בעלת הארמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת הספר בהוצאת ספריית פועלים (1956)
חנה מרון וזלמן לביוש בהפקה המקורית של "בעלת הארמון" בתיאטרון הקאמרי, תשט"ז 1955

בעלת הארמון הוא מחזה בשלוש מערכות שנכתב בשנת 1954 על ידי הסופרת והמשוררת לאה גולדברג והועלה לראשונה בשנת תשט"ז-1955 בתיאטרון הקאמרי. המחזה הוא אפיזודה דרמטית המערבת ארבע דמויות, המתרחשת במשך יום אחד בחודש ספטמבר 1947, ובמרכזה סיפורה של ניצולה יהודייה צעירה המוחזקת בתוך ארמון "בעלת הארמון" ואינה מודעת לכך שהמלחמה נגמרה.

זהו המחזה הידוע ביותר של גולדברג. הוא תורגם והועלה בחו"ל במספר שפות, בהן אנגלית, גרמנית, צרפתית וספרדית.

המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרכז המחזה ארמון עתיק הממוקם באחת מערי אירופה, נסתר מעין במעבה היער. הממשלה הלאימה אותו ומשכנת בו את המפקדה הראשית של הצבא הנאצי, ולאחר נפילת השלטון, הממשלה העממית החדשה מלאימה את הארמון והופכת אותו למוזיאון, אך משאירה את בעליו, הרוזן זאברודסקי, לתפקד כשומרו.

אל הארמון מגיעים לביקור במהלך ספטמבר 1947 שני שליחים מארץ ישראל, מיכאל זאנד, אספן ספרים בשירות הספרייה הלאומית, ודורה רינגל, המחפשת ילדים יהודים במסגרת עליית הנוער. זאנד מגיע אל המקום בשל הספרייה העתיקה שבו ומציע לדורה להתלוות אליו. כיוון שהגיעו בליל סערה, מבקשים השניים מהשומר להלין אותם במוזיאון עד שמזג האוויר ישתפר, והוא מאפשר להם זאת בחוסר רצון. בדרך מקרה מגלים השניים את לנה, צעירה יהודייה שהציל הרוזן מהנאצים, והיא כמעין כלואה בארמון שנתיים לאחר שהמלחמה הסתיימה, היות שהרוזן השאיר אותה בחדר סתרים בארמון ובודד ממנה את עובדת סיום המלחמה בשל אהבתו אליה וחוסר רצונו להישאר בבדידותו.

השליחים מנסים לשכנעה לעזוב את הארמון, בתחילה היא חשדנית כלפיהם, אך בהמשך, על אף הערצתה לרוזן, היא מחליטה לעשות איתם את הדרך לארץ ישראל, ובסיום המחזה, היא מצטרפת אליהם.

השימוש בארמון מתייחס מחד גיסא לעולם העתיק הרומנטי, ומאידך גיסא לעולם החדש שהלאים אותו אל האידאלים האפלים שלו. הריאליזם אל מול היסודות הרומנטיים שיוצרים מאבק בין הישן והחדש.

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחזה ארבע דמויות:

  • ד"ר דורה רינגֶל – שליחת "עליית הנוער" מארץ ישראל, מחפשת ילדים יהודים ששרדו את השואה במטרה להעלות אותם לארץ ישראל – תפקיד לא פשוט עבורה היות ששהתה באירופה בתקופתה השואה והיא עצמה מתקשה לשכוח את העבר האישי שלה. היא חשדנית באופיה וסוציליסטית, ולעתים גסת רוח ומתנגדת לאמנות והיופי, המייצגים עבורה את העבר שהיא מבקשת להדחיק. דורה היא ילידת הארץ המרכז-אירופית ושבה אליה מתוך סלידה מכל מה שמייצגת עבורה האירופיות, הריקבון, המסורת העתיקה, חוסר הפונקציונליות שבפאר ריק ועננת הנאציזם. כבר בתחילת המחזה היא מבטאת את תשוקתה "לשוב כבר הביתה, לישראל, לחמסינים".
  • מיכאל זָאנדספרן בן 40 מארץ ישראל המחפש ספרים יהודיים שנותרו בין החורבות ונגזלו מספריות יהודיות בגרמניה, במטרה להעבירם לספרייה הלאומית בירושלים. אדם משכיל בעל ידע בהיסטוריה וספרות, המשמש כדמות מאוזנת ונייטרלית במחזה. הוא אינו נרתע מהאירופיות ומהפריטים העתיקים, ואף נמשך אליהם, אך צופה בהם מבחוץ.
  • הרוזן זאברודסקי, "הרוזן" –בעל הארמון, גבר בן 57 ממשפחה אריסטוקרטית המייצג את משטר הקיסרות הישן. הוא מעריץ את העם היהודי שהצליח לשמור על מסורותיו על אף השואה ומתעב את הנאצים, ואף לקח חלק במחתרת אנטי-נאצית במהלך המלחמה. הוא מחבב במיוחד את התרבות הישנה ונאחז בה, דבר שמוביל אותו במסלול התנגשות עם דורה רינגל.
  • לנה – נערה יפה בכותונת לבנה. ניצולת השואה, בת 19, שבמהלך בריחתה הגיעה לארמונו של הרוזן ואינה יודעת שהמלחמה הסתיימה.

