איתמר בן-אב"י

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. סיבה: חסר מידע רב על פועלו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
איתמר בן-אב"י, 1912

איתמר (בן-ציון) בן-יהודה (31 ביולי 1882 - 19 באפריל 1943) הוא "הילד העברי הראשון", בנו של מחיה השפה העברית אליעזר בן-יהודה, עיתונאי עברי ועסקן ציוני.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן אב"י נולד בעיר העתיקה בירושלים ב-31 ביולי 1882, הוא בנו של מחיה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה ושל אשתו הראשונה, דבורה, ומכאן בא שמו, אב"י הן ראשי תיבות של אליעזר בן יהודה. שמו המקורי היה בן-ציון בן־יהודה, אך הוא החליט לשנות את שמו לאחר מות אמו, שסיפרה לו שרצו לקרוא לו איתמר בעת היוולדו, על שם עץ התמר, כסמל לציונות, אך נתקלו בהתנגדות מהסובבים מכיוון ששם זה לא היה מקובל באותם זמנים. הוא השתמש בשם זה בעיקר כשמו הספרותי. הוא גם כונה "הילד העברי הראשון" – יליד ארץ ישראל הראשון בזמן המודרני ששפת אמו הייתה עברית.

הוריו לימדו אותו לדבר רק עברית, כלשון דיבור יומיומית בתקופה שמיעוט קטן הבין אותה. לפי עדות בני המשפחה, איתמר לא דיבר כלל עד גיל 3. אמו לימדה אותו רוסית בסתר, וכשאביו גילה את הדבר התפרץ בכעס, ואז החל הילד לדבר. חייו כילד העברי הראשון היו קשים: איתמר לא יכול היה להתרועע עם בני גילו (שלא דיברו את שפתו), וגם בביתו סבל מבדידות שכן אביו היה עסוק מאוד במפעלו האדיר והקשה של החייאת השפה העברית. לכל זאת נוספו קשיי היום-יום שהיו נחלתם של כל תושבי הארץ: עוני, רעב ומחלות.

משפחתו הוחרמה על ידי החרדים האשכנזים מהיישוב הישן בירושלים בגלל פועלו של אביו; לדעתם, העברית הייתה שפת הקודש שאין לעסוק בה בענייני חולין. בני גילו בודדו אותו והתנכלו לו. מכה קשה נחתה עליו עם מות אמו בהיותו בן 9.

כעיתונאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן אב"י למד בבית המדרש למורים של כי"ח בפריז ובאוניברסיטת ברלין. לאחר חזרתו ארצה ב-1904 השתתף בעריכת העיתונים של אביו "הצבי" ו"האור". הוא המשיך את מפעלו של אביו לאחר שזה נפטר, ויש לו חלק גדול בהתפתחות העיתונות העברית. היה המייסד והעורך של העיתון "דואר היום" בין השנים 1919 - 1929 בשיתוף עם קבוצת הסוללים. בסוף שנות ה-20 בן אב"י ערך שבועון בלשון האנגלית בירושלים, Palestine Weekly. הוא הכניס לתוך העיתונים שערך סגנון מודרני של העיתונות הפופולרית האירופית והאמריקאית של אותה התקופה. הוא שימש גם ככתב בירושלים של "הטיימס" וה"דיילי מירור".

כעסקן ציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

איתמר בן אב"י, 1933

כילד העברי הראשון נתפס בן אב"י כ"אדם שנועד לגדולות", אך בשל זיהויו כבן העלייה הראשונה נמנעה ממנו השתלבות מלאה בחיים הפוליטיים וכך נזכר כ"הבטחה שלא מומשה".

בן אב"י עסק גם בפעילות ציונית למען המדינה שבדרך, שכונתה בפיו "יהודה העצמאית". הוא הצטיין כנואם, ויצא לשליחויות בארצות שונות בעולם מטעם הקרנות הלאומיות ומטעם ארגון ההתיישבות "בני בנימין", שהוא תרם לייסודו.

אחד מהישגיו הציבוריים הגדולים היה חלקו בייסוד העיר נתניה. שכונת נוה איתמר הסמוכה לעיר קרויה על שמו וכן שדרות בן אב"י בעיר. כמו כן, קיים בעיר בית ספר הנושא את שמו.

