הוריישו נלסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הוריישו נלסון
HoratioNelson1.jpg
נלסון כאדמירל משנה
נולד 29 בספטמבר 1758
Flag of the United Kingdom.svg בורנהאם ת'ורפ, נורפוק, אנגליה, הממלכה המאוחדת
נהרג 21 באוקטובר 1805 (בגיל 47)
השתייכות Naval Ensign of the United Kingdom.svg הצי המלכותי הבריטי
תקופת שירות 1771‏-1805
דרגה תת אדמירל של השייטת הלבנה
מלחמות וקרבות

מלחמת העצמאות של ארצות הברית
המלחמות הנפוליאוניות

עיטורים

ויקונט וברון
אביר מסדר האמבט
אביר מסדר סנט פרדיננד והמצוינות של סיציליה
חבר מסדר הסהר של האימפריה הטורקית
מסדר סנט יואכים

לורד הוריישו, הוויקונט הראשון נלסוןאנגלית: Horatio Nelson, 1st Viscount Nelson;‏ 29 בספטמבר 175821 באוקטובר 1805), אדמירל נלסון, היה אדמירל בריטי מפורסם. נודע על פועלו בזמן המלחמות הנפוליאוניות, ובמיוחד בקרב טרפלגר שבו נהרג. בזירה המזרח-תיכונית, ניצחונו של אדמירל נלסון על הצי הצרפתי בקרב הימי באבוקיר הוא שהכשיל את מסע המלחמה של נפוליאון למצרים וארץ ישראל. נלסון הוא כנראה האדמירל המפורסם ביותר בהיסטוריה, ונמנה בין מחדשי הטקטיקה הימית החשובים ביותר. נלסון נחשב לגיבור בבריטניה, ולכבודו ניצב בלונדון עמוד נלסון, בכיכר טרפלגר.

ילדות ותחילת הקריירה בצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נלסון נולד בנורפוק, בדרום מזרח אנגליה, כילד השישי מתוך אחד עשר ילדים (מתוכם הגיעו שמונה לבגרות). כבר בגיל 12, בשנת 1771, התגייס לצי המלכותי הבריטי כמלח פשוט ולאחר מכן כמש"ק בספינה "רֶזוֹנַבְּל" (Raisonnable), שהייתה בפיקוד דודו מצד אמו, קפטן מוריס סאקלינג. השתתף ב-1773 במסע למציאת המעבר הצפון מערבי - ניסיון למציאת מעבר חלופי מצפון לקנדה אל האוקיינוס השקט. זמן קצר לאחר מכן מונה לפרח קצונה (midshipman) והחל בהכשרתו לדרגת קצין.

ב-1777 כבר היה נלסון לפטננט, ובדרגה זו נשלח אל האיים הקאריביים והשתתף במלחמת העצמאות של ארצות הברית (מן הצד הבריטי).

בשנת 1779, בהיותו בן 20, מונה לפוסט קפטן (post captain) וקיבל את הפיקוד על הפריגטה "הינצ'ינברוק" (Hinchinbroke), אונייה בת 28 תותחים שנלקחה שלל מן הצרפתים. בשנת 1780 השתתף נלסון בהתקפה הבריטית הכושלת על מבצר סאן חואן בניקרגואה. אף על פי שנלסון היה המפקד הימי הבכיר בהתקפה, הכישלון לא נזקף לחובתו, כיוון שלא היה אחראי על הצד היבשתי. נלסון חלה מאד, כנראה במלריה, וחזר לאנגליה ליותר משנה עד שהתאושש. הוא קיבל את הפיקוד על הספינה "אלבמארל" (Albemarle), והשתתף בליווי שיירות אל הים הבלטי. לאחר מכן שב ללחימה בצפון אמריקה, עד שנחתם הסכם השלום בשנת 1783.

פיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1784 ניתן לנלסון הפיקוד על האונייה "בוריאס", פריגטה בת 28 תותחים, והוא נשלח למשימה של אכיפת חוקי השיט בסביבת הים הקריבי. באזור האי נוויס תפס נלסון ארבע ספינות שהפליגו תחת דגל ארצות הברית, שזה עתה הוקמה, וכמדינה עצמאית לא הורשתה לסחור עם המושבות הבריטיות באזור. רבי-החובלים של ספינות אלו תבעו את נלסון בטענה של תפיסה בלתי חוקית, והוא נאלץ להישאר באזור מספר חודשים עד שבית המשפט דחה את הטענות. בזמן זה פגש את אשתו לעתיד, פאני נסביט, אלמנה ילידת המקום. השניים נישאו באחד-עשר למרס, 1787, עם סיום תפקידו של נלסון באזור.

נלסון נשאר ללא פיקוד החל משנת 1789. ב-1793, כשהחלה המהפכה הצרפתית להתפשט באלימות אל מחוץ לגבולות צרפת נקרא לשוב לשירות. נלסון קיבל את הפיקוד על ה"אגממנון", אונייה בת 64 תותחים. בתפקידו זה החל נלסון בסדרת קרבות שהבטיחו לו את מקומו בהיסטוריה.

בתחילה הוצב נלסון בים התיכון, כשבסיסו בממלכת נאפולי. הוא השתתף במצור הימי על העיר טולון בצרפת ובכיבושה, ולאחר מכן פיקח על הנסיגה ממנה בעת כיבושה מחדש על ידי הצרפתים. ב-1794 השתתף במערכה לכיבוש האי קורסיקה. בחודש יולי של אותה שנה נפגע בפניו בקרב בקורסיקה ואיבד כתוצאה מכך את עינו הימנית.

בשנת 1796 עבר הפיקוד על צי הים התיכון לידיו של סר ג'ון ג'רוויס. ג'רוויס מינה את נלסון לתפקיד של קומודור - מפקד על יחידת ספינות, עם סמכויות עצמאיות תחת הנחייתו של האדמירל. ספינתו של נלסון, ה"אגממנון", שהייתה חביבה עליו מאד, הייתה זקוקה לשיפוץ ונשלחה לאנגליה. נלסון עבר לספינה "קפטיין".

אדמירל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב כף סנט וינסנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב כף סנט וינסנט

ספרד הכריזה מלחמה על בריטניה לקראת סוף שנת 1796, והצי הבריטי מצא עצמו בנחיתות מספרית משמעותית מול הצי הספרדי-צרפתי המשולב - 15 ספינות מול 38, ונאלץ לעזוב את עמדותיו בים התיכון. הצי הספרדי-צרפתי התכוון לצאת לאוקיינוס האטלנטי, באמצע פברואר 1797, ולחבור אל הצי הצרפתי בברסט. בשל רוחות עזות נדחף הצי הספרדי-צרפתי לים, ולא הצליח לסיים את המהלך; נלסון, על הפריגטה "מינרבה", עבר במקרה באותו לילה דרך הצי הספרדי כולו, שלא הבחין בו בשל ערפל כבד. לפי הדיווח של נלסון על מיקום הצי הספרדי, נערך הצי הבריטי בפיקודו של ג'רוויס ליירט את הספרדים. הקרב שהתפתח ב-14 בפברואר 1797 נקרא קרב כף סנט וינסנט, ובו הובס הצי הספרדי באופן מכריע. חשיבותו של הקרב לגבי נלסון הייתה עצומה: נלסון גילה את גאונותו הטקטית בקרב ואת עצמאותו המחשבתית. בשיאו של הקרב הבין נלסון שלא ניתן לבצע במלואן את הוראותיו של ג'רוויס, וללא היסוס - ומבלי לבקש אישור - הוביל מהלך עצמאי שהכריע את הקרב (מהלך שזכה, בדיעבד, לברכתו של ג'רוויס). גם אישיותו של נלסון מתגלה כאן באחד משיאיה, כאשר הנהיג את אנשיו להשתלטות על שתיים מהספינות הספרדיות הגדולות ביותר.

