אלימות נגד נשים בישראל

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיצג נשים עם בגדים מהסדרה סיפורה של שפחה לזכרן של 6 נשים שנרצחו בהפגנה בחיפה במסגרת המחאה נגד ממשלת ישראל השלושים ושבע 18 במרץ 2023

אלימות נגד נשים בישראל היא חלק מתופעה של אלימות מגדרית, הנפוצה ברחבי העולם, ומוגדרת כפגיעה אלימה או פוטנציאל לפגיעה כזו. ההכרה בנושא האלימות נגד נשים והבאתו לסדר היום הציבורי בישראל התחילה בשנת 1976, ביוזמתה של חברת הכנסת מרשה פרידמן. המהלך הביא, בין היתר, להקמת מקלטים לנשים נפגעות אלימות ברחבי המדינה. בישראל ישנם 14 מקלטים לנשים וילדיהן, בנוסף ל-15 דירות מעבר. על אף התקדמות מסוימת במעמדן של נשים וחקיקת חוקים מגנים, ממשיכה התופעה להתקיים באופן נרחב ולגבות קורבנות נוספים. אישה החווה אלימות זכאית לבקש צו הגנה כנגד מי שתקף אותה בבית משפט או בית דין רבני. מתחילת שנות ה-2000 מתרחשים בממוצע כ-20 מקרי רצח נשים מדי שנה בישראל. רוב הנרצחות נורו בנשק חם. לפי נתוני המשרד לביטחון הפנים, משנת 2008 חלה עלייה ניכרת במספר מקרי רצח של נשים בעקבות גירושים, והדבר נפוץ יותר בקרב נשים מוסלמיות ודרוזיות. שיעור מקרי רצח נשים הוא הגבוה ביותר בקרב בנות 18 עד 24.[1]

סקירה כללית וראשית המאבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1976 יזמה חברת הכנסת מרשה פרידמן את הדיון הראשון בנושא אלימות בתוך המשפחה. הדיון התנהל בליווי התבדחויות מצד חלק מחברי הכנסת הגברים, הלך רוח שהיה נפוץ באותה התקופה ושיקף את הסברה שמדובר בנושא שאינו נוגע לחברה בישראל.[2][3] בספטמבר 1977 הקימה פרידמן, ביחד עם נשים נוספות, את "נשים למען נשים", המעון הראשון לנשים נפגעות אלימות בחיפה. כעבור כמה חודשים, ב-3 בנובמבר היא הקימה את המקלט הראשון לנשים נפגעות אלימות בשכונת הדר הכרמל בחיפה.[2]

החל משנות ה-70 חל שינוי בדעה הציבורית, מבעיה פרטית ואישית שהושתקה והודחקה, לתופעה חברתית מוכרת ומדוברת. בעבר, תלונות נשים על אלימות נתפסו על פי רוב כהאשמות כזב, ונטען כי התנהגות הנשים עצמן הובילה לאלימות כלפיהן, תופעה הידועה כיום בחוגים פמיניסטים כהאשמת הקורבן. גם בתפיסה זו חל שיפור, עם ההכרה כי מדובר בתופעה ממשית ונפוצה.[4]

בישראל ישנם 14 מקלטים לנשים וילדיהן, ועוד 15 דירות מעבר. על אף התקדמות מסוימת במעמדן של נשים וחקיקת חוקים מגנים, ממשיכה התופעה להתקיים באופן נרחב ולגבות קורבנות נוספים.[5] החל משנות ה-2000 יש כ-20 מקרים של רצח נשים מדי שנה בישראל, רוב הנרצחות נורו בנשק חם.

לפי נתוני מרכז המחקר של הכנסת בסוף שנת 2014 נפתחו בישראל 5614 תיקים בגין עבירות של אלימות במשפחה, והוגשו 3527 כתבי אישום. עם זאת, מספר הנשים ששהו במקלט לאותה תקופה עמד על 645, ועמן 932 ילדים וילדות. המסקנה המתבקשת לנוכח הפערים היא שבישראל אין מספיק מקלטים ודירות מעבר כדי להכיל את נפגעות האלימות ולספק להן מענה ראוי.[6] תופעה זו אינה השתנתה מ-2014 ומספר המקלטים לנשים וילדיהן לא גדלו מאז, שכן גם במהלך תקופת הקורונה כשמספר הפניות למקלטים הלך וגדל חזרה אותה הבעיה.[7]

ההכרה בנושא אינה אחידה בכל החברה הישראלית, והיא איטית יותר בחברות "סגורות" או מוחלשות. הספר "להציץ מבעד לחומות" של אפרת שהם, סוקר את נושא האלימות כלפי נשים מצד בני זוגן בחברות אשר היא מגדירה "חברות סגורות" - החברה הפלסטינית, החברה החרדית קהילת עולי הקווקז וקהילת העולים מאתיופיה. על פי שהם, האלימות נגד נשים בחברות אלה משמשת כדי לשמור על יחסי הכוח הלא שווים בין הגברים לנשים. יש המסתייגים מהשימוש במונח "חברות סגורות" בהקשר זה, וטוענים שהתופעה מבוססת על מבנים חברתיים ומשפחתיים קולקטיביסטיים ושמרניים בראש ובראשונה, בהם טובת הכלל והמשפחה קודמת לטובת היחיד.[4]

פתיחת המקלטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בספטמבר 1977 הקימה פרידמן, יחד עם עוד 4 נשים, את הארגון "נשים למען נשים" בחיפה.[8] חודשיים לאחר מכן, ב-3 בנובמבר 1977 הן הקימו את המקלט לנשים נפגעות אלימות הראשון בארץ. המקלט שכן בדירת חמישה חדרים בשכונת הדר הכרמל בחיפה.[9] בשנת 1978 פלשו מייסדות הארגון, יחד עם נפגעות אלימות וילדיהן, למבנה נטוש בחיפה, מרווח יותר מאשר המקלט הראשון. פעולת פלישה זו בוצעה באופן פומבי ובליווי התקשורת, ונועדה בין היתר לעורר מודעות לנושא. נכון ל-2007, המבנה עדיין משמש כמקלט של עמותת "נשים למען נשים".