מקור היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל הסיפור הגיעה גולדברג לאחר ביקורה בצ'כיה בשנת 1947 ולינה בארמון שהוסב למרכז עבור סופרים. כשהייתה בדרכה אל הארמון סיפרה לה המלווה כי בעבר ישב בו וילהלם פריק, המושל הנאצי של בוהמיה ומורביה. הוא לן בחדר מספר 19. בטירה פגשה גולדברג אדם שהגיע לשם כדי לחפש ספרים יהודיים והוא נדד מארמון לארמון ומספרייה לספרייה. גולדברג לא חפצה ללון בחדרו של המושל, אך גילתה להפתעתה ביום למחרת שאכן ישנה בו, ולאחר מכן מראה החדר רחב הידיים לא עזב את מחשבתה ובהמשך הפך למחזה.‏[1]

עיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה זכה לעיבודים רבים על הבמה. תחילה הועלה בתיאטרון הקאמרי בשנת תשט"ז (הצגת הבכורה הייתה ב-26 בספטמבר 1955) בבימויו של גרשון פלוטקין, עם תפאורה שצייר משה מוקדי ובהשתתפות שושנה ברנע (דורה רינגל), זלמן לביוש (הרוזן), יוסף ידין (מיכאל זאנד) וחנה מרון (לנה) (שכהכנה לתפקיד ביקרה בארמונות עתיקים באירופה‏[2]).‏[3]

בשנת 1960 הוצג בברודוויי.‏[4] בשנת 1962 הופיע כהצגת הבכורה בפתיחת התיאטרון הדרמטי ביידיש בפריז בבימויו של יוסף שיין,‏[5] ובשנת 1963 הוצג בדבלין על ידי תיאטרון הגייט בבימויו של איזי אברהמי,‏[6] אך לא הצליח.‏[7] ב-1965 הועלה בתרגום לצרפתית מאת קלוד סוטה בתיאטרון אדוארד ה-7 בפריז.‏[8] עוד הועלה בקונסטנץ[7] וכתסכית ברדיו ברן עם השחקן האוסטרי אטילה הרבינגר (Hörbiger), שם זכה להצלחה.‏[7]

בשנת 2011 הועלתה ההצגה בתיאטרון היידישפיל ביידיש ("די מלכה פֿון פּאַלאַץ"), בבימויו של יצחק שאולי, בעיצוב תפאורה ותלבושות של יוסי בן-ארי ובהשתתפותם של ענת עצמון, אנדריי קשקר, מירי רגנדורפר, ודורי אנגל.‏[9]

המחזה בדפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לאה גולדברג, בעלת הארמון: אפיזודה דראמאטית בשלוש מערכות,‫ מרחביה: ספרית פועלים, תשט"ז.

בתרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גרשון שקד, 'הארמון וההמון', מאזנים ג, ג (תשט"ז), 186–190. (נוסחים דומים נדפסו שוב: א.ב. יפה (עורך), לאה גולדברג: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתה, תל אביב: עם עובד, תש"ם, עמ' 57–64; 'מחזה שיח: "בעלת הארמון" מאת לאה גולדברג', בספרו של שקד על סיפורים ומחזות: פרקים ביסודות הסיפור והמחזה, ירושלים: כתר, 1992, 187–200.)
  • בן-עמי פיינגולד, 'ארמון יפה אך לא למגורים: בין "גן הדובדבנים" ל"בעלת הארמון"', ‬מאזנים נט, 2/1 (תשמ"ה), 35–38.
  • עמיה ליבליך, 'על "בעלת הארמון" מאת לאה גולדברג: פרקי ביוגרפיה', ‬אלפיים 13 (תשנ"ז), 135–153.
  • עפרה יגלין, 'מאחורי הארמון של "בעלת הארמון"', בתוך: יהודית בר-אל, יגאל שוורץ ותמר ס. הס (עורכים), ספרות וחברה בתרבות העברית החדשה: מאמרים מוגשים לגרשון שקד, בני ברק: הקיבוץ המאוחד; ירושלים: כתר, 2000, עמ' 268–273.)
  • טלילה קוש זהר, 'מה (היה) קורה ל"בעלת הארמון" בארץ-ישראל?: קריאה ביקורתית במחזה של לאה גולדברג', החינוך וסביבו ל (תשס"ח), 331–341.
  • Rachel Feldhay Brenner, 'Discourses of mourning and rebirth in post-Holocaust Israeli literature : Leah Goldberg’s "Lady of the Castle" and Shulamith Hareven’s "The Witness",' Hebrew Studies 31 (1990), 71-85. (קישור)
  • Rachel Feldhay Brenner, '"Ideologically incorrect" responses to the Holocaust by three Israeli women writers,' CLCWeb Comparative Literature and Culture 11,1 (2009). (קישור)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע מתוך המחזה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]