עשרת הדיברות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערכים ביהדות
יהדות
Israeli blue Star of David.png
פורטל יהדות
מושגים ביהדות
עשרת הדברות בבית כנסת בשטרזבורג.

עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת היא רשימה של ציוויים דתיים ומוסריים, שעל פי המקרא נאמרו על ידי אלוהים לעם ישראל במעמד הר סיני, ונמסרו לו כשהם כתובים על לוחות הברית. הדיברות נחשבים למצוות יסודיות ביהדות ובנצרות, ולהם השפעה רבה על המשפט והמוסר בתרבות היודאו-נוצרית.

עשרת הדיברות הם:

  1. אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – אמונה באלוהים[1].
  2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה – מונותאיזם, איסור עבודה זרה ואיסור עשיית צלמים.
  3. לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא – איסור נשיאת שם ה' לשווא.
  4. זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ – מצוות השבת (זכור: בגרסה שבדברים: שמור).
  5. כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ – מצוות כיבוד אב ואם.
  6. לֹא תִרְצָח.
  7. לֹא תִנְאָף.
  8. לֹא תִגְנֹב.
  9. לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר – איסור עדות שקר.
  10. לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ.

טרמינולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש פעמים במקרא מכונים הדיברות "עשרת הדברים"‏[2]. הכינוי "עשרת הדיברות" הוא המונח הרווח בספרות חז"ל. שם המספר הזכרי "עשרת" מלמד על כך שצורת היחיד התיקנית של "דיברות" הוא "דִּיבֵּר", אף שרווחת גם הצורה "דִּיבְּרָה" בנקבה[3][4].

הביטוי "עשרת הדיברות" קיבל בעברית המודרנית משמעות שאולה, של כללים חשובים שיש להקפיד בהם. ניתן למצוא את הביטוי בתחומים רבים, למשל עשרת הדיברות של השומר הצעיר.

נוסח הדיברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר שמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיברות מופיעים פעמיים במקרא, וקיימים הבדלים בין שני הנוסחים. להלן נוסח עשרת הדיברות כפי שהם כתובים בסיפור מעמד הר סיני בספר שמות, בפרשת יתרו ומחולקים לפי המסורה היהודית (נוסח):

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

לֹא תִרְצַח.

לֹא תִנְאָף.

לֹא תִגְנֹב.

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

ספר שמות, פרק כ', פסוקים ב'-י"ד

בספר דברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר דברים, בפרשת ואתחנן (נוסח), בנאומו של משה לעם, הוא מספר על מעמד הר סיני ומצטט את עשרת הדיברות. ישנם שינויים קלים רבים בנוסח הדיברות בין שני המופעים, וההבדלים העיקריים הם במצוות השבת:

ספר שמות פרק כ' ספר דברים פרק ה'
(ו) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי:

(ח) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:
(י) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
(יא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:
(יב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
(יג) לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר:
(יד) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

(י) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו \{מִצְוֹתָי\}:
(יב) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ:
(יד) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:
(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת:
(טז) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
(יז) לֹא תִרְצַח וְלֹא תִנְאָף וְלֹא תִגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא:
(יח) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

על פי טבלת ההשוואה ניתן לראות שהשינויים העיקרים הם:

  • באיסור עבודת אלילים, מִצְוֹתָי מגוף ראשון הופך בכתיב למִצְוֹתָו בגוף שלישי, אף שהקרי אינו משתנה.
  • בעניין השבת:
    • זכור בספר שמות לעומת שמור בספר דברים.
    • בספר שמות הבהמה איננה מפורטת לעומת הפירוט שקיים בספר דברים "שורך וחמורך".
    • בדיברות בספר דברים קיים הסבר למנוחת העבד והבהמות של האדם.
    • הבדל בנימוק של מצוות השבת, בעוד שבדיברות בספר שמות הנימוק הוא שביתת האל במעשה בראשית וברכתו של היום בלוחות השניים הנימוק הוא הוצאת האל את ישראל ממצרים מעבדותם.
  • בכיבוד אב ואם, נוסף ציווי של האל בדיברות בספר דברים, וכן הנימוק למען ייטב לך, על אריכות הימים המוזכרת בדיברות של שמות.
  • באיסור עדות שקר, מתחלף השקר בשוא בספר דברים.
  • באיסור לא תחמוד, בספר שמות מוקדם בית הרע לאשתו, לעומת ספר דברים שם הסדר הוא הפוך. בספר דברים מתחלף לא תחמוד אחד בלא תתאוה. וכן נוסף האיסור על שדה שאיננו נזכר בספר שמות.
  • בספר דברים האיסורים של החלק השני בלוחות מתחברים על ידי וו החיבור.
  • בשנים מהדיברות בספר דברים (שבת וכיבוד אב ואם) מחוזק או מדויק האיסור באמצעות המשפט "כאשר ציוך ה' אלוהיך".