המקלטים לנפגעות הם השירות הציבורי היחיד בישראל שייעודו לטפל בנפגעות האלימות ולסייע להן. הוא נוסד ביוזמה התנדבותית ולימים אומץ על ידי המדינה. הפעילות שהיו אחראיות להקמת המקלטים בתחילת הדרך עשו זאת ללא סיוע מהמדינה ולעיתים אף בניגוד למדיניות ממשלתית. הביקוש לשהייה במקלט הוכיח את קיומה של בעיית האלימות במשפחה, שהחברה הישראלית בחרה עד אז להתעלם ממנה. הביקוש הוכיח לרשויות את הצורך בקיומם של המקלטים ומשום כך הפכה המדינה להיות שותפה במימונם ואף יזמה הקמת מקלטים נוספים.[10]

מקלטים אלה פזורים ברחבי הארץ ומיקומם חסוי. המקלט מעניק מענה מיידי ונותן הגנה פיזית וביטחון נפשי לאישה ולילדיה באמצעות לווי, תמיכה, טיפול סוציאלי, ייעוץ וייצוג משפטי. כל אישה שנפלה קורבן לאלימות (פיזית, מינית, נפשית, כלכלית או חברתית) מצד בן או בת זוגה או בני משפחה אחרים ואיננה יכולה להישאר בביתה זכאית למענה ממקלט לנשים. למקלטים שונים קיבולות שונות, לרוב מדובר בקיבולת של עשרות בני אדם. לרוב השהות במקלט מתאפשרת לבנים עד גיל 13, אך אם למקלט יש דירה צמודה, ניתן לשכן בה משפחה עם ילדים גדולים יותר. זמן השהות הממוצעת הוא בין 3-6 חודשים, לאחר שתמה התקופה נשים הזקוקות למסגרת תומכת ומשקמת זכאיות לגור בדירת מעבר.[11]

לגישתה של פרידמן, המקלטים לנשים נפגעות אלימות לא נועדו רק כדי לספק מקלט בטוח לנשים או מקום טיפולי פרטי, אלא גם מקום בעל תפקיד ציבורי. מטרת המקלטים לדעתה הייתה גם להראות שהתופעה של אלימות כלפי נשים בידי בני משפחתן, היא תופעה חברתית קיימת ונפוצה. בעבר אלימות זו נחשבה לתופעה לגיטימית ולכן לא נאספו פרטים על התופעה, ורשויות האכיפה והסעד כלל לא היו מודעות או ערוכות להתמודד איתה.

נכון לשנת 2023 פועלים בישראל 17 מקלטים לנשים נפגעות אלימות ולילדיהן, 8 לאוכלוסיה הכללית והיתר למגזרים אחרים באוכלוסיה (ערביות, דתיות וחרדיות, יהודיות וערביות ואמהות לילדים מתבגרים). בשנת 2022 שהו במקלטים 747 נשים, 1143 ילדים מתוכם 129 מתבגרים. דירות מעבר מיועדות לנשים נפגעות אלימות ולילדהין ששהו במקלטי חירום והן מוקצות כחלק מהלווי ליציאה לחיים עצמאיים. יש 21 דירות כאלה ששהו בהן 60 נשים בממוצע בשנה. מרכזי אלומה הם מרכזים הנותנים יעוץ וסיוע לנפגעי אלימות במשפחה בכל זמן בימימה ללא פתיחת תיק. דירות של"ב (שהיי למורחקי בית) מויעדת לגברים שביצעו עבירות אלימות במשפחה או שחשודים לביצוע עבירות=. כיום קיימות שתי דירות אחת בבאר שבע והשניה ברמת גן.[12]

ביקורת בטיפול בנושא אלימות נגד נשים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שהמודעות למקרי אלימות כלפי נשים הפכה נרחבת יותר, יחד עם תנועת ה-"Me Too" הגלובלית, התעוררה ביקורת כלפי אופן הטיפול של המדינה בקורבנות האלימות והעברתן של נפגעות למקלטים. עלו שאלות כגון מדוע הנפגעת היא זו שמאבדת את החופש שלה ונקלעת במקלט בעוד הפוגע ממשיך להסתובב חופשי. שכן, המקלט מהווה פתרון קצה, הוא לא מתאים לכל אישה, במיוחד אם סובלת ממוגבלות פיזית, נפשית, או אם משתייכת לאוכלוסיית מיעוט בחברה, מפני שמרבית המקלטים לא מותאמים מבחינה תרבותית. בנוסף, צוין שמספר המקלטים בארץ נמוך, התור אליהם ארוך, והצפיפות בהם גדולה. נשים שנכנסות למקלט נאלצות להסתגל לאורח חיים חדש הכרוך בהגבלת תנועתן, אובדן הפרטיות, התנתקות מהמוכר, וניתוק ילדיהן מהמסגרות המוכרת להם. יתרה על כן, עבור נשים רבות השהייה במקלט אף מעלה את הסיכון לחייהן.[13]

