הדר הכרמל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סניף הנביאים של דואר ישראל, בפינת הרחובות הנביאים ושבתאי לוי. ברקע - מלונות על רכס הכרמל (מימין: מלון דן כרמל, מלון נוף ומגדלי פנורמה)
מקדש הבאב במרכזם של הגנים הבהאיים, כפי שנשקף מפינת הרחובות הנביאים ושבתאי לוי
הבניין ההיסטורי של הטכניון, בעת הקמתו
הבניין ההיסטורי של הטכניון, בו שוכן היום המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל, 2006
מבנה חטיבת הכיתות התיכוניות של בית הספר הריאלי בהדר, שקו המתאר שלו אומץ כלוגו בית הספר

הדר הכרמל (קרויה בקיצור הדר) היא מהשכונות הוותיקות של חיפה ורובע-מגורים מרכזי בעיר. השכונה הוקמה כ"עיר גנים" על פי תכנונו של ריכרד קאופמן בשנת 1922. כיום משמש השם "הדר" את אוסף השכונות המצויות על המדרגה שבין העיר התחתית והכרמל. בעבר הייתה המשמעות מצומצמת יותר, ושכונת הדר הוגדרה על ידי הרחובות שממזרח לשכונת הרצליה, שאדמתה נרכשה כבר בשנת 1907, ועד מעט מזרחה מרחוב בלפור של ימינו. שכונות-בנות, שקמו מכל עבר, התמזגו עד מהרה, כשחלקן מאבדות את שמן וזהותן, ונכללו ב"הדר הכרמל", ויחד הן מהוות עתה רובע ששטחו 2.83 קמ"ר, כ-4.4% משטח השיפוט של העיר חיפה.

מקור שם השכונה הוא בתנ"ך:

"פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל, אַף גִּילַת וְרַנֵּן--כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן-לָהּ, הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן; הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד-יְהוָה, הֲדַר אֱלֹהֵינוּ".

ספר ישעיהו, פרק ל"ה, פסוק ב'

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-20 החלו יהודים תושבי חיפה לעלות במעלה ההר על מנת לשפר את תנאי המגורים שלהם, שכונת אנפורטה שבמרכזה רחוב אנפורטה (כיום רחוב הנביאים) הייתה מיושבת על ידי ערבים ולכן נבנתה השכונה החדשה מדרום לשכונת אנפורטה. חלק מהאדמות במדרון הכרמל היו שייכות אז לערבים, וחלקן לטמפלרים הגרמנים; חלקן בידי חברת הכשרת היישוב ומקצתן בבעלות יק"א, וגורמים נוספים. השכונה הראשונה, הרצליה, נוסדה ב-1907 על ידי "אגודת אחים" שבראשה עמדו אנשי הציבור שבתי לוי ומשה (גוטל) לוין. ב-1913, לאחר חזון רב-שנים ומכשולים לא מעטים, וכשברקע ניטשת מלחמת השפות, קם על גבעה לא הרחק משם בניין בית הספר הטכני בארץ ישראל – הטכניקום, לפי תוכנית שהוזמנה מאלכסנדר ברוולד. בשנת 1920 נבנו בתיה הראשונים של "שכונת הטכניקום".

שנות ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1918 נמנו בהדר הכרמל רק עשרה בתים, ואולם מקץ שנתיים, במקביל לבנייה סביב הטכניקום, נוספו מספר בתים לאורך רחוב הרצל (אז דרך לא סלולה)‏[1]. במהלך שנות ה-20 קמו שכונות שונות, המהוות היום אחדים מחלקי הרובע, חלקן על פי תכנונו של ריכרד קאופמן. לצד שכונת הדר המתוכננת נבנו שכונות קטנות ביוזמות מקומיות, של התאגדויות רוכשים שביקשו להוזיל ולשפר את תנאי מימון מגרשיהן. בשנת 1921 נרכשה אדמת שכונת מצפה (האזור שמעל הטכניקום), ושכונת נחלה (רחוב מיכאל וסביבתו‏[2]), שאדמתה נרכשה בשנת 1914, אוכלסה בשנת 1922. בשנה זו נרכשה אדמת שכונת יחיאלה של קואופרטיב ברשד (על שם יחיאל צ'לנוב, באזור רחוב החלוץ), שנבנתה על אדמות מסדר שאד'לי הסופי, ולכן נקראה בהתחלה שדליה; ושלוש שנים אחר כך נרכשו אדמות "נחלת יהודה" (רחוב ברזילי וסביבתו) ו"גאולה" (מדרום לנחלה)‏[3]. "גבעת המעיין" (בהדר העליון, רחובות רש"י-רמב"ן) הוקמה ב-1929.

שכונת הדר נוהלה באמצעות אסיפת מורשים כללית וזו בחרה את ועד השכונה, שנקרא "ועד הדר הכרמל". הוועד שלט באספקת המים לתושבי השכונה וגבה מעשר (או יותר) מתשלומי צריכת המים. מכאן הן כוחו והן מקורותיו הכספיים.

ועד הדר היה עצמאי בהחלטותיו מאחר שלא הזדקק לאישור תקציבי מצד מושל המחוז. זו גם הסיבה שמעת לעת נטל הלוואות, פעולה שגוף מתוקצב לא היה יכול לבצע. אחת היוזמות שהביאה עצמאות זו הייתה יוזמה להיפרדות מוניציפלית של הדר הכרמל מחיפה, יוזמה שלא הבשילה לכדי דיונים מעשיים‏[4].

ועד הדר הכרמל היה רק אחד ממוקדי הכוח שפעלו בהדר. האחרים היו:

בשנת 1926, לאחר פתיחת בית החרושת למלט נשר, השיג ועד הדר הכרמל את אישור הבריטים לצפות את המבנים בטיח (מלט) במקום באבן. השימוש במלט נעשה מתוך רצון להתנתק מהתלות בערבים שהחזיקו את המונופול על החציבה ועבודות האבן, ולעבור לבנייה עברית, והוא האיץ את התפתחות הארכיטקטורה בחיפה והביא לבנייה גם בסגנון מודרני‏[5].

בשנת 1928 נחנך ממזרח להדר גשר רושמיה, שחיבר אותה עם שכונת חליסה ומשם לקריות ולעמק יזרעאל. עד לבניית הגשר עברה התנועה מזרחה דרך העיר התחתית. בנייתו השפיעה מיידית על התפתחות השכונות המזרחיות (נחלה, נחלת יהודה וגאולה) ועל הביקושים לקרקעות בהן‏[6].

