המניפסט הקומוניסטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המניפסט הקומוניסטיגרמנית: Manifest der Kommunistischen Partei, במקור: המניפסט למפלגה הקומוניסטית) היה מנשר (מנפיסט) שכלל את מצע "ברית הקומוניסטים" (הארגון הקומוניסטי הבינלאומי הראשון, שפעל בשנים 1852-1847). המניפסט שנכתב על–פי הזמנת הארגון על–ידי קרל מרקס ופרידריך אנגלס, יצא לאור לראשונה ב-21 בפברואר 1848 בלונדון, ותורגם אחר–כך מגרמנית לעשרות שפות נוספות. המניפסט הפך לטקסט מכונן של עקרונות הקומוניזם וככזה זכה להשפעה עצומה על התנועה הקומוניסטית במהלך השנים.

המניפסט כולל שני חלקים עיקריים: הראשון, "בורגנים ופרולטרים", כולל בעיקרו תיאור היסטורי של עלייתה של התעשייה המודרנית והבורגנות, וצמיחתו של מעמד פועלים, הפרולטריון, בעקבות עליית הבורגנות. תהליך זה, סבורים מרקס ואנגלס, עתיד להסתיים באופן בלתי נמנע במהפכה בה ימוגר שלטון הבורגנות ותכונן דיקטטורה של הפרולטריון.

בחלקו השני של המניפסט, מציגים מרקס ואנגלס את עקרי תוכניתם של הקומוניסטים כאשר יעלו לשלטון. בלב התוכנית ניצב ביטול הקניין הפרטי, אך עמו עתידים להיעלם גם מוסדות בורגניים אחרים כמו הנישואים, המשפחה הגרעינית, הדתות והלאומים. כל אלו, טוען המניפסט, אינם אלא אשליות שנטעה הבורגנות כדי לחזק את שליטתה. ברגע שיסולק שלטונה תתפוגג גם האשליה.

שער המניפסט הקומוניסטי

תוכנו של המניפסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המניפסט הקומוניסטי נפתח (ובמהדורות אחרות גם מסתיים) בקריאת הקרב המגדירה את מטרתו העיקרית: "פועלי כל העולם, התאחדו!"‏[1]. הקומוניזם, טוענים מרקס ואנגלס, הוא "רוח בלהות הרודפת את אירופה"‏[2]—תנועה מהפכנית ללא ארץ ולאום שהוכרה כ"מעצמה" על–ידי כל הכוחות הבולטים באירופה. עתה (1848) סבורים הכותבים כי בשלה השעה לניצחונה.

בורגנים ופרולטארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"דברי-ימיה של כל החברה כולה עד כה," טוענים מרקס ואנגלס "הם דברי–ימיה של מלחמת מעמדות".‏[3] מאז ומתמיד הייתה ההיסטוריה סיפורו של המאבק הנצחי בין המדכאים למדוכאים, בין המנצלים למנוצלים, מאבק לחיים ולמוות המסתיים בכל פעם בתמורה מהפכנית בחברה או בכליונם של הנאבקים.

עליית הבורגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד מכתב היד של המניפסט הקומוניסטי

החברה המודרנית, טוענים השניים, מורכבת משני מעמדות עיקריים הניצבים זה מול זה: בורגנות ופרולטריון. הבורגנות, ששורשה בצמיתים ובזעיר בורגנים של הערים הראשונות, פיתחה את הסחר בדרכי הים, ובסיוע סחר חליפין זה צברה תנופה שלא נודעה כמוה. במקביל, היא פוררה את השיטה הפיאודלית ודחקה את רגלי אומני הגילדות. אחר כך "השווקים המשיכו להתרחב בלי הרף. בלי הרף גדל הביקוש" וכך נוצרה התעשייה המודרנית והתעשיינים הגדולים—הבורגנים המודרניים.

הבורגנות, טוענים הכותבים, מילאה "תפקיד מהפכני ביותר" בשינוי אופיים של המשטרים השונים גם אחרי שמוטטה את הפיאודליזם. היא נאבקה בשליטים ובמלוכה, עד שיצרה את המדינה הפרלמנטרית והדמוקרטית המודרנית. שינוי חשוב אף יותר חוללה הבורגנות ביחסים שבין אדם לאדם. היא החריבה את היחסים הפיאודליים, הפטריארכליים והאידיליים ש"כפתו את האדם לאדוניו הטבעיים," ולא הניחה שום קשר בין אדם לחברו זולת האינטרס העירום, זולת "תשלום-המזומנים" חסר הרגש. היא קרעה את מסך האשליה הרגשני שעטה את הרופא, הפרקליט, כוהן הדת, הפייטן או איש המדע בצעיף של קדושה והפכה אותם לשכירים גרידא. הבורגנות הוכיחה בפעם הראשונה "מה יש בכוחו של אדם לעשות" ומה הפוטנציאל הטמון בו.