יחד עם זאת, הכניסה למקלט תמיד הייתה בחירה חופשית של הנשים בסיכון. לכן, החלטת השופט מנחם מזרחי ביולי 2022 לכפות על אישה בסיכון כניסה למקלט חרף התנגדותה היא תקדימית. השופט מנחם מזרחי נימק החלטתו בכך שהחוק למניעת אלימות במשפחה מקנה לו את הסמכות לנקוט צעדים לא רק על הצד המאיים, אלא גם על הצד המאוים. הוא גם הוסיף שהציע למשטרה לעצור את החשודים על רקע העדויות, ובקשתו נדחתה.[14] ביהמ"ש זכה לביקורת רבה לנוכח ההחלטה, שכן החלטת השופט מעקרת את הפן השיקומי של המקלט והופכת אותו לכלא לכל דבר. בהחלטתו, הוא שולל את חירותה מבלי שעברה על החוק, וכופה עליה כלא בדמות מקלט, במקום לכלוא את הגבר המאיים.[13]

נטען שעל אף שהמדינה נתפסת כאחראית המרכזית למניעת אלימות ולשמירת הביטחון האישי, המדינה נוקטת באסטרטגיה מוגבלת ובעייתית. המדינה משקפת גורם קפיטליסטי ופטריארכלי, וכן אינטרסים של בורגנות גברית ולכן פתרון מספק אינו נמצא תמיד בקנה אחד עם האינטרסים השלטוניים הנוכחיים.[15]

גם בתחום החקיקה ישנה ביקורת על התנהלותה של מדינת ישראל. פעילות נמרצת של ארגוני הנשים הביאה בסופה של המאה העשרים למספר תיקוני חקיקה, שמטרתם הייתה להגדיר מחדש את האלימות כלפי בת הזוג כפשע חמור שיש להחמיר בתגובה החברתית כלפיו באמצעות אכיפה וענישה. אבל החלטות שיפוטיות שנעשו בין השנים 1999-2000 בעברות האלה מראות כי ההתייחסות המשפטית אינה כאל עברות מסוג פשע חמור. מאחורי הענישה המקלה יחסית, ממשיכים להתקיים שיקולים השמים במרכז את מאפייני העבריין ואת השמירה על שלמות המשפחה. יש פחות התייחסות להגנה על הקורבן ולכן המסדר בדבר גינוי מעשי האלימות מצטמצם.[16]

במחקר שפורסם על ידי שדולת הנשים, צוין במאמר שאחד הדברים הבולטים מקריאה אודות מאות מקרי רצח של נשים בישראל, הוא היעדרה של מדיניות מונעת אלימות. דו"חות שנתיים אותם מפיק מרכז במחקר והמידע של הכנסת, מצביעים שמחצית מהנשים שנרצחו על ידי בני משפחתן ביו מוכרות לשירותי הרווחה ושליש הגישו בעבר תלונות למשטרה על אלימות מצד בן הזוג. כמו כן מציין המחקר שאין גורם שלטון מרכזי אשר בוחן בשיטתיות את כלל מקרי הרצח. מבקר המדינה בדו"ח משנת 2021 הצביע על תקצוב חלקי של תכניות לאומיות להתמודדות בתופעת האלימות המשפחה שאינן מתוקצבות באופן מלא.[17]

רצח נשים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר קורבנות האלימות במשפחה באשדוד

מתחילת שנות ה-2000 נאמד ממוצע של כ-20 מקרי רצח נשים מדי שנה בישראל.

לפי נתוני המשרד לביטחון הפנים, משנת 2008 חלה עלייה ניכרת במספר מקרי רצח של נשים בעקבות גירושים, והדבר נפוץ יותר בקרב נשים מוסלמיות ודרוזיות. שיעור מקרי רצח נשים הוא הגבוה ביותר בקרב בנות 18 עד 24.[1]

רצח נשים נפוץ יותר בקרב ערביי ישראל, באופן יחסי, מאשר בשאר חלקי החברה בישראל. לפי נתוני משרד הרווחה, 42% מהנשים שנרצחו בשנת 2014 הן מהמגזר הערבי.[18] חלק ממקרי הרצח של נשים ערביות מתרחש על רקע חילול כבוד המשפחה וחלק נרצחות על רקע סכסוכים הקשורים לירושה, גירושים, אחזקת ילדים, חיסול חשבונות בין עבריינים, הסתרה של פשעים כמו אונס וגילוי עריות, ועוד.

בשנת 2022 נרצחו בישראל 27 נשים, בשנת 23 נרצחו 32 שנים, מתוכן 50% הן נשים ערביות על אף נשים ערביות הן רק 19% מאוכלוסיית כלל הנשים בארץ.  ביותר ממחצית מקרי הרצח שלנשים יהודיות (12מתוך20)החשוד ברצח היה בזיקת בן זוג.[12] כלי הרצח המוביל היה סכין - יותר מ־54% ממקרי הרצח של נשים בוצעו בדקירה, 18% מהנשים נרצחו בירי.[19]

מלבד הרציחות של נשים, מתרחשים בכל שנה מאות ניסיונות לרצח נשים שאינם מסתיימים במוות, ומקרים אלה אינם נכללים בסטטיסטיקה, וזאת לאור הערכת יו"ר ויצו ישראל, גילה אשרת, בשנת 2014.[20]

רצח על רקע חילול כבוד המשפחה הוא רצח של אדם על ידי בני משפחתו, המאמינים כי הקורבן פגע בכבוד משפחתם. רצח מסוג זה נפוץ בעיקר בחברות מוסלמיות במזרח התיכון בכלל ובישראל בפרט. רוב הקורבנות של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה הן נשים ורוב המבצעים הם גברים. לפי הגדרות מסוימות גם גברים המנהלים יחסים הומוסקסואלים עלולים להיות קורבנות של רציחות כאלה. עם זאת היו מספר מקרים של יהודים שרצחו על רקע חילול כבוד המשפחה.[21]