שנות ה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מאורעות תרפ"ט (1929) חל גידול באוכלוסיית השכונה. הסיבה לכך הייתה בריחתם של תושביה היהודים של ארד אל-יהוד אל הדר, שהייתה הגוש היהודי הגדול בחיפה של אותה עת. מספר תושבי הדר הכרמל בשנת 1931 היה פי שניים ורבע ממספרם חמש שנים קודם לכן, ומנה 6,500 תושבים‏[7]. כעבור שנה, עם תחילת העלייה החמישית, ניכרה בהדר תנופת בנייה. הגידול באוכלוסייה עיבּה את השכונות המזרחיות, והבנייה התאפיינה במעבר למבנים עם מספר קומות במקום קומה אחת, כולל הוספת קומות למבנים קיימים. בשנים 1934-1933 התרחבה תנועת הבנייה גם לעבר הרחובות במעלה ההר של שכונת גאולה, ל"מצפה" וכן לרחובות מלצ'ט ותל-חי. חלק לא מבוטל מהבנייה נעשה למטרת השקעה. גל הגאות בבנייה הגיע לשיא בין 1935-1934, והוא פסק בפרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט[8].

שנות ה-40 ואילך: מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית הראשונה של שנות ה-40 השפיע האדריכל אדולף רדינג השפעה מכרעת על נופה של הדר.

בין ראשית שנות ה-30 לשנות ה-60 נחשבה השכונה כמרכז העיר, לצד העיר התחתית, והתבסס בה אזור מסחר ומשרדים. בשנת 1959 נחפר מתחת לשכונה הקו היחיד של הכרמלית, כלי תחבורה ייחודי לחיפה, המקשר את תושבי השכונה עם מרכז הכרמל על ראש ההר ועם העיר התחתית ונמל חיפה למרגלותיו. רחוב נורדאו שבהדר היה המדרחוב הראשון בחיפה.

בשנות ה-80 ירדה השכונה מגדולתה, תושביה המבוססים נטשו אותה והיא הוזנחה בהדרגה. כיום מעמדה הסוציו-אקונומי נמוך.

במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 עברה השכונה "מתיחת פנים", ונעשה מאמץ להשיב לה את חשיבותה ומרכזיותה. הדבר בא לידי ביטוי בשיפוץ פיזי של מקצת הרחובות ובמגוון פרויקטים חברתיים וקהילתיים, לצד ניסיונות לשנות את המערך התחבורתי לטובת ה"מטרונית". עיריית חיפה ואוניברסיטת חיפה מפעילות בשכונה במשותף "כפר סטודנטים"; כמו כן פועלים בה גרעין של קיבוץ עירוני של תנועת הנוער העובד והלומד, וקומונת שינשי"נים במסגרת גרעין "רעים" של הצופים.

במלחמת לבנון השנייה ספגה השכונה מספר פגיעות של רקטות ששיגר חזבאללה. אחת מהן פגעה פגיעה ישירה בבניין דואר הנביאים, חדרה את תקרת הבניין וגרמה לפצועים ולנזק כבד במקום.

ב-2011, לראשונה מזה 25 שנה, עברה תהלוכת פורים ההיתולית - ה"ארכיפרחיטורה", בציריה המרכזיים של שכונת הדר, בשיירת משאיות צבעונית שאורגנה על ידי תלמידי הפקולטה לאדריכלות בטכניון.

חשיבות היסטורית ועירונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבותה ההיסטורית של הדר היא במיקומה על רצף ההתפתחות של העיר העברית בחיפה במאה ה-20, ובבנייניה ומוסדותיה המשקפים התפתחות זו.

בהדר נמצאים מבנים שנבנו בסגנון הבינלאומי המושפע מאסכולת הבאוהאוס הגרמנית לצד בניינים אקלקטיים וארצישראליים. רחוב הרצל שעובר בה הוא אחד הרחובות הסואנים של חיפה, ובו נמצאים חנויות ובתי עסק רבים, ולאורך השנים עברו בו מרבית קווי התחבורה הציבורית העירוניים (אוטובוסים ומוניות שירות). בסמיכות זה לזה עומדים במרכז השכונה מגדל השעון שהוקם בשנת 1935‏[9], בית הקרנות, שנבנה בשנות ה-30 ושיכן את המוסדות הלאומיים; בניין הטכניון הישן - היום מוזיאון המדע, ומשכן בית הספר הריאלי - חלוץ החינוך העברי. מבחינת קוויהם האדריכליים, ארבעת המבנים מתייחסים זה לזה. בהדר עומד גם בית העירייה, שנבנה בסגנון המונומנטלי ומשמש כמשכנם של כל ראשי העיר בתקופה המודרנית.

בנוסף להיותה שכונת מגורים הייתה הדר הכרמל גם מרכז אורבני ראשי עבור חיפה. במשך שנים רבות הייתה משכנם של מרכזי המסחר העירוניים, משרדי ממשלה, לשכת הגיוס, התיאטרון העירוני, המוזיאונים החיפאיים ובתי המשפט, כמו גם מרכז השכלה שכלל את הטכניון ואת בתי הספר בסמ"ת, הריאלי, גימנסיה ביאליק, גימנסיה אבן פינה, "אליאנס" (כי"ח), ובתי ספר יסודיים רבים.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה מספר תושבים הערה‏[10]
1921 40
1922 280
1923 1,280
1924 1,720
1925 1,966 עם שכונת "הרצליה" - 2,500
1926 2,876 משנה זו נכללים תושבי הרצליה בשכונה
1931 6,500 בעקבות בריחת תושבי ארד אל-יהוד משכונתם
1932 9,000 גידול בעקבות העלייה החמישית
1939 36,000
1944 45,000
1948 48,000

האוכלוסייה המקורית של הדר הייתה הגרעין הבורגני של העיר העברית, אולם לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20 עברו חלק ניכר מתושבים אלו לשכונות שנבנו במעלה הכרמל, והדירות שהתפנו אוכלסו על ידי תושבים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך יותר ובעיקר ערבים וחרדים.

בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 התיישבו רבים מעולים אלה בשכונת הדר. הביקוש הרב העלה תחילה את מחירי הדירות, אולם המחירים חזרו לרמתם הנמוכה לאחר שגלי העלייה שככו והעולים שהתבססו עזבו את השכונה, ואלה שנותרו, המהווים כיום חלק ניכר ממנה, הם אוכלוסייה קשת-יום.

