כלח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כלח (אתר ארכיאולוגי)
Kalḫu
Nabu Temple Calah.JPG
מקדש נבו בכלח
מדינה / טריטוריה אשור
מחוז מחוז נינוה
נפה אל חמדניה
שטח כ-40 קמ"ר
קואורדינטות קואורדינטות: 36°5′57″N 43°19′39″E / 36.09917°N 43.32750°E / 36.09917; 43.32750
פסל ספינקס מכלח, המוצג כיום במוזיאון הבריטי

כָּלַח (Kalḫu) הייתה עיר אשורית חשובה, אשר שכנה על נהר החידקל, דרומית לנינוה. כיום מכונים שרידיה תל נמרוד על שם נמרוד המופיע במקרא.

העיר כיסתה שטח של כ-40 קילומטר רבוע. והריסות העיר נמצאו בעיראק, כ-30 קילומטר דרומית למוסול. ההריסות נמצאות בנפת אל חמדניה, כקילומטר אחד מהכפר נומנאה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלמנאסר הראשון ייסד את העיר, ששרדה כאלף שנים, במאה ה-13 לפנה"ס. העיר התפרסמה בימי אשורנצירפל השני שהפך אותה לעיר הבירה שלו. הוא בנה ארמון גדול ומקדשים על שרידי עיר עתיקה יותר.

אסטלה מכלח

טקס פתיחה מרשים מלווה בחגיגות וסעודות מפוארות נערך ב-879 לפני הספירה כמתואר באסטלה שהתגלתה בחפירות באזור. עירו של אשורנצירפל השני אוכלסה בקרוב לשבעים אלף תושבים‏[1] וכללה גנים בוטנים וזואולוגים. בנו, שלמנאסר השלישי (858 עד 824 לפני הספירה), בנה את האנדרטה הידועה כזיגוראת הגדול ואת המקדש הצמוד לו. הארמון, ששוחזר כמוזיאון, הוא אחד משני ארמונות אשוריים שהשתמרו בעולם, כשהשני הוא ארמונו של סנחריב בנינוה.

כלח נשארה הבירה האשורית עד 706 לפני הספירה כאשר סרגון השני העביר את הבירה לדור שרוכין (חורסאבאד). היא נותרה מרכז ראשי, ועיר מלכותית עד שנהרסה לחלוטין ב-612 לפני הספירה כשאשור נכנעה לפלישתם של מדי ובבל[דרוש מקור].

ככל הנראה, השם נימרוד קושר לאתר לראשונה בידי קרסטן נייבור בביקורו במוסול במרץ 1766.

אשורנצירפל השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך אשורנצירפל השני ששלט מ-883 עד 859 לפני הספירה בנה את בירתו החדשה בכלח. אלפי אנשים עבדו בבנית חומה באורך 8 קילומטר מסביב לעיר ובבניית הארמון. נמצאו כתובות רבות חרוטות באבני הגיר, בהן אחת שאמרה "בניתי כאן ארמון מעצי ארז, ברוש, ערער, תאשור, תות-עץ, פיסטוק, עבור המעון המלכותי וההנאה האצילית לנצח. ואת פראי ההרים והים חצבתי באבני גיר ובהט ומיקמתי כשומרי השערים". הכתובות אף תיארו את שלל הביזה שנשמר בארמון: "כסף, זהב, עופרת, נחושת וברזל, שלל ידי מהארצות שהכנעתי, שלל עצום ורב שיכנתי כאן בארמוני". וכן תיארו הכתובות משתאות מפוארים שנחגגו לניצחונותיו, ואת חרדת המובסים. הטקסט כלל גם "שבויים רבים לקחתי ושרפתי. רבים לקחתי בחיים, לחלקם גדעתי את פרק כף ידם, לאחרים קיצצתי את אפיהם, אוזניהם ואצבעותיהם; ניקרתי את עיניהם של חיילים רבים. שרפתי את צעיריהם, נשותיהם וילדיהם למוות." אודות כיבוש עיר אחת הוא תיאר "פשטתי את עורם של אצילים רבים וערמתי אותם לערימות". טקטיקות מזעזעות אלו הובילו להצלחות ב-877 לפני הספירה, לאחר מסע לים התיכון הוא הכריז "ניקיתי את נשקי בים העמוק והקרבתי כבשים לאלים".‏[2]

