היסטוריה של הנצרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הדת הנוצרית נוסדה בארץ ישראל בראשית הספירה הנוצרית, לפני כ-2,000 שנה, והתבססה על דמותו של ישו הנוצרי ועל הבשורות של תלמידיו. במהלך ארבע המאות הראשונות לספירה, ובמיוחד אחרי הפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה ה-4 לספירה, הפכה הנצרות לדת הדומיננטית באירופה ובעולם המערבי.

ערכים בנצרות
נצרות
P christ2.png
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האל האבישורוח הקודש

לידת הדת הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה הקדומה של הנצרות אינה ידועה בצורה מושלמת. היא נסמכת על הכתוב באוונגליונים ("ספרי הבשורה") של הברית החדשה, אלא שאלו אינם ספרי היסטוריה, ותפקידם העיקרי הוא לעודד אנשים להאמין בדת החדשה. כמו כן, אין הם זהים זה לזה, וישנם הבדלים רבים, חלקם מהותיים וחלקם פחות. מקורות אחרים הם כתבי היסטוריונים רומיים וכתבי יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), אולם גם בהם המידע אינו שלם, ויש היסטוריונים המטילים ספק באותנטיות של הקטעים העוסקים בנצרות בכתבי יוסף בן מתתיהו.

האוונגליונים בברית החדשה מספרים כי ישו, מייסד הדת, נולד בעיר בית לחם שבהרי יהודה בשלהי ימי מלכותו של הורדוס. שמו העברי המקורי היה ככל הנראה ישוע (הוא השתבש בעברית ובשפות אחרות, כנראה בשל היעלמות העיצורים הלועיים בפי תושבי צפון ארץ ישראל). אביו יוסף הוא, על-פי הבשורה על-פי מתי וכן הבשורה על-פי לוקאס, צאצא של דוד המלך, אולם הוא התגורר בנצרת שבגליל והיה נגר במקצועו. עובדת היותו צאצא ישיר מדוד לא מופיעה באוונגליונים האחרים, וגם השושלת המתוארת עד דוד המלך לא זהה בין שני האוונגליונים בהם היא מופיעה. אמו נקראה מרים (בלשונות אירופה: מריה). האוונגליונים המספרים על הולדתו, מתי ולוקאס, מספרים כי מרים לא התעברה מארוסה, אלא מרוח הקודש, כך שהיא נותרה בבתוליה על אף ההתעברות. כיוון שכך היא מכונה בנצרות "מרים הבתולה" (או פשוט: "הבתולה" או "הבתולה הקדושה"). היא שנייה בחשיבותה רק לישו עצמו, שכן היא האישה היחידה שלא נזקקה לחטא הקדמון כדי להתעבר, וכיוון שהיא נשאה ברחמה את "בן האלוהים". יוסף, שחשד תחילה כי אשתו הרתה לגבר אחר, ביקש לגרשה, אולם הוא חווה התגלות בחלומו שבה נאמר לו כי אשתו הרתה מרוח הקודש ולכן אסור לו לגרשה. כיוון שכך הוא אימץ את התינוק והפך בכך לאביו של ישו.

על פי הברית החדשה, חכמים שבאו מן המזרח (בחלק מהאוונגליונים הם נקראים 'אמגושים' או 'מָגים', כלומר חכמי דת זורואסטרים, באוונגליונים אחרים הם נקראים 'מלכים') באו לבקר את הרך הנולד ולהביא לו מתנות כיוון שראו בו את מלך היהודים החדש וייחסו ללידתו חשיבות רבה. הורדוס ששמע על כך הורה להוציא להורג את כל התינוקות בבית לחם, אולם יוסף הספיק לברוח עם משפחתו למצרים, וכך הציל את התינוק. יש לציין כי ישו נולד לאחר מות הורדוס, כנראה שהורדוס שמדובר עליו כאן הוא הורדוס אנטיפס, בנו של המלך הורדוס.

משמת הורדוס, חזר יוסף עם משפחתו לארץ ישראל. משהתבגר החל ישו להטיף, ואף אסף סביבו תלמידים, אולם המפנה הגדול בחייו חל כשפגש את יוחנן המטביל. על פי לוקאס הקשר בין השניים נוצר עוד בזמן ההריון של אמותיהם שהיה במקביל, ובשני המקרים התרחש בנס, כיון שאמו של יוחנן, אלישבע, הייתה זקנה. מתי לא מכיר את הסיפור הזה, אולם גם הוא סובר שבמפגש של ישו עם יוחנן התרחש משהו מיוחד, ועל פי הסיפור במתי, כאשר יוחנן מטביל את ישו יוצאת בת קול ואומרת: "זה בני אהובי אשר חפצתי בו". סיפור זהה מופיע גם בלוקאס.