הסיבה להבדלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוי "כאשר ציווך ה' אלוהיך" שמופיע בספר דברים, מלמד על כך שהנוסח שם לא נועד להיות ציטוט מדויק של עשרת הדיברות שבפרשת יתרו‏[5]. עם זאת, הוגים שונים נתנו הסברים נוספים לכך שיש הבדלים בין הנוסחים. הסבר שמופיע במדרש הוא שהנוסחים השונים נאמרו שניהם על ידי אלוהים בבת אחת במעמד הר סיני‏[6]. הסבר זה קיבל ביטוי עממי בפיוט לכה דודי של רבי שלמה אלקבץ "שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד / הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְּיֻחָד". הסבר נוסף מופיע בתלמוד, לפיו הנוסח שבספר שמות הוא הנוסח שנכתב בתחילה בלוחות הברית, לעומת הנוסח שבספר דברים שהוא הנוסח שנכתב בלוחות השניים, שנכתבו לאחר שמשה שבר את הלוחות הראשונים בעקבות חטא העגל[7]. הסבר שלישי לפי המסורה, מצוי בתלמוד הבבלי ונשנה בקבלה ובחסידות, שספר דברים כולו הוא "שורש" התורה שבעל-פה והוא למעשה פירוש לשאר התורה‏[8], וכך גם הדברות בפרשת ואתחנן, הן פירוש לדברות בפרשת יתרו‏[9].

השוואה בין ספר התורה המקראי לשומרוני

חוקרי המקרא הסיקו מן ההבדלים בין הנוסחים שבמקור נכתבו כל עשרת הדיברות בצורה קצרה ותמציתית, והאריכות נוספה בשלבים מאוחרים יותר‏[10]. ההצעה המחקרית לשחזור הנוסח המקורי של הדיברות היא:

אנוכי ה' אלהיך; לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני; לא תעשה לך פסל; לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא; זכור את יום השבת לקדשו; כבד את אביך ואת אמך; לא תרצח; לא תנאף; לא תגנוב; לא תענה ברעך עד שקר; לא תחמוד.

בנוסח השומרוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשרת הדיברות נמצא ההבדל המשמעותי ביותר בין נוסח ספר התורה השומרוני לבין נוסח המסורה. בספר השומרוני כתובה מצווה נוספת בסוף הרשימה, והיא נחשבת על ידי השומרונים לדיבר העשירי. אחרי רשימת הדיברות המקובלת, נכתב בספר השומרוני הקטע המופיע במקרא בספר דברים (כ"ז, ד'-ח') שכולל את הציווי לכתוב את דברי התורה על מונומנט עשוי אבנים: "וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד... וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב".

פרשנות הדיברות ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • א. אמונה בלבדית באל אחד, שהוציא את ישראל ממצרים.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמונה באלוהים (יהדות)

הפרשנים דנו רבות מדוע לא מדובר בפסוק באלוהי העולם בורא שמים וארץ אלא באלוהי ישראל המוציאם ממצרים. ריה"ל ראה בזה התייחדות לאומית של ישראל כעם בחירה, פרשנים אחרים ראו את המחויבות המיוחדת של עם ישראל בשל העובדה שאלוהים שיחררם מבית עבדים.

  • ב. איסור עשיית אלילים ועבודתם ובכלל זה איסור עשיית פסל ותמונה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איסור עשיית פסל

איסור עבודת אלילים הוא להרחיק מהתרבות הפגנית, ומהמנהגים האליליים שהיו במרחב התרבותי ש"בראו" את הכוחות העליונים בצלם בני האדם. לעומת התרבות האלילית שהייתה ברובה פלורליסטית ופנתאיסטית, מתגלה היהדות כדת מונותאיסטית מובהקת, שבה לאל אין ביטוי גשמי ייחודי.