קיומה של הבורגנות, טוענים מרקס ואנגלס, תלוי בכך שתביא ללא הרף לשינויים ביחסי הייצור וביחסים החברתיים—קיומה הוא מהפכה מתמדת של החברה, אי ביטחון מתמיד, ותנועה מתמדת. הצורך בשיווק גדל ומתרחב ובגללו נדחפת הבורגנות להרחיב את הייצור והצריכה, כשהיא מנתצת אגב כך את ההתבדלות, את ההסתפקות במה שמספקת כל מדינה ממשאביה היא ואת רעיון הלאום בכללו.

שכלול מתמיד זה של אמצעי הייצור והמהפכה המתמדת שהבורגנות מחוללת מושכים "לתוך מעגל הציוויליזציה גם את האומות הברבריות ביותר. המחירים הזולים של סחורותיה הם הארטילריה הכבדה המקרקרת את כל חומות-סין עד היסוד, המכניעה את שנאת-הזרים העקשנית ביותר של הברברים" והם הגורמים לכך שחלק ניכר מהאוכלוסייה שחי ב"בערות של חיי הכפר" נגאל ממנה. אם האומות אינן רוצות לעבור מן העולם, הם טוענים, הן חייבות לאמץ אף הן את הציוויליזציה ולהפוך לבורגניות. היינו, הבורגנות "יוצרת לעצמה עולם בדמותה ובצלמה".

צמיחת הפרולטריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקס ואנגלס ראו בפועלה של הבורגנות סוג של "מעשה כשפים" ולסברתם עתה (כלומר, באמצע המאה התשע עשרה) הפכה הבורגנות למעין "אשף ששוב אינו יודע לשלוט בכוחות השאול שהעלה באוב". משברי המסחר המתחוללים תדירות מעידים על כך שלאנושות יש "ציוויליזציה למעלה מן המידה, אמצעי-מחייה למעלה מן המידה, תעשייה למעלה מן המידה, מסחר למעלה מן המידה". הבורגנות מצליחה להתגבר על בעיות אלו באמצעות "השמדתם ההכרחית של כוחות ייצור למכביר" ועל ידי כיבוש שווקים חדשים והגברת ניצולם של שווקים ישנים, אלא שתוצאת אלו היא רק הכנת "משברים כוללים יותר ועצומים יותר" שכוחה לבולמם מתמעט.

כלי הנשק שבו השתמשה הבורגנות בעבר כדי להדביר את הפיאודלים פונים כעת נגדה. הפרולטריון, מעמד הפועלים המודרני החי על עבודת הייצור, נברא על–ידי הבורגנות עצמה כדי לשרת את הייצור הבורגני, אך "עם ההתרחבות של מערכת המכונות ועם חלוקת העבודה" הוא הפך מעין "תוספת למכונה, שאין תובעים ממנה אלא תנועת-היד הפשוטה ביותר, החדגונית ביותר".

שכרו של הפועל מצטמצם לכדי אמצעי המחיה הנחוץ לו לכלכלתו ולהפקת צאצאים, אך ככל שממשיכה התפתחות הבורגנות שכרו מתמעט, שעות עבודתו מתמשכות והופכות קשות יותר. אל פרולטריון זה, החי בדלות הולכת וגוברת, מצטרפות "שכבות הביניים הזעירות... בעלי התעשייה הזעירים, הסוחרים החוכרים, האומנים והאיכרים—כל המעמדות הללו יורדים אל שורות הפרולטריון", ומעצימים את שורותיו עוד ועוד.

גודלו ההולך ורב ועוניו ההולך ומתעצם של מעמד הפועלים, הפרולטריון, דוחפים אותו להילחם כדי להישרד. המלחמה הזו מתחילה במאבק באמצעי הייצור עצמם: בסחורות הבאות מעבר לים, ובמכונות הייצור בתקווה נואשת וכוזבת להשיב את "עמדת הפועל מימי הביניים שאבדה ואיננה עוד".

