מלחמת העצמאות של ארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת העצמאות של ארצות הברית
Rev collage.png
תאריך התחלה: 1775
תאריך סיום: 1783
משך הסכסוך: 8 שנים ויום
מקום: אמריקה הצפונית
תוצאה: הכרזת העצמאות של ארצות הברית
הצדדים הלוחמים
מפקדים
שכירי חרב גרמנים (הסיאנים) בשירות הבריטים במלחמת העצמאות של ארצות הברית. (זינגלר בעקבות קונרד גרסנר, 1799)

מלחמת העצמאות של ארצות הברית שנערכה בין השנים 1775 - 1783 היא חלק מן המהפכה האמריקנית. המלחמה הייתה, לפחות בתחילתה, מרד או מלחמת אזרחים בין השלטון הבריטי הקולוניאלי לבין 13 המושבות הבריטיות ביבשת אמריקה הצפונית. המלחמה הייתה שיאה של המהפכה הפוליטית האמריקאית, שבה מרדו המתיישבים הבריטים במלוכה הבריטית. ב-1775 השתלטו מהפכנים אמריקאים על ממשלות המושבות, הקימו את הקונגרס הקונטיננטלי השני ויצרו את הצבא הקונטיננטלי. בשנה שלאחר מכן הן הכריזו על עצמאות והפכו לארצות הברית של אמריקה.

מדינות אירופאיות שונות התחרו בבריטניה במירוץ הקולוניאלי, ומשלב זה ואילך הן סיפקו סיוע למורדים, בתחילה באופן סמוי ולאחר מכן באופן גלוי. במקביל, השתתפו אמריקאים-אפריקאים ואינדיאנים בשני הצדדים.

במהלך המלחמה, השתמשו הבריטים בעליונות הצי שלהם כדי לכבוש ערי חוף, אך נכשלו בהשגת שליטה על המחוזות הכפריים (בהם גרה 90% מהאוכלוסייה), בשל גודלו הקטן יחסית של צבא היבשה שלהם. בתחילת 1778, זמן קצר לאחר הניצחון האמריקאי בקרב סרטוגה, חתמה צרפת על ברית עם ארצות הברית, ובקיץ של אותה שנה הכריזה מלחמה על בריטניה. גם ספרד והולנד הכריזו מלחמה על בריטניה בשנתיים שלאחר מכן. ההתערבות הצרפתית הכריעה את הכף, לאחר שניצחון הצי הצרפתי בקרב צ'ספיק הוביל לכניעת הצבא הבריטי ביורקטאון שבווירג'יניה בשנת 1781.

ב-1783 נחתם חוזה פריז, שבו הכירה בריטניה בעצמאותה של ארצות הברית בטריטוריה שגובלת באזור שהיום נקרא קנדה בצפון, פלורידה בדרום, ונהר המיסיסיפי במערב.

הגורמים למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבות המרכזיות לפרוץ המלחמה לא קשורות בהכרח בקשר ישיר לאירוע, אך היו להן השפעות ברורות זו על זו באופן שהוביל, בסופו של דבר, למלחמה. אלה הסיבות לפי סדר כרונולוגי והשפעתן ההדדית:

חוק מס הבולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"זהו המקום לצרף את הבול", פעולת מחאה נגד חוק מס הבולים בעלון מתיישבים

בשנת 1765 הטיל הפרלמנט הבריטי את "חוק הבולים" על המושבות האמריקניות (ביוזמתו של שר האוצר הבריטי צ'ארלס טאונסנד), אשר קבע כי כל מסמך רשמי או חוקי – עיתון, רישיון, חוזה שכירות וכדומה חייב להיות מבוייל. נטען לכאורה שהחוק הוא למען "הגנתן, שמירתן וביטחונן של המושבות", אך הוא קומם מתנגדים רבים, ביניהם ג'ון אדמס, לימים נשיאה השני של ארצות הברית, שהפציע בתקופה זו לראשונה בזירה הפוליטית. לדעת המתנגדים, החוק נגד את רעיונות עידן הנאורות היות שלא נידון באסיפות המחוקקות של המושבות.

