הארלם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רחוב 135 מערב, אחד השיכונים הראשונים בהארלם שהוחזקו באופן כמעט בלעדי על ידי אפרו-אמריקאים
תחנת רחוב 125 בצפון הארלם
בית בהארלם

הארלם היא שכונה ברובע מנהטן שבעיר ניו יורק. השכונה ידועה בעיקר בהיותה מרכז מגורים ועסקים לאוכלוסייה אפרו-אמריקאית ולטינית מעוטת יכולת.

גבולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב משמש השם הארלם ככינוי לכל החלק הצפוני של מנהטן. אולם רשמית, השכונה מוגדרת כאזור צפונית לרחוב 96; צפונית לסנטרל פארק, לרחוב 110 ומזרחית לשדרה החמישית בקטע שמעל רחוב 96; בצפון היא גובלת ברחוב 125, במערב עם פארק מורנינגסייד, שם היא פוגשת את הרובע המערבי העליון; ובמערב, הארלם גובלת בנהר ההדסון. הארלם מחולקת לשלושה אזורים עיקריים: מערב, מרכז ומזרח, וכל אחד מאזורים אלו מחולק לתת-שכונות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות האירופאית הראשונה בהארלם של היום הייתה התיישבות הולנדית שנוסדה בשנת 1658. שכונה זו נקראה בזמנו "Nieuw Haarlem" על שם העיר ההולנדית הארלם (Haarlem). היישוב החדש שכן סמוך לדרך המובילה לבוסטון, דרך שנסללה על ידי חברת הודו המערבית ההולנדית. דרך זו הפכה להיות חלק מדרך דואר בוסטון. בשנת 1664 השתלטו האנגלים על הקולוניה ההולנדית ושינו את שמה ל"הארלם".

במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית, ב-16 בספטמבר 1776, נערך בהארלם אחד הקרבות החשובים במערכה על ניו יורק. בקרב זה השתלטו האמריקאים בפיקודו של ג'ורג' וושינגטון על האדמות הגבוהות באזור, ניצחו את האנגלים וצברו ביטחון לקראת המשך המערכה על ניו יורק.

במאה ה-19 הארלם הייתה אזור כפרי עם בתי אצולה גדולים המשקיפים על נהר ההדסון. התנועה מפרבר מבודד זה אל העיר ניו יורק המתפתחת נעשתה באמצעות קו מעבורות על הנהר המזרחי או באמצעות כרכרות-נוסעים על דרך דואר בוסטון. הארלם הפכה לפרבר המשגשג באופן האינטנסיבי ביותר בסביבת העיר ניו יורק בעקבות בניית מסילת רכבת בין ניו יורק להארלם ולערים נוספות במדינת ניו יורק בין השנים 1831 ו-1851.

בשנת 1880 הוארכו קווי רכבת עילית להארלם, ואיתם צבר תאוצה הפיתוח האורבני הצפוף. בתקופה הזו הייתה הארלם מאוכלסת ברובה בידי לבנים נוצרים. בעיר נבנו מגרש פולו (אשר הפך מאוחר יותר לאצטדיון הבייסבול של קבוצת הניו יורק ג'איינטס) ובית אופרה שנחנך בשנת 1889.

עם זאת, הפיתוח המהיר של מבני המגורים, ומנגד, עיכובים בבניית רכבת תחתית, הביאו לירידה קיצונית במחירי הדירות החדשות. ירידת מחירים זו עודדה הגירה של מהגרים חדשים, כ"תחנה ראשונה" בדרך להתבססות בארצות הברית. גל המהגרים הראשון היה גל יהודים ממזרח אירופה; מספרם הגיע לשיא של כ-150,000 יהודים בשנת 1917. אולם, יהודים אלו לא נשארו בהארלם זמן רב, כך שעד שנת 1930 נשארו בשכונה כ-5000 יהודים בלבד.

את מקומם של היהודים תפסו האיטלקים אשר החזיקו מעמד זמן רב יותר מהיהודים, אולם לבסוף גם הם עקרו משכונה זו. השחורים החלו להגיע להארלם ב-1904 בעקבות ירידת מחירי נדל"ן נוספת. השחורים התיישבו בעיקר במרכז הארלם בעוד שהיהודים והאיטלקים התיישבו בעיקר במזרח הארלם, באזור הידוע כיום כ"הארלם הספרדית". עד שנת 1920 היה מרכז הארלם מאוכלס באוכלוסייה שחורה ברובו. בין השנים 1920 ל-1930 עזבו את הארלם קרוב ל-120,000 לבנים ובמקומם הגיעו כ-90,000 שחורים. כניסת השחורים להארלם לוותה בעליה באחוזי האבטלה ובתחלואה; תמותת התינוקות הייתה גבוהה פי שניים ויותר בקרב האוכלוסייה השחורה לעומת האוכלוסייה הלבנה בניו יורק.

סיבה נוספת לריכוז גבוה של האוכלוסייה השחורה בהארלם היא שבעלי נדל"ן רבים בשאר אזורי ניו יורק לא השכירו דירות לשחורים. כתוצאה מכך היו מחירי הדירות בהארלם לעתים קרובות גבוהים מהממוצע, ואף נשארו ברמה זו גם כאשר הבניינים החלו להתיישן. מחירי הדירות הגבוהים גררו לכך שמספר משפחות חיו בדירה אחת, וצפיפות האוכלוסייה לקמ"ר בשכונה זו הרקיעה שחקים.

חוסר ההשקעה בהארלם גרר פשע, אי שקט על רקע גזעי, ומחלות. מנגד, נשתמרו מספר מבנים יפים שנבנו בה בסוף המאה ה-19. תקופה זו קרויה בקרב חובבי הנוסטלגיה "הארלם רנסאנס" בשל פריחת האמנות והמוזיקה השחורה על רקע הצפיפות הרבה ותנאי המחיה הקשים שהחלו להיווצר.

