיר לבין חדירת כוחות צה"ל לרצועת עזה.‏[3] באותו טור לא חסך ציפר שבטו גם מערוץ 2, מערוץ 10, מיהודים חרדים, ממכירת רהיטים מיובאים בכפר מל"ל, מאדריכלות פוסט מודרנית בכפר סבא ומהחרדה העומדת בבסיס הזהות היהודית הישראלית, לשיטתו.‏[3] טור זה איננו חריג במידת הביקורת והעוקצניות שבו וגם בפרסומים אחרים בבלוג לא כיסה ציפר מן הקוראים את מי הוא שונא, למי הוא בז, ומן העבר השני תיאר ציפר מהו בן תרבות והבהיר לקוראיו כיצד לדעתו ראוי לנהוג.

בעקבות הטקס הצבאי לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברחבת הכותל המערבי, ביטא ציפר את חרדתו לגורל מדינת ישראל, אותה חתם בקריאה לחיילי צה"ל להיות נרפים וחלשים מכיוון שזוהי הדרך היחידה להחזיר את ישראל למסלול הנכון.‏[4]

סטודנטים במכללת ספיר התלוננו בפני ההנהלה על הערות גזעניות כביכול שכתב ציפר כנגד עדות המזרח. ההנהלה השיבה כי "דבריו של בני ציפר לא מתיישבים עם דעותינו, וגם אותנו הם מטרידים" אך לדבריה חופש הביטוי מתיר לו לאומרם.‏[5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]