  • ג. איסור על נשיאת שם השם לשווא.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לא תישא

חז"ל פירשו את הדיבר הזה באיסור להישבע בשמו של ה' לשווא או לשאת את שמו של ה' לשווא, אך פרשנים נוספים הוסיפו שאפשר גם לראות בה איסור לבוא בשמו ולהתחזות לנציגו עלי אדמות כאשר האדם אינו בא בכוונה שכזו, או להתפלל ולברך ללא שום כוונה.

  • ד. זכירת השבת וציווי על מנוחה ואיסור כל מלאכה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שבת

הטעם במצווה זו של ההשבתה הוא מנוחת אלוהים לאחר ששת ימי הבריאה. יום השבת גרם להומניזציה של האדם ולפינוי מעט זמן לשאר רוח.

  • ה. כיבוד הורים.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כבד את אביך ואת אמך

השכר המובטח למצווה זו הוא אריכות ימים. אף שלכאורה נראה שמדובר במצווה שבין אדם לחברו, בחלוקה היהודית היא מצויה בטור של בין אדם למקום. המהר"ל מסביר שההורים ביחס לבניהם, הם מעין "אלוהים פרטים" של האדם, מכיוון שהם בוראים אותו, נותנים לו קיום ועמידה בעולם ומטמיעים בו את אישיותם, ואף מחנכים אותו לאמונה באל אחד.

  • ו. איסור רציחה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לא תרצח

איסור הרציחה הוא קצר וקולע ללא נתינת טעם כפי שמופיע בבראשית. הקיצור באיסורים החברתיים בולט ומייחד אותם. על פי הרשב"ם רציחה היא גרימת מוות לזולת ללא סיבה, לעומת הריגה שכוללת גם גרימת מוות עם סיבה וגם ללא סיבה. גם החזקוני מבדיל וסובר כי רציחה היא גרימת מוות שלא כדין, לעומת הריגה שכוללת נטילת חיים כדין ושלא כדין. על פי הפרשנים לא רק רציחה ישירה אסורה אלא גרימת מוות של אדם באמצעות אמירה או הימנעות מנתינת עדות שתציל את חיי הזולת.

  • ז. איסור ניאוף עם אשת איש.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לא תנאף

הניאוף נחשב לאחד מהעבירות החמורות כמעט כמו רציחה, מפני שהוא מחלל את הזוגיות ומקפד אותה. על פי רשי ורמב"ן מדובר רק באשת איש. לעומת זאת על פי אבן עזרא, ספורנו וחזקוני מדובר בכל יחסי מין אסורים.

  • ח. איסור גניבה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לא תגנוב

על פי פרשנות חז"ל מדובר בחטיפת בני אדם וסחר בהם, "גונב איש ומכרו", ולא בגניבה של רכוש עליה מופיע איסור נפרד (ויקרא יט' פסוק יא').

  • ט. איסור עדות שקר בבית משפט.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לא תענה ברעך עד שקר

עדות שקר עלולה לגרום למותם של חפים מפשע, ולכן צריכה להיות זהירות מיוחדת להגיע אל חקר האמת.

  • י. איסור חמידת רכוש הזולת.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לא תחמוד

איסור החמידה הוא האיסור לחשוק ולהתאוות לרכוש הזולת, וכן לחשוק באשתו. יש מן הפרשנים (חזקוני) שסברו שהחמידה איננה רק הרהור סתמי העולה בלבו של האדם לרצות ברכוש הזולת, אלא כוללת תכנון וחרישת מחשבות להעביר את רכוש הזולת אליו. איסור החמידה הוא החותם של הלוח השני, כי הוא למעשה עלול לגרום לעבור על ארבעת הדיברות הקודמות: ניאוף, רצח, עדות שקר וגניבה.

חלוקת הדיברות לקבוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמשת הדברות הראשונים הם מצוות שבין אדם למקום, וחמשת האחרונים הם מצוות שבין אדם לחברו.

שני הדיברות הראשונים כתובים בגוף ראשון, ואילו כל השאר בגוף שני, דבר שגרם לפרשנים לומר שרק שני הדיברות הראשונים נאמרו לציבור. הדיבר הראשון והדיבר האחרון הם "מצוות שבלב", בניגוד לשאר הדיברות שהם מצוות שבמעשה. הפרשנים האריכו כדי לבאר כיצד ניתן לצוות להאמין, ולצוות שלא לחמוד.