בתחילת ימי המנדט הבריטי היו רציחות על רקע חילול כבוד המשפחה עניין רווח. אב בית דין במשפט של רוצח על רקע כבוד המשפחה אמר כי "כשבא לארץ היו משפטים כאלה מרובים ביותר כמעט שניים בכל שבוע".[22] כדוגמה לכך, בשנת 1959 הרוב הגדול של מקרי הרצח בישראל היו על רקע רומנטי או של חילול כבוד המשפחה.[23]

מספר הנשים שנרצחו על רקע חילול כבוד המשפחה בישראל נתון במחלוקת. גדעון קרסל דיווח, כי בין השנים 1973–1977 התרחשו 63 מקרי רצח מסוג זה. מונה דהש, דוברת ארגון אל-פנאר העריכה כי כ-40 נשים נרצחות על רקע של חילול כבוד המשפחה בכל שנה. עמותת "נשים נגד אלימות" בנצרת טוענת כי בשנת 2001 בלבד התרחשו 54 מקרי רצח כאלה בישראל. המספרים הנמסרים על ידי המשטרה נמוכים בהרבה.[24] במספר מקרים האישה שנרצחה הגישה לפני הרצח תלונה במשטרה על איומים ואלימות מצד בן הזוג.[25] דו"ח של מבקר המשרד לביטחון הפנים משנת 2012 מצא שורה של ליקויים בטיפול משטרת ישראל במקרי רצח נשים.[26]בשנת 2017 נערכו מספר הפגנות נגד רצח נשים וכמחאה על דרכי הטיפול המוסדיים במקרי אלימות נגד נשים.[27]

כמקרה לדוגמה, בשנת 2019 נרצחה הפעילה החברתית מיכל סלה, ובעלה הורשע ברציחתה בנסיבות מחמירות, לאחר שדקר אותה 11 פעמים. בעקבות האירוע הופקה תוכנית טלוויזיה בת שני פרקים בתוכנית "עובדה" בערוץ 12.[28] התוכנית גררה גל שיתופים של סיפורי נשים שחוו התעללות במערכת היחסים. נשים רבות סיפרו שהחליטו לצאת מקשרים אלימים עם בני זוגן.[29] בעקבות הרצח הוקם "פורום מיכל סלה"[30] הפועל למען נשים הסובלות מאלימות של בני זוגן או נמצאות בסיכון.

בחברה החרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחברה החרדית נשים הנמצאות במצוקה פונות לעיתים לרב הקהילתי. הרב משמש כיועץ נישואין, פסיכולוג ועובד סוציאלי, זאת מבלי שיהיו לו הכלים המתאימים לטפל בבעיית האלימות.[31] מכיוון שהחברה החרדית היא חברה סגורה, נשים חרדיות לא פונות למרכזי עזרה חילוניים ולעיתים לא מקבלות את הטיפול הנחוץ מתוקף כך. עם זאת, יש עדויות לעלייה במספר התלונות שהגישו נשים חרדיות למרכז לסיוע לנפגעות אונס.

קשה להעריך את מספר הנשים נפגעות האלימות במגזר החרדי. מספר הנשים במקלטים קטן ביותר, משום שהן חוששות מחשיפה פן ייקחו מהן את ילדיהן. אישה המתגרשת מבעלה או עוזבת אותו מאבדת אוטומטית את הזכות לגדל את ילדיה ואפילו להראות איתם, לכן רוב הנשים משלימות עם גורלן. בינואר 1993 נוסע מרכז סיוע לנשים דתיות הפועל במרכז הרפואי "שערי צדק", שמטרתו לעזור לנשים חרדיות ודתיות הנמצאות במצבי מצוקה ומשבר. שמירה על אנונימיות וסודיות הן הכרח לכל אישה מוכה, במיוחד לנשים חרדיות החיות בחברה פטריארכלית סגורה שמנוהלת על ידי רבנים. המרכז בא לענות על צרכים אלה, את פעילותו מנהלות נשים דתיות מתנדבות, המייעצות באמצעות טלפון או פגישות אישיות. במרכז יכולות הנשים החרדיות לקבל ייעוץ בתחום הבריאות, החינוך והמשפט.[32] כמו כן, ב-1995 הוקמה אגודת בת מלך. העמותה שמה למטרה לסייע בכל דרך לנשים דתיות הסובלות מאלימות במשפחה, כדי "להעניק אפשרות לכל אשה באשר היא, לממש את עצמה כאדם וכאשה ולא להיות מושפלת או מוגבלת בדרך כלשהי, פיזית, נפשית או כלכלית".[33]

המקלטים הראשונים לנשים נפגעות אלימות בישראל הוקמו בסוף שנות ה-70. אך מקלט ראשון לנשים חרדיות נפתח בסוף שנות ה-90. לדברי היזם, העיתונים החרדים סירבו לפרסם מודעות של העמותה שהקימה אותו, עד לקבלת הודעת תמיכה מהרב בקשי דורון, שהיה ראש בתי הדין הרבניים.[34] לדברי הקרימינולוגית שחורי-ביטון, גם בחברה החילונית נשים מתקשות לצאת ממעגל האלימות, אבל בחברה החרדית ישנו טאבו חמור בהרבה, כי הוא נובע גם מהשמירה על התדמית הדתית ושלמות המשפחה. לדבריה החשש הוא גם מביקורת בתוך הקהילה וגם מפגיעה בדמותה של הקהילה החרדית בפני הציבור הרחב.[35] בשנים האחרונות, עמותות הפועלות בתחום פעלו להעלאת המודעות באמצעות פרסום בעלונים חרדיים ובייחוד ברשתות החברתיות, כך שנשים חרדיות נחשפות אליהן באופן ישיר, או בהמלצת חברותיהן.[36]