אך מאבקים אלו אין בהם תוחלת וגם אם הפרולטריון נוחל הצלחות בקרבות אלו, הניצחונות דלים וארעיים. תוצאה חשובה ומתמשכת יותר שלהם, עם זאת, היא התגבשותו ההדרגתית של הפרולטריון למעמד, לכוח פוליטי ולמפלגה. בכך, הוא מסתייע כל העת בבורגנות עצמה, "שלשם השגת המטרות הפוליטיות שלה עצמה היא אנוסה ועדין מסוגלת להניע את הפרולטריון". הבורגנות מזמנת את הפרולטריון ומבקשת את עזרתו במאבקה באויביה—בעלי הקרקעות, שרידי המלוכנים, בורגנים שאינם תעשיינים ובורגנים זעירים—ובכך "היא עצמה נותנת אפוא בידי הפרולטריון את יסודות השכלתה שלה, כלומר—נשק נגד עצמה."

נפילת הבורגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב האחרון, כאשר מלחמת המעמדות מתקרבת לשלב ההכרעה ישנה התפוררות בתוך המעמד השליט וחלק קטן ממנו מצטרף אל המעמד המהפכני, כשבולטים בתוכו "האידאולוגים הבורגנים, שהגיעו לידי הבנתה התאורטית של כל התנועה ההיסטורית" (היינו, מרקס, אנגלס ובני בריתם). המעמדות האחרים לבד מהפרולטריון, טוענים מרקס ואנגלס, אינם מהפכניים באמת ואין לצפות מהם לתרומה למהפכה. המעמד הבינוני, בעל התעשייה הזעיר, הסוחר הקטן, בעל המלאכה והאיכר נלחמים בבורגנות כדי לשמר עצמם מכיליון ועל כן הם שמרנים וריאקציוניים מטבעם. ה"לומפנפרוליטריון"—פרולטריון האשפתות—נקלע לעתים למאבק פרולטרי אך מטבעו הוא "נוטה יותר למכור עצמו לנכלים ריאקציוניים". רק מן הפרולטריון עצמו יש תקווה למהפכה.

כדי להבטיח עצמו מגורלם המר של כל המעמדות הקודמים, שאחרי כיבוש השלטון ניסו להבטיח את מעמדם על ידי שיעבוד כל החברה לדמות "יחסי הייצור" שלהם, על הפרולטריון לחסל את יחסי הייצור ואופן הרכישה הקיים. כלומר, להשמיד את הבורגנות ולחסל את הקניין הפרטי. פעולה זו, טוענים הכותבים, אינה רק נדרשת, היא גם הכרחית: התקדמות התעשייה הבורגנית מובילה ל"אביונות גדלה ומתפשטת" באוכלוסייה ויוצרת מעגל קסמים של משברים חוזרים ונשנים ועוני גדל המובילים לצמיחת התודעה הפרולטרית ולהתקדמות אל עבר המהפכה. סיכומו של דבר, לטענתם, הוא כי "כליונה של הבורגנות וניצחונו של הפרולטריון—משניהם כאחד אין מפלט."

פרולטרים וקומוניסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתן של כל המפלגות הקומוניסטיות בכל המדינות, טוענים מרקס ואנגלס, היא לעצב את הפרולטריון עד שיהפוך למעמד, למגר את שלטון הבורגנות ולכבוש את השלטון הפוליטי עבור הפרולטריון. היינו, תפקידן הוא לשמש סייע ומזרז לתהליך ההיסטורי ההכרחי שיתרחש ממילא.

ביטול הקניין הפרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמצעי העיקרי שבו תושג המהפכה הקומוניסטית הוא "ביטול הקניין הפרטי". ביחס לבורגנות הזעירה ולאיכרים, אין כלל צורך לטרוח לעשות זאת, משום שהתפתחותה של התעשייה גורמת להפיכתם נטולי קניין ממילא, היא "ביטלתו ומבטלתו יום-יום". אשר לקניין "הפרטי המודרני" שלא יתבטל באופן כזה, הוא ממילא אינו שייך לבעליו, שכן הקניין נוצר באמצעות "פעולתם המשותפת של כל חלקי החברה" ועל כן שייך לחברה. הבעלות עליו היא רק שיקוף של יחסי הכוח בחברה.