הדר היא הרובע הצפוף ביותר בחיפה, עם כ-14,000 תושבים לקמ"ר. נכון ל-2008 מתגוררים בה 36,600 נפש, כ-14% מכלל תושבי חיפה. הרכב האוכלוסייה מגוון: לצד ותיקים וילידי הארץ, 36% מתושבי השכונה הם עולים מחבר המדינות ו-24% מהתושבים משתייכים למגזר הערבי. הקהילות החרדיות מרוכזות בעיקר באזור רמת ויז'ניץ וגאולה, שם שוכנים מרכזיהן של החסידויות השונות ובהן גור, בעלז וצאנז. חלק גדול ממוסדות החינוך בהדר שייכים כיום לזרם החרדי. בעשור השני של המאה ה-20, בעקבות מצוקת הדיור הכלל ארצית של הציבור החרדי, המחירים הזולים בהדר משכו משפחות חרדיות רבות מהמרכז ובעיקר אברכים בני המגזר "הליטאי" שעברו להדר וגרמו לעליית מחירי הדירות באזור. מחירי הדירות הכפילו ואף שילשו עצמם, בשנים ספורות. הדבר מעודד זוגות צעירים חרדים לחרוג מעבר לאזור המסורתי ולרכוש דירות גם באזור הרחובות הרצל, ירושלים וארלוזורוב.

מדרחוב נורדאו הוא מרכזה של הקהילה הפיליפינית בצפון הארץ.

ברחבי הדר מספר רב של בתי אבות.

אתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גן בנימין[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל הדר הכרמל מוטבע על קיר הכניסה לספריית פבזנר בגן בנימין. הסמל עוצב על ידי שלמה בן דוד שזכה בתחרות לקביעת הסמל ב-1940.
גן בנימין ב-1933
שלט הנצחה לשמואל פבזנר בכניסה לגן בנימין
מבנה שוק תלפיות, מבט לכיוון דרום-מערב

גן בנימין, הגן הציבורי הראשון בישראל, הוקם ב-1923 בין הרחובות נורדאו ויוסף הגידם כגן ציבורי לרווחת תושבי הדר הכרמל. ב-1925, לרגל ביקור הברון בנימין רוטשילד בחיפה, נקרא הגן על שמו‏[11]. כשנפטר שמואל פבזנר, ממייסדי השכונה וראש ועד-השכונה, הוחלט להנציח את שמו על שלט בכניסה לגן.

בגן, שתוכנן על ידי ריכרד קאופמן, הוקם בית קפה (קפה-גן) שמבנהו, העומד בפאתי הגן עד היום, תוכנן על ידי אלכסנדר ברוולד. בשנות ה-40 היו באים למקום זה על מנת לקרוא עיתונים בבוקר, ולבלות ולרקוד בערב. במהלך השנים איבד הקפה את כדאיותו הכלכלית ונסגר.

בנייתו של התיאטרון העירוני חיפה בקצהו הדרומי של הגן בראשית שנות ה-60 הביאה לצימצום שטחו של הגן לכ-8 דונם. בתחילת המאה ה-21 הוקם מגרש חנייה עבור מתחם התיאטרון וכתוצאה מכך הועברו מספר עצי זית אירופי בני כ-75 שנים ממקומם, ופוזרו במתחם הגן, ואולם רובם לא נקלטו כראוי.

מאז שנות ה-90, עם התבססותן של אוכלוסיות עולים בהדר והפיכת השכונה לאזור קשה-יום, הפך הגן למוקד סחר בסמים‏[12] וכתוצאה מכך למוקד אלימות שהבריח את התושבים מהמקום בשעות אחר הצהריים והערב. בשנת 2005 שופץ הגן ומאז נערכים בו אירועי תרבות שונים בחודשי הקיץ, ובימי שמש הוא מושך אליו קשישים ועולים רבים המסבים לשולחנות ומשחקים שחמט ומשחקים שונים. מאז 2010 שערי הגן ננעלים לעת ערב כדי למנוע ונדליזם.

ספריית פבזנר ובית פבזנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספריית פבזנר

הספרייה הציבורית על שם פבזנר היא הגדולה שבין הספריות הציבוריות בחיפה.

הספרייה הוקמה ליד גן בנימין ב-1932 על ידי "האגודה להשתלמות במדע" שליד ועד הדר הכרמל. אגודה זו נוסדה על ידי פרופ' אהרן צ'רניבסקי במטרה לסייע לבוגרי בתי ספר להעמיק את השכלתם מבלי שיצטרכו לעזוב את ארץ ישראל לארצות אחרות.

הספרייה שימשה כספרייה עירונית אף על פי שבאותה עת לא הוחזקה על ידי העירייה. אחרי עליית הנאצים לשלטון, והאיסור על יהודי גרמניה להוציא משם את רכושם, ניצלה הספרייה פרצה בחוק הגרמני‏[13] שאיפשרה להעביר ספרים לספריות בישראל, וכך הגדילה את אוסף הספרים. בצורה זו הגיעו לספרייה אוספיהם של אפרים ריינרד וכתבי אלברט איינשטיין שנתרמו על ידי ג' ברג.

בפברואר 1933 נפטר רוכש הקרקעות וסוחר-הספרים בנימין בן-ישראל ברשטיין (בנימין עברי). בצוואתו הוא הוריש את אוסף הספרים שלו, שהכיל קרוב ל-10,000 כותרים - בהם ספרי יודאיקה רבים, לציבור בחיפה, כשספרי המדע יועדו לאגודה להשתלמות במדע וכותרי ספרות יפה לספרייה הציבורית‏[14]. ב-1934 נחתם הסכם לאיחוד שתי הספריות, המדעית – של האגודה להשתלמות במדע, והעיונית של ועד הדר הכרמל, לספרייה אחת - "הספרייה הציבורית בהדר הכרמל". עם זאת, רק ב-1941 בוצע האיחוד בפועל. עם קום מדינת ישראל היו בספריית פבזנר כ-40 אלף ספרים - מתוכם, כמחצית ספרי מדע ומחצית ספרות יפה. במהלך השנים שלאחר מכן הפכה הספרייה לספרייה עירונית ואוספי הספרים שתרמו עברי, ריינרד וברג היוו את הבסיס להקמת ספריית אוניברסיטת חיפה.

בתחום בית פבזנר פועל סניף ארגון חברי ההגנה, וכן הגרפוטק - עמותת עיצוב ישראלית שמפעילה ספריית השאלה להדפסים מקוריים.

התיאטרון העירוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תיאטרון חיפה

התיאטרון העירוני חיפה, שבראשית המאה ה-21 שינה שמו ל"תיאטרון חיפה", הוא התיאטרון העירוני הראשון בישראל. התיאטרון הוקם ב-1961 על ידי ראש העיר, אבא חושי, בקצהו הדרומי של גן בנימין, בצמוד לספריית פבזנר.

בשנות ה-80 וה-90 פעלה במתחם התיאטרון במה סאטירית בשם "מועדון התיאטרון", שלה היה אולם משל עצמה, שהיום מהווה חלק מאולמות התיאטרון.