הטענה המרכזית של תושבי המושבות הייתה שאם הם חייבים לשלם מסים, הם זכאים לייצוג מלא בפרלמנט הבריטי. בתקופה זו, אוכלוסיית ארצות הברית מנתה שליש מאוכלוסיית ממלכת בריטניה ומתן זכויות ייצוג למספר רב כל כך של אנשים היה משנה את המאזן הפוליטי בתוך הממלכה ולכן הבריטים סירבו לקבל את דרישתם. בעקבות החוק פרצו הפגנות נגד השלטון, סוכני הבולים הוכרחו לחזור לאנגליה, הוטל חרם על היבוא מבריטניה, הושחתו בולים ומעל הכול – הוקמו אגודות שהחלו להטיף לעצמאותן של המושבות מהאנגלים. לאחר שקונגרס חוק הבולים של המושבות החליט והודיע לאנגלים על סירוב לשלם מסים והפסקת קניית סחורות בריטיות אם לא ישותפו בהחלטות על מסים, החלו כמה מדינאים בריטים לתמוך באמריקנים (הבולטים בהם - ויליאם פיט האב ואדמונד ברק). בסופו של דבר בוטל החוק במרץ 1766 על ידי הפרלמנט הבריטי, אך הוא עדיין עמד על זכותו להטיל מסים כרצונו, וכך גם עשה.

לאחר שבשנת 1767 שיכנע בנג'מין פרנקלין את הפרלמנט הבריטי שאיש במושבות "אינו חולם על עצמאות" וגם הסביר על ההבחנה בין מכס למס, החליט הפרלמנט לקבל את הצעת שר האוצר הלורד טאונסנד להטיל מכס במושבות על נייר, כלי זכוכית וחרסינה, צבעים, עופרת ותה. תושבי המושבות ראו מכסים אלה כמסים מוסווים, והתקוממו. מושל מסצ'וסטס ניסה לפזר את "אספת המחוקקים", אך היא עדיין התקיימה. גם במקרה זה, הסיסמה הבולטת של המתנגדים הייתה "אין מיסוי ללא ייצוג" ("no taxation without representation").

טבח בוסטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טבח בוסטון

טינת העבר, בתוספת החוקים החדשים, הובילו להפגנות סוערות נגד הבריטים, ששיאן היה טבח בוסטון. ב-5 במרץ 1770 התנגשו אזרחים מפגינים בבוסטון עם חיל המצב הבריטי, וכתוצאה מכך נהרגו חמישה אזרחים. ג'ון אדמס שימש כסניגור של החיילים הבריטים, שזוכו לבסוף על ידי חבר מושבעים אמריקאי (מלבד שניים שהורשעו בהריגה ונגזר עליהם עונש קל). עקב האירוע הקשה מיהרה הממשלה הבריטית לבטל את המכסים, מלבד המכס על יבוא התה - "חוק יבוא התה".

מסיבת התה של בוסטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסיבת התה של בוסטון. ליתוגרפיה 1846.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסיבת התה של בוסטון

למרות טבח בוסטון ותוצאותיו, המשיכו ההתנגשויות בין התושבים שהתמרדו נגד "חוק התה" לבין השלטונות הבריטים. אחד המוחים היה ג'ון הנקוק - סוחר שספינתו עוקלה בטענה להברחה. תגובתו ה"מרה" הייתה ארגון חרם על התה של "חברת מזרח הודו הבריטית" שיובא מסין. חרם זה הותיר את החברה עם מלאי גדול ללא סיכוי נראה לעין למוכרו, מכיוון שהיו מבריחים שהבריחו תה ללא מכס. כדי לפתור את הבעיה ולאפשר לחברה להתחרות במבריחים, פטר אותה הפרלמנט ממכס. במחאה, סירבו רוב הנמלים במושבות לאפשר את עגינת האוניות של החברה. לבסוף נמצא פתרון בדמות עגינת האוניות בנמל בוסטון תחת ליווי ספינות משמר בריטיות.

ב-16 בדצמבר 1773 עלו כ-60 תושבי בוסטון מחופשים לאינדיאנים, בהנהגתו של סמואל אדמס, על שלוש אוניות התה של החברה שהכילו תה, יום לפני פריקתן, וזרקו לים את כל תכולתן - 342 תיבות עמוסות בתה. האירוע, לשם שינוי, עבר בשקט יחסי וללא אלימות, אבל בתגובה סגרו הבריטים את הנמל עד שישולם חזרה שווי התה - 90,000 ליש"ט (שווה ערך ל-968 אלף ליש"ט כיום). בין האמריקנים אשר מחו נגד האירוע היה גם בנג'מין פרנקלין, שטען שיש להחזיר את הכסף ואף הציע להחזיר הכול לבדו (אגב, עד היום עדיין דורשת חברת התה הבריטית את החוב). האנגלים גינו את האירוע והחליטו להטיל "חוקי כפייה" נגד המתיישבים בכלל, ועל מסצ'וסטס בפרט:

  • "חוק נמל בוסטון", שכאמור "נעל" את הנמל עד שיוחזר החוב.
  • למלך ניתנה הזכות למנות חברים למועצת מסצ'וסטס, שעד אז היו נבחרי הציבור.
  • הישיבות העירוניות יכלו להתקיים רק באישור המושל.
  • למושל ניתנה הסמכות למנות ולפטר פקידים מחוזיים ושופטים.
  • "חוק אכסון" שחייב את השלטונות המקומיים למצוא מעונות לחיילים הבריטים, והמושל היה רשאי לשם כך להחרים בתי מרזח, אכסניות וכדומה.
  • "חוק קוויבק" אשר סיפח את התחומים שמצפון לנהר אוהיו למחוז קוויבק, כלומר לקנדה, ובכך מנע את התפשטותן של המושבות מערבה.

במקביל, הוגדל מספרם של החיילים במסצ'וסטס, והמושל הצבאי נעשה גם מושל אזרחי.

התפשטות ההתנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקונגרס הקונטיננטלי

תהליכים אלה עוררו את יתר המושבות להתגייס לעזרת מסצ'וסטס. כבר בסוף 1772, עוד לפני החלת החוקים, התקיימו ביוזמתו של סמואל אדמס ועדות תיאום בין המושבות על מנת להדק את היחסים ולארגן התנגדות משותפת לאנגליה. ביוזמתן של המדינות וירג'יניה ומסצ'וסטס נפתח ב-1774 בפילדלפיה קונגרס לא חוקי של המושבות (חוץ מג'ורג'יה), שישיבותיו התקיימו בסתר. בקונגרס נתקבלו החלטות מתונות של ג'ון ג'יי, שטען שיש להסדיר את הסחר עם בריטניה, אך עם זאת תבע "חופש לנו, בדיוק כמו לכם, ואז נהיה מאוחדים עמכם". כל זאת בלוויית איום שאם הממשלה הבריטית לא תענה לדרישותיהם, הם יטילו חרם על יבוא של סחורות אנגליות למושבות. הם הקימו לצורך כך רשת ועדות פיקוח במחוזות ובערים, ובינתיים החלו בגיוס חיילים. באנגליה סברו המלך והפרלמנט שיש לפתור את הבעיות במושבות בכוח.

המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב לקסינגטון וקונקורד[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב לקסינגטון

באפריל 1775, שלח הגנרל גייג' - מפקד הצבא הבריטי ומושל מסצ'וסטס - גדוד לקונקורד כדי להחרים מחסני נשק. ב-19 באפריל נפגש אותו הגדוד עם אנשי מיליציה, ליד העיירה לקסינגטון. בקרב שהתחולל ליד העיירה, הובס הכוח הבריטי והוכרח לחזור לבוסטון, שם הכריזה אספת המחוקקים על הגנרל כאויב המולדת. הייתה זו "הירייה שנשמעה ברחבי העולם".

ההתארגנות ותחילת הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא הקונטיננטלי

לאמריקנים היו בעיות רבות: צבאם היה קטן יחסית לאוכלוסייה (90,000 איש נושאי נשק ו-17,000 חיילים סדירים), זה היה צבא מתנדבים שחלקם הגדול לא היה מיומן, חוסר משמעת שפגע בהם במהלך הקרבות וגרם לעריקה, סכסוכים רבים בין המושבות עצמן, וגם בחברה עצמה היו "לויאליסטים" - מתיישבים אשר נותרו נאמנים לכתר הבריטי ואף ערקו לצבא הבריטי. יתרונותיהם, לעומת זאת, היו מועטים, ועיקרם היה ניסיונם של חלק מהמתנדבים בלוחמת גרילה נגד האינדיאנים. נגדם עמד הצבא הבריטי המיומן והגדול בהרבה, אשר היה חמוש היטב ושלט על דרכי הים ונתיבי האספקה. חסרונותיו של הצבא הבריטי היו המרחק הרב מבריטניה למושבות וסרבולו של צבא זה שהורגל ללחימה באירופה והתקשה להתחרות עם האמריקנים בלוחמת גרילה. מבחינה אסטרטגית ניסו הבריטים ליצור אזור הפרדה בין המושבות הצפוניות לדרומיות וכך לכבוש חלקים מהן, עד לכיבוש של כולן.