כנגד הטענה העולה, כך הכותבים, כי עם ביטול הקניין "תחדל כל פעולה והעצלות תשתלט בכל", התשובה היא על דרך ההיקש. אם אכן ביטול הקניין היה מוביל למצב כזה "צריכה הייתה החברה הבורגנית לעבור מן העולם מכבר מחמת העצלות; שהרי העובדים בחברה הבורגנית אינם רוכשים, והרוכשים אינם עובדים."

בניין העל האשלייתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגיאתם של הבורגנים, טוענים הכותבים, היא שהם מודדים מונחים כמו קניין, חירות, השכלה, משפט, וכו' באמת המידה של ההשקפות הבורגנית. הדמוקרטיה המערבית, על חוקי הקניין והחירות שביסודה, אינה בעיני מרקס ואנגלס אלא שיקוף של האינטרס המעמדי של הבורגנות "שנתעלה לדרגת חוק". למעשה, הדמוקרטיה או החירות אינן אלא אשליה שנוצרה על–ידי הבורגנות כדי לסייע בשלטונה ואין להם חשיבות ממשית.

גם על "המשפחה הבורגנית" צריך לעלות הכורת, גורסים הכותבים. הקשר בין הורים לילדים מעורר בהם שאט-נפש וצריך להתבטל. במקום חינוך ביתי צריך להיות "חינוך חברתי". הנישואים הבורגניים בעיניהם אינם אלא זנות בלתי רשמית "שיתוף בנשים הנשואות. לכל היותר אפשר היה להאשים את הקומוניסטים בכך שהם מתכוונים להנהיג... שיתוף רשמי, גלוי [בנשים]".

באותו אופן עתידות גם האומות והדתות להתבטל או לכל הפחות להפוך חסרות משמעות שכן אלו הן "אידאות" שאין להן משמעות ממשית אלא כביטוי ליחסי היצור בין המעמדות. ברגע שיתבטל ניגוד המעמדות, תבטל מאליה גם הסיבה לקיומן של אומות או דתות.

הפרוגרמה הקומוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הראשון במהפכת הפועלים, טוענים הכותבים, הוא כיבוש הדמוקרטיה וכינון שלטון דיקטטורי. שלטון זה יפעל בדרכים שונות ממדינה למדינה, אך בכל המקרים יחולל את השינויים הבאים:

  1. הפקעת הקרקעות לטובת המדינה ושימוש בהכנסות הרנטה שלהן לכיסוי הוצאות המדינה.
  2. כינון מס פרוגרסיבי גבוה.
  3. ביטול זכות הירושה.
  4. החרמת נכסיהם של כל המהגרים והמורדים (היינו, הלאמת רכוש בהתאם לשיקוליה של המדינה).
  5. הלאמת הבנקים הפרטיים וכינון בנק לאומי שיהיה לו מונופול מוחלט.
  6. ריכוז עסקי התחבורה בידי המדינה.
  7. העצמת בתי חרושת וייצור ממשלתי, תוכנית כפויה לעיבוד אדמה.
  8. חובת עבודה שווה לכל, הקמת גדודי עבודה.
  9. איחוד החקלאות והתעשייה בשאיפה לבטל את ההבדל בין עיר לכפר.
  10. חינוך חינם לכל הילדים, ביטול עבודת ילדים, איחוד חינוך עם הייצור החומרי.

מטרת אמצעים אלו היא להפוך את כל האזרחים לבעלי מעמד אחד, מה שיביא לביטול ההבדלים והניגוד המעמדי ומתוך כך יחדל השלטון להפוך כלי פוליטי בידי מעמד אחד לדיכוי מעמד אחר, וממילא יאבד את טעמו.

ספרות סוציאליסטית וקומוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה של המניפסט מגנים הכותבים ומצביעים על הפגמים הטמונים בכל סוגי הסוציאליזם שאינם זה שהם דוגלים בו:

  • הסוציאליזם הפיאודלי נדחה בטענה שאינו אלא כמיהה נואלת לעידן שחלף מן העולם ועיקרו אשליה אוטופית.
  • הסוציאליזם הזעיר-בורגני, שדוברו העיקרי הוא סיסמונדי, נדחה משום שהוא מבקש לבטל את הייצור המודרני, אך במקביל הוא מנסה לכונן את יחסי הקניין הישנים ועל כן הוא "ריאקציוני... ואוטופיסטי גם יחד".
  • הסוציאליזם הגרמני או הסוציאליזם האמיתי מתואר כלא יותר מהוספת הערות שוליים בנוסח מעורפל לספרות הצרפתית הסוציאליסטית-קומוניסטית, והפיכת הסוציאליזם לכלי בידי הממשלות הגרמניות האבסולוטיות כנגד הבורגנות העולה, וכלי בידי "אינטרסים ריאקציוניים".
  • הסוציאליזם השמרני או הסוציאליזם הבורגני, שדברו העיקרי הוא פייר-ז'וזף פרודון, גורס כי ניתן לקדם את ענייני הפרולטריון לא באמצעות מהפכה אלא באמצעות שינוי מודרג מתוך המשטר. שינוי כזה אינו אלא המשך שלטון הבורגנות באדרת אחרת, ועל כן דינו להדחות.
  • הסוציאליזם והקומוניזם הביקורתי-אוטופיסטי: סוג סוציאליזם זה, שבראשו אנשים כבבף, קלוד-אנרי דה סן-סימון, שרל פוריה, ורוברט אוון נפסל משום שאין לו "מדע סוציאלי וחוקים סוציאליים" כדי לחולל את השינוי הרדיקלי בחברה. הם מקימים מגדלים פורחים באוויר, שאין להם סיכוי, אך בעיקר הם פסולים משום שהם מבקשים לנקוט בדרך של שכנוע ולא מהפכה אלימה.

קומוניסטים ומפלגות אופוזיציה שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק אחרון וקצר זה של המניפסט מבהירים הכותבים מה צריך להיות יחסם של הקומוניסטים למפלגות האופוזיציה במדינות השונות ותמציתו של דבר: "בכל מקום תומכים הקומוניסטים בכל תנועה מהפכנית נגד הנסיבות החברתיות והפוליטיות הקיימות". עם זאת, הקומוניסטים מכריזים על כך שבכוונתם להשיג הפיכה בכח בכל מדינה קיימת. לפרולטרים, הרי, אין מה להפסיד זולת כבליהם ו"עולם ומלואו לפניהם לזכות בו".

רעיונות, השפעה וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המניפסט הקומוניסטי הוא החיבור הקומוניסטי החשוב והמשפיע ביותר אי-פעם. מרקס ואנגלס, ובמהדורות המאוחרות יותר אנגלס לבדו, עשו הרבה כדי להופכו לכזה, בניסוחים פשוטים, בהירים וחריפים מאוד, עמדה לוחמנית ושימוש בסיסמאות מלהיבות. במובנים רבים, הטענות המובעות בו בקיצור נמרץ זכו להד רחב הרבה יותר מאשר הדיונים הנרחבים והמעמיקים בהרבה בסוגיות של חברה וכלכלה שלהם ייחד מרקס את עבודותיו בשנים הבאות.

היסוד הנאו-אפלטוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקו הראשון של המניפסט מתמקד בעיקר בהתוויית הסיפור ההיסטורי על–פי התפישה המרקסיסטית. על פי המניפסט, ההיסטוריה היא סיפור של מאבקים בין מעמד המדכאים והמדוכאים, המונע על–ידי כוח עלום, מעין שר היסטוריה נסתר, המחולל תנועה דיאלקטית, ממשטר אחד (התזה), עבור בהתנגדות לו (האנטיתזה) וכלה בהתמזגות ביניהם, וכן הלאה. המציאות היא המצב הכלכלי ויחסי היצור שבין המדכאים והמדוכאים. כל הדברים האחרים, כולל דת, אמונה, משפחה, ילדים, משטר, זכויות, יחסים וקשרים בין בני אדם אינם אלא אשליה, "מבנה על" שהמעמד המדכא, השליט, עוטה את המציאות כדי להסוות את הדיכוי שהוא נוקט ביחס לצד המדוכא. הפתרון המתבקש, לפיכך, הוא סילוק ההבדלים הכלכליים ומאליו יתפוגג לו המניע ליצור את מבנה-העל האשלייתי.

