אנטונין דבוז'אק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Dvorak.jpg

אנטונין לאופולד דבוז'אק (צ'כית: Antonín Leopold Dvořák, , 8 בספטמבר 1841 - 1 במאי 1904), מלחין צ'כי, נולד ליד פראג ומת בה.

יצירותיו המפורסמות ביותר הן הסימפוניה "מן העולם החדש", הריקודים סלאבים, הרביעייה האמריקאית, הקונצ'רטו לצ'לו, האופרה רוסלקה (המבוססת על הסיפור "בת הים הקטנה" של אנדרסן) חמישיית פסנתר בלה מז'ור, שלישית פסנתר "דומקי", הפתיחה "קרנבל" וכן כמה יצירות ווקאליות (Te Deum, רקוויאם) סטאבט מאטר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבוז'אק נולד בנלהוזבס על יד פראג, שם חי רוב ימי חייו. הוא למד מוזיקה בבית הספר לעוגב בפראג בסוף שנות ה־50 של המאה ה־19, ובשנות השישים הוא ניגן בויולה בתזמורת האינטרימסתיאטר ("התיאטרון הזמני", עד בניית האופרה הצ'כית), שמשנת 1866 ניצח עליה בדז'יך סמטנה. היה זה בית האופרה הראשון שבו נוגנו אופרות בצ'כית.

מ־1892 עד 1895 היה דבוז'אק מנהל הקונסרבטוריון הלאומי בניו יורק. הקונסרבטוריון נוסד בידי ג'נט ת'ורבר, אשת חברה עשירה, שביקשה מלחין ידוע שינהל את המוסד על מנת להעניק לו יוקרה. היא כתבה לדבוז'אק וביקשה ממנו לקבל את התפקיד. הוא הסכים, בתנאי שתמלא אחר דרישותיו: שתלמידים אפרו-אמריקנים ואינדיאנים מוכשרים, שלא יוכלו לשלם את דמי הלימוד, יתקבלו בחינם. היא הסכימה, והוא נסע לאמריקה.

בתקופה זו הוא חבר להארי ברלי (Harry Burleigh), שהיה למלחין אפרו-אמריקאי חשוב. דבוז'ק לימד את ברלי קומפוזיציה; ובתמורה, ברלי שר לדבוז'ק במשך שעות שירי נשמה אמריקאיים מסורתיים. ברלי כתב מאוחר יותר עיבודים לכמה משירי הנשמה האלה.

בזמן נסיעתו לארצות הברית הוא כתב את יצירתו הפופולרית ביותר, סימפוניה מספר 9, "מן העולם החדש".

בזמן שהותו בארצות הברית שמע הופעה של הקונצ'רטו לצ'לו של המלחין האירי ויקטור הרברט. הוא התרשם מאוד מאפשרויות השילוב של הצ'לו והתזמורת ששמע בקונצ'רטו זה, וכתב קונצ'רטו לצ'לו משלו, "הקונצ'רטו לצ'לו בסי מינור" (1895). קונצ'רטו זה נעשה לפופולרי מאוד מאז נכתב, וכיום הוא מנוגן רבות. הוא אף השאיר אחריו יצירה לא גמורה, "הקונצ'רטו לצ'לו בלה מז'ור" (1865), שהושלמה ונוגנה בידי המלחין הגרמני גינתר רפאל בין השנים 1925 ל־1929.

לדבוז'ק הייתה אישיות צבעונית ומגוונת. בנוסף לנגינה, היו לו שני תחומי עניין נוספים בחייו: רכבות והרביית יונים.

לבסוף חזר לפראג, שם היה מנהל הקונסרבטוריון משנת 1901 ועד מותו ב-1904. הוא נקבר בבית הקברות וישֶהְראד בפראג.

סגנון מוזיקלי והשפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו של דבוזא'ק הן במבחר סגנונות: תשע הסימפוניות שלו נשארות במודלים הקלסיים שבטהובן היה מזהה, ושניתן להשוותם לאלה של יוהנס ברהמס, אך הוא גם יצר בסגנון הפואמה הסימפונית החדשה שפיתח המלחין פרנץ ליסט, והשפעתו של ריכרד וגנר על כמה מיצירותיו ניכרת. רבות מיצירותיו נושאות השפעה של מוזיקת עם צ'כית, הן מבחינת המקצבים והן מבחינת הצורות והמלודיות; הדוגמאות הטובות ביותר הן שתי הסדרות של המחולות הסְלַובניים. יחד עם זאת דבוז'אק לא נטל מוזיקה עממית כגון שירים וריקודים כנושאים ליצירותיו השונות. הדוגמה המובהקת לכך היא הריקודים הסלובניים. כל הריקודים הנם מקוריים. דבוז'אק יצר את המלודיות בעצמו והרכבן על סגנון ריקודים מקובל וידוע בארצו. חוץ מהיצירות שהוזכרו, דבוז'אק כתב גם 11 אופרות (הידועה ביותר היא "רוסלקה") מוזיקה ווקאלית כגון: רקוויאם, סטאבט מאטר ועוד. מוזיקה לפסנתר, שירים לקול ולפסנתר ולקול ותזמורת ויצירות קאמריות רבות כגון: רביעיות כלי קשת, שלישיות פסנתר, חמישית פסנתר, חמישיות כלי קשת ועוד.