בן אב"י הטיף לחלוקת ארץ ישראל לאזורים (קאנטונים) יהודיים וערביים עם אוטונומיה משל עצמם.

כמו כן, המשיך את מפעלו של אביו בפיתוח השפה העברית. מבין המילים הרבות שהמציא: עצמאות, מכונית, אכזבה, עיתונאי, ביטאון, אלחוט, מרפאה, מדינאי, מטריה, סיפון, משוריין, תקרית, תקדים ועוד. במקביל, תמך גם בשפה הבינלאומית אספרנטו. קרא להחלפת האלפבית האשורי בלטיני (ליטון), כדי להקל על הפיכת הלשון העברית ל"אספרנטו יהודית". פעמיים ניסה להוציא שבועונים עבריים בכתב הלטיני, ha Savuja ha Palestini ("השבוע הפלסטיני"), בירושלים ב-1928, ו-Deror ("דרור"), בתל אביב ב-1934. הם לא האריכו ימים.

כעיתונאי וכעסקן ציוני, ראה בן אב"י בעיני רוחו את הימאות העברית וכתב על כך כמה מאמרים נלהבים מעל דפי העיתונות העברית בשם "חזון הימאות העברית" (1913) עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מיד עם סיום המלחמה בשנת 1918, הוקמה ועדת המים ו-15 שנים לאחר שהתפרסמו מאמריו הראשונים על ימאות עברית, הוקמה ב-1928 האגודה הימית הראשונה "זבולון". עד סוף ימיו לא הפסיק בן אב"י לתמוך רוחנית באגודת יורדי ים זבולון וכתב מאמרים נלהבים בזכות האגודה, שתרמו לא מעט להצטרפות לשורותיה. מאוחר יותר בראשית שנות הארבעים, התמנה כנציגה של התנועה הימית בארצות הברית ממנה פעל לגיוס תומכים ותורמים לתנועה הימית הארצישראלית.

סיפור אהבתו ללאה אבושדיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיר אהבה ללאה, עיתון 'הצבי', 5 בינואר 1910 [1]
מערכת עיתון דואר היום בשנות ה-20. בשורה הראשונה משמאל לימין: העיתונאי אורי קיסרי, לאה אבושדיד, איתמר בן אב"י וזלמן וייט. בשורה השנייה שני מימין - העיתונאי והסופר אהרן אבן-חן. מימינו: רעייתו עטרה אבן-חן.

סיפור אהבתו של בן אב"י ללאה אבושדיד זכה לפרסום רב. את אבושדיד, בת למשפחה עשירה ומיוחסת שמקורה ממרוקו שהייתה חלק מהיישוב הספרדי הישן, פגש כשהיה בן 26 והתאהב בה ממבט ראשון. לאה הייתה אז בת 16, ולמרות שהתאהבה בו, לא העזה להמרות את פי אמה, שהתנגדה לנישואים בין השניים.

הסיבה להתנגדות לשידוך הייתה בעיקר בגלל מוצאו של בן-אב"י, שהיה אשכנזי ממשפחה ענייה ולא ספרדי טהור, ובגלל אופיו הסוער. היישוב הקטן בארץ עקב בדריכות אחר סיפור האהבה, שהתנהל כמעט בפומבי באמצעות שירי אהבה לוהטים שפרסם איתמר ללאה מעל דפי עיתונו "האור". את השירים הכתובים בעברית עשירה ופיוטית הקדיש לאהובתו, המכונה בשיריו בשם "אלה" (שיכול אותיות שמה) או "אלתי". שירי האהבה גרמו למשפחתה מבוכה רבה והם אסרו על בתם להיפגש עמו.

