עשרת הדיברות

ערך זה עוסק בעשרת הדיברות בתנ"ך. אם התכוונתם לסרטי קולנוע בשם זה, ראו עשרת הדיברות (סרט).

עשרת הדיברות היא רשימה של ציוויים דתיים ומוסריים, שעל פי המקרא נאמרו על ידי אלוהים לעם ישראל במעמד הר סיני, ונמסרו לו כשהם כתובים על לוחות הברית. הדיברות נחשבים למצוות יסודיות ביהדות ובנצרות, ולהן השפעה רבה על המשפט והמוסר בהיסטוריה האנושית.

טרמינולוגיה

שלש פעמים במקרא מכונים הדיברות "עשרת הדברים".‏ הכינוי "עשרת הדיברות" הוא המונח הרווח בספרות חז"ל. שם המספר הזכרי "עשרת" מלמד על כך שצורת היחיד התיקנית של "דיברות" הוא "דִּיבֵּר", אף שכיום רווחת גם הצורה "דִּיבְּרָה" בנקבה.‏

הביטוי "עשרת הדיברות" קיבל בעברית המודרנית משמעות שאולה, של כללים חשובים שיש להקפיד בהם. כיום ניתן למצוא את הביטוי בתחומים רבים, למשל עשרת הדיברות של השומר הצעיר.

הסיפור המקראי

משה ולוחות הברית בציור מאת רמברנדט (1659)

המקרא מספר שבחודש השלישי ליציאת בני ישראל ממצרים הם נאספו סביב הר סיני, שם התרחש מעמד גדול בו אלוהים הופיע בפני כל העם ומצוה עליהם את עשרת הדיברות.‏ אלוהים מתוודע להם כמי שהוציא את העם ממצרים, ואוסר עליהם לעבוד לפסלים ולאלוהים אחרים. בהמשך מפורטים שאר הציוויים:

• איסור נשיאת שם ה' לשווא
• מצוות השבת
• מצוות כיבוד אב ואם
• לא תרצח
• לא תנאף
• לא תגנוב
• איסור עדות שקר
• לא תחמוד

בהמשך הסיפור המקראי, משה עולה אל אלוהים להר סיני, ומקבל שני לוחות אבן שעליהם כתובים עשרות הדיברות ב"אצבע אלוהים".‏ אלוהים מצווה לבנות משכן שבמרכזו יוצב ארון ובו יונחו הלוחות.‏ הלוחות מכונים במקרא "לוחות העדות" או "לוחות הברית", וכן הארון מכונה "ארון העדות" או "ארון הברית". בספר מלכים מתואר כיצד לאחר כ-500 שנה, כאשר נבנה בית המקדש הראשון, הארון עם הלוחות מוצב גם שם במרכזו.‏

נוסח הדיברות

בספר שמות

הדיברות מופיעים פעמיים במקרא, וקיימים הבדלים בין שני הנוסחים. להלן נוסח עשרת הדיברות כפי שהם כתובים בסיפור מעמד הר סיני בספר שמות, בפרשת יתרו (נוסח):

	אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. לֹא תִרְצַח. לֹא תִנְאָף. לֹא תִגְנֹב. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.
– ספר שמות, כ, פסוקים ב-יד

בספר דברים

בספר דברים, בפרשת ואתחנן (נוסח), בנאומו של משה לעם, הוא מספר על מעמד הר סיני ומצטט את עשרת הדיברות. ישנם שינויים קלים רבים בנוסח הדיברות בין שני המופעים, וההבדלים העיקריים הם במצוות השבת:

ספר שמות פרק כ'

ספר דברים פרק ה'

(ו) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי: (ח) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: (י) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: (יא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ: (יב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (יג) לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר: (יד) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

(י) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו \{מִצְוֹתָי\}: (יב) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: (יד) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: (טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: (טז) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (יז) לֹא תִרְצַח וְלֹא תִנְאָף וְלֹא תִגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: (יח) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

על פי טבלת ההשוואה ניתן לראות שהשינויים העיקרים הם:

• באיסור עבודת אלילים, מִצְוֹתָי מגוף ראשון הופך בכתיב למִצְוֹתָו בגוף שלישי, אף שהקרי אינו משתנה.
• בעניין השבת:
  • זכור בספר שמות לעומת שמור בספר דברים.
  • בספר שמות הבהמה איננה מפורטת לעומת הפירוט שקיים בספר דברים "שורך וחמורך".
  • בדיברות בספר דברים קיים הסבר למנוחת העבד והבהמות של האדם.
  • הבדל בנימוק של מצוות השבת, בעוד שבדיברות בספר שמות הנימוק הוא שביתת האל במעשה בראשית וברכתו של היום בלוחות השניים הנימוק הוא הוצאת האל את ישראל ממצרים מעבדותם.
• בכיבוד אב ואם, נוסף ציווי של האל בדיברות בספר דברים, וכן הנימוק למען ייטב לך, על אריכות הימים המוזכרת בדיברות של שמות.
• באיסור עדות שקר, מתחלף השקר בשוא בספר דברים.
• באיסור לא תחמוד, בספר שמות מוקדם בית הרע לאשתו, לעומת ספר דברים שם הסדר הוא הפוך. בספר דברים מתחלף לא תחמוד אחד בלא תתאוה. וכן נוסף האיסור על שדה שאיננו נזכר בספר שמות.
• בספר דברים האיסורים של החלק השני בלוחות מתחברים על ידי וו החיבור.
• בשתים מהדיברות בספר דברים (שבת וכיבוד אב ואם) מחוזק או מדויק האיסור באמצעות המשפט "כאשר ציוך ה' אלוהיך".

הסיבה להבדלים

הביטוי "כאשר ציווך ה' אלוהיך" שמופיע בספר דברים, מלמד על כך שהנוסח שם לא נועד להיות ציטוט מדויק של עשרת הדיברות שבפרשת יתרו.‏ עם זאת, הוגים שונים נתנו הסברים נוספים לכך שיש הבדלים בין הנוסחים. הסבר שמופיע במדרש הוא שהנוסחים השונים נאמרו שניהם על ידי אלוהים בבת אחת במעמד הר סיני.‏. הסבר נוסף מופיע בתלמוד, לפיו הנוסח שבספר שמות הוא הנוסח שנכתב בתחילה בלוחות הברית, לעומת הנוסח שבספר דברים שהוא הנוסח שנכתב בלוחות השניים, שנכתבו לאחר שמשה שבר את הלוחות הראשונים בעקבות חטא העגל.‏

חוקרי המקרא הסיקו מן ההבדלים בין הנוסחים שבמקור נכתבו כל עשרת הדיברות בצורה קצרה ותמציתית, והאריכות נוספה בשלבים מאוחרים יותר.‏ ההצעה המחקרית לשחזור הנוסח המקורי של הדיברות היא:

אנוכי ה' אלהיך; לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני; לא תעשה לך פסל; לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא; זכור את יום השבת לקדשו; כבד את אביך ואת אמך; לא תרצח; לא תנאף; לא תגנוב; לא תענה ברעך עד שקר; לא תחמוד.

חלוקת הדיברות לעשרה

במקרא נאמר כמה פעמים שמספר הדיברות הוא עשרה, אולם החלוקה המדויקת לעשרה אינה חד-משמעית. ניתן להצביע באופן מובהק על תשעה דיברות מובחנים בלבד, ונאמרו פרשנויות שונות איזהו העשירי. תשעת הדיברות המובהקים הם: עבודה זרה, נשיאת שם ה' לשווא, שבת, כיבוד אב ואם, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר ולא תחמוד.

החלוקה לפרשות פתוחות וסתומות בנוסח המסורה מחלקת את עשרת הדיברות לעשרה קטעים, כש"לא תחמוד" מופיע כשני קטעים נפרדים: "לא תחמוד בית רעך", ו"לא תחמוד אשת רעך". זוהי גם החלוקה שהתקבלה על הנצרות הקתולית. לעומת זאת, הנצרות הפרוטסטנטית מחלקת את המצווה הראשונה לשניים: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", ו"לא תעשה לך פסל". הפרשנות המקובלת ביהדות שונה משתי הפרשנויות הנוצריות, ורואה את ההקדמה לדיברות כדיבר נפרד: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".‏ מוני המצוות ראו בהקדמה זו את המצווה להאמין באלוהים.