מסוף שנות ה-80 נערך מדי שנה, בחול המועד פסח, פסטיבל חיפה להצגות ילדים במתחם התיאטרון, כשחלק מהאירועים גולשים לשטח הגן הסמוך.

התיאטרון, שבימיו הגדולים משך אליו קהל גדול מכל רחבי העיר ואף מחוצה לה ונחשב מוסד חלוצי באמירה הפוליטית-התיאטרונית הישראלית, נמצא בראשית המאה ה-21 בקשיים תקציביים ומנהלתיים שאיימו על המשך קיומו. מאז סוף העשור הראשון של המאה הוא פועל במתכונת מצומצמת.

שוק תלפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שוק תלפיות

שוק תלפיות הוקם ב-1940 במטרה לרכז את המסחר בתוצרת החקלאית מהיישובים מסביב לחיפה ולהחליף את השווקים שפעלו בעיר התחתית, כשוק הטורקים ושוקי הערבים בעיר העתיקה‏[15]. הוא תוכנן על פי עקרונות מתקדמים על ידי האדריכל משה גרסטל, בעקבות זכייתו בתחרות אדריכלים שיזם ועד הדר-הכרמל, ונבנה כשבמרכזו מבנה מעוגל שלו תקרה שקופה המכניסה את אור השמש לפנים השוק. עם הזמן "גלש" השוק אל מחוץ למבנה והפעילות שלו התבססה לאורך הרחובות לונץ, יחיאל וסירקין, ואף רחוב החלוץ. מאז שנות ה-90 משמשת רק קומת המרתף כשוק ירקות ופירות ואילו קומת המסחר המקורית כמעט ונטושה.

המרכז המסחרי החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"מרכז המסחרי" של הדר הוא צביר מבנים בין הרחובות הרצל, ביאליק, החלוץ ושפירא, שנבנה על ידי ועד הדר הכרמל על מנת לשמש גורם הכנסה לוועד. מאורעות תרפ"ט והצורך שנוצר בהעברת מרכזי התעסוקה והמסחר שבעיר התחתית (דוגמת המרכז המסחרי הישן; וראו שוק תלפיות לעיל) האיצו את בניית המרכז. אבן הפינה הונחה ביולי 1932 לאחר שנחתמו חוזי החכירה בין קק"ל, חוכרי החלקות במרכז והוועד‏[16]. האדריכלים ברוולד וליאון וַמוּשׁ‏[17] תכננו את המבנן בסגנון הבינלאומי כך שימלא את כל השטח שבין הרחובות שתחמו אותו. המרכז בנוי ממספר בניינים המקיפים חצר פנימית החבויה מן הרחוב, ובה הוקם שוק, שאינו קיים עוד ושירותים ציבוריים ראשונים בשכונה. קומת הקרקע יועדה למחסנים וחנויות והקומות העליונות לחנויות ומשרדים שונים. במרכז פעל לימים "מלון השרון", שגם הוא אינו פעיל עוד.

אתרים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקת משנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדר הוא רובע מגורים המחולק למספר שכונות: הדר הכרמל (מרכז הדר), הדר עליון ורמת הדר, מערב הדר, ומזרח הדר הכולל את השכונות יל"ג, גאולה ורמת ויז'ניץ.

הדר מערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שדרות הציונות

מערב הדר נמצאת ממערב לשכונת הרצליה ומעל (=מדרום) למושבה הגרמנית. שדרות הציונות מתעקלות במעלה ההר, וממערב להן, ומצפון להן, רחובות צרים שבהם בתי אבן גדולים מוקפים עצי פרי, ובהם גרים נוצרים אמידים, בהאים ויהודים. הרחוב המרכזי הוא רחוב עבאס, שנקרא על שמו של עבאס אפנדי, בנו של הנביא בהא-אולה מפרס. מספר נתיבי מדרגות עוברים בשכונה.

במאה ה-19 נטעו הטמפלרים כרמי גפנים על המדרון שמעל המושבה שהקימו. החל משנות ה-30 של המאה ה-20 התחלפו המטעים בבתי-פאר שבהם חיו עשירי הקהילה הערבית-נוצרית, והמקום נקרא "באב אל-מנאט'ר". בתום מלחמת העצמאות רוכזו כאן חלק מהתושבים הערבים שנותרו בחיפה.

בלב שכונת-בוסתנים זו עוברים הגנים הבהאיים. הגנים מתפרסים מצפון לדרום, והקישור בין חלקיהם נעשה באמצעות גשרונים מטופחים שנבנו מעל שדרות הציונות ורחוב עבאס. המקדש הסמוך, אשר נבנה בשנות ה-50 ובראשו מתנוססת כיפת-זהב, הוא למעשה אחוזת קברם של מייסד הדת הבהאית וממשיכו. בשדרות הציונות 54 עומד בית החולים של "חברת עזרה" שתוכנן על ידי אלכסנדר ברוולד בסגנון הבנייה הארצישראלי. בהמשכו של רחוב עבאס נמתח, בצמוד לצלע ההר, רחוב הבישוף, שנפגש עם דרך סטלה מאריס וחותם את גבולה המערבי של הדר.

במערב הדר התגוררו ב-2007 7,940 תושבים, מתוכם כ-65% ערבים וכ-20% עולים חדשים. בתי הספר בשכונה כוללים את בית הספר ומנזר "נזירות נצרת" ברחוב עבאס, שנחנך בשנת 1911 וכולל מגורי פנימייה וחטיבת חינוך מהגן עד י"ב, בית הספר היסודי "מעלה הכרמל" בשדרות הציונות (נסגר ב-2009 ותלמידיו ומוריו הועברו לבית הספר "טשרניחובסקי" בכרמל), התיכון העירוני המקיף "שיזף" ברחוב הבישוף, ומרכז "שמע", מרכז לימודי-טיפולי לילדים ונוער לקויי-שמיעה[18].

הדר מזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדר מזרח

בתת-הרובע הדר מזרח התגוררו בשנת 2007 9,430 תושבים. תת-הרובע מחולק היסטורית לשכונות: יל"ג (כולל "מעונות עובדים"), נחלה ונחלת יהודה (נחלה התחתונה), גאולה, רמת ויז'ניץ ומעונות גאולה.

גאולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – רמת ויז'ניץ, נחלה

גאולה שוכנת על שטחן של שתי שכונות היסטוריות, שכונת "נחלה" שנוסדה בשנת 1922 באזור רחוב מיכאל‏[2], ושכונת "גאולה", מדרום-מערב לה. אדמותיה של גאולה נקנו ב-1925, שהייתה שנה קריטית בהרחבת הדר הכרמל בכיוון מזרח, והיא החלה להיבנות ב-1932‏[19]. במשך השנים נעלם השם נחלה, ושני האזורים אוחדו לשכונה אחת בשם גאולה. בשנת 1937 נבנה בית הכנסת הגדול של חיפה, ובראשית שנות ה-50 התמקמו מוסדות חסידות סערט ויז'ניץ על צלע ההר שמעל ואדי רושמיה, בקצה השכונה. בשנות ה-50 וה-60 עדיין הורכבה אוכלוסיית גאולה בעיקר מחילונים ודתיים לאומיים. בצדו המזרחי של רחוב מיכאל הוקם בשנת 1955 סניף הדר של תנועת "בני עקיבא"‏[20], שהיה פעיל מעל 20 שנה, עד שנסגר בעקבות שינוי הרכב האוכלוסייה. במקום שבו שכן הסניף מתחיל רחוב אהבת ישראל, שבו נבנו שיכונים לאוכלוסייה החרדית. במקום שבו שוכן היום סמינר "בית יעקב", שכן בעבר המרכז הקהילתי "בית הנוער", שהיה מרכז לפעילות ובילוי של נוער דתי-לאומי באזור חיפה וסביבתה.

לאורך שנות ה-70 וה-80 התגברה כניסתם של חרדים לאזור. כיום מאוכלסת גאולה ברובה בחרדים מזרמים שונים של תנועת החסידות, ופועלים בה מרכזים תורניים ותיקים. "רמת ויז'ניץ" - משכן חצר חסידי סערט ויז'ניץ, כוללת מוסדות ידועים כ"שערי אברהם" וביתו של האדמו"ר, בית הכנסת "מקור ברוך", תלמודי תורה של החסידות, ובית הספר לבנות "אשת חיל". סביב בית הכנסת הגדול בין הרחובות הרצוג והרצל הוקמו מספר מוסדות עזרה וישיבות, וקטעי רחובות אלה נסגרים בשבת לתנועת כלי רכב. בית כנסת זה, ששירת את כלל הקהילה הדתית של העיר, עבר לשימושה של קהילת חסידות בעלז. בצומת גאולה ההומה, בהצטלבות הרחובות הפועל וארלוזורוב, עומדים ישיבת "תפארת ישראל", מהגדולות בעיר, ומקווה. כן נמצאים בשכונה תלמוד תורה "תורת אמת", תנועת הנוער "בנות בתיה", בית ספר תיכון וסמינר לבנות "בית יעקב", בית ספר ממ"ד "יבנה - נצח ישראל" ובתי הספר של החינוך העצמאי: "בית יוסף" ותלמוד-תורה "מורשת תורה". בית הכנסת "חניכי הישיבות" מאגד סביבו את רוב האברכים הצעירים המשתייכים לזרם החרדי ליטאי, דבר המעודד הישארותם של תושבים צעירים רבים בשכונה. במוסדות החינוך הדתיים שבוויז'ניץ-גאולה וסביבותיה מתחנכים אלפי תלמידים ותלמידות מהזרם החרדי, המתגוררים בהדר ואף מחוצה לה.

עם האתרים הלא-דתיים בשכונה נמנה מרכז מוזיקה על שם הרמן שטרוק, הנמצא בבית שבנה האמן בשנות ה-20. בסמוך, ברחוב ארלוזורוב 17, ניצב הבית שבו, בשנת 1936, התגורר ראול ולנברג. במבנה סניף קופת חולים כללית שברחוב גאולה השתכן בסוף שנות ה-40 מטה ההגנה, שממנו נוהל הקרב על חיפה.

שכונת יל"ג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה מסחר ותעסוקה בצומת הרחובות ארלוזורוב והרצל משנת 1939 בתכנון בנימין אוראל, 2010

שכונת יל"ג (מכונה גם "הדר תחתון") היא שכונה ותיקה שבה רחובות ישרים העשויים שתי וערב. היא גובלת ממזרח בוואדי רושמיה, מדרום בגאולה, במערב בשכונת הדר ומצפון בעיר התחתית. אדמותיה נרכשו בשנות ה-20, ותחילה נבנתה עליהן שכונה בשם "נחלת יהודה" - שעם השנים קיבלה את השם "נחלה התחתונה"‏[21]. ייחודה היה בהיותה שכונה בעלת אוכלוסייה הומוגנית יהודית. רחוב השומר נסלל בה כגבול בין העיר התחתונה, הערבית ברובה, להדר היהודית, בידי תושבים שנמלטו מהפּרעות שבוצעו בחארת אל-יהוד ובארד אל-יהוד. ב-1925 באה תנופת קניית קרקעות ברחובות השכונה, וב-1933 נסלל רחובה המרכזי, שנקרא על שם המשורר יהודה לייב גורדון, ומהווה את המשכו המזרחי של רחוב החלוץ. שנה קודם לכן הושלמה שם בניית "בית החלוצות" (בית ליגת נשים מניו יורק), שפעיל עד היום כמרכז לטיפול במשפחה. בהמשך שנות ה-30 קם בפאתי השכונה "בית התעשייה", שתוכנן על ידי משה גרסטל, פנינת אדריכלות ברוטליסטית שעתידה לשמש כעמדה הקיצונית (המזרחית) של הכוחות העבריים בקרב על העיר. בטבורה של השכונה נמצא שוק תלפיות, שהוקם ב-1940 ושהמבנה המרכזי המעוגל שלו נחשב כיום כסמל לחוסר שימור[22]. סביב השוק שיכונים ישנים שיועדו לאכלס יהודים בשנות ה-50.

החל בשנות ה-90 אוכלסה השכונה ביוצאי ברית המועצות, בני מיעוטים ועובדים זרים. בשכונה פועל, במבנה שבעבר שימש את בית הספר כי"ח, המרכז הרפואי החיפאי של מכבי שירותי בריאות. מולו, במבנה ששימש קודם לכן בית ספר יסודי, נמצא המרכז הקהילתי עציון, ומזרחה ממנו, במבנה ששימש אף הוא בית ספר יסודי, נמצא בית הדין הרבני של חיפה. מעל קו הרקיע הנמוך של רחוב הרצל מתנשא "מגדל חיפה" (בראשיתו "מגדל חיים") בעל הצורה הייחודית, שבו שוכנים בית מלון, משרדים וקליניקות, ולצדו, במבנה באוהאוס משוחזר, פועל מלון "גלרי".

גלגול שמה של השכונה קשור בשכונת נחלה הסמוכה, כשבמקור הוא היה "נחלת יהודה" (על שמו של יהודה אתין[23]) ובמהרה המקום זוהה כ"נחלה תחתית", או "תחתונה", כהתייחסות למיקום מצפון לנחלה. עם הזמן הושמט התואר "תחתונה" בפי התושבים, ועד היום במפות מודרניות מסומן האזור שבין הרחובות יל"ג והרצל כנחלה, שם שהשתמר גם בסניף הדואר השכונתי, "נחלה".