בתחילת המלחמה, למרות שהוכרחו לצאת מבוסטון, הייתה ידם של הבריטים על העליונה בזכות משלוח של 30 אלף שכירי חרב הסיאנים (שנקראו כך בשל מוצאם, הסה בגרמניה). ג'ורג' וושינגטון, שהוכרז כמפקד כוחות המתיישבים, ספג מפלה בברוקלין, והוכרח לסגת מניו יורק לעבר נהר הדלאוור, שם ספג עוד מפלה בפנסילבניה על ידי הגנרל קורנווליס שנחל הצלחות לאורך כל המלחמה. וושינגטון והקונגרס הוכרחו לברוח מפילדלפיה. בהמשך היו לצבאותיו של וושינגטון עוד מפלות רבות, אך הוא הצליח להתגבר עליהן ולארגן את הצבא מחדש בחניית חורף בוואלי פורג' בעזרת קצין בשם פרידריך פון שטויבן – גרמני שדגל ברעיונות האמריקנים.

המפנה - קרב סרטוגה ותמיכת צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1777 נכנעו הבריטים לצבא האמריקני, שגדל בעקבות מתנדבים חדשים שהצטרפו אליו, בקרב סרטוגה. קרב זה סימל את המפנה בחזית הצפונית, והיווה גורם מכריע לניצחון האמריקנים במלחמה.

מתחילת 1778 החלו בהדרגה מדינות אירופאיות לתמוך באמריקנים בעקבות התערבות הצרפתים, שבעצמם חתמו ברית עם המושבות בניצוחו של פרנקלין. התמיכה באה לידי ביטוי באספקת כסף, תחמושת, וצבא (שעזר לכבוש מחדש את פילדלפיה). אך בחזית הדרומית עדיין ניגפו האמריקנים. הישועה באה מצרפת, אשר שלחה ב-1780 6,000 חיילים לניו אינגלנד, לסיוע לכוחות האמריקנים בכיבוש הדרום. בינתיים, עיכב הצי הצרפתי את הכוחות הבריטים בניו יורק.

קרב יורקטאון וסיום הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב יורקטאון

החזית הצפונית, הדרומית והימית של המלחמה התכנסו לנקודת הכרעה ב-1781 ליד חצי האי יורקטאון, וירג'יניה. בתחילת ספטמבר של אותה שנה, הביסו כוחות של הצי הצרפתי כוח אוניות בריטי בקרב צ'ספיק, ובכך נחסמה אפשרות הנסיגה של הכוחות הבריטיים היבשתיים בפיקודו של צ'ארלס קורנווליס. וושינגטון מיהר להעביר כוחות צבא אמריקאים וצרפתים מניו יורק, והכוח המשותף שכלל 17,000 חיילים ערך מצור על יורקטאון בתחילת אוקטובר. הכוחות הבריטיים איבדו במהירות את יכולתם להחזיק בעמדות הגנה. ב-19 באוקטובר 1781, נאלץ קורנווליס להיכנע עם כל צבאו ולעזוב את הערים הדרומיות הכבושות. ציוד רב נפל לידי האמריקאים, וכן נשבו כ-7,000 חיילים בריטים - כרבע ממספר החיילים הבריטים שהוצבו ביבשת אמריקה.

אחרי הקרב נערכו קרבות קטנים נגד הצבא הבריטי, ששלט בנמלים בניו יורק ובצ'ארלסטון. בעקבות הכניעה ביורקטאון התפטר ראש ממשלת בריטניה. פרדריק נורת'. באפריל 1782 נערך קרב הקדושים שהיה הקרב הימי האחרון במלחמת העצמאות ובמקביל החליטה הממשלה החדשה להפסיק את המלחמה באמריקה.

חוזי השלום וההסכמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנה ראשונית נחתמה ב-1782 על ידי פרנקלין, אדאמס, ג'יי ואחרים עם בריטניה, ובה נקבעו גבולותיהן של המושבות, אך הצרפתים לא הסכימו לתנאים הללו. סוף המלחמה היה עם חתימת חוזה פריז שנחתם בוורסאי ב-3 בספטמבר 1783, ולפיו הבריטים נכנעו לאמריקנים. הצרפתים הסכימו לתנאי החוזה הזמני, ופלורידה שהייתה בשליטת הספרדים ולואיזיאנה שהייתה בשליטת צרפת– נשארו במעמדן זה ולא נכללו בגבולות החדשים.