שלמנאסר השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו של אשורנציפל, שלמנאסר השלישי המשיך מהמקום בו עצר. ב-31 שנים מתוך 35 שנות שלטונו עסק במלחמה. לאחר קרב סמוך לנהר עאסי עם קואליצית מדינות פלישתית-סורית הוא התגאה:

שחטתי 14 אלף מחיליהם בחרב. כמו הדד, הנחלתי להם הרס. פיזרתי את גופותיהם למרחקים, וכיסיתי את פני המישורים השוממים בצבאותיהם הנמלטים. בנשקי שפכתי את דמם שזרם בנחלים ובעמקים. המישורים היו קטנים מהכיל את גופותיהם הנופלים; כל הארץ מלאה בקבריהם. השתמשתי בגופותיהם לבנות גשר מעל הנהר.

– ‏[3][4]

בכלח הוא בנה ארמון שהתעלה על זה של אביו. גדול פי שניים כיסה שטח של 49 אלף מטר מרובע וכלל יותר מ-200 חדרים. ‏[5]

בשנת 882 לפני הספירה, בנו התמרד נגדו ואליו הצטרפו 27 ערים אשוריות ובהם נינוה ואשור. הקרבות ארכו עד 821 לפני הספירה, 3 שנים לפני מותו של שלמנאסר.‏[5]

ארכיאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Plan of Nimrud, by Felix Jones bef.1920 ‏[6]

האתר תואר לראשונה בידי התייר הבריטי קלאודיוס ג'יימס ריץ' ב-1820, זמן קצר לפני פטירתו. משלחת החפירות הראשונה לנימרוד נוהלה לראשונה בידי אוסטן הנרי לייארד, שחפר בין 1845 ל-1847, ואחר בין 1849 ל-1851. ‏[7][8][9] לייארד האמין תחילה שהאתר היה חלק מנינוה, וכך גם פרסם את תוצאות חפירותיו. לאחר מכן, החפירות הועברו לידי הורמוזד רסאם, בן העדה האשורית שחפר בשנים 1853-‏1854, ולידי וויליאם לופטוס בשנים 1854-55. ‏[10] לאחר שהאשורולוג ג'ורג' סמית חפר קצרות באתר ב-1873 וראסאם שב לחפור בין 1877 ל-1879, נימרוד נעזבה למשך כ-60 שנה. ‏[11] משלחת בית ספר בריטי לארכיאולוגיה מעיראק בניהולו של מקס מלוואן חזרה לחפור באתר ב-1949. העבודות נמשכו עד 1963, כשהניהול הועבר לידי דייויד אוטס ב-1958 ולאחר מכן לידי ג'וליאן אורצ'ארד ב-1963. ‏[12][13][14]

המשך החפירות בוצעו בידי גופים שונים: המנהל הארכיאולוגי של הרפובליקה העירקית (1956, 1959-60, 1969-78 ו-1982-92) יאנוש מוייזינסקי (1974-76), פאולו פיורינה (1987-89) בעזרת המרכז לארכיאולוגיה בטורינו בהתמקדות במבצר שלמנאסר, וג'ון קורטיס (1989). ‏[15] מ-1974 ועד למותו בטרם עת ב-1976, יאנוש מוייזינסקי ניהל את פרויקט המרכז הפולני לארכיאולוגיה מזרח תיכונית, בהרשאת המשלחת העירקית. הוא תיעד את כל האתר בצילומי שקופיות 35ממ ותמונות 120ממ שחור לבן. כל תבליט שנשאר באתרו וכן כל השברים שפוזרו בין החדרים תועדו וצולמו. מוייזינסקי אף סקר עם ארכיטקט הפרויקט, ריצ'רד פ. סובולבסקי, את האתר ותיעד את תוכניותיו. ‏[16]