הדר עליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכונת הדר עליון הוקמה בשנות ה-30 של המאה ה-20. היא משתרעת על המדרון התלול המחבר את הכרמל המרכזי עם הדר. זוהי "שכונת אלף המדרגות", שדרכה עוברים נתיבי מדרגות רבים המקשרים בין הכרמל לעיר התחתית ומהווים קיצורי דרך עוד משחר העיר המודרנית, שאז הם שימשו "נתיבי החמורים".

בשנת 2007 התגוררו בשכונה 10,210 תושבים. זוהי שכונה פלורליסטית שבה גרים זה לצד זה מהגרים, אמנים, פעילים פוליטיים, חרדים ומשפחות חד-מיניות. חלקה המערבי של השכונה מתאפיין בקרבה למוסדות המסדר הבהאי, שרבים מחבריו גרים באזור. ברחוב בר-גיורא עומד בית הבנוי (בחלקו) מלבני זכוכית (ידוע כ"בית הזכוכית"), שתוכנן על ידי תיאודור מנקס ובשנות ה-40 שיכן פקידים ומהנדסים מאזור התעשייה במפרץ חיפה.

בלב השכונה עומד המרכז הרפואי בני ציון (בית החולים רוטשילד), השני בגודלו בעיר, ובסמוך לו תחנת הכרמלית גולומב, המשרתת את הדר עליון. מול בית החולים ניצב "בית הרופא" של ההסתדרות הרפואית בישראל, שהוקם ביוזמת ד"ר יצחק איצקוביטש, מראשוני הרופאים היהודיים בחיפה. עוד בשכונה מרכז אשה לאשה - מרכז פמיניסטי חיפה.

בין בתי הספר בשכונה - בית הספר הממלכתי-יסודי של מרכז חינוך ליאו בק, המכונה גם "בית הספר הילל", שרוב תלמידיו הם בני משפחות עולים ומהגרים שהעברית עבורם היא שפה שנייה; בית הספר "אורים" לחינוך מיוחד‏‏, בית הספר לסיעוד על שם ד"ר יעקב זיידה ליד המרכז הרפואי בני-ציון‏[24], ותלמוד תורה "מסורת ישראל".

רמת הדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת הדר תופסת את חלקה הדרומי-מזרחי של הדר העליונה. היא נמצאת בין שכונת גאולה ומעונות גאולה ממזרח, נחל תן מדרום, מרכז הכרמל ממערב והדר עליון מצפון.

רחובה הראשי של רמת הדר הוא רחוב לאון בלום. רוב המבנים בשכונה הוקמו במהלך שנות ה-60 וה-70, ובשנות ה-90 הצטרפו אליהם בתי מגורים חדשים רבים שנבנו עבור המעמד הבינוני-נמוך.

בשכונה ניתן למצוא את מרכז יובל למוזיקה, שנחנך ב-1996; את בית הספר התיכון הטכנולוגי "אורט חנה סנש" שאליו צמוד מרכז קהילתי באותו שם, ואת בית הספר התיכון ויצו-לאו בק, שלפנים שכנה בו האקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה.

הדר מרכז[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז הדר הוא החלק הצפוני, המישורי וההיסטורי של הרובע, שבמרכזו עוברים הרחובות הרצל, החלוץ ובלפור, וסביבם שכונת הרצליה, "שכונת הטכניקום", וגוש הרחובות, שתוכנן כ"עיר גנים", שמשתרע ממזרח לרחוב בלפור ובמרכזו התיאטרון העירוני, מדרחוב נורדאו וגן בנימין. שלוש תחנות על הציר של הכרמלית משרתות את מרכז הדר: כיכר סולל-בונה, הנביאים ומסדה. בשכונה התגוררו בשנת 2007 9,220 תושבים, מהם חלק ניכר עולים חדשים יוצאי מדינות ברית המועצות. כ-22% מאוכלוסיית השכונה הם בני 65 ויותר.

הדר מרכז, שמשמש כאחד משלושת מרכזי העסקים העירוניים בחיפה, מכיל עוגני מסחר, תרבות ופנאי אולם חשיבותו פחתה מאז הקמת קריית הממשלה והעברת משרדי ממשלה אליה. יוממים מרחבי מטרופולין חיפה ממלאים בשעות היום את הרחובות הרצל והחלוץ, שלאחר רדת החשכה מתרוקנים מכל פעילות. במקום נמצאים משרדי העירייה, לשכת הגיוס, משרד מבקר המדינה ומתקניהן המרכזיים של קופות החולים לאומית ומאוחדת, לצד מוזיאון המדע - שאליו סמוכים הסניף הוותיק של בית הספר הריאלי ושבט הצופים "משוטטי בכרמל" - ראשון שבטי הצופים בארץ. עוד בשכונה, בית הספר הטכנולוגי מופ"ת - בסמ"ת ברחוב מסדה, סניפי מפלגות - שבהם הגדול הוא בניין מפלגת העבודה ברחוב החלוץ, מתנ"ס הדר - שלו שתי שלוחות, ובעבר לאחר שנסגרו: "מרתף 10" - חלל הופעות אקוסטיות, ה"סיטי הול", ממועדוני הלילה הוותיקים בחיפה ובית הפורום החיפאי לקהילת הלהט"ב. בנוסף ישנם בתי מלון קטנים: "עדן" ו"עליה", וסניף חיפה של המשביר לצרכן.

מייסדי מלון עדן עלו מגרמניה בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 ורכשו מבנה ברחוב שמריהו לוין 8 בו הקימו את "מלון עדן". אחד מניניהם של מייסדי המלון, עופר, הוא מנהל המלון נכון ל-2014.

שכונת הרצליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכונת הרצליה בשנת הקמתה

שכונת הרצליה ההיסטורית, כיום הרחובות הרצליה, שבתאי לוי ומספר סמטאות היוצאות מהם דרומה, הייתה השלב הראשון של ההתיישבות העברית במעלה ההר. היא נוסדה בשנת 1907‏‏ על ידי "אגודת אחים", על אדמה שנקנתה מערבים באותה שנה; ובתיה נחנכו כעבור שנתיים‏[25]. האגודה, שבראשה עמדו שבתי לוי ומשה גוטל-לוין (ממקימי "טבע"), הוקמה על ידי קבוצת יהודים אמידים שרובם התגוררו בשכירות במושבה הגרמנית.

חברי האגודה רכשו מרפאל חכים חלקה של 12 דונם ופנו לבנק אנגלו-פלשתינה כנציג קרן קיימת לישראל[26] על מנת לזכות בהלוואה לצורך בניית הבתים. בעקבות פנייה אישית של ארתור רופין אל זלמן דוד ליבונטין אושרה ההלוואה.