השוואה בין ספר התורה המקראי לשומרוני

בעשרת הדיברות נמצא ההבדל המשמעותי ביותר בין נוסח ספר התורה השומרוני לבין נוסח המסורה. בספר השומרוני כתובה מצווה נוספת בסוף הרשימה, והיא נחשבת על ידי השומרונים לדיבר העשירי. אחרי רשימת הדיברות המקובלת, נכתב בספר השומרוני הקטע המופיע במקרא בספר דברים (כ"ז, ד'-ח') שכולל את הציווי לכתוב את דברי התורה על מונומנט עשוי אבנים: "וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד... וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב".

מאפייני הדיברות

הציוויים נאמרו כחוקים אפודיקטיים שאינם מותנים בנסיבות מיוחדות כל שהן, הם מנוסחים בלשון נוכח ורובם מנוסחים בדרך שלילה. הציוויים מציינים את תביעתו של אלוהים מבני עמו הבאים עמו בברית, בקביעת תנאים המחייבים את כל אחד מהם.‏

הפסוקים הראשונים בעשרת הדיברות כתובים כדיבור אלוהי בגוף ראשון: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך", "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", "אנוכי ה' אלוהיך אל קנא". לעומת זאת, מהדיבר העוסק בנשיאת שם ה' לשווא והלאה הדיברות מתייחסים לאלוהים בגוף שלישי: "אשר ישא את שמו לשווא", "ששת ימים עשה ה'", "ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". על פי זה נאמר בתלמוד שהפסוקים הראשונים נאמרו ישירות מפי אלוהים, בניגוד לדיברות הבאות.‏ פרשנים מאוחרים יותר ביארו שהכוונה היא שבדיברות הבאות הם רק שמעו שאלוהים מדבר עם משה בלי שהבינו מה נאמר, ולאחר מכן משה אמר לעם מה אמר לו אלוהים.‏

חלוקה מקובלת של הדיברות היא לשתי יחידות – יחידה ראשונה שעוסקת במצוות שבין אדם למקום, והשניה עוסקת במצוות שבין אדם לחברו. הוגים רבים חילקו את הדיברות בצורה סימטרית, כך שהיחידה העוסקת במצוות שבין אדם למקום מונה חמישה דיברות וכוללת גם את מצוות כיבוד אב ואם, וכך גם היחידה של מצוות שבין אדם לחבירו מונה חמישה דיברות והולכת מן החמור אל הקל – מ"לא תרצח" עד "לא תחמוד".‏

פרשנות הדיברות ביהדות

חמשת הדברות הראשונים הם מצוות שבין אדם למקום, וחמשת האחרונים הם מצוות שבין אדם לחברו.

שני הדיברות הראשונים כתובים בגוף ראשון מכאן ואילך בגוף שני, דבר שגרם לפרשנים לומר שרק שני הדיברות הראשונים נאמרו לציבור. שני הדיברות הראשון והאחרון הם "מצוות שבלב", בניגוד לשאר הדיברות שהם מצוות שבמעשה. הפרשנים האריכו כדי לבאר כיצד ניתן לצוות להאמין, ולצוות שלא לחמוד.

א. אמונה בלבדית באל אחד, שהוציא את ישראל ממצרים.

הפרשנים דנו רבות מדוע לא מדובר בפסוק באלוהי העולם בורא שמים וארץ אלא באלוהי ישראל המוציאם ממצרים. ריה"ל ראה בזה התייחדות לאומית של ישראל כעם בחירה, פרשנים אחרים ראו את המחויבות המיוחדת של עם ישראל בשל העובדה שאלוהים שיחררם מבית עבדים.

ב. איסור עשיית אלילים ועבודתם ובכלל זה איסור עשיית פסל ותמונה.