המשלחות חשפו תבליטים נהדרים, עיטורי שנהב ותגליפים. אוסף אומנות השנהבים שהתגלה במבנה הקרוי "מצודת שלמנסאר" היה עשיר במיוחד וכלל אוצרות שנאספו מארצות כבושות בסגנונות פיניקים, סורים ואשורים והתפרס על פני כמאתיים שנה מהמאה העשירית ועד לשמינית לפני הספירה. האוסף כלל גם פרטים רבים של אביזרי רתמות סוסים. על גבי חלק מהשנהבים נמצאו חרותים כתובות עבריות המבטאות את הכיבוש האשורי של א"י בידי האשורים.‏[17] פסל של אשורנצריפל השני נמצא שמור להפליא, כמו גם אריות מכונפים עם ראשי אדם במשקלים בין 10 ל-20 טון ‏[18] כל אחד שומר על פתח הארמון. הכמות הרבה של כתובות המיוחסות לאשורנצריפל השני סיפקו מידע חשוב עליו ועל זמן שלטונו יותר מעל כל שליט אחר מתקופתו. חלקים מהאתר זוהו כמקדשים לנינורתה ולאנליל ובניין המיועד לנבו, אל הכתיבה והאומנויות.

הארמונות של אשורנצירפל השני, שלמנאסר השלישי ושל תגלת פלאסר השלישי נחשפו. ההאובליסק השחור המפורסם של שלמנאסר השלישי התגלה בידי לייארד ב-1846. לייארד נעזר בהורמוזד רסאם, האנדרטה מתנשאת לגובה של כשני מטר ומנציחה את מסעות ניצחונותיו בין השנים 859-824 לפני הספירה. הוא מעוצב בצורת צריח של מקדש בראשו ומסתיים בשלוש מדרגות. על צדו האחד מתוארת משלחת כניעה ישראלית מונהגת בידי יהוא ומעניקה תשורות ומשתחווה לפני המלך שלמנסאר השלישי בעודו נוסך נסך לפני אלוהיו. כתב היתדות על האובליסק מתאר "יהוא, בנו של עמרי" ומזכיר את מתנות הזהב, הכסף והעופרת וכן רומחים.

האוצרות של נימרוד שנחשפו בחפירות כוללות אוסף של 613 חתיכות של תכשיטי זהב ואבנים יקרות. הם שרדו את המהומות ושוד העתיקות שהתבצ לאחר הפלישה לעיראק ב-2003 בכספת בבנק בה נשמרו למשך 12 שנים ו"התגלו" מחדש ב-5 ביוני 2003.‏[19]

העברת פסלי הענק ללונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

למסו מכלח, ביניהם, דלת הכוללת עיטורי ברונזה מהאתר של באלוואת, המוזיאון הבריטי

ב-1847 לאחר חשיפה של יותר מחצי תריסר זוגות של פסלי ענק של אריות ושוורים הידועים גם כ"למסו" או "שדים" במשקל של כ-30 טון, אוסטן הנרי לייארד הביא שניים במשקל כ-10 טון ללונדון, האחד בצורת שור והשני בצורת אריה. המסע ארך 18 חודשים ובמהלכו אירעו מספר כמעט אסונות עד שהובאו למוזיאון הבריטי. המסע כלל את העמסתם על קרונות גלגלים. הם הונמכו בעזרת מערכת מורכבת של גלגלות ומנופים שהופעלו בידי עשרות אנשים. העגלות נמשכו בידי 300 גברים. תחילה הוא ניסה למשוך את העגלה בעזרת שוורים אך הללו סירבו לזוז. לאחר מכן הועלו על דוברה ש-600 מצופים מעורות של עזים וכבשים נדרשו כדי שהיא תצוף. לאחר ההגעה ללונדון נבנתה סוללה מיוחדת שאיפשרה את משיכתם לתוך המוזיאון על גבי גלגליות. פסלי ענק נוספים במשקל 30 טון הועברו לפריז מחרוסבד בידי פול אמיל בוטה ב-1853. ב-1928 אדווארד צי'רה העביר אף הוא פסל במשקל 40 טון מחרוסבד לשיקגו. ‏[18][20]

הסכנות לכלח[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטאות בכלח מאוימות כיום מהאקלים העירקי הנוקשה. מחסור בכיסוי מגן משמעו שהתבליטים העתיקים חשופים לבליה בידי רוחות הנושאות חול ובידי גשמים עונתיים. ‏[21]

אזכורים במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר "כלח" מוזכרת בתנ"ך בספר בראשית פרק י' (יא-יב), בהמשך לסיפורו של נמרוד, ואזכורן של ממלכות בבל, ארך ואכד וארץ שנער כאחת הערים שהוקמו על ידי נמרוד, ומכאן גם השם המודרני שניתן לה, תל נמרוד:

וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה' עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'. וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח. וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה.