עד ספטמבר 1909 הצליחו לסיים בנייתם של 5 מבנים ולאכלס אותם, לקדוח באר ולהתחיל להקים מגדל מים. בסוף 1912 היו בשכונה 12 בתים בנויים. בתקופת המנדט נבנו ברחוב בתים נוספים, בהם מלון כרמליה (כיום בית הורים), קולנוע אוריון (שבינתיים נהרס), ומבנה משרדים, שבו שכנו במשך שנים רבות משרדי מס רכוש וקרן הפיצויים. במהלך השנים השכונה התפתחה דרומה לכיוון רחוב בן יהודה. רשת דוכני הפלאפל "פלאפל אוריון" התחילה את דרכה בדוכן בודד שעמד מול קולנוע אוריון וקיבל את שמו מבית הקולנוע.

שכונת הטכניקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

"בית יהודה איתין", נבנה בשנים 1920-1919, ובין השנים 1942-1922 שכן בו בית החולים "הדסה". אדריכל הבית היה גדליהו וילבושביץ.

שכונת הטכניקום הוא שמה ההיסטורי של השכונה שבין חומת הטכניון לבין רחוב הנביאים, הכוללת בעיקר את הרחובות שמריהו לוין, אחד העם ויונה. השטח שעליו היא יושבת היה קרוי בפי הערבים מיראוואן. היא הוקמה עם תום מלחמת העולם הראשונה, ונקראה על שם הטכניקום, שמו המקורי של הטכניון. היוזמה להקמת השכונה הייתה של שבתי לוי, שהיה מעוניין בשכנים יהודים שישתכנו ליד שכונת הרצליה שממערב, ושל שמואל פבזנר, שהיה אז מנהל בית החרושת "עתיד" ומימן חלק ניכר מרכישת הקרקעות. מבין הבתים הראשונים שנבנו ברחוב אחד העם היו מס' 5 - ביתו של משה גליקין, מס' 7 - ביתם של לאה ושמואל פבזנר (שבתקופת מלחמת העצמאות שכן בו מטה "ההגנה" בחיפה ואחרי המלחמה הוקם בו סמינר מורים שממנו התפתחה מאוחר יותר מכללת גורדון. במהלך השנים נהרס הבניין שבנה פבזנר ובמקומו נבנה מבנה אחר), ומס' 12 - ביתו של אפרים קראוזה.

בשכונה הוקם בית החולים "הדסה", שממנו התפתח המרכז הרפואי בני ציון; בשכונה הוקם גם בית ספר יסודי על שם ביאליק, שמאוחר יותר שינה את ייעודו והפך לבית ספר תיכון (שבינתיים נסגר), וכן הוקם בה בית הכלבו של "המשביר לצרכן". השכונה התפשטה דרומה, עד לרחוב הילל של היום. מתחת לרחוב מסדה (שכונת "מצפה") עמד בעבר מגדל מים.

שתי השכונות ההיסטוריות, הרצליה והטכניקום, נבנו באבן בסגנון אקלקטי, כלומר תערובת סגנונות בנייה ומכאן שפע של תוספות כמו מגדלונים, חלונות קשתיים ומרפסות עם כרכובים מקושטים.

אתגרים במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

שקיעת האוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדר הכרמל איבדה במהלך השנים משפחות שעברו לנווה שאנן ולכרמל או שיצאו מהעיר. בחלק מהדירות שהתפנו השתכנו משרדים אולם עם פתיחת קריית הממשלה עברו חלקם לעיר התחתית. בשנות ה-90 קלטה השכונה חלק ניכר מבאי גל העלייה של יוצאי ברית המועצות לשעבר שהתיישבו בה, לעתים 2–3 משפחות בדירה קטנה. עם השתלבותם בשוק העבודה ושיפור הכנסתם, עזבו חלקם את השכונה. כיום היא מאוכלסת בדלילות יחסית‏[27], חלק מאוכלוסייתה הם קשישים, חלק מהגרי-עבודה וחלק נוסף הגיעו מכפרים בצפון ישראל.

תוצאת לוואי של תהליך זה הייתה סגירתם של בתי ספר. הטכניון עבר לנווה שאנן בשנות ה-70‏[28], ובסוף המאה ה-20 נותר בהדר רק בית ספר תיכון אחד (מופ"ת בסמ"ת) שאינו חרדי. לאורך המחצית השנייה של המאה עזבו את השכונה בתי הספר היוקרתיים "חוגים" ו"ליאו בק". "בית חינוך "(תיכון חדש), נסגר והבניין משמש את המוזאון העירוני לאומנות. לקראת סוף המאה נסגרו הגימנסיות "ביאליק" ו"אבן פינה" וכמותן גם בית הספר המקצועי בסמ"ת. בתי הספר התיכוניים "אליאנס" ו"יבנה" עקרו לעמק השמש (דניה) ולרמת אלון (נווה שאנן) בהתאמה; התיכון האקסטרני "מישלב" עבר לבת-גלים ו"במעלה" נסגר. בתי ספר יסודיים נסגרו אף הם (על שטחו של יסודי "ביאליק" נבנה אגף של בית החולים בני-ציון, בית הספר "יל"ג" הפך למשרדי הרבנות, "עממי א" "גאולה" נסגרו, בית הספר לבנות "עציון" הפך למועדון גמלאים), ובשנת 2009 נסגר גם "מעלה כרמל" בשל מיעוט תלמידים ומבנים מיושנים.

תוצאת לוואי של מצב מוסדות החינוך היא, שהניסיונות למשוך להדר משפחות, נתקלים בחסרונם של בתי ספר, מה שמונע מהמשפחות להגיע ומנגד, כל עוד אין מספיק ילדים, גם אין הצדקה לפתיחתם של בתי ספר.

נטישת מסחר ושירותים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדר הכרמל הייתה מרכז מסחרי ותרבותי חשוב בחיפה מטרם קום המדינה ועד לשנות ה-80. במהלך השנים עברו חלק מהחנויות לאזורי המגורים החדשים שצמחו, חלקן התכנסו אל תוך הקניונים ואחרות נסגרו כיוון שלא הצליחו להתחרות במגרשי החנייה של הקניונים. אל זאת הצטרפה סגירתם של מקומות הבילוי בהדר, שלא פסחה על בתי קולנוע, מסעדות ומועדונים. כל בתי-הקולנוע שפעלו בהדר במהלך המאה ה-20, נסגרו בזה אחר זה. בשנת 2010 נסגר גם מועדון "סיטי הול" המפורסם לאחר כ-15 שנות פעילות שבהן שימש כבמה הבלעדית בעיר למוזיקה אלטרנטיבית.

