עשרת הדיברות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בעשרות הדיברות בתנ"ך. אם התכוונתם לסרט קולנוע משנת 1956, ראו עשרת הדיברות (סרט).
| ערכים ביהדות | |
|---|---|
| יהדות | |
 |
|
| פורטל יהדות | |
| מושגים ביהדות | |
|
זרמים ביהדות
אורתודוקסים • קונסרבטיבים • רפורמים • רקונסטרוקטיבים • קראים אישים מרכזיים
תפילות, חגים ומועדים
תפילת עמידה • שחרית • מנחה • ערבית חיי הקהילה היהודית
אתרים ומבנים
המשכן • בית המקדש • הר הבית ראו גם
גיור • שומרונים • מינים |
|
עשרת הדיברות או בלשון המקרא עשרת הדברים הם החוקים (מצוות) שעל פי המקרא, נאמרו לעם ישראל במעמד הר סיני, ונמסרו לו כשהם כתובים על לוחות הברית. הדברות מהווים סמל מקודש של הברית בין אלוהים לעם ישראל, ונחשבים לחוקת העל של היהדות, כשיש התולים את כל תרי"ג המצוות כהרחבה של העקרונות המופיעים בעשרת הדברות. הם מופיעים במקרא בשני נוסחים עם שינויים קלים, האחד בספר שמות, ומשנהו בספר דברים. מקור השם "דיברות" (ביחיד: דיבֵּר) בא מלשון "דיבור" - הדיבור האלוהי המצוה.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור במקרא
בתורה עשרת הדברות נקראים עשרת הדברים, כפי שרואים במקורות הבאים:
- "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים: וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד משֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:" (שמות ל"ד כ"ח-כ"ט).
- "וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל: וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים:" (דברים ד' י"ב)
- "וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, בְּיוֹם הַקָּהָל, וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי. (דברים י' ד')
ישנם עוד מקורות נוספים במקרא בהן נרמזים עשרת הדברות, לפי פרשנות חז"ל.
[עריכה] הנוסח הראשון
הנוסח הראשון בשמות פרק כ,ב-יד פרשת יתרו
- אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
- לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם - כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.
- לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא - כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה, אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.
- זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ - כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.
- כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ - לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
- לֹא תִרְצַח.
- לֹא תִנְאָף.
- לֹא תִגְנֹב.
- לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
- לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.
עשרת הדיברות מופיעים במפורש שוב בספר דברים (ה' א'-י"ח) בפרשת ואתחנן במעט שינויים. (קיימות מחלוקות לגבי חלוקת הקטע לעשרה ציוויים, וישנן כמה חלוקות שונות).
[עריכה] פרשנות
חמשת הדברות הראשונים הם מצוות שבין אדם למקום, וחמשת האחרונים הם מצוות שבין אדם לחברו.
שני הדיברות הראשונים כתובים בגוף ראשון מכאן ואילך בגוף שני, דבר שגרם לפרשנים לומר שרק שני הדיברות הראשונים נאמרו לציבור. שני הדיברות הראשון והאחרון הם "מצוות שבלב", בניגוד לשאר הדיברות שהם מצוות שבמעשה. הפרשנים האריכו כדי לבאר כיצד ניתן לצוות להאמין, ולצוות שלא לחמוד.
- א. אמונה בלבדית באל אחד, שהוציא את ישראל ממצרים.
- ב. איסור עשיית אלילים ועבודתם ובכלל זה איסור עשיית פסל ותמונה.
- איסור עבודת אלילים הוא להרחיק מהתרבות הפגנית, ומהמנהגים האליליים שהיו במרחב התרבותי ש"בראו" את הכוחות העליונים בצלם בני האדם. לעומת התרבות האלילית שהייתה ברובה פלורליסטית ופנתאיסטית, מתגלה היהדות כדת מונותאיסטית מובהקת, שבה לאל אין ביטוי גשמי ייחודי.
- ג. איסור על נשיאת שם אלוהים לשווא.
- חז"ל פירשו את הדיבר הזה באיסור להשבע בשמו של ה' לשווא או לשאת את שמו של ה' לשווא, אך פרשנים נוספים הוסיפו שאפשר גם לראות בה איסור לבוא בשמו ולהתחזות לנציגו עלי אדמות כאשר האדם אינו בא בכוונה שכזו, או להתפלל ולברך ללא שום כוונה.