רעיון בסיסי זה של מרקס, כפי שמציינים קרל פופר ואחרים, אינו אלא ניסוח מחדש של תפישות נאו-אפלטוניות בלשון אחרת. כאן, כשם, העולם הנגלה לעין הוא "מסך אשליה רגשני" או "צעיף" העוטה את המציאות האמיתית. לפי אפלטון, המציאות האמיתית, זו שאינה שרויה בערפל ואינה רק צללים על קיר המערה, ניתנת להיגלות באופן חלקי באמצעות הרהורים והעמקה טרנסנדנטלית. מרקס ואנגלס, לעומתו, גורסים כי בשלב זה היכולת לראות את המציאות כהווייתה שמורה רק למרקס, אנגלס וקומץ הדומים להם "שהגיעו לידי הבנתה התאורטית של כל התנועה ההיסטורית" אך בעתיד הקרוב ניתן יהיה לחשוף את המציאות באופן מלא יותר לעיני הפרולטריון כולו, כיוון שהבורגנות מעצם הווייתה מציגה את מציאות הניצול במערומיה, בלא אשליות, וממירה "את הניצול המתכסה באיצטלה של אשליות דתיות ופוליטיות... בניצול הגלוי, המחוצף, הישיר, היבש".

השפעות המניפסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיעונים אלו של מרקס ואנגלס, ובמיוחד טיעון הליבה שהיחסים האמיתיים בחברה מוסווים באמצעות "מבני על" אשלייתיים שנועדו לשרת את הכוחות ההגמוניים, אומצו על–ידי שורה ארוכה של הוגים ואסכולות מחשבה. תפישת העולם וההתרחשות החברתית וההיסטורית כאירועים שבהם אין לפרט חשיבות או השפעה, הפכו לאבני יסוד באסכולות הגות מרכזיות, במיוחד בתחומי חקר כמו כלכלה וסוציולוגיה ובזרמים מחשבתיים קולקטיביסטיים רבים.

השפעה דרמטית אף יותר הייתה למצע הבסיסי לכינון הקומוניזם שפרשו מרקס ואנגלס. מבין עשרת הצעדים הבסיסיים שמנו, אימצו רוב המשטרים הפשיסטיים את רובם, בפועל גם אם לא בשם, ואילו מדינות שנמנו עם מדינות הרווחה המודרניות אימצו בעיקר את הסעיפים של שליטה באשראי, תחבורה וחרושת וכינון מס פרוגרסיבי גבוה. סעיף הפקעת הקרקעות מומש בחלק מהמדינות באמצעות הלאמת הקרקע על–ידי המדינה והעברתו לאזרחים בחכירה; סעיף ריכוז האשראי מומש באמצעות הקמת בנק מרכזי בעל מונופול והכתבת אופני השקעה לבנקים; אמצעי התחבורה הולאמו ברוב מדינות הרווחה; ושיטת העידוד והסובסידיות הייתה מקבילה ל"ריבוי בתי החרושת הלאומיים" במדינות רבות נוספות. סעיפים אחרים, כמו "הקמת גדודי עבודה" מומשו באופן ספורדי ואופורטוניסטי יותר, אם באמצעות "עבודה יזומה" ואם באמצעות גדודי עבודה צבאיים-למחצה ממש, כפי שיושם בארצות הברית בתקופת הניו דיל ובגרמניה הנאצית.

ביקורת על טיעוני המניפסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסוד המיסטי והנאו-אפלטוני המובהק במניפסט חשף את המרקסיזם לביקורת חריפה, במיוחד בגלל הניגוד בין הקביעות המיסטיות בנוגע להתפתחות ההיסטוריה האנושית, ודחייתן של תאוריות סוציאליסטיות מתחרות מהטעם שאינן "מדעיות" כמו המרקסיזם. הדברים בולטים במיוחד משום שהמניפסט פורסם 17 שנה לפני שהציע מרקס סימוכין מדעיים, כביכול, לטענות המובעות בו בנחרצות כאילו היו עובדות שאין לפקפק בהן.

ביקורת אחרת כלפי המניפסט קשורה בשורה של טיעונים "אופורטוניסטיים" או "דיאלקטיים" במניפסט, שבהם מועלית טענה וגם היפוכה בו-זמנית. במקרים אחרים, כולל המניפסט שגיאות לוגיות גסות, שהכותבים מנסים להסוותן באמצעות רטוריקה חריפה.