אביר ואדמירל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הקרב זכה נלסון בתואר אבירות מסדר האמבט ומונה לאדמירל משנה; המינוי נקרא אדמירל משנה של השייטת הכחולה (rear admiral of the blue. האדמירלים הבריטיים הניפו את דגל האדמירל לפי צבע מסוים, כאשר הצבע האדום הוא הבכיר, אחריו הלבן ואחריו הכחול. כך יצא שאדמירל משנה של השייטת הלבנה היה בכיר יותר מאדמירל משנה של השייטת הכחולה). זה היה התפקיד העשירי בחשיבותו בצי הבריטי.

אובדן יד ימין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאוחר יותר באותה שנה, ב-24 ביולי, השתתף נלסון בהתקפה על העיר סנטה קרוז בטנריף, אחד מהאיים הקנריים. המטרה הייתה לכבוש את העיר, שהייתה נקודת מפתח במסען של ספינות האוצר הספרדיות מהעולם החדש לספרד. ההתקפה נכשלה, במחיר של 150 הרוגים בריטיים; נלסון נפגע קשות בזרועו הימנית מכדור רובה, שריסק את העצם. הידע הרפואי של אותם ימים חייב את קטיעת הזרוע מהכתף, כדי למנוע נמק קטלני. נלסון לא חזר לתפקוד עד סוף אותה שנה.

קרב הנילוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב הנילוס

במהלך שנת 1798 הסתבר לבריטים כי הצרפתים מרכזים כוחות לקראת מסע ימי למזרח. נלסון נשלח לאתר את הצי הצרפתי, משימה שנתקלה בקשיים מרובים עקב סערה שהשביתה את ספינת הדגל שלו, Vanguard, ופיזרה את הפריגטות, הספינות שנועדו למשימות הסיור של הצי; נלסון התלונן מרות על חסרונן.

הפיקוד הבריטי ניחש שמטרת הצי הצרפתי היא להגיע למצרים, ונלסון הפליג לאותו כיוון, אך למעשה הקדים את הצרפתים שהתעכבו בכיבוש האי מלטה. נלסון מצא את נמל אלכסנדריה ריק, וחזר לאיטליה; נפוליאון הגיע ללא הפרעה למצרים בתחילת יולי, כבש את אלכסנדריה ואת קהיר והמשיך לארץ ישראל.

נלסון חזר מאיטליה והגיע, חודש אחרי נפוליאון, ב-1 באוגוסט, לאבוקיר בדלתא של הנילוס. בקרב שהתפתח, קרב הנילוס, זכה נלסון באחד מניצחונותיו הגדולים, כאשר השמיד את הצי הצרפתי כולו. לניצחון הייתה משמעות רבה, הן מבחינת העובדה שצי האויב הושמד ולא רק הובס ונסוג, והן מהבחינה האסטרטגית, בכך שהקרב ניתק את הצבא הצרפתי מבסיסיו והכשיל את מסע המלחמה שלו במזרח התיכון.

הצבא הצרפתי הובס בעכו, ואילו נפוליאון עצמו הצליח לחזור לבדו לצרפת. בעקבות הניצחון המזהיר זכה נלסון בתואר אצולה, ברון הנילוס (Baron Nelson of the Nile). נלסון השתוקק לתואר גבוה יותר, כמו earl - תואר שבו זכה ג'רוויס לאחר קרב כף סנט וינסנט - אך מכיוון שלא היה המפקד העליון (הוא היה כפוף לג'רוויס) התעקש הפיקוד הבריטי שלא יקבל תואר גבוה מתואר ברון. נלסון ייחס זאת לעובדת היותו בן למשפחה ממוצא נמוך יותר מאחרים, ולכך שלא היו לו קשרים בדרגים הבכירים ובחצר המלוכה.

נלסון וליידי המילטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר של אותה שנה הציל נלסון את משפחת המלוכה של ממלכת נאפולי, שנמלטה כאשר נכבשה הממלכה על ידי הצרפתים. תוך כדי הקרבות התאהב נלסון עמוקות באמה המילטון, אשתו הצעירה של השגריר המבוגר של בריטניה בממלכה. המילטון הפכה למאהבת של נלסון וחזרה לאנגליה כדי לחיות עמו בגלוי; היא ילדה לו בת בשם הורציה.