הסימפוניות של דבוז'אק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה, מספור הסימפוניות של דבוז'אק לא היה ברור; סימפוניית "העולם החדש" מוספרה בזמנים שונים כחמישית, השמינית והתשיעית. דבוז'אק עצמו קרא לסימפוניה זו "החמישית", מתוך אמונה תפלה שמלחינים מתים לאחר הסימפוניה התשיעית שלהם. מה גם כי דבוז'אק עצמו התכחש לארבעת הסימפוניות הראשונות שלו מתוך מחשבה שאלו סימפוניות שלא ראוי לפרסמן. ב"העולם החדש" בתחילת הפרק השלישי ניתן לשמוע הדים לתחילת הפרק השני בסימפוניה התשיעית של בטהובן.

בניגוד למספר מועט של מלחינים שהשתדלו שלא לכתוב סימפוניות עד לשנותיהם המבוגרות יותר (בעיקר המורה הרוחני שלו, יוהנס ברהמס), דבוז'אק כתב את הסימפוניה מספר 1 בדו מינור כשהיה רק בן 24. היא קרויה "פעמוני זלוניצה", על שם כפר בבוהמיה ארצו, והיא בבירור יצירה של מלחין לא מנוסה, אף שהיא מראה פוטנציאל רב לעתיד. הסקרצו נחשב לפרק החזק ביותר, אך גם האחרים מעניינים. יש דמיון צורני בינה ובין הסימפוניה החמישית של בטהובן, אך מבחינה הרמונית ובתזמור שלו, הוא מלחין רומנטי יותר, אשר בסימפוניה זו מפנה מבטו לפרנץ שוברט.

ללא ייחוד רב, אך עדיין איכותית, היא הסימפוניה מספר 2 בסי במול מז'ור, שעדיין מביטה אל בטהובן. הסימפוניה מספר 3 במי במול מז'ור אופוס 10 מראה את ההשפעה העמוקה שהשרתה על דבוז'אק היכרותו עם המוזיקה של ריכרד וגנר ופרנץ ליסט. סימפוניה זו נכתבה בשלושה פרקים בלבד שלא כמקובל באותם הימים. הפרק העיקרי והחשוב בסימפוניה זו הוא הפרק השני שנכתב כמרש אבל בסולם דו מינור. כפי שניתן לראות, דבוז'אק בפרק זה נשא עיניו אל מרש האבל, הפרק השני מתוך הסימפוניה השלישית "ההרואית" מאת בטהובן. סימפוניה זו מראה אחידות בכתיבת הנושאים בכול פרק ופרק ואף אחידות בין הפרקים עצמם. דבוז'אק בסימפוניה זו בפרק השני הוסיף נבל לכלי התזמורת. בכך יצר מצלול אשר תואם למלחינים מהם הושפע הוא בזמן כתיבת הסימפוניה.

אך ההשפעה של וגנר לא נמשכה לזמן רב; בקושי ניתן לשמוע אותה בסימפוניה מספר 4 ברה מינור אופוס 13. זו האחרונה בסימפוניות המוקדמות של דבוז'אק, נחשבת לטובה ביותר שלו. שלושת הפרקים הראשונים הינם בעלי חשיבות ואחידים בכתיבתם. רק הפרק האחרון חלש ביותר בעיקר בנושא הראשי שלו, בפיתוח ובסיום. בסימפוניה זו דבוז'אק מראה את שליטתו בכל הצדדים הצורניים. הפרק השלישי מראה את חיבתו של דבוז'אק למלודיות עממיות ופולקלוריסטיות. פרק זה נשמע כמחול בוהמי. לפרק זה הוסיף דבוז'אק נבל וכלי הקשה.