– בראשית י' ח'-יב'

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גרשון גליל, "ויגל ישראל מעל אדמתו אשורה" : עיון מחודש בתעודה מנהלית מכלח (+2443 ND), בית מקרא, נב, ב, תשס"ז, עמ' 41-60
  • Henry C. Rawlinson, On the Birs Nimrud, or the Great Temple of Borsippa, The Journal of the Royal Asiatic Society of Great Britain and Ireland, vol. 18, pp. 1–34, 1861
  • D. J. Wiseman, The Nabu Temple Texts from Nimrud, Journal of Near Eastern Studies, vol. 27, no. 3, pp. 248–250, 1968
  • D. J. Wiseman, Fragments of Historical Texts from Nimrud, Iraq, vol. 26, no. 2, pp. 118–124, 1964
  • Barbara Parker, Seals and Seal Impressions from the Nimrud Excavations, Iraq, vol. 24, no. 1, pp. 26–40 1962
  • Barbara Parker, Nimrud Tablets, 1956: Economic and Legal Texts from the Nabu Temple, Iraq , vol. 19, no. 2, pp. 125–138, 1957

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב
לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כלח בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גלות ישראל ויהודה באשור ובבבל (מאות ח - ו לפנה"ס), פרדס הוצאה לאור, עמ' 130
  2. ^ Time Life Lost Civilizations series: Mesopotamia: The Mighty Kings. (1995) p. 96–7
  3. ^ Miller, J.M. & Hayes, J.H. (1986). A History of Ancient Israel and Judah. Westminster John Knox Press. p. 257-259.
  4. ^ http://books.google.com/books?id=uDijjc_D5P0C&pg=PA257&dq=shalmaneser+III+campaigns#PPA259,M1
  5. ^ 5.0 5.1 Time Life Lost Civilizations series: Mesopotamia: The Mighty Kings. (1995) p. 100–1
  6. ^ Budge, Ernest Alfred Thompson Wallis (1920), By Nile and Tigris: a narrative of journeys in Egypt and Mesopotamia on behalf of the British Museum between the years 1886 and 1913, John Murray: London, תבנית:Citation/identifier, http://www.archive.org/stream/cu31924088412592#page/n437/ 
  7. ^ A. H. Layard, Nineveh and Its Remains, John Murray, 1849
  8. ^ A. H. Layard, Discoveries in the Ruins of Nineveh and Babylon, John Murray, 1853
  9. ^ A. H. Layard, The monuments of Nineveh; from drawings made on the spot, John Murray, 1849
  10. ^ Hormuzd Rassam and Robert William Rogers, Asshur and the land of Nimrod, Curts & Jennings, 1897
  11. ^ George Smith, Assyrian Discoveries: An Account of Explorations and Discoveries on the Site of Nineveh During 1873 to 1874, Schribner, 1875
  12. ^ M. E. L. Mallowan, Nimrud and its Remains, 3 vols, British School of Archaeology in Iraq, 1966
  13. ^ Joan Oates and David Oates, Nimrud: An Imperial City Revealed, British School of Archaeology in Iraq, 2001, ISBN 0903472252
  14. ^ D. Oates and J. H. Reid, The Burnt Palace and the Nabu Temple; Nimrud Excavations, 1955, Iraq, vol. 18, no. 1, pp. 22-39, 1956
  15. ^ Paolo Fiorina, Un braciere da Forte Salmanassar, Mesopotamia, vol. 33, pp. 167-188, 1998
  16. ^ Janusz Meuszynski, Neo-Assyrian Reliefs from the Central Area of Nimrud Citadel, Iraq, vol. 38, no. 1, pp. 37-43, 1976
  17. ^ מבוא לארכיאולוגיה של תקופת המקרא, יחידה 9 עמ' 111, 155, 173
  18. ^ 18.0 18.1 Time Life Lost Civilizations series: Mesopotamia: The Mighty Kings. (1995) p. 112–121
  19. ^ אוצרות נימרוד נחשפים בעיראק, כתבה מהWall Street Journal (אנגלית)
  20. ^ Oliphant, Margaret The Atlas Of The Ancient World (1992) p. 32
  21. ^ Jane Arraf (February 11, 2009). "Iraq: No Haven for Ancient World's Landmarks", w:The Christian Science Monitor.