משלב זה ואילך התחיל ישו להטיף את תורתו, בשינויים כאלו ואחרים בין הבשורות, אולם רב הדמיון ביניהם. ישו אסף שנים-עשר שליחים, שעזרו לו בהפצת תורתו. גם על פי הבשורות כולן, ישו לא בא להמציא דת חדשה. הוא יהודי לכל דבר, המעיד על עצמו שלא בא לגרוע ולו בקוצו של יוד מהתורה, אלא להוסיף עליה. תורתו מטיפה כנגד הפרושים של תקופתו, וכנגד הכהונה והסנהדרין. הוא שם דגש מרכזי ביותר על אהבת הזולת, אף יותר מאהבת אלוהים. לגישה זו ישנן עקבות גם בדברי חז"ל. ישו מבצע ניסים רבים, כגון ריפוי חולים ונכים, האכלת אנשים רבים בחמש ככרות לחם ושני דגים, גירוש שדים ועוד. בשל תורתו הרכה, ובשל מעשי הניסים האלו זוכה ישו לפופולאריות רבה, כזו שכנראה הרתיעה את הפרושים והכוהנים. זו הייתה תקופה בתולדות עם ישראל בה המשיחיות הייתה תופעה רחבה ביותר, רבים טענו להיותם משיחים, וברוב המקרים אירועים אלו הסתיימו בהתנגשות לא נעימה עם הרומים ששלטו בשנים אלו בארץ. בשל עובדות אלו, החליטו מנהיגי היהודים בירושלים, ראשי הסנהדרין והכהונה לשים סוף לסיפור. בזמן העלייה לרגל לירושלים, כאשר ישו הגיע לבית המקדש עם קהל מעריצים גדול, הוא הפך את שולחנות הסוחרים במקדש בתואנה שהם הפכו את המקדש למאורת שודדים. מספר ימים לאחר מכן, לאחר סעודת ליל הסדר, ישו נבגד על ידי תלמידו יהודה איש קריות אשר הסגיר אותו לידי הרומאים. כאשר הבין ישו שאפסו סיכוייו להנצל, קיבל הוא את גורלו בשתיקה אצילית, ולא ניסה להציל את עורו.

אין סיפורה של הנצרות שלם בלי סיפור תקומתו של ישו מן המתים. האוונגליונים מספרים, בוריאציות שונות, ששלושה ימים לאחר קבורתו של ישו, הוא קם לתחיה. מיד עם תחייתו של ישו הוא קורא לשליחיו ומכאן מסר להם את הבשורה ושלח אותם לבשרה לעולם כולו.

תלמידיו של ישו ראו עצמם בשלב זה כיהודים, כת אחת ממגון הכתות שהיו ביהדות באותה תקופה. כת זו מכונה יהודים-נוצרים.

גיבוש הנצרות בידי פאולוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פיצול הנצרות מתוך היהדות

על פי האמונה הנוצרית, שפותחה במיוחד על ידי פאולוס (שאול התרסי), ישו הוא בנו של האלהים (נקרא גם "שה האלוהים") שירד לגאול את האנושות על ידי מותו. לפי אמונה זו, צליבתו בידי הנציב הרומי פונטיוס פילטוס באה ככפרה על חטאי האנושות ועל החטא הקדמון. האוונגליונים מספרים כי ישו קם לתחייה שלושה ימים לאחר צליבתו, ועלה לשמים זמן-מה לאחר מכן. על פי האמונה הנוצרית יחזור ישו פעם נוספת על מנת לגאול את העולם באחרית הימים (אירוע המכונה "האפוקליפסה").

בתחילת דרכם, היו הנוצרים מפוזרים כתות-כתות. בשנת 180 לספירה כבר הוקמה כנסייה מרכזית רשמית. עם חלוף השנים והתגברות הצורך אוגדו סיפורי חייו של ישו - ה"בשורות", ואגרות שליחיו לעדות המאמינים בספר "הברית החדשה", והם מהווים את עיקרי האמונה הנוצרית יחד עם הברית הישנה - התנ"ך.

התנצרות האימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הגיעה הנצרות לרומא, חששו הקיסרים מפניה והוציאו בשנים 200 - 250 מספר צווים אימפריאליים כנגד הדת החדשה. בשנת 250, תחת שלטונו של דקיוס התחילה רדיפה מעשית של הנצרות ושל מאמיניה.