ב-1799 השתתף נלסון בכיבושה מחדש של ממלכת נאפולי; מלכי נאפולי העניקו לו תואר דוכסות. הוא קודם לתפקיד אדמירל משנה של השייטת האדומה, אך נקרא חזרה לאנגליה בשל אכזבת הפיקוד העליון מביצועיו. ואולם, הקשר שהיה לנלסון עם ליידי המילטון שיכנע את האדמירליות לשלוח אותו חזרה לים, ולו רק כדי להרחיק אותו ממנה.

קרב קופנהגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב קופנהגן (1801)

בתחילת 1801 קודם נלסון לתפקיד תת-אדמירל (vice admiral) של השייטת הכחולה. הוא השתתף בקרב קופנהגן, ב-2 באפריל, כמשנה למפקד הצי, אדמירל פארקר. במהלך הקרב, כאשר נדמה היה שהאש הדנית כבדה מאד, הורה פארקר לנלסון באמצעות איתות דגלים לחדול את הקרב ולסגת. האגדה על נלסון מספרת, שנלסון הצמיד את הטלסקופ לעינו העיוורת ואמר שאינו רואה את הסימן, והורה להמשיך בהתקפה. הקרב הסתיים בניצחון צבאי ודיפלומטי לבריטים; נלסון נתמנה למפקד הצי הבריטי בים הבלטי וזכה לתואר האבירות וויקונט.

נלסון התמנה בהמשך השנה למפקד הצי הבריטי בתעלת למאנש, אך עם חתימת הסכם אמיין בין בריטניה לבין נפוליאון ב-22 באוקטובר, חזר נלסון לאנגליה.

קרב טרפלגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב טרפלגר
דניס דייטון: נלסון נפגע בקרב טרפלגר

שלום אמיין קרס תוך כשנה וחצי, ונלסון קודם לתפקיד מפקד הצי הבריטי בים התיכון במאי 1803; חודש לאחר מכן עלה לדרגת סגן אדמירל של השייטת הלבנה, התפקיד הששי בחשיבותו בצי הבריטי. הצי הבריטי הטיל מצור על נמל טולון, שבו עגן הצי הצרפתי, אך בתחילת 1805 הצליח הצי הצרפתי בפיקוד פייר דה וילנב להימלט מן המצור ולהפליג לים הקריבי. נלסון רדף אחריו עד מרטיניק וחזרה, אך ללא הצלחה. נלסון חלה במהלך המרדף וחזר לאנגליה למנוחה, אך בספטמבר נקרא שוב כדי לעמוד בראש הצי מול הצי הספרדי-צרפתי המשולב, על אוניית הדגל שלו, אה"מ ויקטורי.

בשלב זה התייאש כבר נפוליאון מרעיון הפלישה לאנגליה, וגייסות הצבא שחנו על חוף תעלת למאנש הועברו לגרמניה. ב-19 באוקטובר יצא הצי הספרדי-צרפתי מהנמל בקדיז, מסיבה לא ברורה, כנראה מכיוון שמפקדו, וילנב, שמע שנשלח אדמירל אחר כדי להחליף אותו. נלסון, שהמתין להזדמנות, הוביל את הצי שלו לקרב.

הקפטיינים של נלסון הכירו היטב את הוראותיו בעקבות תדרוכים רבים; כל שנותר לנלסון היה להניף את האיתות המפורסם: England expects every man to do his duty, מילולית: אנגליה מצפה מכל אחד מאנשיה שיעשה את חובתו. ב-21 באוקטובר 1805, בסביבות הצהריים, החל הקרב האחרון של נלסון - קרב טרפלגר. ספינת הדגל של נלסון תקפה תחילה את ספינת הדגל הצרפתית, Bucentaure, ולאחר שפגעה בה קשות (היא נכנעה כעבור 3 שעות) עברה לספינה הצרפתית Redoutable. הספינות לחמו זו בזו בטווח אפס, וכמקובל בקרבות מעין אלו נעשה שימוש לא רק בתותחי הספינה אלא גם בנשק קל שבו ירו, מהסיפון ומעמדות על התרנים, בעיקר אל הסיפון האחורי (quarterdeck) שבו התרכזה צמרת הפיקוד. אחד הצלפים בספינה הצרפתית זיהה את נלסון וירה בו. הכדור פגע בנלסון בכתפו, חדר לריאתו ונתקע בבסיס עמוד השדרה. הוא הורד, עדיין בהכרה, אל מתחת לסיפון, שם מת אחרי ארבע שעות, ואחרי שנמסר לו שהצי הבריטי זכה בניצחון מוחץ.