הסימפוניות האמצעיות של דבוז'אק, מספר 5 ו־6, הן יצירות שמחות ופסטורליות. הן אינן מפורסמות כמו אחיותיהן המאוחרות יותר, אך יש שמחשיבים אותן כלא פחות טובות. הסימפוניה החמישית בפה מז'ור אופוס 76/24 היא הפסטורלית יותר, אף שיש בה פרק איטי מלנכולי, שארבעת התווים הפותחים שלו מזכירים את הנושא העיקרי הפותח את הקונצ'רטו לפסנתר הראשון של צ'ייקובסקי, זו יצירה חדורת אופטימיות. כבר בסימפוניה זו אשר הינה במהותה יצירה מוקדמת של דבוז'אק ניתן לראות את התפתחותו המוזיקלית. הנושאים בפרקים השונים אחידים ומהווים בסיס להתפתחויות ווריאציות שונות. הפרק האחרון איננו נפתח על הטוניקה של היצירה, קרי פה מז'ור, אלא על הדרגה השלישית בסולם: לה מינור. מהלך שכזה אמנם איננו חידוש, ויחד עם זאת זהו מעשה נועז. במקור קיבלה סימפוניה זו את מספר האופוס: 24. ברם יצירה זו הושמעה ונוגנה מספר פעמים מועט לפני 1880 ולאחר מכן לא נוגנה כלל. ב-1887 המוציא לאור של יצירות דבוז'אק "זימרוק" שמע כי הוצאה לאור בלונדון מבקשת להוציא לאור יצירות מוקדמות שהמלחין כתב ולכן ביקש מדבוז'אק שישלח לו יצירות מוקדמות שהוא חושב שראויות לפרסום. דבוז'אק שלח לו מספר יצירות ביניהן הסימפוניה החמישית. אך כשזימרוק החליט לפרסם יצירות אלו, הן קיבלו מספר אופוס גבוה כדי שציבור השומעים יחשוב שמדובר ביצירות חדשות. הסימפוניה החמישית בפה מז'ור קיבלה את המספר 3 ואת האופוס 76. בזמן פרסום הסימפוניה דבוז'אק כבר פרסם שתי סימפוניות, השישית והשביעית. הסימפוניה השישית ברה מז'ור אופוס 60 דומה לסימפוניה מס' 2 של ברהמס, במיוחד בפרק הראשון והאחרון. הפרק המרתק ביותר הוא הסקרצו שכתוב על פי סגנון מחול בוהמי ידוע: פוריאנט. זו הפעם הראשונה בסימפוניה שדבוז'אק מציין כי זהו מחול בוהמי ידוע בכותרת של הפרק. הסימפוניה חדורה באופטימיות אביבית, במלודיות בוהמיות שובות לב והיא כתובה בפורמט גדול ורחב.

סימפוניה מספר 7 ברה מינור אופוס 70, מ־1885, היא הרומנטית ביותר מהסימפוניות שלו. היא שואבת השראה מברהמס וצ'ייקובסקי, ומשקפת את המאבק הפוליטי בפראג בזמן כתיבתה. מבחינה זו, זוהי יצירה פטריוטית ביותר שמאזנת בין שלווה עמוקה למאבק שמתחת לפני השטח. יצירה זו סוחפת בתזמור שלה ובאחידות הנושאים שלה בכול ארבעת הפרקים. בסימפוניה זו ניתן לשמוע את התפתחותו המוזיקלית של דבוז'אק ובכושר ההמצאה של מלודיות בעלות סגנון בוהמי מובהק. ניתן לומר כי זו הסימפוניה האישית ביותר של המלחין ואף האינטימית ביותר. השביעית שונה מאוד מהשמינית בסול מז'ור אופס 88, יצירה שקרל שומן השווה ליצירותיו של גוסטב מאהלר. דבוז'אק בסימפוניה השמינית כתב בתמצות רב. הנושאים מוצגים ולאחר מכן מיד מתפתחים. האחידות והליכוד מייצגים סימפוניה זו. יחד עם הסימפוניה האחרונה שלו, שתי אלו נחשבות כפסגת יצירתו ובין הסימפוניות הטובות ביותר במאה ה־19.