בחברה הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב המחקרים שבדקו רצח של נשים ערביות נוטה להתמקד בהיבטים תרבותיים של כבוד, בושה ופטריארכליות. נקודת מבט מחקרית זו רואה בתופעת רצח הנשים הערביות חלק מדפוסי שליטה ופיקוח חברתיים שבמסגרתם ובאמצעותם חברות ערביות מגבילות ומכפיפות את חייהן החברתיים והאישיים של הנשים לנורמות התנהגותיות של "כבוד". מושג" כבוד המשפחה" בחברות ערביות מתייחס למוניטין של המשפחה בקהילה. המוניטין נבנה על תכונות של נדיבות בני המשפחה, מידת הגבריות, אומץ הלב והגבורה של הגברים במשפחה' מוניטין המיוחסים לכבוד מסוג "שרף" ועל השמירה של כלל נשות המשפחה -על הטוהר המיני והצניעות, כבוד הנקרא "עירד".[37]

הנורמות החברתיות הקשורות לכבודן של נשות המשפחה מתפרסות על פני התנהגויות רבות ומגוונות, לרבות התנהגויות שאינן קשורות בהכרח למיניות. בכלל זה, סגנון דיבור, אופן לבוש, הופעה במרחבים ציבוריים ומצב משפחתי. כבוד מסוג "עירד " הוא כלי פטריארכלי מרכזי בהבניה, בהמשגה ובהפעלה של שליטה ושל הכפפה מגדרית, הן בחברות ערביות מסורתיות והן בחברות ערביות מודרניות. משעה שכבוד המשפחה מסוג "עירד" נפגע ואבד בשל התנהגות המיוחסת לאחת מנשות המשפחה - כל המשפחה מתאחדת כדי לתכנן פתרון להחזרתו. בדרך כלל הדרכים המועדפות להחזרת הכבוד המשפחתי שנפגע הן מגוונות: עזיבת הקהילה, נישואין, השתקה, הסתרת ההתנהגות שפגעה בכבוד, פיצוי, חרם, הגליה, אלימות מילולית, התעללות פיזית - או כל שילוב של פתרונות אלו. רוב המקרים רוב המקרים שבהם מיוחסת לנשים פגיעה בכבוד המשפחה מטופלים בידי המשפחה באמצעות קשת הפתרונות החלופיים והמועדפים, ורק מיעוט מן המקרים מסתיימים ברצח של האישה. [37]

במחקר שנערך בשיתוף עמותת נשים נגד אלימות, שדולת הנשים ומרכז אלטופולה והתמקד ברצח נשים בין השנים 2008-2018, נמצא שעל אף ששיעור הנשים הערביות בישראל הוא 19% הרי ששיעורן מבין הנרצחות בישראל מגיע ל 58%. שיעור התלונות שהוגשו על ידן למשטרה עומד על 73%. גם שהותן במקלטים עומד על 40%. כמו כן שיעור רצח נשים שלא מפוענח עומד על 84%. 30% ממקרי רצח נשים ערביות בוצעו על ידי בן הזוג, 40% מהמקרים בוצעו בידי בן משפחה ו30% בוצעו על ידי גורם אחר כולל גורמים פליליים.[17]

מתחילת 2022 עד נובמבר 2023 נרצחו 50 נשים בישראל, מהן 28 נשים ערביות, בקרב הנשים הערביות נרשמה זיקת בני זוג ברבע מהמקרים. מחצית מהמקרים לא נמצאה זיקה בן זוג או בן משפחה אחר או שהרצח טרם פוענח.[38]

בחברה הבדואית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים בחברה הבדואית מתמודדות עם קשיים רבים בכל מה שקשור לאלימות המופנית כלפיהן. הנפגעות חוששות מפני תדמית שלילית שתלווה אותן כל החיים שלהן. קיימות תיאוריות הטוענות כי הסיבה לתופעה זו נעוצה באי השוויון המגדרי ובמעמדן הנחות של נשים לאורך ההיסטוריה. על אף התקדמות מסוימת במעמדן של נשים וחקיקת חוקים מגנים, ממשיכה התופעה להתקיים באופן נרחב ולגבות קורבנות נוספים.[5]

במושב שנערך על ידי הנציבות לקידום מעמד האישה, עמותת "איתך" הציגה את תוצאות המחקר שערכה במשך שנתיים, בו נאמר כי 90% מהנשים שהשתתפו במשאל דיווחו על חשיפתן לאלימות במקומות ציבוריים, 67% נמנעו משימוש בסוכנויות חיצוניות מחשש שיאבדו את התמיכה במשפחה וילדים, 58% מהנשים הבדואיות סובלות מאלימות פסיכולוגית או פיזית, השקט והדממה שמלווים האישה "המוכה" ו-"החבוטה" וכניעתה מחשש לבושה, מגבירים את האלימות כלפיה ומפחיתים את מעמדה בחברה. בדו"ח העמותה נמסר עוד כי מה שמבדיל את הנשים המתלוננות הוא שהן מתלוננות לאחר סבל במשך שנים, וכולן אינן מסתפקות בתוצאות הצעד הנועז או האומלל שעשו, ואף אחד לא שומע את התלונה בשפתן בתחנות המשטרה, החוקר אינו מדבר ערבית והמתרגם אינו מעודד אותם הגיש תלונה. והמשטרה לא רואה את עצמה אחראית לשינוי המציאות, אפילו במשרדי הרווחה הרוב העובדים הסוציאליים אינם דוברים ערבית. נשים בדואיות שמגיעות לרווחה סוציאלית בגלל מצוקה כלכלית, חשיפתן לאלימות אינה מטופלת למרות קיומן של הוראות ברורות בנושא זה, וכיום יש רק שני מקלטים לנשים אלו[39][5]