איסור עבודת אלילים הוא להרחיק מהתרבות הפגנית, ומהמנהגים האליליים שהיו במרחב התרבותי ש"בראו" את הכוחות העליונים בצלם בני האדם. לעומת התרבות האלילית שהייתה ברובה פלורליסטית ופנתאיסטית, מתגלה היהדות כדת מונותאיסטית מובהקת, שבה לאל אין ביטוי גשמי ייחודי.

ג. איסור על נשיאת שם אלוהים לשווא.

חז"ל פירשו את הדיבר הזה באיסור להשבע בשמו של ה' לשווא או לשאת את שמו של ה' לשווא, אך פרשנים נוספים הוסיפו שאפשר גם לראות בה איסור לבוא בשמו ולהתחזות לנציגו עלי אדמות כאשר האדם אינו בא בכוונה שכזו, או להתפלל ולברך ללא שום כוונה.

ד. זכירת השבת וציווי על מנוחה ואיסור כל מלאכה.

הטעם במצווה זו של ההשבתה הוא מנוחת אלוהים לאחר ששת ימי הבריאה. יום השבת גרם להומניזציה של האדם ולפינוי מעט זמן לשאר רוח.

ה. כיבוד הורים.

השכר המובטח למצווה זו הוא אריכות ימים. אף שלכאורה נראה שמדובר במצווה שבין אדם לחברו, בחלוקה היהודית היא מצויה בטור של בין אדם למקום. המהר"ל מסביר שההורים ביחס לבניהם, הם מעין "אלוהים פרטים" של האדם, מכיוון שהם בוראים אותו, נותנים לו קיום ועמידה בעולם ומטמיעים בו את אישיותם, ואף מחנכים אותו לאמונה באל אחד.

ו. איסור רציחת בן אנוש.

איסור הרציחה הוא קצר וקולע ללא נתינת טעם כפי שמופיע בבראשית. הקיצור באיסורים החברתיים בולט ומייחד אותם. על פי הרשב"ם רציחה היא גרימת מוות לזולת ללא סיבה, לעומת הריגה שכוללת גם גרימת מוות עם סיבה וגם ללא סיבה. גם החזקוני מבדיל וסובר כי רציחה היא גרימת מוות שלא כדין, לעומת הריגה שכוללת נטילת חיים כדין ושלא כדין. על פי הפרשנים לא רק רציחה ישירה אסורה אלא גרימת מוות של אדם באמצעות אמירה או הימנעות מנתינת עדות שתציל את חיי הזולת.

ז. איסור ניאוף עם אשת איש.

הניאוף נחשב לאחד מהעבירות החמורות כמעט כמו רציחה, מפני שהוא מחלל את הזוגיות ומקפד אותה. על פי רשי ורמב"ן מדובר רק באשת איש. לעומת זאת על פי אבן עזרא, ספורנו וחזקוני מדובר בכל יחסי מין אסורים.

ח. איסור גניבה.

על פי פרשנות חז"ל מדובר בחטיפת בני אדם וסחר בהם, "גונב איש ומכרו", ולא בגניבה של רכוש עליה מופיע איסור נפרד (ויקרא יט' פסוק יא').

ט. איסור עדות שקר בבית משפט.

עדות שקר עלולה לגרום למותם של חפים מפשע, ולכן צריכה להיות זהירות מיוחדת להגיע אל חקר האמת.

י. איסור חמידת רכוש הזולת.

איסור החמידה הוא האיסור לחשוק ולהתאווה לרכוש הזולת, וכן לחשוק באשתו. יש מן הפרשנים (חזקוני) שסברו שהחמידה איננה רק הרהור סתמי העולה בלבו של האדם לרצות ברכוש הזולת, אלא כוללת תכנון וחרישת מחשבות להעביר את רכוש הזולת אליו. איסור החמידה הוא החותם של הלוח השני, כי הוא למעשה עלול לגרום לעבור על ארבעת הדיברות הקודמות: ניאוף, רצח, עדות שקר וגניבה.