- ד. זכירת השבת וציווי על מנוחה ואיסור כל מלאכה.
- הטעם במצווה זו של ההשבתה הוא מנוחת אלוהים לאחר ששת ימי הבריאה. יום השבת גרם להומניזציה של האדם ולפינוי מעט זמן לשאר רוח.
- ה. כיבוד הורים.
- השכר המובטח למצווה זו הוא אריכות ימים. אף שלכאורה נראה שמדובר במצווה שבין אדם לחברו, בחלוקה היהודית היא מצויה בטור של בין אדם למקום. המהר"ל מסביר שההורים ביחס לבניהם, הם מעין "אלוהים פרטים" של האדם, מכיוון שהם בוראים אותו, נותנים לו קיום ועמידה בעולם ומטמיעים בו את אישיותם, ואף מחנכים אותו לאמונה באל אחד.
- ו. איסור רציחת בן אנוש.
- איסור הרציחה הוא קצר וקולע ללא נתינת טעם כפי שמופיע בבראשית. הקיצור באיסורים החברתיים בולט ומייחד אותם. על פי הרשב"ם רציחה היא גרימת מוות לזולת ללא סיבה, לעומת הריגה שכוללת גם גרימת מוות עם סיבה וגם ללא סיבה. גם החזקוני מבדיל וסובר כי רציחה היא גרימת מוות שלא כדין, לעומת הריגה שכוללת נטילת חיים כדין ושלא כדין. על פי הפרשנים לא רק רציחה ישירה אסורה אלא גרימת מוות של אדם באמצעות אמירה או הימנעות מנתינת עדות שתציל את חיי הזולת.
- ז. איסור ניאוף עם אשת איש.
- ח. איסור גניבה.
- על פי פרשנות חז"ל מדובר בחטיפת בני אדם וסחר בהם, "גונב איש ומכרו", ולא בגניבה של רכוש עליה מופיע איסור נפרד (ויקרא יט' פסוק יא').
- ט. איסור עדות שקר בבית משפט.
- עדות שקר עלולה לגרום למותם של חפים מפשע, ולכן צריכה להיות זהירות מיוחדת להגיע אל חקר האמת.
- י. איסור חמידת רכוש הזולת.
- איסור החמידה הוא האיסור לחשוק ולהתאווה לרכוש הזולת, וכן לחשוק באשתו. יש מן הפרשנים (חזקוני) שסברו שהחמידה איננה רק הרהור סתמי העולה בלבו של האדם לרצות ברכוש הזולת, אלא כוללת תכנון וחרישת מחשבות להעביר את רכוש הזולת אליו. איסור החמידה הוא החותם של הלוח השני, כי הוא למעשה עלול לגרום לעבור על ארבעת הדיברות הקודמות: ניאוף, רצח, עדות שקר וגניבה.
לפרשנותו של המהר"ל (תפארת ישראל פרק ל"ו) החלוקה היא לשתי מערכות (חמישה מול חמישה) כאשר בכל מערכה יש הליכה מהכבד אל הקל במקביל למערכה השנייה. מעצם הדבר אל כל מה שמתלווה אליו ואל נספחיו, כאשר חמש הדיברות הראשונות הם בהקשר האלוהי, ואילו חמשת הדיברות האחרונים הם בהקשר האנושי, אבל במה שהאדם נתפס כנברא אלוהי - בצלם אלוהים. אפשר להביא כהדגמה להקבלה בדיברות את שני הראשונים בכל מערכה. הדיבר הראשון "אנוכי ה'" היא על עצם האמונה באלוהים ועצם קיום האל בעיני האדם והאיסור על "רציחתו" וכנגדה הדיבר השישי "לא תרצח" שהיא על עצם קיומו של האדם ואיסור לבטל את חייו ולקפדם.
[עריכה] ההבדלים בין שני המופעים של עשרת הדברות
טבלה משווה של השינויים בעשרת הדברות בין ספר שמות לספר דברים.
| ספר שמות פרק כ' | ספר דברים פרק ה' |
|---|---|
| (ו) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי: (ח) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: |
(י) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו \{מִצְוֹתָי\}: |
ניתן לראות שהשינויים העיקרים הם:
- באיסור עבודת אלילים, מִצְוֹתָי מגוף ראשון הופך בכתיב למִצְוֹתָו בגוף שלישי, אף שהקרי אינו משתנה.
