דונלד מקלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דונלד מקלין

דונלד מקליןאנגלית: Donald Durat Maclean; ‏25 במאי 1913 - 6 במרץ 1983) היה דיפלומט בריטי שריגל עבור ברית המועצות. הוא היה מאנשי רשת קיימברידג', חבורת מרגלים שפעלה כנגד מעצמות המערב והעבירה את סודותיהן לסובייטים לפני המלחמה הקרה ובמהלכה. בשנת 1951, כאשר נפל עליו חשד, ערק ביחד עם איש המודיעין גאי ברג'ס חברו לרשת, לברית המועצות וחי במוסקבה עד למותו.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דונלד מקלין נולד בלונדון בשנת 1913 כבנו של פוליטיקאי מן המפלגה הליברלית הבריטית. בצעירותו למד באוניברסיטת קיימברידג'. באוניברסיטה התוודע מקלין לסטודנטים גאי ברג'ס, קים פילבי ואנטוני בלאנט כולם תומכי הקומוניזם. ארבעתם גויסו לשירותו של המודיעין הסובייטי בשנות השלושים על ידי סוכנים מהאגף לביון חוץ בנ.ק.וו.ד בפיקודו של אברהם סלוצקי. לימים הגיעו ארבעתם לתפקידים בכירים בשירות המודיעין ובשירות החוץ בבריטניה והעבירו את הסודות הכמוסים ביותר לברית המועצות הכינוי שניתן להם כשנחשפו ברבות השנים היה "רשת קיימבירדג'".

בשנת 1935 הצטרף מקלין, שהיה כבר מגויס של המודיעין הסובייטי, למשרד החוץ הבריטי. מתוקף תפקידו הוא נחשף לחומרים חסויים והעביר, באמצעות מפעיליו, כמות רבה של צילומי מסמכים חסויים למוסקבה. בשנת 1937 הגיעה אל מקלין מפעילה חדשה, קיטי האריס (Kitty Harris‏; 1899-1966), אז בת 38, בת למשפחה יהודית מרוסיה שהיגרה ללונדון. האריס עברה בצעירותה לקנדה, הצטרפה למפלגה הקומוניסטית האמריקאית והפכה לסוכנת של השירותים החשאיים הסובייטיים.

פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1938 נתמנה מקלין לתפקיד מזכיר שלישי בשגרירות בריטניה בפריז. קיטי האריס נלוותה אליו כאהובתו. הרומן ביניהם נמשך עד לשנת 1940 כאשר מקלין נשא לאשה את מלינדה מרלינג (Melinda Marling). באותה עת ערק למערב ולטר קריביצקי והיה לראשון מבכירי הביון הסובייטי שערקו למערב. בינואר 1940 הובא קריביצקי ללונדון על מנת להיחקר על ידי ה-MI5 - שירות הביון הבריטי. בין היתר מסר על 61 סוכנים סובייטים שפעלו בבריטניה שידע על קיומם אך לא ידע את שמותיהם. ביניהם מסר תיאור של שתי "חפרפרות" (אנשי שירותי הביון המוסרים מידע לשירותים זרים ועוינים), שהיטיב לתאר את דמותם והרקע שלהם. התיאורים תאמו את דמותם של דונלד מקלין וקים פילבי, חברי רשת קיימברידג', אך הביון הבריטי לא היה משוכנע בוודאות הזיהוי ולא המשיך בחקירה.

העברת סודות האטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1940, כאשר הוורמכט התקדם בצרפת לקראת כיבושה. שב מקלין לבריטניה. הוא המשיך להעביר מידע למוסקבה מלונדון, ובספטמבר 1941, שלושה חודשים לאחר פלישת הנאצים לברית המועצות דיווח למוסקבה כי בבריטניה מתבצע מיזם לפיתוח פצצת אורניום שתהיה לדבריו מוכנה תוך שנתיים. מידע זה היה נכון כי הבריטים ניסו בשלב זה לפתח נשק גרעיני במקביל לאמריקאים, אשר בסופו של דבר עלה על ידי האמריקאים לפתחו. ב1944 נתמנה מקלין למשרת מזכיר ראשון של המחלקה לענייניי גרמנית בשגרירות בריטניה בוושינגטון בירת ארצות הברית. היה זה בשיאו של פרויקט מנהטן לפיתוח פצצת אטום, כאשר ארצות הברית כבר התקדמה בו בצורה ניכרת, ומקלין מתוקף תפקידו ידע פרטים על הפרויקט והעביר על כך מידע ומסמכים חסויים לסובייטים.

עריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלסתרוניהם של ברג'ס (ימין) ומקלין (שמאל) על מודעת מבוקשים

לאחר תום מלחמת העולם השנייה המשיך מקלין בתפקידו בשגרירות בוושינגטון, וזאת עד לשנת 1948. מקלין היה מקור המידע העיקרי של סטלין על התכתובות שבין וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט, ובהמשך שבין מחליפיהם קלמנט אטלי והארי טרומן. למרות שלא העביר לסובייטים פרטים טכניים על פצצת האטום, הוא דיווח להם על ההתקדמות בפיתוחה. בשנת 1948 נתמנה מקלין לתפקיד ראש הלשכה בשגרירות הבריטית בקהיר. באותה עת הייתה בריטניה בגדר מעצמה אזורית במזרח התיכון, שהחזיקה גייסות באזור תעלת סואץ ובארץ ישראל. בשל כך הייתה משרתו של מקלין רבת חשיבות למפעיליו הסובייטים ששאפו לערער את מעמדם של בריטניה ושל מלכי ערב באזור.

בתקופת היותו בקהיר החל המתח הנפשי, הכרוך בניהול חיים כפולים של דיפלומט בריטי מצד אחד ומרגל בשרות הסובייטים מצד שני, החל לתת את אותותיו במקלין. הוא נהג להשתכר והסתבך בתגרות. אשתו הודיעה לשגריר כי בעלה חולה ועליו להגיע לרופא בלונדון. ב1950 שב מקלין ללונדון וחזר לעבוד בעבודה משרדית במשרד החוץ. עיתונאי שפגש בו בלונדון תיאר אותו כמי שידיו רועדות, פניו צהובות וכל חזותו אומללה.

ב-1951 שם מקלין קץ לחייו הכפולים וערק לברית המועצות. היה זה כאשר לחברו של מקלין ברשת קיימברידג', גאי ברג'ס, נודע כי מקלין נמצא בחקירה של MI5 בחשד לריגול. ברג'ס סבר כי גם הוא בין החשודים, וביחד עם מקלין נמלטו למוסקבה. היה זה ביום הולדתו ה-38 ב-25 במאי 1951. באותו ערב חזר מקלין מעבודתו במשרד החוץ לביתו בקנט, אז הגיע גאי ברג'ס לביתו. לאחר שסעד את סעודת יום ההולדת נפרד מקלין לשלום מאשתו ומילדיו, נכנס למכוניתו של ברג'ס, ושניהם נסעו לסאות'המפטון שם עלו על מעבורת לצרפת, הגיעו לפריז ונעלמו.

היעלמותם של הדיפלומט ואיש המודיעין הבריטים, בשיאה של המלחמה הקרה, עורר הד רב בעולם ובתקשורת. פרס של 1,000 לירות שטרלינג הוצע למי שיגלה את מקום הימצאם. 15 אלף בלשי משטרה בכל רחבי אירופה ניסו להעלות על עקבותיהם וחקרו ידיעות שונות וסותרות על מקום הימצאם, אך ללא תוצאות.

למעשה הייתה מוסקבה יעד מנוסתם של השניים, אליה הגיעו במסלול שהוביל מצרפת לאיטליה ובהמשך לאוסטריה, ממנה לצ'כוסלובקיה ועד למוסקבה. בשנת 1953 הצטרפו אל מקלין במוסקבה אשתו מלינדה ושלושת ילדיו. לימים, בשנת 1965, עזבה מלינדה את מקלין ועברה לחיות עם עריק אחר, קים פילבי. בשנת 1968 עזבה את פילבי לאחר שמצא לו אהובה אחרת, אספה את ילדיה ועברה להתגורר בארצות הברית.

בשנת 1955 הודה משרד החוץ הבריטי כי מזה זמן ידוע לו שמקלין וברג'ס ערקו למוסקבה, לאחר שפעלו במשך שנים כמרגלים סובייטים.

חייו במוסקבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקלין חי חיים נוחים בברית המועצות. הוא קיבל אזרחות סובייטית, התגורר בוילה ("דאצ'ה" במינוח הסובייטי), עבד במשרד החוץ הסובייטי ובמכון הסובייטי לכלכלה עולמית וליחסים בינלאומיים. בשנת 1956 הופיעו הוא וברג'ס בגלוי במוסקבה. בשנת 1970 התפרסם בהוצאת ספרים בריטית ספרו British Foreign Policy Since Suez, 1956-68 (מדיניות החוץ הבריטית מאז סואץ, 1956-68"). בספר מתח מקלין ביקורת, שנחזתה לאובייקטיבית, על מדיניות החוץ הבריטית ועל השתתפותה במבצע מוסקטר, שנערך באוקטובר 1956 על ידי כוחות משותפים של בריטניה וצרפת, שמטרתו הייתה השתלטות על תעלת סואץ בעקבות הלאמת התעלה על ידי מצרים.

שותפו של מקלין לעריקה גאי ברג'ס, שלא כמו מקלין, לא נקלט במוסקבה, הוא לא למד את השפה הרוסית, ומת כשתיין בשנת 1963.

גם במוסקבה המשיך ללוות את מקלין קונפליקט פנימי, הוא נשא דברים בפני דיסידנטים, מתנגדי המשטר ותרם כספים למשפחות אלה מהם שנאסרו. מקלין נפטר בשנת 1983 מהתקף לב. גופתו נשרפה ומעט מאפרו פוזר על קברו של גאי ברג'ס באנגליה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]