ב-24 בפברואר 303 אימץ דיוקלטיאנוס מדיניות של רדיפת הנוצרים כשהוציא את הראשון מבין מספר צוים הולכים ומחמירים כנגדם. בתחילה נדחקו מהצבא חיילים נוצרים. אחר כך הוחרם רכוש הכנסייה והושמדו ספריה. לאחר שתי שרפות שפרצו בארמונו החריף דיוקלטיאנוס את המדיניות האנטי-נוצרית עוד יותר: מי שלא הסכימו לזנוח את אמונתם הוצאו להורג. גלי הרדיפות נמשכו בעוצמה משתנה עד 313.

הרושם שהותירו הרדיפות על הנוצרים היה כה עז, שעלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס נבחרה כתאריך הפותח את עידן הקדושים המעונים למניין הכנסייה האלכסנדרית במאה הרביעית והחמישית. התקופה נקראה גם העידן הדיוקלטיאני.

ב-13 במאי 311, אחרי התנצרותה של הקיסרית אלכסנדרה (בהשפעת גאורגיוס הקדוש), הוציא הקיסר המזרחי, גלריוס, בעיר ניקומדיה (איזמיט של היום) שהייתה בירת האימפריה הרומית המזרחית, שטר מחילה (אינדולגנציה), בו הובטחה סובלנות דתית כלפי הנוצרים. אם כי התייחס אל הנצרות כאל איוולת שניתן למחול עליה, ולא כאל דת שוות־מעמד.

בשנת 313 הוציאו שני הקיסרים, הקיסר המערבי קונסטנטינוס והקיסר המזרחי ליקיניוס, בעת שהותם במילאנו את האדיקט של מילאנו, מסמך בו נקבע כי הדת הנוצרית הפכה לדת מותרת (Religio licita) באימפריה וכי יש לאפשר לבני הדת הנוצרית, ולבני כל הדתות אחרות, חופש לקיים את דתם בגלוי, מבלי שהדבר יוביל להתנכלות מצד מוסדותיה הרשמיים של האימפריה, ובכך אוסר על רדיפות על רקע דת.

שנה זו, 313 שנים לאחר הולדת ישו, נחשבת לתחילתה של הכנסייה הקתולית הרומית, ששלטה שלטון ללא מצרים באירופה במהלך אלף שנים הבאות, בתקופת ימי הביניים.

ב-380 הכריז תיאודוסיוס הראשון על הפיכת הנצרות מדת מותרת (Religio licita) לדת רשמית באימפריה הרומית.

בשנת 393 הכריז תאודוסיוס כי הנצרות הופכת לדת המותרת היחידה, כל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין. הנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית.

הכמורה קיבלה מעמד היררכי ובראשה עומד האפיפיור - ראש הכנסייה. בתחילת ימי הביניים הייתה הכמורה כפופה במידה רבה לאצולה, ובחלק גדול מהמקרים מונו אנשי הדת על ידי האצילים. עם הזמן צברה הכנסייה עושר וכוח, וכחלק מתהליך זה קיבלה עצמאות מהשלטון החילוני עד שהפכה את היוצרות ורכשה לעצמה יכולת השפעה רבה ואף שליטה על האצולה.

על מנת להעמיק את שליטתה, הקימה הכנסייה הקתולית את המיסיון הנוצרי: תנועה שמטרתה העיקרית להחדיר את הדת הנוצרית בקרב עמים לא-נוצריים, אשר פעולתה הביאה במהלך ההיסטוריה להפצת הנצרות ברחבי העולם.

התבססות הנצרות באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילוג הכנסייה הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פילוג הכנסייה הנוצרית

הפילוג המשמעותי ביותר בנצרות המכונה "סכיזמה" (פיצול ביוונית) ‏[1] אירע במאה ה-11 עם היפרדות הכנסייה הרומית-קתולית שמרכזה בקריית הוותיקן שברומא מן הכנסייה הביזנטית-אורתודוקסית שמרכזה בקונסטנטינופול (ביזנטיון, כיום איסטנבול).

שתי הכנסיות הופרדו בשל סיבות דוקטריניות תאולוגיות, לשוניות, פוליטיות וגאוגרפיות.

עם המעבר של השליט הרומי והאוטוריטות הפוליטיות מרומא לקונסטנטינופול, נוצר פילוג במזג הדתי של האימפריה. בגלל מנהגו של השליט ליטול סמכות בנושאים דתיים וחילונים גם יחד, בסופו של דבר, נוצר פיצול בין הבישופים - אלה שהלכו בעקבות האפיפיור מרומא ואלה שהלכו בעקבות השליט שבקונסטנטינופול.