הגורמים לאלימות נגד נשים בחברה הבדואית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מגורמי הסיכון לאלימות נגד נשים בדואיות בנגב הוא הפוליגמיה. כ-30% מהנשים הבדואיות חיות בנישואים פוליגמיים. גורם עיקרי נוסף לאלימות נגד נשים בדואיות הוא עליית המודעות העצמית והתקדמות של האישה מבחינת לימודים וקבלת תעודות אקדמיות, והשתלבותה בחיים הכלכליים בחברה, דבר שהביא עימו מפגש עם מציאות וערכים שונים. לפי הנורמות המגדריות הרלוונטיות, הגבר הבדואי הוא זה שמתפקידו להיפגש עם מציאות זו ולהיחשף אליה, ובכך משמש בעצם כבעל יכול לגרום לשינוי בחברה שבה הוא חי. לפי אותן נורמות, האישה, לעומת זאת, קשורה למרחב הביתי וליחידה המשפחתית, והחשיפה לשינויים חלים עליה רק דרך חשיפתו של הגבר, והשינויים בחייה תלויים באביה או בעלה.[40] אחת הדילמות המשמעותיות ביותר היא מתן הרשות להשכלת הבנות. מצד אחד ההשכלה מגדירה מחדש את תפקידה של האישה בחברה, היא עלולה לבחור בדרכים חדשות ולקחת על עצמה תפקידים פעילים יותר במסגרת המשפחתית והחברתית, אך מצד שני יש חשש גדול משינויים אלו הדורשים ויתורים רבים מצד הגבר הבדואי.[39]

בדו"ח שנכתב ב-2013 בנושא זה על ידי עורכת הדין אינסאף אבו רביעה, בחנה את התופעה, את ההיקף שלה, את המרכיבים שלה ואת המאפיינים על סמך פניות של נשים לעמותת "איתך". בהקשר לכך ציינה, שמכיוון שהמחקר לא כולל נשים שלא פנו לקבל עזרה, נראה שהתמונה קשה יותר.[41] בדו"ח נבדקו סוגים שונים של אלימות כלפי נשים בדואיות - אלימות מינית, כלכלית, נפשית, מילולית ופיזית. מהדו"ח עולה כי הלגיטימציה לאלימות בקרב החברה הבדואית גורמת לכך שמעט מאוד נשים מתלוננות על האלימות נגדן. לדוגמה, 65 אחוזים מהנשים שנפגעו לא פנו לעזרה ולא התלוננו, ו-79 אחוזים טענו כי לא קיבלו תמיכה מהסביבה הקרובה שלהן. הסיבה לכך קשורה במחשבה שאישה שנפגעה מאלימות היא זו שאחראית למעשים שלה, ולכן נענשה עליהם. כשבודקים את אחוזי האלימות לפי גילאים עולה כי ככל שגיל אישה עולה, כך פוחתת האלימות כלפיה מכיוון שבגילים האלה הנשים נחשבות פחות "מסוכנות" ופחות "מושכות מינית".

כמו כן, הוזכרו בדו"ח ליקויים מצד המדינה וביטוח לאומי בנתינת תמיכה לנשים הבדואיות. ע"פ הדו"ח, נשים החיות לכאורה במסגרת של משפחה פוליגאמית חיות למעשה כאימהות חד הוריות בפועל. זאת מכורך העובדה שמרבית הנשים החיות במשפחה פוליגאמית ננטשות על ידי בן הזוג שבוחר לחלוק את חייו עם האשה האחרונה לה נישא, ומותיר את הנשים הקודמות וילדיהן ללא תמיכה כלכלית ומשפחתית כלשהי. למרות עובדה זאת, המוסד לביטוח לאומי מכיר במשפחה הפוליגאמית ורואה בנשים ככאלה השותפות ליחידה המשפחתית. מכאן, שלתפיסת המוסד לביטוח לאומי לנשים אלה יש תמיכה כלכלית ועל כן אינן זכאיות לקצבה. החוק למניעת אלימות במשפחה משנת 1991 מקנה לאשה המוכה במשפחה את הזכות לבקש צו הגנה כנגד בן המשפחה התוקף. בתי הדין השרעיים אינם עושים שימוש בסמכות שהוקנתה להם כדי להוציא צווי הגנה כנגד בני המשפחה התוקפים. זאת משום נטייתם של בתי הדין השרעיים לתת תוקף למוסכמות החברתיות המעודדות תהליכי גישור ופשרה כדי למנוע פרובוקציות בתוך הקהילה. 35 אחוזים מהנשים שנסקרו בדו"ח הגישו תלונה נגד התוקף, לרוב לאחר אירועי אלימות רבים. 65 אחוזים מהנשים שנסקרו בדו"ח לא הגישו תלונה במשטרה בשל היעדר נגישות לתחנת משטרה.

תפקוד מוסדות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי, אישה החווה אלימות זכאית לבקש צו הגנה כנגד מי שתקף אותה בבית משפט או בית דין רבני. למרות זאת, אלימות נגד נשים לרוב לא נחשבת לעילה לגירושין בבית דין רבני. מתוקף היעדר נישואין אזרחיים במדינת ישראל, נשים המחותנות ברבנות חשופות לדיכוי במקרה של אלימות מצד בן הזוג. זאת מכיוון שהגט אינו חוזה שנערך בין שני צדדים, אלא מעשה חד-צדדי של הגבר המגרש את אשתו. גם במקרים שבהם רשויות החוק הרחיקו בעלים אלימים מהבית ואפילו הרשיעו אותם בעבירה של אלימות במשפחה, בתי הדין הרבניים לא תמיד סברו שיש לאישה זכות הלכתית להתגרש.