לפרשנותו של המהר"ל (תפארת ישראל פרק ל"ו) החלוקה היא לשתי מערכות (חמישה מול חמישה) כאשר בכל מערכה יש מעבר מהכבד אל הקל במקביל למערכה השנייה. מעצם הדבר אל כל מה שמתלווה אליו ואל נספחיו, כאשר חמשת הדיברות הראשונים הם בהקשר האלוהי, ואילו חמשת הדיברות האחרונים הם בהקשר האנושי, אבל במה שהאדם נתפס כנברא אלוהי - בצלם אלוהים. אפשר להביא כהדגמה להקבלה בדיברות את שני הראשונים בכל מערכה. הדיבר הראשון "אנוכי ה'" היא על עצם האמונה באלוהים ועצם קיום האל בעיני האדם והאיסור על "רציחתו" וכנגדה הדיבר השישי "לא תרצח" שהיא על עצם קיומו של האדם ואיסור לבטל את חייו ולקפדם.

מאפייני הדיברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציוויים נאמרו כחוקים אפודיקטיים שאינם מותנים בנסיבות מיוחדות כל שהן, הם מנוסחים בלשון נוכח ורובם מנוסחים בדרך שלילה. הציוויים מציינים את תביעתו של אלוהים מבני עמו הבאים עמו בברית, בקביעת תנאים המחייבים את כל אחד מהם‏[11].

הפסוקים הראשונים בעשרת הדיברות כתובים כדיבור אלוהי בגוף ראשון: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך", "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", "אנוכי ה' אלוהיך אל קנא". לעומת זאת, מהדיבר העוסק בנשיאת שם ה' לשווא והלאה הדיברות מתייחסים לאלוהים בגוף שלישי: "אשר ישא את שמו לשווא", "ששת ימים עשה ה'", "ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". על פי זה נאמר בתלמוד שהפסוקים הראשונים נאמרו ישירות מפי אלוהים, בניגוד לדיברות הבאות‏[12]. פרשנים מאוחרים יותר ביארו שהכוונה היא שבדיברות הבאות הם רק שמעו שאלוהים מדבר עם משה בלי שהבינו מה נאמר, ולאחר מכן משה אמר לעם מה אמר לו אלוהים‏[13].

חלוקה מקובלת של הדיברות היא לשתי יחידות – יחידה ראשונה שעוסקת במצוות שבין אדם למקום, והשנייה עוסקת במצוות שבין אדם לחברו. הוגים רבים חילקו את הדיברות בצורה סימטרית, כך שהיחידה העוסקת במצוות שבין אדם למקום מונה חמישה דיברות וכוללת גם את מצוות כיבוד אב ואם, וכך גם היחידה של מצוות שבין אדם לחבירו מונה חמישה דיברות והולכת מן החמור אל הקל – מ"לא תרצח" עד "לא תחמוד"‏[14].

חלוקת הדיברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקת הדיברות לעשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא נאמר כמה פעמים שמספר הדיברות הוא עשרה, אולם החלוקה המדויקת לעשרה אינה חד-משמעית. ניתן להצביע באופן מובהק על תשעה דיברות מובחנים בלבד, ונאמרו פרשנויות שונות איזהו העשירי. תשעת הדיברות המובהקים הם: איסור עבודה זרה, איסור נשיאת שם ה' לשווא, שבת, כיבוד אב ואם, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר ולא תחמוד.

תחילת עשרת הדיברות בספר שמות, בחומש שהודפס ב-1896. שתי מערכות שונות של טעמי המקרא מסומנות בבת אחת על אותן האותיות.

החלוקה לפרשות פתוחות וסתומות בנוסח המסורה מחלקת את עשרת הדיברות לעשרה פרשיות, כשהפרשיה התשיעית, "לא תחמוד בית רעך", מסתיימת באמצע הפסוק ואחריה מופיעה הפרשיה העשירית, הפותחת במילים: "לא תחמֹד אשת רעך" (כך בפרשת יתרו. בפרשת ואתחנן הנוסח הוא כאמור "ולא תתאוה" כך שההבדל בין הפרשיות בולט יותר). חלוקת נוסח המסורה היא גם החלוקה שהתקבלה על הנצרות הקתולית. לעומת זאת, הנצרות הפרוטסטנטית מחלקת את המצווה הראשונה לשניים: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", ו"לא תעשה לך פסל". הפרשנות המקובלת ביהדות שונה מהפרשנות העולה לפי נוסח המסורה - כמו גם משתי הפרשנויות הנוצריות, ורואה את ההקדמה לדיברות כדיבר נפרד: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"‏[15]. מוני המצוות ראו בהקדמה זו את המצווה להאמין באלוהים.