מסעי הצלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסעי הצלב

מסעי הצלב היו סדרת מסעות צבאיים בין המאה ה-11 והמאה ה-13 שיזמו האפיפיורים הנוצריים. הם החלו כנסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות. המשתתפים במסעות אלה נקראו בשם צלבנים.

אחרי שהקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון ביקש עזרה להגנת ממלכתו כנגד הטורקים הסלג'וקים, האפיפיור אורבאנוס השני קרא לכל הנוצרים להצטרף למלחמה כנגד הטורקים, שתחשב להם ככפרה על חטאיהם. צבאות הצלבנים צעדו לעבר ירושלים, במה שנחשב למסע הצלב הראשון, ובזזו ערים אחדות בדרכם. ב-1099 נכבשה ירושלים, והאוכלוסייה היהודית והמוסלמית נטבחה. כתוצאה ממסע הצלב הראשון הוקמו מספר מדינות צלבניות, ובראשן ממלכת ירושלים.

מסעי הצלב הראשונים שחררו גל חסר תקדים של אלימות שבאה לידי ביטוי בטבח של יהודים בכל אירופה, ואלימות כלפי הנוצרים הפורשים האורתודוקסים במזרח.

בעקבות מסעי הצלב קמו מספר מסדרים צבאיים של אבירים-נזירים, ששמו לעצמם מטרה להגן על הצלבנים בארץ הקודש ועל העולים לרגל למקומות הקדושים.

הרפורמציה - הפילוג בין הקתולים לפרוטסטנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפורמציה

הפילוג המשמעותי הבא התרחש במערב אירופה במאה ה-16, במה שמכונה "הרפורמציה". תנועת הרפורמציה שהנהיג מרטין לותר, נזיר אוגוסטיני גרמני, הביאה לכך שקהילות נוצריות בצפון אירופה ניתקו את קשריהן עם רומא, וגיבשו ממסדים דתיים משלהן. הכנסיות הללו מכונות עד היום "פרוטסטנטיות" (מהפועל הלטיני שפירושו "למחות, להתנגד"). הנצרות הפרוטסטנטית קמה בעיקר בתגובה לשחיתות בממסד הכנסייתי ולחוסר גמישות מספיק בממסד ההגותי הקתולי.

בנוסף נוצרו מספר מסדרים נוצרים בשנים אלה:

  • במאה ה-13 נוסד מסדר הפרנסיסקנים על ידי הקדוש פרנסיס מאסיזי.
  • במאה ה-16 נוסד מסדר הישועים במטרה להילחם ברפורמציה של מרטין לותר שהובילה לקום הכנסייה הפרוטסטנטית.

הנצרות בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הרנסאנס באירופה, עם הופעת תנועות האתאיזם והליברליזם במאות ה-18-15 נחלש כוחה של הנצרות בהדרגה. אירעו עימותים רבים בין מוקדי הכוח הנוצריים לבין שליטי המדינות, שפחדו מעוצמת היתר שהייתה נתונה בידי הכנסייה הנוצרית.

למרות תהליכי הכרסום במעמד הדומיננטי של הנצרות, עם תחילת העת החדשה התפשטה הנצרות אל מעבר לאירופה בזכות פעולתן של האימפריות האירופיות, ששלטו בחלקים נרחבים של העולם, הביאו להתיישבות נוצרים ביבשות אחרות ופתחו בפני המיסיון הנוצרי אוכלוסיות יעד חדשות.

מתחילת המאה ה-18, חלה באירופה התעוררות בנצרות הפרוטסטנטית, ותנועה זו קרויה באופן כללי התנועה האוונגליסטית. הדגשים העיקריים של התנועה היו המרה אישית, אדיקות אישית ולימוד הביבליה, מוסריות ציבורית שכללה הימנעות משתיה ו"ערכי המשפחה", חוסר הדגשה של הפורמליזם בפולחן ובדוקטרינה, ונתינת תפקיד חשוב יותר למאמינים הרגילים (כולל נשים) בפולחן. כיום מוקד התנועה האוונגליסטית נמצא בארצות הברית, והשפעתה על הפוליטיקה הפנימית במדינה הינה רבה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סכיזמה היא ביטוי שבו מכנה הכנסייה הקתולית כל מקרה בו נותקו יחסים עם פטריארך ביזנטי כלשהו, מסיבה כלשהי. הסכיזמה היא הפילוג בין שתי הכנסיות ב-1054
  2. ^ יצחק לאורתעתוע הגבולות של ארץ ישראל, באתר הארץ, 31 בינואר 2014