אולם היצירה הפופולרית ביותר היא הסימפוניה התשיעית במי מינור אופוס 95, הידועה יותר בתת-הכותרת שלה, "מן העולם החדש" (From the New World). היא נכתבה זמן קצר לאחר שהגיע לאמריקה. בזמן שהלחין אותה, טען דבוז'אק לשימוש באלמנטים ממוזיקה אמריקאית כגון ספריטואלים כושיים ומוזיקה אינדיאנית, אך לאחר מכן הכחיש זאת. דבוז'אק כתב אחר כך כי ביצירה זו הוא השתמש בנושאים שמנצלים אלמנטים ייחודיים של מוזיקה אינדיאנית. הדעה המקובלת היא כי ביצירה יש יותר ממוזיקת העם הבוהמית המייצגת געגוע לארץ המולדת. מאשר מוזיקה אינדיאנית. אמנם יש אלמנטים ביצירה זו המזכירים מוזיקה אינדיאנית בעיקר בשל הפרק השני והכתיבה במודוסים אשר היו מקובלים במוזיקה עממית, אך המכלול הצרוף איננו מעיד על כך. זוהי יצירתו השלמה ביותר של דבוז'אק. בכול פרק מצטט דבוז'אק את הנושא הראשי מהפרק הקודם, ובפרק האחרון דבוז'אק מרכיב את ארבעת הנושאים יחדיו לידי מצלול שלם ואחיד.

ניל ארמסטרונג לקח עמו את הסימפוניה הזו לירח באפולו 11, כלי החלל הראשון שנחת על הירח ב־1969.

הקונצ'רטים לפסנתר, כינור וצ'לו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבוז'אק כתב בחייו ארבעה קונצרטים לכלי סולו. היצירה הקונצרטנטית הראשונה קונצרטו לצלו ותזמורת בלה מז'ור, נכתבה עוד בראשית דרכו כמלחין ב-1865. אך דבוז'אק נטש את היצירה ומעולם לא סיים אותה. יצירה זו איננה דומה לקונצרטו לצלו בסי מינור שנכתב לקראת סוף חיו של המלחין.

