מבצע מוסקטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מבצע מוסקטר הוא מבצע שנערך באוקטובר 1956 על ידי כוחות משותפים של בריטניה וצרפת, ומטרתו הייתה כיבוש והשתלטות על תעלת סואץ כדי להחזיר את השליטה על התעלה לידי מדינות אלה, בעקבות הלאמת התעלה על ידי מצרים.

המבצע התנהל במקביל למבצע קדש שאליו יצאה ישראל באותה עת. שיתוף הפעולה בין שלוש המדינות נעשה בהתאם להסכם שנערך בין ישראל, צרפת ובריטניה, ונחתם בווילה בפרוור סוור (Sevres) שליד פריז‏[1].

חשיבותה של תעלת סואץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלוש להקצבת בנזין ששימש בצרפת בזמן משבר סואץ

החל מפתיחתה של תעלת סואץ בשנת 1869 ועד 1956 היא נתפסה כבעלת תפקיד מפתח בכלכלה הבריטית. עשרות אלפי חיילים מבריטניה, אוסטרליה וניו זילנד לחמו למען התעלה בשתי מלחמות העולם. במשך כל אותן השנים, התעלה מלאה תפקיד מרכזי בתנועת הסחורות שבין בריטניה לשאר העולם. כך למשל, הודו כבר לא הייתה רחוקה כמו בעבר, וכעת, הודות לתעלה נתפסה כחלק אינטגרלי יותר מהאימפריה הבריטית.

החל מ־1930 הפך הנפט לפריט הגדול ביותר של תנועה שנעה צפונה ובריטניה הייתה המשתמשת העיקרית בתעלה ובנפט זה. לאחר מלחמת העולם השנייה, הוכפלה צריכת הנפט של בריטניה. בשנות החמישים והשישים גדלה תלותה של בריטניה בפרט ומערב אירופה בכלל בנפט המזרח תיכוני.

המשמעות המידית של הלאמת "חברת התעלה" על ידי ממשלת מצרים, בראשות גמאל עבד אל נאצר, הייתה נישול צרפת ובריטניה מזכויותיהן בתעלת סואץ. "חברת התעלה" הפעילה את התעלה כחברת מניות רשומה במצרים, שרוב בעלי המניות שלה היו זרים: ממשלת בריטניה רכשה 44% מהמניות ושאר המניות הוחזקו ברובן על ידי אזרחים צרפתיים.

מראשית שנות החמישים הייתה המדיניות הבריטית כלפי מצרים בכלל ותעלת סואץ בפרט, הססנית ביותר נוכח השינויים המשמעותיים שחלו במעמדה של מעצמה זו במצרים באותן השנים. ברקע היחסים בין שתי המדינות ערב משבר סואץ עמדו השיחות על עתיד התעלה, שהחלו בראשית שנות החמישים עקב דרישה מצרית. המצרים ביקשו לתקן את החוזה משנת 1936. מבחינתם, חסרה בו ההדדיות, שכן הוא עסק ברובו בזכויותיה של בריטניה בתעלה ובהמשך קיומם של בסיסי צבא בריטים באזור התעלה, שנהנו ממעמד אקס-טריטוריאלי. המשא ומתן להסכם חדש נמשך למעלה משנתיים ונחתם ב־19 באוקטובר 1954.

מהדורת חדשות באנגלית מ-30 ביולי 1956 על הלאמת התעלה

למרות כל ניסיונותיו של ראש ממשלת בריטניה אנתוני אידן לרצות את נאצר, החליט זה האחרון להלאים את תעלת סואץ ביולי 1956, אירוע שהיווה את תחילתו של משבר סואץ.

כישלון המגעים הדיפלומטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־18 באוגוסט 1956 כונסה בלונדון "ועידת המשתמשות", כל אותן מדינות שאמורות היו להיפגע מהלאמת התעלה. לכנס היו שתי מטרות: להקים פורום בינלאומי של המדינות המשתמשות בתעלה, על מנת לתאם את עמדותיהן וליצור לחץ בינלאומי על נאצר כדי שיחזור בו מההלאמה. הוועידה הסתיימה בהחלטה הקובעת כי תקום סוכנות בינלאומית חדשה שתנהל את ענייני התעלה ותדאג לאינטרסים של המדינות המשתמשות בה.

הוועידה שלחה לקהיר משלחת, שבראשה עמד ראש ממשלת אוסטרליה, רוברט מנזיס, כדי לשכנע את נאצר לקבל את ההצעה להקמת סוכנות בינלאומית שתפעיל את התעלה. נאצר התחייב לחופש מעבר בתעלה ולהכרה בסוכנות הבינלאומית כגוף מייעץ. הוא גם לא שלל את זכויות המעבר מהאניות הבריטיות והצרפתיות. עם זאת הוא תבע הכרה בריבונות מצרים על התעלה ובזכותה לנהל את ענייני החברה ותעבורה בה ולהיות המוטבת הבלעדית להכנסותיה. על אף רצונו של נאצר לנהל משא ומתן, מנזיס הוסמך להסכים למענה מצרי שיש בו רק חזרה מההלאמה. נאצר סירב ושליחות מנזיס – נכשלה.