- בעניין השבת:
- זכור בספר שמות לעומת שמור בספר דברים.
- בספר שמות הבמה איננה מפורטת לעומת הפירוט שקיים בספר דברים "שורך וחמורך".
- בדיברות בספר דברים קיים הסבר למנוחת העבד והבהמות של האדם.
- הבדל בנימוק של מצוות השבת, בעוד שבדיברות בספר שמות הנימוק הוא שביתת האל במעשה בראשית וברכתו של היום בלוחות השניים הנימוק הוא הוצאת האל את ישראל ממצרים מעבדותם.
- בכיבוד אב ואם, נוסף ציווי של האל בדיברות בספר דברים, וכן הנימוק למען ייטב לך, על אריכות הימים המוזכרת בדיברות של שמות.
- באיסור עדות שקר, מתחלף השקר בשוא בספר דברים.
- באיסור לא תחמוד, בספר שמות מוקדם בית הרע לאשתו, לעומת ספר דברים שם הסדר הוא הפוך. בספר דברים מתחלף לא תחמוד אחד בלא תתאוה. וכן נוסף האיסור על שדה שאיננו נזכר בספר שמות.
- בספר דברים האיסורים של החלק השני בלוחות מתחברים על ידי וו החיבור.
- בשתים מהדיברות בספר דברים (שבת וכיבוד אב ואם) מחוזק או מדויק האיסור באמצעות המשפט "כאשר ציוך ה' אלוהיך".
הסיבה לשוני כפי שנהוג להסביר הוא שבספר שמות מתואר מעמד הר סיני והשמעת עשרת הדיברות בעת התרחשותן, לעומת ספר דברים שמהוה חזרה על הקורות את ישראל על ידי משה, וכך נקרא משנה תורה, ולכן הדברים נאמרים בשינויים קלים, כנ"ל.
על פי המכילתא לשינויים סיבה מהותית ואין מדובר בעניין מקרי, הואיל והם מבטאים אספקטים שונים ואף סותרים של התפרטות המצווה הלכה למעשה: "זכור ושמור שניהם נאמרו בדיבור אחד...מה שאי אפשר לאדם לומר כן, שנאמר 'אחת דיבר אלהים - שתים זו שמענו'" (מכילתא, פרשת יתרו). בעקבותיה התלמוד הבבלי מחדד את התפיסה של האלוהיות של הדיברות: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. מה שאין הפה יכולה לדבר, ואין האוזן יכולה לשמוע..." (בבלי מסכת ראש השנה כז א, מסכת שבועות כ ב).
[עריכה] מקור עשרת הדברות
על פי המסופר במקרא, במעמד הר סיני, אלוהים מדבר ומצווה על עשרת הדיברות. והעם שומעים את הקולות במעמד נבואי ונסים לאחוריהם, ומבקשים ממשה שהוא יתווך ביניהם מפני שהם לא מסוגלים לשמוע את הקול האלוהי. כדי לחזק את הדברים, משה עולה להר סיני, ויורד ממנו עם שני לוחות אבן בידו, שנקראים גם לוחות הברית, אשר כתובים ב"אצבע אלוהים". עוד מסופר שם שבעקבות חטא העגל הוא משבר את הלוחות בתחתית ההר, ולאחר מכן הוא עולה שנית ומקבל לוחות שניים, שהוא הפעם מסתת וחורט את הציווים בעצמו. הלוחות השניים ושברי הלוחות הראשונים, מושמים בארון הקודש המצופה זהב, שמושם בקודש הקודשים של אוהל מועד הוא המשכן. מקום הפולחן המרכזי של ישראל במדבר. בסופו של דבר לאחר כמה גלגולים, ואף שביית הארון בידי הפלשתים, הוא מועלה לירושלים ומושם באוהל בתקופת דוד המלך, ולאחר מכן הוא מועבר אל מקדש שלמה. בעקבות חורבן הבית הראשון נעלם הארון ועימו נעלמו הלוחות, כמשה שמקום קבורתו לא נודע, כך שבבית מקדש שני, לא היה ארון ולא לוחות הברית.