גופתו של נלסון הובאה לבריטניה, משומרת בברנדי. הוא זכה להלוויה ממלכתית - כבוד שלו זכו רק חמישה בריטים אחרים שאינם בני משפחת המלוכה (ביניהם וינסטון צ'רצ'יל) ונקבר בקתדרלת סנט פול בלונדון. ארון המתים בו נקבר נעשה משברי תורנה של אוניית הדגל הצרפתית "ל'אוריין" בקרב הנילוס, והוענק לו עוד בחייו על ידי קפטן בנג'מין הלוול קארו, ששירת תחת פיקודו באותו קרב.

אישיותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנלסון לא הייתה יכולת פיזית אישית רבה, להפך - הוא היה חולה לעתים קרובות, נכה ועיוור בעין אחת, ובאופן אירוני היה חולה לעתים קרובות במחלת ים. ואולם, נלסון היה ידוע ביכולתו המיוחדת לתת השראה ומוטיבציה לאנשיו, ולהביא אותם לתת את המיטב שבהם. יכולתו זו נקראה, עוד בחייו, "המגע של נלסון" (The Nelson Touch), ולאחר מותו זכתה לפרסום ולתהילה שאף מפקד בריטי אחר, או מפקד כלשהו, לא זכו להם. יכולתו לעודד ולהמריץ את אנשיו, מהמפקדים הגבוהים ועד אחרון המלחים, יחד עם יכולתו לערוך תוכניות אסטרטגיות מבריקות ונועזות מחד, והבנתו הטקטית המזהירה - שאפשרה לו לערוך שינויים מידיים לאור השינויים בשדה הקרב - מאידך, הופכים אותו כנראה לאחד מהמצביאים המזהירים ביותר בתולדות המלחמות בעולם, ובוודאי למפקד הימי המזהיר ביותר מאז ומעולם.

"המגע של נלסון" פעל לא רק על אנשיו, אלא על בריטניה כולה; הוא היה ועודנו אחת מהדמויות הנערצות ביותר בבריטניה, עד היום. בבריטניה ישנן מצבות ואנדרטאות רבות לזכרו, כשהבולטת ביניהן היא עמוד נלסון בכיכר טרפלגר, בלונדון. ספינת הדגל של נלסון, אה"מ ויקטורי, שמורה עד היום בבסיס הצי בפורטסמות', יש לה צוות קבוע והיא משמשת כספינת הדגל של הלורד השני של הצי (המשמש כמפקד פיקוד הבית של הצי הבריטי וראש אגף כוח אדם) היא אניית הצי העתיקה ביותר שעדיין נמצאת בשירות פעיל. שתי אוניות מערכה נקראו על שמו, והצי הבריטי מציין את ה- 21 באוקטובר בכל שנה כ"יום הזיכרון האלמותי". הכדור שממנו נהרג נלסון, מדיו בעת הקרב, ואפילו קווצה משיערו, מוצגים במוזיאונים שונים בבריטניה ובעולם.

מילים אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילים האחרונות שאמר נלסון, לפי דברי הרופא של ה"ויקטורי", היו: "תודה לאל שמילאתי את חובתי". לדברי הרופא, נלסון חזר על המשפט כמה פעמים, עד שלא יכול היה לדבר יותר. לדברי אחרים שעמדו סביבו, ביניהם המשרת האישי שלו והכלכל של הספינה, נלסון התלונן על החום, הצמא והכאבים.

ישנה אגדה שמילותיו האחרונות היו "נשק אותי, הארדי" (תומס הארדי היה מפקד הספינה). נלסון אכן אמר זאת להארדי, אך לא היו אלה דבריו האחרונים, שכן הארדי נקרא לסיפון ולא היה נוכח בפטירתו של נלסון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]