בתגובה, הכריז אנתוני אידן ב־13 בספטמבר על הקמת "איגוד המשתמשות בתעלת סואץ". ועידת המשתמשות שכונסה בשנית, אישרה את הקמתו של האיגוד.

מהלכי המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי צה"ל מנופפים לשלום למטוס קל צרפתי

ה"מטריה האווירית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד קודם למבצע, הגיעו צוותי אוויר צרפתיים לישראל, ואיישו את מטוסי המיסטר 4A החדישים שמכרה צרפת לישראל, ושעדיין לא הוכשרו צוותים ישראליים להפעילם. הצוותים הצרפתיים הוצבו בבסיס חיל האוויר ברמת דוד, והקימו בפועל טייסת חדשה, טייסת 201, שכללה 18 מטוסי מיסטר 4A, שהגיעו לישראל במבצע יונה. למחרת הוקמה טייסת נוספת, מספר 199, ובה 18 מטוסים נוספים. טייסת שלישית, שקיבלה את המספר 200‏[2], ובה 18 מטוסי ת'נדרסטריק F-84, הייתה בדרכה מצרפת לשדה התעופה בלוד. כוח אווירי זה נועד להוות משקל נגד למטוסים החדישים שסופקו למצרים בעסקה הצ'כית, ולספק הגנה אווירית על העורף בישראל‏[3].

לפחות שניים מהמטוסים הצרפתיים אכן סייעו להגן על ישראל,[דרוש מקור] כאשר במהלך המלחמה סיירו מעל המשחתת המצרית איברהים אל אוול. ספינת מלחמה צרפתית, הקרסן, הייתה זו שעצרה ראשונה באש תותחיה את המשחתת, בטרם נלכדה על ידי חיל הים הישראלי.

מהלך הפתיחה של מלחמת סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההסכם המוקדם והסודי (שלימים קיבל את השם "הקנוניה"‏[4]) ואשר נחתם בין בריטניה, צרפת וישראל, היה על ישראל לבצע מהלך פתיחה צבאי כפרובוקציה, שאליו תגבנה המעצמות, כביכול, באולטימטום לישראל ולמצרים להפסיק את מעשי האיבה, ולסגת למרחק קבוע משני צידי התעלה בתוך 12 שעות. מאחר שצפוי היה שמצרים לא תסכים לכך, המעצמות תממשנה את איומן כדי לכבוש את אזור התעלה מידי מצרים. מטרה סמויה נוספת של המבצע הייתה להפיל את משטרו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר.

ישראל בחרה לפתוח את המערכה בהצנחה של גדוד חי"ר בפתחו של מעבר המיתלה ב-29 באוקטובר. למחרת הגישו שתי המעצמות את האולטימטום, לשני הצדדים כביכול, לסגת למרחק של 10 מיילים (כ-16 ק"מ) משני צידי התעלה.

המלחמה באוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצע במשמעותו הרחבה החל ב-1 בנובמבר, בעת שחילות האוויר של בריטניה ושל צרפת הצטרפו לחיל האוויר הישראלי הקטן בקרבות כנגד זה של מצרים. עד אז נאבקו המטוסים הישראליים כנגד המצריים בשמי סיני, יכלו להם בחלק מהמקרים אך גם ספגו אבדות: מטוס מיסטר שהוטס בידי בני פלד הופל מאש נ"מ[5], ומטוס קל מסוג פייפר הופל מעל מעבר המיתלה. משהצטרפו בריטניה וצרפת למערכה האווירית, שותק למעשה חיל האוויר המצרי.

הקרב על התעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע ההשתלטות על תעלת סואץ, יעדה האמיתי של מלחמת סיני מבחינת בריטניה וצרפת, היה אמור להתחיל מיד לאחר מהלך הפתיחה של ישראל במעבר המיתלה; אולם המבצע נדחה ביממה, לאחר שנודע שהמצרים מעבירים כוחות צבא גדולים לתוך סיני, והפיקוד המשותף הבריטי-צרפתי החליט לאפשר לכוחות הישראליים והמצריים להתכתש ביניהם במדבר סיני, ולהקל בכך על תקיפת התעלה‏[6]; ובסופו של דבר לא יצא "מבצע מוסקטר" לדרך לפני 5 בנובמבר, כשצה"ל כבר השתלט על כל חצי האי סיני. הכוחות הבריטיים והצרפתים השתלטו על ערי התעלה הצפוניות פורט סעיד ופורט פואד, והחלו לנוע דרומה לאורך התעלה, כדי לתפוס בה את השליטה.