החלוקה לפסוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן שתי מסורות יהודיות שונות בנוגע לחלוקת עשרת הדיברות לפסוקים[16]. המסורת הבבלית מחלקת את הדיברות לעשרה פסוקים, המתאימים לחלוקה היהודית של עשרת הדיברות, אך בכך יוצרת פסוקים חריגים באורכם – פסוק אחד בן 64 מילים ושניים בני 50 מילים, ולעומת זאת שלושה פסוקים בני 2 מילים בלבד. בניגוד לכך, המסורת הארץ-ישראלית מחלקת את הדיברות לשנים עשר משפטים בעלי אורך רגיל. חלוקה זו מחברת בפסוק אחד את ארבעת הדיברות הקצרות: "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב ולא תענה ברעך עד שקר", ולעומת זאת הדיברות הארוכות מורכבות בה מכמה פסוקים נפרדים. בחלוקה זו, הפסוק הראשון, שמתחיל ב"אנוכי ה' אלוהיך", כולל גם את מה שנחשב במסורת היהודית לתחילת הדיבור השני: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני".

הבדלי טעמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורות השונות בחלוקה לפסוקים הובילו גם לשתי מערכות נפרדות של טעמי המקרא המתאימות להן. כבר בכתבי היד העתיקים של התנ"ך, מסומנות שתי מערכות הטעמים בבת אחת על גבי אותן האותיות, דבר שגרם בהמשך לטעויות ושיבושים שחדרו לחלק ממהדורות הדפוס. בשלב מאוחר יותר נעשה מקובל שבגוף הספר מודפסים הטעמים המתאימים לחלוקה לשנים עשר פסוקים, ובסוף הספר הדפיסו את הפסוקים שוב לפי החלוקה לעשרה פסוקים. החלוקה שבגוף הספר נתכנתה "הטעם התחתון", ואילו החלוקה לעשרה פסוקים מכונה "הטעם העליון" כינוי המרמז על מערכת חריגה של טעמים שהאריכות הייחודית של הפסוקים מצריכה.

עשרת הדיברות נקראים בקריאת התורה בבית הכנסת שלוש פעמים בכל שנה – בקריאת פרשת השבוע בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן, ופעם שלישית בקריאת התורה בחג השבועות בו קוראים את סיפור מעמד הר סיני מספר שמות. מנהג הספרדים לקרוא תמיד לפי "הטעם העליון", אך ברוב בתי כנסת האשכנזים קוראים בטעם העליון רק בקריאת חג השבועות, ובקריאת פרשת השבוע בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן קוראים על פי הטעם התחתון. מנהג האשכנזים נזכר לראשונה במאה ה-13 בפירוש החזקוני לספר שמות.

מעמדם של עשרת הדיברות ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחות הברית מעל ארון הקודש בבית הכנסת בעיר פדובה שבאיטליה. כפי שנראה בתמונה בדרך כלל לא נכתב הטקסט המלא של עשרת הדיברות אלא רק שתי המילים הפותחות של כל דיברה.

בהלכה היהודית לא קיים באופן פורמלי מעמד מיוחד למצוות שבעשרת הדיברות על פני שאר תרי"ג המצוות. עם זאת, לאורך הדורות רווחו מנהגים שונים אשר ייחסו מעמד מיוחד לעשרת הדיברות.

חוקרים סבורים כי בתקופת התנ"ך היו נהוגים טקסים של חידוש הברית, שבהם היו קוראים את עשרת הדיברות ומתחייבים לציית להם. בתקופת בית שני נהגו לקרוא את עשרת הדיברות בכל יום ביחד עם קריאת שמע, ובמערות קומראן אף נמצאו גווילי תפילין שכתובים בהם עשרת הדיברות‏[17]. מנהג רווח הוא, שבשבתות שבהם קוראים בפרשת השבוע את עשרת הדברות, וכן בחג השבועות שבו קוראים בתורה על מעמד הר סיני, הקהל בבית הכנסת עומד על רגליו בעת קריאת עשרת הדיברות‏[18]. כמו כן, בבתי כנסת רבים יש צורה אומנותית של לוחות הברית עם עשרת הדיברות מעל ארון הקודש או בריקמה של הפרוכת.