[עריכה] מעמדם של עשרת הדברות
במסורת הקדומה היה מעמד מיוחד לעשרת המצוות אלו ובמיוחד במקדש, שכן הן נאמרו על ידי האלוהים, על פי האמור בתורה, ולכן על פי התלמוד הירושלמי, לאחת הדעות יש חיוב לקרוא פרשיות מסוימות פעמיים ביום, מפני שיש בהן אזכור של עשרת הדיברות. אולם מאחר שהדת הנוצרית קידשה אותן בלבד וזנחה את שאר המצוות, היהדות הורידה אותן לדרגה של מצוות רגילות[1]. בדומה לכך רבים בעם ישראל נהגו לעמוד בקריאתן בתורה ומנהג זה יש לו תוקף לפי רבי שמואל אבוהב[2], והחיד"א [3], אף שרבנים חשובים כרמב"ם פסקו שיש איסור מאותה סיבה, שאין קוראים אותם פעמיים ביום[4]. בבתי כנסת רבים מעל ארון הקודש, ישנה צורה של לוחות הברית עם קיצור עשרת הדברות. ויש הלומדים מעשרת הדיברות שבכל קריאה בתורה יש לקרוא לפחות עשרה פסוקים[5]. אחדים מציוויים אלו אומצו על ידי הדתות הגדולות, ויש בהם גם עקרונות מוסר כלליים המקובלים בחברות נוספות.
על פי חז"ל העבירות על עשרת הדיברות הן עבירות חמורות, שהעובר עליהן בזדון ובכוונה חייב עליהן מיתה. (שלושה מעשרת הדיברות הם עבירות של ייהרג ואל יעבור). ולכן הם מפרשים למשל את איסור הגניבה בעשרת הדברות בחטיפת אדם, שעליה חייבים מיתה לפי החוק המקראי, או את איסור עדות השקר במקרה שמעידים עדות שקר כלפי אדם, שתוצאתה תהיה הריגתו של אותו אדם.
חוקרים מודרניים יותר בדומה למשה ויינפלד סברו שעשרת הדברים מהווים מעין נוסח של הגדרה חברתית מוסרית שמי שאינו ממלא אחר הציוויים שבה מוציא עצמו מכלל חברת המאמינים ולא חוקים לישום משפטי מלא. חוקרים אלה שמו לב לכך שהצווים בעשרת הדברים מנוסחים במקצב שירי ובצורה דומה לניסוח של אמנות חברתיות שונות בזמן המקרא, לכך שהציוויים שבעשרת הדיברות מכונים 'דברים' ולא חוקים, לכך שהצווים בעשרת הדברים הינם בבחינת "צווים קטגורים", שתוקפם אוניברסלי, על-זמני ובלתי-תלוי בנסיבות מסוימות וברקע כל שהוא והם מנוסחים באופן אפודיקטי ולכך שהם אינם כוללים סנקציה כל שהיא למפרים אותם. בעקבות ממצאים אלה הם הגיעו למסקנה שעשרת הדברים אינם חוק שניתן להוציא לפועל, דהיינו להעניש עליו, אלא תביעה המסורה למשפט אלוהי בלבד, כאשר אכן הגדרת ההלכות והעונשים ניתנת לאחר מכן בקבצים המשפטיים השונים שבתורה, שבהם מפורטים פרטי המצוות והעונשים עליהן, אולם עשרת הדברים מהווים חובות אותם מטיל אלוהים על מאמיניו כחלק מהגדרת עדת המאמינים.[6]
[עריכה] עשרת הדיברות בהגות היהודית
על פי פילון האלכסנדרוני עשרת הדיברות הם גם חוקים וגם ראשי הפרקים של החוקים לפרטיהם. (כתבי פילון כרך ב') זאת הייתה גם דעת רבי סעדיה גאון "ודברי כאש וניצוצותיה הרבה מצוות בכל דיבור זוהרות". על פי ספר הזוהר, עשרת הדברות של התורה הם כלל של כל מצוות התורה (פרשת יתרו, תקס"ט). תפיסה זו ממשיכה גם אצל הוגי דעות יהודיים מאוחרים כמו בעל התניא שכותב כי "עשרת הדיברות הן כללות התורה כולה, דנפקא מגו חכמה עילאה, דלעילא לעילא מעלמא דאתגליא." (ספר התניא פרק נג)
על פי הרמב"ם עשרת הדיברות הם "עיקר הדת וראשיתו" [7]. על פי ריה"ל, עשרת הדיברות היוו שורש משותף של חכמת התורה שנושאיה היו הכהנים וחכמת האלוהות שנושאיה היו הנביאים[8]. הוא מכנה אות עשרת הדברות "אמות המצוות ושרשיהן"[9].