אחרי שלוש שנות חיזור עקר לא יכול היה איתמר לשאת עוד את ייסורי אהבתו המתסכלת. בשנת 1910 הוא כתב שיר התאבדות בשם "אקדחי", ובו בין היתר המילים:

מֵאָז אֲהַבְתִּיהָ וְלִבִּי כָּאוּב,
לֹא יָזוּז הָאֶקְדָּח מִמּוּלִי,
בֵּין סִפְרֵי רוּחִי,
עַל שֻׁלְחָנִי הָאָהוּב,
נוֹשֵׁם הוּא הַמָּוֶת כְּבָר לִי.
כִּי נִמְאַס לִי הַכֹּל – אֲפִלּוּ יָפָתִי,
אֲשֶׁר בָּחֲרָה כָּךְ לִחְיוֹת בִּלְעָדַי,
חכִּי נָא עוֹד רֶגַע אוֹי אַתְּ יָפָתִי,
עוֹד רֶגַע רַק וְתִבְכִּי לִבְלִי דַּי.

השיר שעורר סערה רבה בקרב יושבי ירושלים, הביא לראשונה את אביו של איתמר, אליעזר בן יהודה, להתערב במתרחש. הוא פנה בבהילות לאלברט ענתבי, שהיה מקורב למשפחת אבושדיד, ובהתערבותו פנתה האם ללאה ושאלה אותה לרצונה. לאה ענתה לה "לא אמרה את פיך, אך לא אנשא לאיש אחר". האם בקבלה תשובה זו נאותה "לקבל את גזר הדין" ולאפשר לבתה להינשא לבחיר לבה. גם אז נאלץ איתמר להמתין כמעט שנתיים, עד שהתנאים נחתמו, ובהם סעיפים תמוהים כמו חובתו של איתמר לשעבד את כל משכורתו לאשתו הטריה, וכן להתחייב כי אם תיפרד מעליו - ישלם לה כפל נדוניה, שאותה כלל לא קיבל.

הפרשה הונצחה בספר "אהבת איתמר" של דבורה עומר וכן בשירו של הפזמונאי דודו ברק, "אהבת איתמר בן אב"י":

"את לאתי אהבתי למרות רצונה מי יתן יכולתי לסור למעונה

אני אוהב אותך כל כך אני נושק אותך כל כך

לו אהבתיני לאתי חיי לך ומותי"

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאיתמר וללאה נולדו שלוש בנות. דרור, הבת הבכורה – נפטרה בגיל 4. דרור, הבת האמצעית (שינתה את שמה לדרורה) ורינה, הבת הצעירה. דרורה הייתה עובדת בכירה בתחנת־הרדיו "קול ישראל" ונישאה לאיש הרדיו משה חובב. רינה נישאה לרוקח אבי רז, בעל בית המרקחת "אלבא" בירושלים ולימים יו"ר הסתדרות הרוקחים.

בשנת 1939 הוסיף מצבו הכלכלי להידרדר, והפך לקשה מנשוא. על כך כתב במכתב שפרסם לידידיו ולמכריו, "לקולל אני רוצה" (להשמיע קול). אולם קולו לא נשמע. לאחר מכן היגר עם בני משפחתו לארצות־הברית ובשנת 1943 (תש"ג) נפטר מהתקף לב בארצות הברית. בתום ארבע שנים (1947) הועלו עצמותיו לקבורה בבית הקברות בהר הזיתים שבירושלים.

במותו ספד לו המשורר אביגדור המאירי:

"כל ימי חייו התהלך ודגל בידו. דגל תכלת שמיים ולובן השמש הלוהטת. דגל זה היה ספק דגל ספק עפיפון ילדים (...) כולנו חייכנו לו לילד הנצחי וכולנו לא ידענו שאת חלומותינו אנו הוא מדובב בלא יודעים, בלא יודעיו ובלא יודעינו."

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איתמר בן -אבי, עם שחר עצמאותנו - זכרונות חייו של הילד העברי הראשון, הוצאת הוועד הציבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב"י, 1961
  • חמדה בן-יהודה, נושא הדגל :חיי איתמר בן-אב"י, הוצאת בן-יהודה, תש"ד
  • דבורה עומר, הבכור לבית אב"י, הוצאת עם עובד
  • דבורה עומר, אהבת איתמר, הוצאת עם עובד, 2001
  • גיל חובב, סוכריות מהשמיים, הוצאת מודן בשיתוף קרפד, 2007
  • "50 שנות זבולון" ספטמבר 1978, יובלה החמישים של האגודה (אושר לציטוט במאי 2008)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]