על פי חז"ל העבירות על עשרת הדיברות הן עבירות חמורות, שהעובר עליהן בזדון ובכוונה חייב עליהן מיתה. (שלושה מעשרת הדיברות הם עבירות של ייהרג ואל יעבור). ולכן הם מפרשים למשל את איסור הגניבה בעשרת הדברות בחטיפת אדם, שעליה חייבים מיתה לפי החוק המקראי, או את איסור עדות השקר במקרה שמעידים עדות שקר כלפי אדם, שתוצאתה תהיה הריגתו של אותו אדם.

בד בבד, קיימת בהלכה התנגדות להדגשת עשרת הדיברות, כדי לא לפגוע במעמדם המחייב של המצוות האחרות, בפרט על רקע הנצרות וכתות אחרות שזנחו אותן. התלמוד מספר שמן הטעם הזה התנגדו החכמים למנהג לקרוא בבית הכנסת את עשרת הדיברות בכל יום‏[19].‏ בתקופה מאוחרת יותר, הרמב"ם התנגד למנהג לעמוד בעשרת הדיברות בקריאת התורה‏[20]. אמנם המנהג בקהלות אשכנז לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות בבית הכנסת‏[21].

תפיסה נפוצה בהגות היהודית לדורותיה היא שניתן לראות את עשרת הדיברות כראשי פרקים שכל שאר המצוות בתורה הן התפרטויות שלהם‏[22]. תפיסה זו מופיעה כבר בכתבי פילון האלכסנדרוני[23], ובהמשך, בעקבות רב סעדיה גאון, נכתבו פיוטי "אזהרות" רבים שסיווגו את כל המצוות תחת עשרת הדיברות‏[24]. תפיסה זו קיימת גם אצל הרמב"ם שהגדיר את עשרת הדיברות כ"עיקר הדת וראשיתו" ‏‏‏[25], ריה"ל שמכנה אות עשרת הדברות "אמות המצוות ושרשיהן"‏[26], וספר הזוהר[27]. על פי ריה"ל, עשרת הדיברות היוו שורש משותף של חכמת התורה שנושאיה היו הכהנים, וחכמת האלוהות שנושאיה היו הנביאים‏[28]. על פי זה כתב האור החיים שמצוות "אנוכי" היא שורש כל מצוות העשה, ומצוות "לא יהיה" היא שורש כל מצוות הלא תעשה[29].

רש"י בפרשנותו על הפסוק "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"‏[30] כותב בעקבות המדרש "שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן". המהר"ל בעקבותיו אומר שהדבר מבטא את האחדות האלוהית שקיימת בעשרת הדיברות שהן מהעולם העליון ומרוחקים מהחילוק והפירוד של העולם הגשמי (גור אריה שם). במקום אחר הוא מחדד את ההבדל שבין עשרת הדיברות תורה כולה, ואומר שעשרת הדיברות הם עיקריות יותר משאר המצוות ובשבילם ירד הקב"ה על הר סיני, והם נאמרו בשביל עצמם, לעומת שאר המצוות שנאמרו בסיני למען השלימות של התורה כולה, להביע את הרעיון שהתורה אחדותית ואין מצוותיה חלוקות (גור אריה שמות כ"א א'). גם בספר "תפארת ישראל" (נו) הוא מדגיש ומפרש את גישתו שיש לעשרת הדברות יחוס מיוחד אל ה' שהוא אחד, והם קרובים לאל מפני שנאמרו מפיו, לעומת שאר המצוות שקרובות יותר אל האדם.

התייחסות ייחודית לעשרת הדיברות ביהדות נאמרה על ידי רבי יוסף אלבו בספר העיקרים, שקבע שאלו הן המצוות היחידות שלא יכולות להתבטל לעולם על ידי נביא מאוחר יותר‏[31]. הוא מנמק זאת בכך שציוויים אלו נמסרו לעם ישראל ישירות מאלוהים, ולכן הן יכולות להתבטל רק במעמד דומה של דיבור ישיר מאלוהים, ולא על ידי נביא שמשמש כשליח בלבד. זאת לעומת המצוות האחרות שבהן משה שימש כגורם מתווך בין אלוהים לבני ישראל, ולכן הן יכולות בתנאים מסוימים להתבטל על ידי נביא מקביל למשה. לפי בעל התניא עשרת הדיברות הן מקיפות את כל התורה ויוצאות מהחכמה האלוהית העליונה שגבוהה מכל העולמות הגלויים‏[32].