רש"י בפרשנותו על הפסוק "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (שמות כ א) כותב "שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן". המהר"ל בעקבותיו אומר שהדבר מבטא את האחדות האלוהית שקיימת בעשרת הדיברות שהן מהעולם העליון ומרוחקים מהחילוק והפירוד של העולם הגשמי (גור אריה שם). במקום אחר הוא מחדד את ההבדל שבין עשרת הדיברות תורה כולה, ואומר שעשרת הדיברות הם עיקריות יותר משאר המצוות ובשבילם ירד הקב"ה על הר סיני, והם נאמרו בשביל עצמם, לעומת שאר המצוות שנאמרו בסיני למען השלימות של התורה כולה, להביע את הרעיון שהתורה אחדותית ואין מצוותיה חלוקות (גור אריה שמות כ"א א'). גם בתפארת ישראל (נו) הוא מדגיש ומפרש את גישתו שיש לעשרת הדברות יחוס מיוחד אל ה' שהוא אחד, והם קרובים לאל מפני שנאמרו מפיו לעומת שאר המצוות שקרובות יותר אל האדם.
[עריכה] עשרת הדיברות באמונה השומרונית
הספר הקדוש היחיד שבידי השומרונים הוא "תורת משה" שהוכתבה למשה בן עמרם. השוואה גילתה שמספר ההבדלים עולה עד 6,000 [10]. השוני העיקרי שבו, לעומת התורה שבידי היהודים הוא כי בדיבר העשירי מופיעה הפרשה הקשורה בבנית המזבח בהר גריזים. (ראו תמונה משמאל).
בעשרת הדברות השומרוני, בדיבר העשירי נכלל הקטע המופיע במקרא בספר דברים (כ"ז, ד'-ח') והמתחיל במשפטים: " וְהָיָה, בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן, תָּקִימוּ אֶת-הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, בְּהַר עֵיבָל; וְשַׂדְתָּ אוֹתָם, בַּשִּׂיד. וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לַה' אֱלֹהֶיךָ: מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, אֶת-מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ; וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת, לַה' אֱלֹהֶיךָ. ז וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם; וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. ח וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב." אך במקום הר עיבל כתוב הר גריזים.
[עריכה] עשרת הדיברות בנצרות
החלוקה הנוצרית של עשרת הדיברות שונה מהחלוקה של היהדות. וגם בתוך הנצרות עצמה יש הבדל בין הפרשנות הקתולית לפרשנות הפרוטסטנטית. לפי שתיהן הדיבר הראשון "אנוכי" איננו בכלל הדיברות. לפי הנצרות הפרוטסטנטית יש לחלק את הדיבר השני לשני חלקים: "לא יהיה לך" ו"לא תעשה". ואילו לפי הנצרות הקתולית יש לחלק את "לא תחמוד" לשני חלקים: "לא תחמוד בית רעך", ו"לא תחמוד אשת רעך" (או, בגרסת ספר דברים, "לא תתאווה אשת רעך"). הפרשנות הקתולית היא זו הנתמכת על ידי החלוקה המקראית לפרשיות.
[עריכה] בעקבות עשרת הדברות
בהקשר לעשרת הדברות, ראוי לציין את חוקי חמורבי, קודקס החוקים הנרחב ביותר בין חוקי המזרח הקדמון, שנכתב על אסטילה מאבן במאה ה-18 לפנה"ס, כ-600 שנה לפני התאריך המשוער של יציאת מצרים ומתן התורה. קיים דמיון רב בין שני קודקסים אלו. ישנו הבדל אחד עיקרי בין שני קובצי החוקים: בעוד שחוקי חמורבי היו ברובם חוקים שבין אדם לחברו, חוקי התורה היו חוקים מעורבים, שיש בהם גם ציווים כלפי האל, כמו למשל איסור על עבודת אלילים.