לפרשנותו של המהר"ל (תפארת ישראל פרק ל"ו) החלוקה היא לשתי מערכות (חמישה מול חמישה) כאשר בכל מערכה יש הליכה מהכבד אל הקל במקביל למערכה השנייה. מעצם הדבר אל כל מה שמתלווה אליו ואל נספחיו, כאשר חמש הדיברות הראשונות הם בהקשר האלוהי, ואילו חמשת הדיברות האחרונים הם בהקשר האנושי, אבל במה שהאדם נתפס כנברא אלוהי - בצלם אלוהים. אפשר להביא כהדגמה להקבלה בדיברות את שני הראשונים בכל מערכה. הדיבר הראשון "אנוכי ה'" היא על עצם האמונה באלוהים ועצם קיום האל בעיני האדם והאיסור על "רציחתו" וכנגדה הדיבר השישי "לא תרצח" שהיא על עצם קיומו של האדם ואיסור לבטל את חייו ולקפדם.

החלוקה לפסוקים

תחילת עשרת הדיברות בספר שמות, בחומש שהודפס ב-1896. ניתן להבחין בשתי מערכות שונות של טעמי המקרא המסומנות בבת אחת על אותן האותיות

ישנם שתי מסורות יהודיות שונות בנוגע לחלוקת עשרת הדיברות לפסוקים.‏ המסורת הבבלית מחלקת את הדיברות לעשרה פסוקים, המתאימים לחלוקה היהודית של עשרת הדיברות, אך בכך יוצרת פסוקים חריגים באורכם – פסוק אחד בן 64 מילים ושניים בני 50 מילים, ולעומת זאת שלושה פסוקים בני 2 מילים בלבד. בניגוד לכך, המסורת הארץ-ישראלית מחלקת את הדיברות לשנים עשר משפטים בעלי אורך רגיל. חלוקה זו מחברת בפסוק אחד את ארבעת הדיברות הקצרות: "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב ולא תענה ברעך עד שקר", ולעומת זאת הדיברות הארוכות מורכבות בה מכמה פסוקים נפרדים. בחלוקה זו, הפסוק הראשון, שמתחיל ב"אנוכי ה' אלוהיך", כולל גם את מה שנחשב במסורת היהודית לתחילת הדיבור השני: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני".

המסורות השונות בחלוקה לפסוקים הובילו גם לשתי מערכות נפרדות של טעמי המקרא המתאימות להן. כבר בכתבי היד העתיקים של התנ"ך, מסומנות שתי מערכות הטעמים בבת אחת על גבי אותן האותיות, דבר שגרם בהמשך לטעויות ושיבושים שחדרו לחלק ממהדורות הדפוס. בשלב מאוחר יותר נעשה מקובל שבגוף הספר מודפסים הטעמים המתאימים לחלוקה לשנים עשר פסוקים, ובסוף הספר הדפיסו את הפסוקים שוב לפי החלוקה לעשרה פסוקים. החלוקה שבגוף הספר נתכנתה "הטעם התחתון", ואילו החלוקה לעשרה פסוקים מכונה "הטעם העליון" כינוי המרמז על מערכת חריגה של טעמים שהאריכות הייחודית של הפסוקים מצריכה.

עשרת הדיברות נקראים בקריאת התורה בבית הכנסת שלוש פעמים בכל שנה – בקריאת פרשת השבוע בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן, ופעם שלישית בקריאת התורה בחג השבועות בו קוראים את סיפור מעמד הר סיני מספר שמות. מנהג הספרדים לקרוא תמיד לפי "הטעם העליון", אך ברוב בתי כנסת האשכנזים קוראים בטעם העליון רק בקריאת חג השבועות, ובקריאת פרשת השבוע בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן קוראים על פי הטעם התחתון. מנהג האשכנזים נזכר לראשונה במאה ה-13 בפירוש החזקוני לספר שמות.