עם המשך ההדרדרות של המבנים הישנים, הפכו רבים מהם לבלתי ראויים למגורים. רבים מהם נהרסו או ננטשו עד שלבסוף, בשנת 1970, לראשונה מאז מלחמת העולם הראשונה, הייתה צפיפות הדיור בהארלם נמוכה מזו שבשאר מנהטן. המבנים הנטושים אפשרו פעילויות סחר בסמים וזנות והמספר המועט של דיירים משלמי מיסים הביא להשקעה פחותה אף יותר מצד הממסד, דבר שגרם לירידה נוספת באטרקטיביות של האזור.

בשנות ה-90 חל שינוי חיובי בהארלם והיא החלה לעבור תהליך של העלאת ערך רכוש על ידי החלפת אוכלוסייה ענייה באוכלוסייה עשירה יותר. הדבר הושג בעיקר בעקבות שינוי מדיניות ההשקעות העירונית והפדרלית, ובעקבות ריכוז מאמצים להחייאת הרצועה המסחרית ברחוב 125. תהליך השבחת הנכסים הביא לכך שמלאי הדירות הראויות למגורים גדל ב-14% בין 1990 ל-2000; נפתחו מרכזי מסחר חדשים; חוזק הקשר עם סנטרל פארק; ותושבי ניו יורק אמידים החלו לעבור להארלם (תהליך המכונה ג'נטריפיקציה).

כעדות לשיפור במצב, ממוצע ערך הנכסים קפץ ב-300% בשנות ה-90 בשכונת הארלם, זאת לעומת עלייה של 12% בלבד בכל שאר ניו יורק. הנשיא לשעבר ביל קלינטון עודד מגמה זו בהציבו דוגמה אישית - בתום כהונתו בבית הלבן שכר משרד ברחוב 125.

הארלם ופשע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך רוב שנות קיומה היה שמה של הארלם מקושר לפשע. בתחילתה, בשנות ה-20 של המאה ה-20, פעלה בהארלם "המאפיה הלבנה" שכללה יהודים ואיטלקים לבנים. אלו לקחו חלק פעיל בניהול מועדוני הלילה הרבים ובהפצת אלכוהול, שהיה אסור באותה עת לפי התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית.

סוג נוסף של פשע שהיה נפוץ בהארלם הוא ההימורים הלא-חוקיים, אותם ניהלו כנופיות; "משחק המספרים" ("Numbers game"), מעין משחק מזל לא-חוקי הדומה ללוטו, שוחק על ידי תושבים עניים בשכונה, ובשיאו גלגל מילארדי דולרים באינספור נקודות מסתור בהארלם. שוטרים רבים העלימו עין מהעבירות בשל שוחד ששולם להם על ידי כנופיות הפשע. כנופיות אלו הפנו חלק מרווחיהם הגדולים להלוואות למיעוטי יכולת ולעסקים לגיטימיים, כגון נדל"ן. לאחר שמדינת ניו יורק השיקה משחק לוטו חוקי, קטנו ממדי התופעה אם כי לא נעלמו לגמרי.

בשנות ה-40 יצא להארלם שם של אזור מסוכן, ושיעור הרציחות באזור עלה לכ-100 בשנה. ככל שמצב השכונה הידרדר, כך אוכלוסייה אמידה עזבה אותה וכך שגשג הפשע יותר. בשנות ה-60 היה מספר המכורים לסמים בהארלם גבוה פי עשרה מהממוצע בניו יורק; חצי עד שני שליש מכלל המכורים לסמים בניו יורק גרו בהארלם.

בעקבות הסמים החריפו גם מקרי גניבת הרכוש והרצח, אשר היה גבוה פי שישה מהממוצע בשאר ניו יורק. חצי מהילדים בהארלם גדלו עם הורה אחד בלבד או אף ללא הורים כלל. מאבקים בין ברוני סמים התפתחו לעתים קרובות למלחמת כנופיות באש חיה.

ראש העיר רודולף ג'וליאני שם לו למטרה לחסל את הפשע בניו יורק בין השנים 1994 ועד סיום כהונתו בשנת 2001. הוא חיזק את כוח המשטרה בהארלם, ובתוך כעשר שנים ירדו אחוזי הפשיעה בכל קטגוריות הפשיעה בכ-75% בממוצע. נכון לאפריל 2006 ירד אחוז הפשיעה בהארלם בצורה דרסטית לעומת שנת 1970; ב-1970 נרצחו כ-2,000 אנשים בהארלם, לעומת כ-100 ב-2006. למרות זאת, הארלם נותרה בתודעה כאזור של פשע ושל אלימות, ועדיין מוצגת כך בסרטי קולנוע שונים.

הארלם בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 2013, השם "הארלם" ניתן לתופעה הויראלית "הארלם שייק". בתופעה זו, מתנגן השיר "harlem shake" של הדי ג'יי "baauer" ובה רוקד אדם אחד לצלילי המוזיקה, עד שלב מסוים בשיר שבו נאמר "DO THE HARLEM SHAKE" ואליו מצטרפים אנשים ורוקדים בצורה חופשית עם לבוש ופריטים שונים. התופעה מבוססת על סגנון הריקוד היוצא דופן של האפרו אמריקנים "השיכורים" שרוקדים במועדוני הרחוב בהארלם. תופעה זו החלה כאשר סרטון הועלה ובו חיקו 4 דמויות מחופשות את הריקוד, והתפשט לרשת עם עיוות בריקוד שלמעשה כל אחד רוקד בסגנון חופשי ("פריסטייל").

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]