באחד המקרים הוצגו הוכחות לאלימות פיזית ונפשית מצד הבעל כלפי האישה, והדיינים סברו שזו לא עילה מספקת לגירושין. במקרה אחר דן בית הדין הרבני באשדוד במקרה בו אדם הורשע באלימות כלפי אשתו, איים עליה ברצח, ריצה עונשי מאסר וסירב לתת לה גט. בית הדין קבע שהאישה לא הוכיחה עילת גירושין שמאפשרת כפיית גט על בן הזוג המכה. במקרים רבים אחרים נטו בתי הדין להקל ראש כלפי גילויים של כל סוגי האלימות כלפי נשים, לרבות הקשות ביותר.[42]

בתי הדין השרעיים אינם עושים שימוש בסמכות שהוקנתה להם כדי להוציא צווי הגנה כנגד בני המשפחה התוקפים, זאת משום נטייתם של בתי הדין השרעיים לתת תוקף למוסכמות החברתיות המעודדות תהליכי גישור ופשרה. כמו כן, חלק מהנשים הבדואיות דיווחו כי לא הגישו תלונה במשטרה בשל היעדר נגישות לתחנת משטרה.

הטיפול בנשים הנפגעות כולל מספר גורמים מעורבים וביניהם עובדים סוציאלים מטעם משרד הרווחה, מקלטים ודירות לנשים נפגעות אלימות וילדיהן, מרכזים ויחידות למניעה וטיפול בתחום האלימות במשפחה וחוק שירותי הרווחה.

בתחום הראשון: המטרה הראשונה היא התערבות למען ביטחון והגנה של הנפגעת במשפחה. חלק מהתערבות זו היא תכנית שמטרתה הגנת האישה מחוץ לקהילה - הנשים יופנו עם ילדיהן (במידה ויש להן) אל מקלט ייעודי שמטרתו הגנה וטיפול. חלק נוסף בתחום הראשון הוא תכנית נוספת המתמקדת ספציפית בדרכים להגן על הקורבן, כגון להתגורר אצל קרוב משפחה, לקבל ליווי צמוד של הנפגעת בקהילה, לחצן מצוקה ועוד.

חלקו השלישי של התחום הראשון מתמקד בצווים - צו הרחקה לתקופה מסויימת או צו הגנה האוסר על הפוגע כניסה לבית, הטרדת בן משפחה או מניעת שימוש בנכס בהוראת בית המשפט.

בתחום השני: במצב בו לא נשקפת לנפגעת סכנה מיידית וממשית, ייפעל העובד הסוציאלי מטעם הרווחה לשינוי בשגרת חיי המשפחה בה מטפל, והוצאת המשפחה ממעגל האלימות.

הרווחה גם מציעה לנשים מקלטים ודירות על מנת לספק עבורן בטחון, שקט נפשי והגנה מהתוקף. מדובר במצב בו הנשים (וילדיהן) אינם יכולים להשאר בביתם עקב הסכנה הנשקפת להם.

המקלטים מציעים סיוע, הגנה וטיפול ומקנה להן כלים בסיסיים להתמודדות עם קשייהן. לנשים אלו מוצעת תכנית טיפולית-שיקומית, דירות מעבר לאחר יציאה מהמקלט, סיוע משפטי ותמיכה רגשית.

דרך נוספת של הרווחה להגן על הנשים ולטפל בהן היא הקמת מרכזים ויחידות למניעה וטיפול במצבי אלימות במשפחה. שירותים אלה מתקבלים באמצעות המרכזים והיחידות הפועלים בכל הארץ, באמצעות מחלקות הרווחה.