בעקבות עשרת הדברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשרת הדיברות בבניין בית המחוקקים באוסטין, בירת טקסס.

בהקשר לעשרת הדברות, ראוי לציין את חוקי חמורבי, קודקס החוקים הנרחב ביותר בין חוקי המזרח הקדמון, שנכתב על אסטלה מאבן במאה ה-18 לפנה"ס, כ-600 שנה לפני התאריך המשוער של יציאת מצרים ומתן התורה. קיים דמיון רב בין שני קודקסים אלו. ישנו הבדל אחד עיקרי בין שני קובצי החוקים: בעוד שחוקי חמורבי היו ברובם חוקים שבין אדם לחברו, חוקי התורה היו חוקים מעורבים, שיש בהם גם ציווים כלפי האל, כמו למשל איסור על עבודת אלילים.

השומרונים היו מקבעים את עשרת הדברות אל דלתות בתיהם בהתאם לכתוב "וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך" ומוסיפים דיבר נוסף הנהוג אצל השומרונים המצווה להקים אבנים גדולות בהר גריזים, המקודש לשומרונים, עדות למנהג זה ניתן למצוא בכתובת שומרונית מעין בית אל מא ובכתובת שומרונית מכפר בילו.

כמו כן, ניכר הבסיס העשרוני שנבחר. על פי פרשנות חז"ל את המקרא, העולם עצמו נברא בעשרה מאמרות, והמצרים קיבלו עשר המכות בשל סירובם לשחרר את ישראל. מספר זה חוזר על עצמו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, עוד כמה וכמה פעמים. למרות הבסיס העשרוני, מספר ה"לאוים" (איסורים) חוזר בעשרת הדברות 12 פעמים ועל פי הצעתו של הרב יואל בן נון ניתן להראות את חלוקת המצוות באופן ברור יותר באמצעותם‏[33]. על פי חלוקת האיסורים לשישה על כל לוח, ששת הלאווים הראשונים נותנים מסגרת למצוות שבין האדם לאל, וששת האחרונים למצוות שבין אדם לחברו. זאת במקביל לחלוקה הרווחת של 5 דיברות לכל לוח, שבה הלוח הראשון מערב מצוות משני הסוגים והשני מכיל רק מצוות שבין אדם לחברו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זהו הדיבר הראשון על פי התפיסה היהודית הרווחת, חלוקות אחרות של עשרת הדיברות ראה בהמשך: "חלוקת הדיברות לעשרה".
  2. ^ ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"ח; ספר דברים, פרק ד', פסוק י"ב; ספר דברים, פרק י', פסוק ד'
  3. ^ הערך "דברות, עשרת הדברות", באנציקלופדיה מקראית
  4. ^ דוגמאות לצורה הנקבית בשם חברה ותשובה באתר "הידברות"
  5. ^ אברהם אבן עזרא בפירושו הארוך על ספר שמות, פרק כ', פסוק א'; הערך "דברות, עשרת הדברות", באנציקלופדיה מקראית
  6. ^ מכילתא, פרשת יתרו: ""זכור ושמור שניהם נאמרו בדיבור אחד...מה שאי אפשר לאדם לומר כן, שנאמר 'אחת דיבר אלהים - שתים זו שמענו'" "; תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ז, עמוד א'
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ד: "מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב ... הואיל וסופן להשתבר".
  8. ^ משנה תורה, שורש תורה שבעל-פה מאמרו של הרב דוד דב לבנון (באתר ישיבת בית אל)
  9. ^ על פי הרמב"ן ר' במאמר שם. פרשנות זו נסמכת על דברי אביי בפרק 'בני העיר' (בבלי, מגילה): ... הללו: בלשון רבים אמורות, ומשה - מפי הגבורה אמרן, והללו: בלשון יחיד אמורות, ומשה - מפי עצמו אמרן, ופירוש רש"י על הפסוק בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת, לֵאמֹר... (בתחילת פרשת דברים): הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר - בשבעים לשון פירשה להם. (חוקרים סבורים שרש"י הסיק לימוד זה מסוגיה בפרק אלו נאמרים: (בבלי, סוטה) המשווה בין פסוק זה לפסוק וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, בַּאֵר הֵיטֵב. (בפרשת הברכות והקללות) ומסבירה את המונח 'ביאור' כתרגום, ובלשון המשנה שם: ... ואחר כך הביאו אבנים, ובנו את המזבח, וְסַדוּם (כלומר: סדו אותם) בסיד, וכתבו עליהן את כל דברי התורה הזאת בשבעים לשון, שנאמר בַּאֵר הֵיטֵב. רבי צדוק הכהן מלובלין הרחיב על דברי הזוהר הקובעים על פי זה את המושג "שורש תורה שבעל פה".