כמו כן, ניכר הבסיס העשרוני שנבחר. על פי פרשנות חז"ל את המקרא, העולם עצמו נברא בעשרה מאמרות, והמצרים קיבלו עשר המכות בשל סירובם לשחרר את ישראל. מספר זה חוזר על עצמו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, עוד כמה וכמה פעמים. למרות הבסיס העשרוני, המילה 'לא' חוזרת בתוך עשרת הדברות 12 פעמים ובעריכה אחרת אפשר לקרוא את הקטע כ-12 דיברות. על פי חלוקה זו ל-12 דיברות, אם מסדרים את הדיברות על שני לוחות של 6 דברות, הלוח הראשון מדבר בדיוק על המצוות שבין האדם לאל, והשני מדבר בדיוק על המצוות שבין אדם לחברו, בניגוד לחלוקה הרווחת של 5 דיברות לכל לוח שבה הלוח הראשון מערב מצוות משני הסוגים והשני מכיל רק מצוות שבין אדם לחברו.
אלו בחז"ל שדגלו בשיטה ששברי הלוחות הראשונים לא נזרקו אלא הושמו בארון עם הלוחות השניים, הסיקו מכך מסקנה מוסרית, ואמרו בעקבות כך: "הזהרו בזקן ששכח תלמודו, שלוחות ושיברי לוחות מונחים בארון".
עשרת הדיברות הפכו בלשון המודרנית למטאפורה שמשמעותה כללים חשובים שיש להקפיד בהם, וכך אנחנו מוצאים בתחומים רבים את המושג הזה, כמו עשרת הדיברות של השומר הצעיר.
[עריכה] ראו גם
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
 |
פורטל יהדות | ||
 |
פורטל נצרות | ||
[עריכה] לקריאה נוספת
- משה ויינפלד, עשרת הדיברות וקריאת שמע: גילגוליהן של הצהרות אמונה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2001.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- עשרת הדיברות, עשרה מאמרים באתר בית חב"ד.
- עשרת הדברות, ייחודם ומיקומם במסרת ישראל, משה ויינפלד, בתוך מאגר המידע של אתר מקראנט
- מאמרים נוספים על עשרת הדיברות מתוך אתר הניווט בתנ"ך
- פעילויות על עשרת הדברות באתר מקראגשר
- קריאת עשרת הדיברות מפי הרב זכריה זרמתי-אתר תורת אמ"ת
- ספר העיקרים על עשרת הדיברות
[עריכה] הערות שוליים
- ^ תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף ט ב, רמב"ם, פירוש המשניות, מסכת תמיד פרק ה משנה א
- ^ דבר שמואל סימן רע"ב,
- ^ טוב עין ליוורנו תקנ"ח
- ^ תשובות הרמב"ם מהדורת בלאו סימן רס"ג, יחווה דעת ח"ט סימן כ"ט
- ^ מסכת סופרים פרק אחד ועשרים, תלמוד בבלי מסכת מגילה כא ב, תלמוד ירושלמי מסכת תענית כא ב
- ^ מ' ויינפלד, "עשרת הדיברות – ייחודם ומקומם במסורת ישראל", בתוך עשרת הדיברות בראי הדורות, (בעריכת בן-ציון סגל, תשמ"ו).
- ^ רמב"ם, פירוש המשניות, מסכת תמיד פרק ה משנה א
- ^ "אמר החבר: אכן שרש החכמה הלא הוא עשרת הדברות מופקד בארון אשר הוא במדרגת הלב ושלוחותיו הן דברי ספר התורה שהושם בצד הארון ככתוב ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם. פה המקור לשתי החכמות: חכמת התורה שנושאיה הם הכהנים, וחכמת האלוהות שנושאיה הם הנביאים אלה ואלה, היו יועצים נבונים לאומה ומוכיחיה וכותבי זכרונותיה הם הם ראש האומה: (ספר הכוזרי, מאמר שני אות כ"ח)
- ^ ספר הכוזרי מאמר ראשון אות סא - צ
- ^ מקור: יצחק בן צבי, ספר השומרונים, יד יצחק בן צבי, מהדורה שלישית, תשל"ו - העורך: שמריהו טלמון, עורך משנה: ישעיהו גפני עמ' 233
| עשרת הדיברות | |
| אנוכי ה' לא יהיה לא תשא זכור את כבד את |
לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה לא תחמוד |