השלב האחרון של הדעיכה נבע בחלקו הגדול משינוי שיטת התחבורה בחיפה, לאחר שבראשית המאה ה-21 התחנה המרכזית פוצלה לשתי תחנות בשני מבואות העיר. מיעוט העוברים והשבים ומיעוט הקונים, לצד ארנונה גבוהה, דחפו עסקים ותיקים לנעול שעריהם. המושג "נסיעה להדר", שהיה שם נרדף לעריכת קניות, כמעט נעלם מהשימוש.

הגירתם של משרדים ונותני שירותים אל מחוץ להדר התרחשה בעקבות עזיבת התושבים את השכונה, ואולם התרומה המשמעותית לריקון השכונה אירעה עם מעבר משרדי הממשלה שפעלו בהדר לקריית הממשלה המחוזית שבמרכז העיר. משרדי עריכת דין וראיית חשבון עקרו לאזור שבו הם נדרשו, ובעקבותיהם הצטרפו חנויות, עסקים ושירותים נלווים אל משרדי הממשלה.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהדר הכרמל עוברים קווי אוטובוסים רבים של חברת אגד שהיא החברה המרכזית לתחבורה בחיפה כולה אשר מקשרים אותה עם כל השכונות המרכזיות בעיר.

בהדר הכרמל עובר גם קו הכרמלית ומתוך שש התחנות של הקו ארבע הן בשכונת הדר, הכרמלית מחברת את שכונת הדר עם מרכז הכרמל והעיר התחתית.

מהשכונה מתחילות את נסיעתן מוניות שירות רבות אשר מחברות את השכונה עם חוף הכרמל, שכונת אחוזה, מרכז הכרמל, שכונת נווה שאנן, לב המפרץ, אזור הקריות, עכו, נהריה וישובים נוספים לאורך כביש 4.

בשכונה עוברת המטרונית אשר מחברת את השכונה עם לב המפרץ והקריות ועם חוף הכרמל. בניית מסלול המטרונית החלה בשנת 2006.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים אהרנוביץ, הדר הכרמל - מסכת עמל ויצירה של דור המיסדים, בהוצאת "ועד הדר הכרמל בחיפה", 1958
  • שמעון שטרן, "הדר הכרמל – מרכז החיים היהודיים בחיפה", חיפה בהתפתחותה, 1918–1948, הוצאת יד יצחק בן-צבי, בעריכת מרדכי נאור ויוסי בן-ארצי, 1989, עמ' 37–46
  • שמעון שטרן, התפתחות המערך העירוני של חיפה בשנים 1918–1947, עבודת דוקטורט שהוגשה לסנט האוניברסיטה העברית, 1974, עמ' 31–36

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הדר הכרמל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמעון שטרן, התפתחות המערך העירוני של חיפה בשנים 1918–1947, עבודת דוקטורט שהוגשה לסנאט האוניברסיטה העברית, 1974, עמ' 31.
  2. ^ 2.0 2.1 שמעון שטרן, "הדר הכרמל – מרכז החיים היהודיים בחיפה", חיפה בהתפתחותה, 1918–1948, עמ' 42.
  3. ^ חיים אהרנוביץ, הדר הכרמל - מסכת עמל ויצירה של דור המיסדים, בהוצאת "ועד הדר הכרמל בחיפה", 1958, עמ' 23, 28, 33, 48, 72, 76.
  4. ^ ענת קדרון, החברה היהודית בחיפה ערב ה-29 בנובמבר 1947.
  5. ^ גילברט הרברט וסילבינה סוסנובסקי, "התפתחותה של חיפה 1918–1948", חיפה בהתפתחותה, 1918–1948, הוצאת יד יצחק בן-צבי, בעריכת מרדכי נאור ויוסי בן-ארצי, 1989, עמ' 55-54.
  6. ^ יוסי בן ארצי, להפוך מדבר לכרמל, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2004, עמ' 197.
  7. ^ שמעון שטרן, התפתחות המערך העירוני של חיפה בשנים 1918–1947, עמ' 34-33.
  8. ^ אהרנוביץ, עמ' 131-130.
  9. ^ לא לבלבל עם מגדל השעון שבעיר התחתית.
  10. ^ שמעון שטרן, התפתחות המערך העירוני של חיפה בשנים 1918–1947, עמ' 34.
  11. ^ אהרנוביץ עמ' 59.
  12. ^ מחריפה תופעת הסמים בקרב בני נוער בהדר, באתר ynet‏.
  13. ^ דב שידורסקי, גווילים נשרפים ואותיות פורחות: תולדותיהם של אוספי ספריות וספריות בארץ ישראל וניסיונות להצלת שרידיהם לאחר השואה, הוצאת מאגנס, 2008,‏ עמ' 24 ועמ' 118, ISBN 9789654933353.
  14. ^ בנימין עברי, דבר, 15 בפברואר 1933.
  15. ^ תמיר גורן, שיתוף בצל עימות: ערבים ויהודים בשלטון המקומי בחיפה בתקופת המנדט הבריטי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2008, עמ' 223-222.
  16. ^ אהרנוביץ, עמ' 108
  17. ^ ברוולד החל בתכנון וומוש סיימו עם פטירת ברוולד.
  18. ^ אתר מרכז "שמע".
  19. ^ אהרנוביץ, עמ' 130.
  20. ^ אהרנוביץ, עמ' 254.
  21. ^ תמיר גורן, שיתוף בצל עימות: ערבים ויהודים בשלטון המקומי בחיפה בתקופת המנדט הבריטי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2008, עמ' 187; ח' אבן-אורה, במשכנות עוני - ואדי רושמיה, דבר, 6 במאי 1936.
  22. ^ בנוי לתלפיות: אייקונים אדריכליים בסכנת הכחדה, באתר עכבר העיר, 5 במאי 2010.
  23. ^ אריה נשר, ממיסדי הדר הכרמל, הארץ, 3 ביולי 1959.
  24. ^ מידע על בית הספר לסיעוד.
  25. ^ אהרנוביץ, עמ' 6.
  26. ^ יוסי כץ, ‏אחוזת-בית הדר-הכרמל נחלת בנימין, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
  27. ^ לפי טענת "‏פורום הדר" כ-20 אחוז מהדירות אינן מאוכלסות או אינן ראויות למגורים כלל.
  28. ^ הפקולטה לארכיטקטורה הועברה בשנות ה-80, והייתה האחרונה לעבור מהבניין ההיסטורי בהדר.

קואורדינטות: 32°48′27.95″N 34°59′53.34″E / 32.8077639°N 34.9981500°E / 32.8077639; 34.9981500