  • היצירה הקונצרטנטית הראשונה שפורסמה: הקונצ'רטו בסול מינור לפסנתר ותזמורת אופוס 33. כשישב דבוז'אק לכתוב את הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת, הייתה בראשו אידאה לכתוב את הקונצ'רטו בהא הידיעה. כלומר לכתוב קונצ'רטו לפסנתר אשר יאתגר את הפסנתרנים וכמו כן את התזמורת. דבוז'אק לא היה פסנתרן ולכן הכתיבה שלו בקונצ'רטו לפסנתר לעתים מסורבלת, לא פסנתרנית ומציבה קשיים טכניים רבים למבצע. בשל זאת עד לעתות אלו הקונצ'רטו לא הפך להיות חלק אינטגרלי מהרפרטואר הקונצרטנטי, וחבל. הקונצ'רטו לפסנתר בסול מינור כתוב ברוח התקופה הרומנטית ומלא במלודיות רומנטיות מרגשות. הטענה אומרת שאם דבוז'אק היה כותב את תפקיד הסולן כתיבה פסנתרנית הגם כי קשה לביצוע, היה הקונצ'רטו הזה הופך להיות אחד החביבים והמנוגנים ביותר על ידי פסנתרנים. הקונצ'רטו רחב יריעה בשלושת פרקיו המייצגים את המבנה הקלאסי של קונצ'רטו לפסנתר. תפקיד התזמורת איננו נופל מתפקיד הסולן אלא שווה לו. התזמורת לא רק מלווה את הסולן אלא מתקיים דו-שיח בין הפסנתר והתזמורת ולעתים אף מאבק. הקונצ'רטו נכתב בין ימיו הראשונים של חודש אוגוסט 1876ועד ה- 14 בספטמבר אותה השנה ונחשב לאחת מהיצירות הטובות שדבוז'אק כתב באותה התקופה. בין היצירות אשר נכתבו באותה התקופה יש לציין: הסימפוניה החמישית בפה מז'ור (1875) רביעיות כלי הקשת במי מז'ור ורה מינור (1876-1877) והסטאבט מאטר (1876-1877) הקונצ'רטו נוגן לראשונה ב- 24 במרץ 1878 בהצלחה רבה וסלל את הדרך לפרסום השם של דבוז'אק ברבים. עד הופעת הפרטיטורה לראשונה בדפוס בשנת 1883 דבוז'אק המשיך לשפר ולשנות את תפקיד הסולן. הקונצ'רטו זכה לכמה ביצועים במהלך המאה ה-19 אך רוב הפסנתרנים לא היו מוכנים להתמודד עם נגינת קונצ'רטו זה בקונצרטים. בשנת 1919 פרופסור צ'כי למוזיקה ווילם קורץ ישב עם הפרטיטורה ותיקן את הכתיבה הפסנתרנית של דבוז'אק. הוא שינה תרוצות ואקורדים הן בנגינת יד ימין ויד שמאל על מנת להפוך את הנגינה לפסנתרנית יותר ואף וירטואוזית. אך מכיוון שלא זאת הייתה כוונת המלחין, עדיין הקונצ'רטו לא נוגן לעתים קרובות. בימינו רוב הפסנתרנים מעדיפים לנגן את הקונצ'רטו על פי הפרטיטורה המקורית שכתב דבוז'אק ויחד עם זאת לשלב מדי פעם במקטעים מסורבלים ולא פסנתרניים את התיקונים שערך קורץ. הפרק הראשון בסול מינור כתוב ברוח התקופה הרומנטית. זהו פרק רחב יריעה, מלודי, לירי ורומנטי. הפסנתרן והתזמורת נדרשים לתשומת לב בנגינה יחדיו. הפרק סוער במהותו ומראה על יכולת הלחנה כישרונית ביותר מאת דבוז'אק. הפרק השני ברה מז'ור מציג את יכולתו של דבוז'אק לפתח מלודיות ממוטיבים קצרים. הפרק האחרון בסול מינור הינו פרק רונדו מלא ברעננות מלודית ונועז בהרמוניות שלו.
  • היצירה הקונצרטנטית השנייה שפורסמה: הקונצ'רטו בלה מינור לכינור ותזמורת אופוס 53. את הקונצ'רטו לכינור ותזמורת החל דבוז'אק לכתוב ביולי 1879 וסיים באמצע ספטמבר אותה השנה. היצירה הוקדשה לכנר ולמלחין יוזף יואכים שגם היה חברו הקרוב של יוהנס ברהמס. לאחר סיום הכתיבה של היצירה, דבוז'אק שלח את הקונצ'רטו ליואכים על מנת שיוכל לבדוק את היצירה בהיבטיה התכניים וזאת על אף שדבוז'אק ידע לנגן על כינור, ויולה ואף צ'לו. יואכים היה עדיין תחת הרושם של הקונצ'רטו לכינור ברה מז'ור של ברהמס. משאף ברהמס ביקש מיואכים שיבדוק את כתיבתו לכינור הסולן מכיוון שברהמס לא היה כנר. לאחר השינויים אשר נעשו בפרטיטורה, הקונצ'רטו של ברהמס נוגן בהצלחה יתרה. לכן הקונצ'רטו של דבוז'אק נותר בידיו של יואכים מעל לשנתיים עד אשר נעשו בו כל התיקונים ההכרחיים על פי דעתו. הקונצ'רטו פורסם לראשונה בשנת 1883 על ידי זימרוק ובאותה השנה בחודש אוקטובר הוא נוגן במופע הבכורה. היצירה מלאה במלודיות בסגנון בוהמי אשר קנה לו מקום של כבוד ביצירותיו של דבוז'אק, עד כדי כך שמכול הרעיונות המוזיקליים והמלודיות ניתן היה ליצור עוד קונצ'רטו. הפרק הראשון איננו כתוב על פי תבנית קלאסית אלא על פי רצון המלחין. אין זה פרק במבנה הסונטה אשר היה מקובל בתקופת כתיבת הקונצ'רטו. הפרק הראשון מסתיים במעבר המוביל מיד אל הפרק השני בפה מז'ור. הפרק האחרון בלה מז'ור מלא בשמחה ועליזות. מיד לאחר קונצרט הבכורה הפך קונצ'רטו זה לחביבם של הכנרים ובתחילת המאה ה-20 נחשב הקונצ'רטו של דבוז'אק לאחד הקונצרטים המפורסמים ביותר והמנוגנים ביותר.
  • היצירה הקונצרטנטית השלישית שפורסמה: הקונצ'רטו בסי מינור לצלו ותזמורת אופוס 104. כשהגיעה לידיו של ברהמס בערוב ימיו הפרטיטורה של הקונצ'רטו לצלו של דבוז'אק הוא קרא: "בשם האלוהים, אם הייתי יודע שאפשר לכתוב כך קונצרטו לצלו ותזמורת, ממזמן הייתי יושב וכותב אחד". דבוז'אק הלחין את הקונצ'רטו לצלו בארצות הברית, בשנת 1894 על פי בקשה של האנוס וויהאן צ'לן מרביעית כלי הקשת הבוהמית וגם חבר קרוב, כי יקדיש בעבורו קונצ'רטו. בתחילה דבוז'אק חשב לדחות את הבקשה. ברם לאחר ששמע את הקונצ'רטו השני לצלו ותזמורת מאת המלחין האירי, ויקטור הרברט, הוא החליט שגם הוא יכול לעמוד במשימה ולכתוב קונצ'רטו לצלו. ככול שהכתיבה לצלו ותזמורת לא קלה ואף קשה, בשל צליל הצלו המשתלב בהומוגניות עם שאר כלי התזמורת, הצליח דבוז'אק להוציא תחת ידיו, יצירת מופת. במהלך כתיבת הקונצ'רטו דבוז'אק היה מוטרד בשל מכתב אותו קיבל מג'וזיפינה אחותה של רעיתו. כ30 שנה לפני כן ג'וזיפינה דחתה את הצעת הנישואין של דבוז'אק. עתה כתבה היא על בדידותה ועל כך שדבוז'אק התנתק ממנה לחלוטין. דבוז'אק היה נרעש מכך ולכן בפרק השני של היצירה בחלק המרכזי הוא הכניס כמה תיבות משיר אותו כתב בעבר והיה חביב על ג'וזיפינה. לכשסיים דבוז'אק את כתיבת הקונצ'רטו הגיעה אליו הידיעה כי ג'וזיפינה נפטרה. דבוז'אק כבר הרגיש כי אין הוא שבע רצון מהקודה המסיימת את הפרק השלישי והוא החליט להחליף את הקודה אשר הציגה אופטימיזם ושימחה בשיר אותו אהבה ג'וזיפינה בשילוב עם התמה של הפרק הראשון. וכך הקודה של הפרק השלישי נשמעת כמו שקיעת שמש מלנכולית. בקונצ'רטו זה הלך דבוז'אק בעקבות בראמס אשר החזיר עטרה ליושנה במבנה הקונצ'רטו הקלאסי. הפרק נפתח בנגינת התזמורת אשר מציגה חלק מהנושאים אשר ינוגנו בפרק הראשון. זהו פרק במבנה סונטה על פי מיטב המסורת. אלא שהרקפיטולציה איננה שבה אל הנושא הראשון אלא מיד אל הנושא השני. הפרק מסתיים בקודה עוצמתית. הפרק השני מביא את הסולן להבעה רגשית החודרת ללב. הפרק האחרון הינו רונדו מלא במלודיות בוהמיות נוגעות ללב.