כמו כן, קיים חוק בשם חוק שירותי הרווחה אשר נחקק בשנת 2002 הקובע כי אישה ששהתה במקלט לנשים נפגעות אלימות מינימום 60 ימים תקבל מענק של אלפי שקלים לאחר יציאתה מהמקלט.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 נצ"מ ד"ר בשורה רגב, ניצן שירי, נשים על הכוונת - אלימות כלפי נשים בישראל ומחוצה לה, באתר המשרד לביטחון הפנים, באתר המשרד לביטחון הפנים, ‏נובמבר 2012
  2. ^ 1 2 צ'ארלי שירלי קליינמן, ‏ואז הגיעה פרידמן: חלוצת המאבק לזכויות הנשים, באתר ‏מאקו‏, 25 בנובמבר 2011
  3. ^ נועה זלוטניק, המקלט לנשים מוכות הוא רק תחילת הדרך, באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 24 בנובמבר 2016
  4. ^ 1 2 רג'דה אלנאבולסי, סקירת הספר "להציץ מבעד לחומות: אלימות כלפי בנות זוג בקהילות סגורות" של אפרת שוהם שיצא לאור בשנת 2012, כתב העת חברה ורווחה, משרד העבודה והרווחה. חוברת לג/2, 2013
  5. ^ 1 2 3 هيئة الأمم المتحدة للمرأة., اليوم الدولي للقضاء على العنف ضد المرأة
  6. ^ נועה זלוטניק, המקלט לנשים מוכות הוא רק תחילת הדרך, באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 24 בנובמבר 2016
  7. ^ יעל פינקלשטיין, "נשים נאנסו בבידוד ואין להן לאן ללכת", באתר "שקוף", 31 במרץ 2020
  8. ^ לאה דור, פמיניזם חיפאי חוגג 30, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 8 באוקטובר 2013
  9. ^ מתוך: מרשה פרידמן, "גולה בארץ המובטחת", 1990 - הקמת המקלט
  10. ^ אורי ינאי, Uri Yanay, Women Refuges in Israel: From Voluntary Initiative to Government Partnership / מקלטי נשים בישראל: מחדשנות וולונטרית לאימוץ ממלכתי, Social Security (Hebrew edition) / ביטחון סוציאלי, 2005, עמ' 77–109
  11. ^ מקלט לנשים נפגעות אלימות (נשים מוכות), באתר כל זכות
  12. ^ 1 2 דר' נילי כפיר, נתונים על אלימות כלפי נשים, באתר מרכז המחקר והמידע- הכנסת, ‏נובמבר 2023
  13. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד ורד לי, ביהמ"ש לא הגן על אישה בסכנת חיים, אלא על מחדלי המשטרה, באתר הארץ, 1 באוגוסט 2022
  14. ^ אתר למנויים בלבד בר פלג, שופט הורה להכניס אישה למקלט חרף התנגדותה: "קדושת החיים קודמת לכל", באתר הארץ, 30 ביולי 2022
  15. ^ אראלה שדמי, לקראת תפיסה אחרת של אלימות גברים נגד נשים: אחראיות החברה והמדינה
  16. ^ אפרת שהם, יהודית אבולעפיה, Efrat Shoham, Judith Abulafia, Judicial Decisions in Domestic Violence Cases Adjudicated in Israeli Magistrate Courts / החלטות שיפוטיות בעברות אלימות בין בני זוג בבית משפט השלום, Megamot / מגמות מז, 2010, עמ' 103–129
  17. ^ 1 2 שירין בטשון, טיפול משטרתי במקרי רצח נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל
  18. ^ שירית אביטן כהן, 15 נשים נרצחו מתחילת השנה - 9 מהמגזר הערבי, באתר nrg‏, 24 בנובמבר 2016
  19. ^ אסתר פורשר, נתון קשה: בשנת 2023 נרצחו 22 נשים רק בשל היותן נשים, באתר ישראל היום, ‏ינואר 2024
  20. ^ ויצו חושפת את מדד האלימות של ישראל לשנת 2014: בכל יום נפתחים בממוצע 65 תיקים בגין אלימות המשפחה, באתר ויצו
  21. ^ זכי אליהו נדון למאסר עולם על רצח בתו, דבר, 16 בספטמבר 1957 ו7 בני משפחת רנה דלי חשודים ברצח הצעירה, דבר, 5 בפברואר 1964
  22. ^ ירושלים - רוצח אחותו נדון לעשר שנים, דבר, 21 בדצמבר 1939
  23. ^ נחמיאס:עבריינות הנוער הגיעה למימדים מדאיגים, דבר, 5 באפריל 1960
  24. ^ שרה סקחפי, רצח על רקע חילול כבוד המשפחה (עמ' 16), עמוד 6, ‏2008-2009(הקישור אינו פעיל)
  25. ^ 10 דברים שלא ידעתן על רצח נשים בישראל, באתר סלונה, ‏17 באפריל 2016
  26. ^ אתר למנויים בלבד יניב קובוביץ, דו"ח פנימי: כשלים חמורים בטיפול המשטרתי במקרי אלימות במשפחה, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2014
  27. ^ פלורית שויחט ואסף גולן, 'דורשות ביטחון': הפגנות נגד רצח נשים ברחבי הארץ, באתר nrg
  28. ^ עובדה 2020 - מיכל סלה, שודר ב-5 במאי 2020
  29. ^ ליאת קציר, ‏הסרט על מיכל סלה גרר גל שיתופים של סיפורי נשים שחוו התעללות במערכת היחסים, באתר ‏מאקו‏, 6 במאי 2020
  30. ^ לילי בן-עמי, פורום מיכל סלה, באתר https://www.michalsela.org.il
  31. ^ רתם איזק, "פניתי לרב עם סימנים כחולים, והוא אמר: אני לא אומר לאנשים להתגרש", באתר ynet, 18 בנובמבר 2022
  32. ^ נעמי גל, אלימות נגד נשים: נורמה או סטייה
  33. ^ אודות - בת מלך
  34. ^ צופיה הירשפלד, מכה שלא כתובה בתורה, באתר ynet, 7 בנובמבר 2009
  35. ^ טלי פרקש, חרדים לשלומן: מכה מתחת לשמלה ולשביס, באתר ynet, 12 ביוני 2012
  36. ^ אתר למנויים בלבד דוד ספיבק, עבודה, אינטרנט, מימוש עצמי: האשה החרדית יוצאת אל האור - לא שחור לבן, באתר הארץ, 7 בינואר 2020
  37. ^ 1 2 חווה דיין, ראסם ח'מאיסי ואחמד חליחל, רצח נשים ערביות בישראל: מבט חברתי־דמוגרפי, מגמות: רבעון למדעי ההתנהגות 55 (2), 2020, עמ' 143-165
  38. ^ דר' נילי כפיר, נתונים על אלימות כלפי נשים, באתר הכנסת - מרכז המחקר והמידע, ‏נובמבר 2023
  39. ^ 1 2 نردين شحادة, حول العنف ضد النساء, ‏2018
  40. ^ מיסאא אבו-הלהיג́א - רכזת רשת השותפות היהודית-ערבית בישראל, אלימות כלפי נשים במגזר הבדואי, ‏2005
  41. ^ אינסאף אבו שארב, קשר השתיקה: אלימות במשפחה נגד נשים ערביות בדואיות בנגב, http://www.itach.org.il/wp-content/uploads/maamad2013-06-03.pdf, 2013
  42. ^ אתר למנויים בלבד ניצן כספי שילוני, ואז הדיין שאל: "אבל גברת, מה עילת הגירושין?", באתר הארץ, 23 בנובמבר 2020
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אלימות_נגד_נשים_בישראל&oldid=38326295"