מעמדם של עשרת הדיברות ביהדות

לוחות הברית בבית הכנסת בקדומים מזכוכית מורנו

בהלכה היהודית לא קיים באופן פורמלי מעמד מיוחד למצוות שבעשרת הדיברות על פני שאר תרי"ג המצוות. עם זאת, לאורך הדורות רווחו מנהגים שונים אשר ייחסו מעמד מיוחד לעשרת הדיברות. חוקרים סבורים כי בתקופת התנ"ך היו נהוגים טקסים של חידוש הברית, שבהם היו קוראים את עשרת הדיברות ומתחייבים לציית להם. בתקופת בית שני נהגו לקרוא את עשרת הדיברות בכל יום ביחד עם קריאת שמע, ובמערות קומראן אף נמצאו גווילי תפילין שכתובים בהם עשרת הדיברות.‏. מנהג רווח הוא, שבשבתות שבהם קוראים בפרשת השבוע את עשרת הדברות, וכן בחג השבועות שבו קוראים בתורה על מעמד הר סיני, הקהל בבית הכנסת עומד על רגליו בעת קריאת עשרת הדיברות.‏ כמו כן, בבתי כנסת רבים יש צורה אומנותית של לוחות הברית עם עשרת הדיברות מעל ארון הקודש או בריקמה של הפרוכת.

בד בבד, קיימת בהלכה התנגדות להדגשת עשרת הדיברות, כדי לא לפגוע במעמדם המחייב של המצוות האחרות, בפרט על רקע הנצרות וכתות אחרות שזנחו אותן. התלמוד מספר שמן הטעם הזה התנגדו החכמים למנהג לקרוא בבית הכנסת את עשרת הדיברות בכל יום.‏‏ בתקופה מאוחרת יותר, הרמב"ם התנגד למנהג לעמוד בעשרת הדיברות בקריאת התורה.‏ אמנם כיום המנהג בקהלות אשכנז לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות בבית הכנסת.(מקור: יוסף ויכלדר, "ויעמדו מרחוק", המבשר תורני, י"ב אב תשע"א.)

תפיסה נפוצה בהגות היהודית לדורותיה היא שניתן לראות את עשרת הדיברות כראשי פרקים שכל שאר המצוות בתורה הן התפרטויות שלהם.‏ תפיסה זו מופיעה כבר בכתבי פילון האלכסנדרוני,‏ ובהמשך, בעקבות רב סעדיה גאון, נכתבו פיוטי "אזהרות" רבים שסיווגו את כל המצוות תחת עשרת הדיברות‏. תפיסה זו קיימת גם אצל הרמב"ם שהגדיר את עשרת הדיברות כ"עיקר הדת וראשיתו" ‏‏, ריה"ל שמכנה אות עשרת הדברות "אמות המצוות ושרשיהן", וספר הזוהר‏. על פי זה כתב האור החיים שמצוות "אנוכי" היא שורש כל מצוות העשה, ומצוות "לא יהיה" היא שורש כל מצוות הלא תעשה.

התייחסות ייחודית לעשרת הדיברות ביהדות נאמרה על ידי רבי יוסף אלבו בספר העיקרים, שקבע שאלו הן המצוות היחידות שלא יכולות להתבטל לעולם על ידי נביא מאוחר יותר.‏ הוא מנמק זאת בכך שציוויים אלו נמסרו לעם ישראל ישירות מאלוהים, ולכן הן יכולות להתבטל רק במעמד דומה של דיבור ישיר מאלוהים, ולא על ידי נביא שמשמש כשליח בלבד. זאת לעומת המצוות האחרות שבהן משה שימש כגורם מתווך בין אלוהים לבני ישראל, ולכן הן יכולות בתנאים מסוימים להתבטל על ידי נביא מקביל למשה.

עשרת הדיברות בהגות היהודית

על פי חז"ל העבירות על עשרת הדיברות הן עבירות חמורות, שהעובר עליהן בזדון ובכוונה חייב עליהן מיתה. (שלושה מעשרת הדיברות הם עבירות של ייהרג ואל יעבור). ולכן הם מפרשים למשל את איסור הגניבה בעשרת הדברות בחטיפת אדם, שעליה חייבים מיתה לפי החוק המקראי, או את איסור עדות השקר במקרה שמעידים עדות שקר כלפי אדם, שתוצאתה תהיה הריגתו של אותו אדם.

על פי ריה"ל, עשרת הדיברות היוו שורש משותף של חכמת התורה שנושאיה היו הכהנים, וחכמת האלוהות שנושאיה היו הנביאים.