רביעיות כלי קשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד מראשית דרכו כתב דבוז'אק מוזיקה קאמרית ובעיקר רביעיות כלי קשת. לאורך כל חיו כתב דבוז'אק 14 רביעיות כלי קשת. על כך יש להוסיף עוד מספר פרקים עצמאיים כגון: שירי אהבה ללא מספר אופוס. דבוז'אק הרבה לכתוב רביעיות כלי קשת בשנות השישים, והשבעים. יצירות אלו מראות על התפתחותו של דבוז'אק כמלחין מראשית דרכו ועד ערוב ימיו בהם נכתבו שתי הרביעיות האחרונות. לאורך כל חיו של דבוז'אק הוא נטה לפתח את כתיבתו למדיום זה אשר היה מקודש בשל מלחיני העבר בעיקר של התקופה הקלאסית, היידן, מוצרט, בטהובן ושוברט. דבוז'אק פיתח את שפתו האינדיבידואלית בהלחנת רביעיות כלי הקשת והיצירות המוקדמות שכתב אינן דומות ליצירות המאוחרות אשר מעידות על בשלות ובגרות.

  • רביעייה מס. 1 ברה מז'ור (ללא מספר אופוס)
  • רביעייה מס. 2 בלה מז'ור אופוס 2
  • רביעייה מס. 3 בסי במול מז'ור אופוס 4
  • רביעייה מס. 4 בפה מינור אופוס 9
  • רביעייה מס. 5 במי מינור אופוס 10
  • רביעייה מס. 6 בלה מינור אופוס 12
  • רביעייה מס. 7 בלה מינור אופוס 16
  • רביעייה מס. 8 ברה מינור אופוס 34
  • רביעייה מס. 9 במי במול מז'ור אופוס 51 (הסלובנית)
  • רביעייה מס. 10 בדו מז'ור אופוס 61
  • רביעייה מס. 11 במי מז'ור אופוס 80
  • רביעייה מס. 12 בפה מז'ור אופוס 96 (האמריקאית)
  • רביעייה מס. 13 בסול מז'ור אופוס 106
  • רביעייה מס. 14 בלה במול מז'ור אופוס 105