  10. ^ משה ויינפלד, עשרת הדברות - ייחודם ומקומם במסורת ישראל, באתר מקראנט; הערך "דברות, עשרת הדברות", באנציקלופדיה מקראית
  11. ^ משה ויינפלד, חיוב פורמלי בסיסי בדת ישראל, באתר מקראנט
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ד, עמוד א'
  13. ^ פירוש הרמב"ן, ספר שמות, פרק כ', פסוק ו'; יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק יח
  14. ^ פירושי הרשב"ם , הרמב"ן, והאברבנאל על ספר שמות, פרק כ'. מהר"ל בתפארת ישראל
  15. ^ יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים; תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ד, עמוד א'; פירוש האבן עזרא והרמב"ן על עשרת הדיברות
  16. ^ יוסף עופר, הטעם העליון והטעם התחתון בעשרת הדיברות, באתר בית הווירטואלי של ישיבת הר עציון
  17. ^ משה ויינפלד, מסורת עשרת הדברות במהלך הזמנים, באתר מקראנט
  18. ^ בנימין לאופרשת השבוע - מלחמת עשרת הדיברות, באתר הארץ, 13 בפברואר 2009‬
  19. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א', הלכה ה'; תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ב, עמוד א'
  20. ^ תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן רסג
  21. ^ יוסף ויכלדר, ויעמדו מרחוק, המבשר תורני, י"ב אב תשע"א.
  22. ^ פירוש רש"י, ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק י"ב
  23. ^ כתבי פילון, כרך ב
  24. ^ "ודברי כאש וניצוצותיה הרבה מצוות בכל דיבור זוהרות".
  25. ^ ‏רמב"ם, פירוש המשניות, מסכת תמיד פרק ה משנה א‏
  26. ^ ‏ספר הכוזרי מאמר ראשון אות סא - צ‏
  27. ^ עשרת הדברות של התורה הם כלל של כל מצוות התורה (פרשת יתרו, תקס"ט)
  28. ^ ‏"אמר החבר: אכן שרש החכמה הלא הוא עשרת הדברות מופקד בארון אשר הוא במדרגת הלב ושלוחותיו הן דברי ספר התורה שהושם בצד הארון ככתוב ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם. פה המקור לשתי החכמות: חכמת התורה שנושאיה הם הכהנים, וחכמת האלוהות שנושאיה הם הנביאים אלה ואלה, היו יועצים נבונים לאומה ומוכיחיה וכותבי זכרונותיה הם הם ראש האומה: (ספר הכוזרי, מאמר שני אות כ"ח)‏
  29. ^ בפירושו על התורה (ספר שמות, פרק כ', פסוק א'): "יכוון אומרם ז"ל (ספר הזוהר ח"ב צ"ג) שכל התורה כולה רמוזה בעשרת הדברות... וראיתי לתת טוב טעם בהשמעת ה' לישראל שני דברות 'אנכי' ו'לא יהיה לך', אנכי היא עיקר ושורש כל מצוות עשה, לא יהיה לך וגו' היא עיקר ושורש כל מצוות לא תעשה."
  30. ^ ספר שמות, פרק כ', פסוק א'
  31. ^ יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק יט
  32. ^ "עשרת הדיברות הן כללות התורה כולה, דנפקא מגו חכמה עילאה, דלעילא לעילא מעלמא דאתגליא." (ספר התניא פרק נג)
  33. ^ יצחק טסלר, 10 דיברות, 12 לאווים, באתר nrg‏, 4 בפברואר 2010

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.