רש"י בפרשנותו על הפסוק "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (שמות כ א) כותב בעקבות המדרש "שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן". המהר"ל בעקבותיו אומר שהדבר מבטא את האחדות האלוהית שקיימת בעשרת הדיברות שהן מהעולם העליון ומרוחקים מהחילוק והפירוד של העולם הגשמי (גור אריה שם). במקום אחר הוא מחדד את ההבדל שבין עשרת הדיברות תורה כולה, ואומר שעשרת הדיברות הם עיקריות יותר משאר המצוות ובשבילם ירד הקב"ה על הר סיני, והם נאמרו בשביל עצמם, לעומת שאר המצוות שנאמרו בסיני למען השלימות של התורה כולה, להביע את הרעיון שהתורה אחדותית ואין מצוותיה חלוקות (גור אריה שמות כ"א א'). גם בספר "תפארת ישראל" (נו) הוא מדגיש ומפרש את גישתו שיש לעשרת הדברות יחוס מיוחד אל ה' שהוא אחד, והם קרובים לאל מפני שנאמרו מפיו, לעומת שאר המצוות שקרובות יותר אל האדם.

לפי בעל התניא עשרת הדיברות הן מקיפות את כל התורה ויוצאות מהחכמה האלוהית העליונה שגבוהה מכל העולמות הגלויים‏.

בעקבות עשרת הדברות

עשרת הדיברות בבניין בית המחוקקים באוסטין, בירת טקסס.

בהקשר לעשרת הדברות, ראוי לציין את חוקי חמורבי, קודקס החוקים הנרחב ביותר בין חוקי המזרח הקדמון, שנכתב על אסטילה מאבן במאה ה-18 לפנה"ס, כ-600 שנה לפני התאריך המשוער של יציאת מצרים ומתן התורה. קיים דמיון רב בין שני קודקסים אלו. ישנו הבדל אחד עיקרי בין שני קובצי החוקים: בעוד שחוקי חמורבי היו ברובם חוקים שבין אדם לחברו, חוקי התורה היו חוקים מעורבים, שיש בהם גם ציווים כלפי האל, כמו למשל איסור על עבודת אלילים.

השומרונים היו מקבעים את עשרת הדברות אל דלתות בתיהם בהתאם לכתוב "וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך" ומוסיפים דיבר נוסף הנהוג אצל השומרונים המצווה להקים אבנים גדולות בהר גריזים, המקודש לשומרונים, עדות למנהג זה ניתן למצוא בכתובת שומרונית מעין בית אל מא ובכתובת שומרונית מכפר בילו.

כמו כן, ניכר הבסיס העשרוני שנבחר. על פי פרשנות חז"ל את המקרא, העולם עצמו נברא בעשרה מאמרות, והמצרים קיבלו עשר המכות בשל סירובם לשחרר את ישראל. מספר זה חוזר על עצמו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, עוד כמה וכמה פעמים. למרות הבסיס העשרוני, מספר ה"לאוים" (איסורים) חוזר בעשרת הדברות 12 פעמים ועל פי הצעתו של הרב יואל בן נון בעריכה אחרת אפשר לקרוא את הקטע כ-12 דיברות‏. על פי חלוקה זו ל-12 דיברות, ושישה דיברות לכל לוח, ששת הדיברות הראשונים מתייחסים למצוות שבין האדם לאל, וששת האחרונים למצוות שבין אדם לחברו, בניגוד לחלוקה הרווחת של 5 דיברות לכל לוח, שבה הלוח הראשון מערב מצוות משני הסוגים והשני מכיל רק מצוות שבין אדם לחברו.

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל יהדות
	פורטל תנ"ך
	פורטל הלכה

ראו גם

• פפירוס נאש

לקריאה נוספת

• משה ויינפלד, עשרת הדיברות וקריאת שמע: גילגוליהן של הצהרות אמונה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001.
• בן-ציון סגל (עורך), עשרת הדיברות בראי הדורות, הוצאת מאגנס, 1985.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: עשרת הדיברות
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עשרת הדברות

• עשרת הדברות, במאגר המידע של אתר מקראנט
• מאמרים נוספים על עשרת הדיברות מתוך אתר הניווט בתנ"ך