רביעייה מס. 1 ברה מג'ור: יצירה זו נכתבה לפני 1870 כאשר דבוז'אק עצמו נאבק על מקומו כמלחין רציני, בזמן שעדיין היה ויולן בתזמורת האופרה של צ'כיה. בזמן שדבוז'אק כתב רביעייה זו הוא הושפע מהמוזיקה של ווגנר והייתה לו כוונה לאמץ את סגנון המוזיקה של ווגנר ליצירותיו ולכתיבת יצירות קאמריות בעיקר המדיום של רביעיות כלי הקשת. יצירה זו מראה את תחילת דרכו של דבוז'אק כמלחין. המלודיות מתפתחות באיטיות רבה מה שמביא יצירה זו לאורך נגינה בלתי מקובל של מעל 72 דקות. יחד עם זאת ניתן לשמוע ביצירה זו דמיון רב, תעוזה הרמונית ומלודית. הפרק המעניין ביותר ביצירה הוא הסקרצו. דבוז'אק השתמש בתיבות מתוך שיר עם אשר היום הוא חלק מההימנון הפולני. שיר זה נאסר לשירה בפומבי והוא הפך להיות ההמנון של המאבק של הצ'כים והסלובניים בקיסרות האוסטרית-הונגרית. עצם מעשה שכזה מראה את מעורבותו של דבוז'אק במצב הפוליטי שהתקיים בתקופתו. על אף שיצירה זו מאפשרת לנו הצצה אל תהליך ההלחנה בראשית חיו של דבוז'אק כמלחין, יצירה זו מנוגנת בעיקר למען הקלטה ואין היא מבוצעת בקונצרטים חיים.

המחולות הסלובנים אופוס 46 ו- 72[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 המוזיקה הבוהמית הושפעה בעיקרה על ידי המסורת הגרמנית. באמצע המאה ה-19 בשלו התנאים של בוהמיה, מורביה וסלובניה להתנתק מהקיסרות האוסטרית הונגרית. מהלך שכזה איפשר למוזיקה העממית במדינות אלו לבוא לידי ביטוי. מלחינים חדשים החלו לצמוח בצ'כיה אשר שמו להם למטרה להשתמש במנגינות פולקלוריסטיות ובמקצבים עממים כדי להגדיר את ניפרדותם הלאומית מהאסכולה הגרמנית. המוביל של זרם זה היה בדז'יך סמטנה (Bedrich Smetana) בעיקר באופרה הכלה המכורה (The Bartered Bride) ומחזור הפואמות הסימפוניות מולדתי (Ma Vlast) לאחר שסמטנה הטווה את הדרך, לא אחר מדבוז'אק הוא אשר אימץ דרך זו בהלחנתו והפך ביחד עם סמטנה למלחין הצ'כי החשוב ביותר. ב-1874 דבוז'אק היה ידוע בארצו בלבד, מצב שהביא אל סף משבר כלכלי. לכן פנה דבוז'אק לקבל מלגה מהמכון האוסטרי הלאומי אשר שם לו למטרה לתמוך באומנויות השונות לבני המיעוטים הזקוקים לכך. דבוז'אק זכה למלגה משנת 1874 ועד שנת 1877. בין השופטים השתתפו מבקר המוזיקה הידוע אדוארד הנסליק (Eduard Hanslick) והמלחין יוהנס ברהמס (Johannes Brahms) הן הנסליק והן ברהמס התרשמו מיצירותיו של דבוז'אק. בנובמבר 1877 קיבל דבוז'אק מכתב מאדוארד הנסליק בו נכתב כי "מר ברהמס שם את לבו ועינו ביצירותייך ובעיקר בשירים הבוהמיים. האמפתיה שרוחש מלחין ידוע כמר ברהמס ליצירותייך אינה נועדה להנאתך בלבד, אלא יכולה להיות מועילה ביותר. הוא שומר בידיו את הפרטיטורה של השירים כדי להראותם למוציא לאור של יצירותיו על מנת לשכנעו כי ידפיס שירים אלו אותם כתבת. ואכן ברהמס עשה זאת. במכתב אותו כתב לזימרוק המוציא לאור של יצירותיו הוא הצביע על עושר המלודיות, על העממיות והיופי ביצירות אלו ועל כך שדבוז'אק עצמו מלחין מוכשר ביותר אך עני מרוד. השירים הבוהמיים עם פרסומם קיבלו את השם: דואטים מורביים. לאחר שזימרוק פרסם יצירות אלו החל שמו של דבוז'אק להתפרסם מחוץ לארצו.