בתגובה לפלישה, טיבעו המצרים אניות בתעלה וחסמו אותה, ומדינות ערב שיבשו את אספקת הנפט לארצות המערב. ארצות הברית, שעמדה על סף בחירות לנשיאות, לחצה על בריטניה לסגת ממצרים, וברית המועצות, שחששה לאבד את השפעתה באזור, איימה במלחמה אם כוחות הצבא לא ייסוגו.

ביוזמתן של ארצות הברית וברית המועצות, התקבלה החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם, הקוראת לעצור את המבצע ולהסיג את כל הכוחות. כתגובה להחלטה, נעצרו הכוחות של בריטניה וצרפת בעיר קנטרה. בכך הסתיים למעשה המבצע. במהלך החודשים נובמבר ודצמבר נבנה כוח החירום של האו"ם, בהתאם להחלטה שלעיל. פינוי הכוחות הזרים הושלם עד 22 בדצמבר. כוח החירום התפרס לאורך התעלה, והחל לאייש עמדות בתוך סיני, בתאום עם נסיגת צה"ל.

העפלה בחסות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת שהמבצע התנהל, נחתו בפורט פואד שלושה ישראלים, שני קצינים (לובה אליאב ואברהם דר) ואלחוטן, במדים צרפתיים, במה שנודע כמבצע תושייה. הם שכנעו רבים מאנשי הקהילה היהודית לעזוב בחשאי את מצרים, ולהגיע לישראל על סיפונה של ספינה ישראלית שהוכנסה לנמל בחשאי.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשבר נמשך כשמונה חודשים, עד מרץ 1957, עת השלימה ישראל את נסיגתה מסיני. בעקבות המלחמה, קיבל ארגון האומות המאוחדות החלטה, המעבירה את תעלת סואץ לבעלותה של מצרים. בכך נבקע הבקע החמור ביותר בתולדות נאט"ו – בין ארצות הברית לבין שתי בעלות בריתה העיקריות באירופה, ונסתם הגולל על מעמדן של בריטניה וצרפת כמעצמות מהשורה הראשונה‏[6]. משנחשפה ה"קנוניה", התפטר אידן מתפקידו כראש ממשלת בריטניה בינואר 1957, ואת מקומו תפס הרולד מקמילן. גם ראש ממשלת צרפת, גי מולה, נאלץ להתפטר ארבעה חדשים מאוחר יותר.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "סוואר", פרק מספרו של יוסף עבו עברון: ביום סגריר - סואץ מאחורי הקלעים, הוצאת אות-פז 1969, עמ' 120
  2. ^ אין לבלבל בין מספרי הטייסות האלו, לבין טייסות בעלות מספרים זהים כיום (בשנת 2013): 201 ("האחת"), 199 (על פי פרסומים זרים - טייסת של טילי "יריחו"), או 200 (כתב"מים) של היום.
  3. ^ על פי עדות דן טולקובסקי (מפקד חיל האוויר הישראלי באותה עת); ראיון בתוכנית הרדיו "על אזרחי", גלי צה"ל, 11 באוגוסט 2012
  4. ^ מרדכי בר-און, שהיה רל"ש הרמטכ"ל, כתב על הדיון שנערך באותו היום במועצת הביטחון של האו"ם: "הנציג הסובייטי נקט מהלך מחוכם, ולאחר שצרפת ובריטניה הטילו וטו על ההצעה האמריקנית, הוא חזר והגיש אותה הצעה בהשמטת הפסקה הקוראת לחברות האו"ם להימנע מאיומים או משימוש בכוח. מאחר שכל מה שנותר מן ההצעה המקורית היה מכוון רק להפסקת התוקפנות הישראלית, נחשפה ערוותן של צרפת ואנגליה, שהתחייבותן ב(ועידת) סוור אילצה אותן להטיל וטו גם על ההצעה הסובייטית. לכל היה ברור אפוא, שהשתיים מתואמות על ישראל ושההתקפה הישראלית נעשתה על דעתן." מרדכי בר-און, במבוכי השקר: אנתוני אידן והקנוניה עם צרפת וישראל בסתיו 1956
  5. ^ פלד נטש את המטוס הפגוע בעזרת כסא מפלט בדרום סיני. פלד הסתתר במדבר, ולאחר מכן חולץ בשלום באמצעות מטוס קל. הייתה זו הנטישה הראשונה בעזרת כיסא מפלט בחיל האוויר.
  6. ^ 6.0 6.1 תקציר של הספר מלחמות ישראל: מבצע קדש מאת מאיר פעיל, הוצאת מקסם 1998

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]