מחיר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפגעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמות הנפגעים הכללית במלחמת העצמאות אינה ידועה. כמו ברוב המלחמות בתקופה זו, מחלות שהתפשטו בעקבות המלחמה גבו יותר קורבנות מאשר הקרבות עצמם. ההיסטריון ג'וזף אליס מעריך כי ההחלטה של וושינגטון לחסן את חייליו כנגד אבעבועות שחורות הייתה אחת מהחלטותיו החשובות.

כ-25,000 אמריקאים מורדים מתו בשירות צבאי פעיל. כ-8,000 מתוך מקרי המוות האלה, היו בקרבות; עוד 17,000 מקרי מוות היו כתוצאה ממחלות, כולל כ-8,000 שמתו בהיותם שבויי מלחמה. מספר האמריקאים המורדים שהפכו לפצועים או לנכים באופן קשה בעקבות המלחמה הוערך בכ-8,500 עד 25,000 איש. מספר הנפגעים בקרב הצבא האמריקאי הוא עד כ-50,000 איש.

כ-171,000 ימאים שרתו בצי הבריטי במהלך המלחמה; כ-25%-50% מהם גויסו לטובת המלחמה. כ-1,240 מתו בקרבות, ועוד כ-18,500 מתו ממחלות. המחלה הקטלנית ביותר הייתה צפדינה, שכבר באותה תקופה היה ידוע כי ניתן למנוע אותה באמצעות אספקה של מיץ לימון לחיילים. כ-42,000 חיילים בריטים ערקו במהלך המלחמה.

כ-1,200 גרמנים מתו במהלך הקרבות, ו-6,354 מתו ממחלות או תאונות. כ-16,000 מהחיילים הגרמנים שנותרו חזרו לארצם, אבל 5,500 נשארו בארצות הברית לאחר המלחמה, ורבים מהם הפכו לבסוף לאזרחים אמריקאים.

אין נתונים אמינים על מספר הנפגעים בקרב קבוצות אחרות ביניהם אזרחים שתמכו בבריטים, אזרחים מורדים, אנשי צבא קבע בריטים, אינדיאנים, וחיילים צרפתים וספרדים.

עלויות כספיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים הוציאו למעלה מ-80 מיליון לירות שטרלינג דבר שגרר אותם לחוב לאומי של 250 מיליון לירות בסוף המלחמה, אותו מימנו בקלות יחסית בריבית של 9.5 מיליון לירות בשנה. הצרפתים הוציאו כ-56 מיליון לירות שטרלינג והחוב הלאומי שלהם תפח ל-187 מיליון לירות והם התקשו לממן זאת - למעלה מחצי מהתגמולים ממיסים של צרפת בעשור של 1780 הלך להחזרי חובות. ארצות הברית הוציאה 37 מיליון דולר ברמה הפדרלית ועוד כ-114 מיליון דולר מצד המדינות. הוצאות אלה כוסו בעיקר על ידי חובות מצידן של צרפת והולנד, תושבים אמריקאים, והדפסה של כסף מזומן בכמות גדולה (שערכו ירד מאוד עקב כך בשל האינפלציה). ארצות הברית סיימה את בעיית החובות שלה בעשור של 1790.

תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למלחמה היו תוצאות רבות, לחלקן יש השפעה משמעותית שניכרת עד היום:

  • ארצות הברית זכתה בעצמאות ולימים הפכה למעצמה החזקה בעולם.
  • מלחמת העצמאות של ארצות הברית נתנה השראה למהפכה הצרפתית, שגם היא בתורה הביאה לשינויים תרבותיים משמעותיים בעולם.
  • במלחמת העצמאות יושמו לראשונה הרעיונות של תקופת ההשכלה שהגו ג'ון לוק ושותפיו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דייוויד מקאלו, "1776 - המלחמה ששינתה את ההיסטוריה של העולם המערבי", הוצאת אריה ניר, 2006.
  • ברברה טוכמן, "מטח ההצדעה הראשון: כך פרצה המהפכה האמריקנית", כנרת זב"מ, 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]