בין דבוז'אק וברהמס התפתחה ידידות עבותה ולעתים ביקש דבוז'אק את עצתו של ברהמס בענייני הלחנה, מלודיה והרמוניה. לאחר ששמו של דבוז'אק החל להתפרסם ביקש זימרוק כי יכתוב סידרה של מחולות בוהמיים ומורביים על פי המודל של המחולות ההונגריים שכתב ברהמס, אשר פורסמו זמן קצר לפני כן וזכו להצלחה מיידית. דבוז'אק לאחר התייעצות עם ברהמס הסכים וישב לכתוב מחולות לפסנתר בארבע ידיים. שלא כמו ברהמס אשר חשב שהוא מלקט מחולות הונגריים מקוריים (מה שמתברר שחלקם הם לא נעימות הונגריות מקוריות) דבוז'אק כתב יצירות מקוריות. הוא כתב מחולות על פי מקצבי ריקוד ידועים לא רק בארצו (פולוניז זהו ריקוד פולני) אך כושר ההמצאה של דבוז'אק הוביל אותו לכתוב מלודיות מקוריות לחלוטין. עוד בהיותו של דבוז'אק כותב את המחולות לפסנתר בארבע ידיים, הוא הבין כי מצלול הפסנתר בארבע ידיים איננו מייצג את כוונותיו במילואן, לכן עם הכתיבה לפסנתר בארבע ידיים, דבוז'אק החל לתזמר את המחולות. שתי הפרטיטורות התפרסמו בשנת 1878 ומיד כל העותקים נמכרו והיה הכרח להדפיס מהדורות נוספות במהירות. שמו של דבוז'אק נישא בפי כל בין לילה.. לאחר הפרסום הרב לו זכו המחולות הסלובניים ביקש זימרוק מדבוז'אק שיכתוב עוד מחזור, אך דבוז'אק לא נענה לבקשתו של זימרוק ועל אף כי זימרוק מדי כמה זמן ביקש מדבוז'אק לכתוב, דבוז'אק נתן לזימרוק להמתין שמונה שנים עד שנעתר לכתוב עוד מחזור של מחולות. וזאת לאחר שנכתבה הסימפוניה השביעית (באותה התקופה פורסמה כמספר 2) ברה מינור. בעת הכתיבה של המחולות דבוז'אק כתב לזימרוק כי "כתיבת המחולות מסבה לי אושר רב וסידרת מחולות אלו תהייה שונה לחלוטין מהסדרה הראשונה". עברו מספר שנים מאז כתב דבוז'אק את המחזור הראשון של המחולות, ומאז הוא יצא לסיבוב הופעות באירופה, רחש לעצמו חברים חדשים ואף הרוויח את לחמו בכבוד. כמו בכתיבת המחזור הראשון של המחולות, גם הפעם עם כתיבת המחזור השני של המחולות, דבוז'אק חש כי מצלול הפסנתר בכתיבה לארבע ידיים איננו מייצג את מילוא כוונותיו ולכן ביחד עם הכתיבה תיזמר דבוז'אק את המחולות. במחזור השני התיזמור הרבה יותר מבריק מאשר במחזור הראשון והמחולות עצמם, הגם כי המלודיות מקוריות, הרבה יותר מורכבים ומתוחכמים. דבוז'אק סיים את המחזור השני של המחולות בינואר 1887 והמחולות פורסמו באותה השנה וזכו לאותה מידת הצלחה כשם שזכה המחזור הראשון.

מחולות סלובניים אופוס 46[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחולות סלובניים אופוס 72[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבע שלישיות לפסנתר, כינור וצ'לו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבוז'אק כתב 4 שלישיות פסנתר. השתיים הראשונות נכתבו בתחילת דרכו כמלחין. השלישית שהיא המורכבת והקודרת מבין הארבע נכתבה זמן קצר לפני הסימפוניה השביעית ברה מינור, הרביעית והאחרונה הינה אוסף של מחולות דומקה.

חמישיית הפסנתר בלה מז'ור אופוס 81[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרטיטורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסימפוניות ה-8 וה-9: הוצאת דובר 0-486-24740
  • הסימפוניות ה-6 ו ה-7: הוצאת דובר0-486-28056-8
  • הסימפוניה הרביעית: הוצאת אולנבורג (Eulenburg) מס. 593
  • הקונצ'רטו לכינור ותזמורת: הוצאת אולנבורג מס. 751
  • מחולות סלובניים אופוס 46: הוצאת דובר 0-486-25394-5
  • מחולות סלובניים אופוס 72/1-4: הוצאת אולנבורג מס. 1348
  • מחולות סלובניים אופוס 72/5-8: הוצאת אולנבורג מס. 1349
  • יצירות קאמריות לפסנתר וכלי קשת: הוצאת דובר 0-486-25663-4
  • רביעיות כלי קשת: הוצאת דובר 0-486-25135-7

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנטונין דבוז'אק בוויקישיתוף