דוגמה אחת לכך היא הסתירה במניפסט בין הטענה כי הבורגנות מנצלת את הפרולטריון באופן גלוי, לבין הטענה כי הבורגנות מסווה את הניצול שלה. מרקס ואנגלס מגנים את כל מה שנתפש בעיני הציבור כראוי לגינוי כדוגמה לניצול "הגלוי, המחוצף, הישיר" של הבורגנות; מאידך, ביחס למה שנתפש בעיני הציבור כרצוי, כמו דמוקרטיה, חירות, לאום, רווחה כלכלית או קשרי משפחה, נטען כי כל אלו אינם אלא אשליה והטעייה שמחוללת הבורגנות.

במקום אחר, נטען כי הבורגנות מחריבה בקלות את כל המעמדות המתחרים ומשנה את העולם; מאידך, כדי להסביר מדוע שופרו תנאי העבודה של פועלים תחת שלטון הבורגנות, נטען כי הבורגנות חלשה וזקוקה לתמיכת הפרולטריון. ברוח דומה, נטען במקום אחד כי מצבו של הפרולטריון הולך ומחמיר, שעות העבודה שלו מתארכות ושכרו מתמעט; אך מאידך נטען כי הפרולטריון מצליח להשיג הישגים כמו "חוק עשר השעות באנגליה", שבמהותם נוגדים את הטענה הקודמת.

דוגמה בולטת לטענות שיש בהן כשל הוא תשובת הכותבים לטענה הבורגנית, כביכול, שעם ביטול הקניין "תחדל כל פעולה והעצלות תשתלט בכל". לטענת מרקס ואנגלס, אם אכן היה כך, "צריכה הייתה החברה הבורגנית לעבור מן העולם מכבר מחמת העצלות; שהרי העובדים בחברה הבורגנית אינם רוכשים, והרוכשים אינם עובדים." אלא שישנה גם אפשרות שלישית, שהעצלות אינה מושלת בכל משום שלפרולטריון דווקא יש קניין.

טיעון יסודי יותר מופנה כלפי ליבת הטענה המובעת במניפסט. לפי מרקס ואנגלס, היה לבורגנות "תפקיד מהפכני ביותר" ביצירת שורה של מהפכות, מהחרבת השיטה הפיאודלית, עבור בייצור הזעיר (המנופקטורה) וכלה בייצור ההמוני המודרני. בכל התהליך הזה, טוענים השניים, הולך מעמד הבורגנים ומצטמצם ואילו הפרולטריון הולך ומתרחב, לא רק בגלל הדרישה לפועלי ייצור, אלא גם משום שהעוני ההולך ומתגבר סוחף אליו את הבורגנות הזעירה, את "שכבות הביניים הזעירות... בעלי התעשייה הזעירים, הסוחרים החוכרים, האומנים והאיכרים". הכול הולכים והופכים עניים יותר ויותר, ורק בורגני התעשייה ההמונית הגדולה הולכים ומתעשרים.

מטיעון זה עולה כמובן השאלה כיצד הולכים הבורגנים ומתעשרים. ברור מאליו כי כיצרני מוצרים שנועדו להמונים, על הבורגנים למכור את מוצריהם להמונים, אלא שפעולה כזו סותרת את הטענה שההמונים הופכים עניים יותר ויותר ואפשרותם לרכוש מצטמצמת. לא ניתן לטעון, גם, כי מוצרים אלו נמכרים למדינות אחרות, עניות יותר, שכן בעיה זו קיימת שם מלכתחילה. במטבע דומה, אך הפוך, לא ניתן לטעון כי מוצרי הבורגנות מיועדים למיעוט האצולה העשיר, כיוון שייצור עבורו אינו דורש כלל הקמת מפעלים לייצור המוני.

פתרון אחד לבעיה, שאותו מעלים מרקס ואנגלס, הוא הטענה כי רוכשי המוצרים לצריכה המונית הם בפועל הבורגנים עצמם, שכן הם טוענים כי "העובדים בחברה הבורגנית אינם רוכשים, והרוכשים אינם עובדים". היינו, שהפרולטריון אינו רוכש את המוצרים שמיצרים מפעלי הבורגנים, אלא הבורגנים עצמם. טענה זו כמובן עומדת בסתירה ברורה לטיעון שהבורגנות הולכת ומתכווצת לקבוצה זעירה.

פתרון אחר לבעיה, לטענת מרקס ואנגלס, הוא שאכן לבורגנות אין למי לייצר והמוצרים היוצאים את מפעליה נותרים ללא דורש ולפיכך נוצרים מצבים מחזוריים של משבר בעקבות "הפורענות של עודף הייצור". כלומר, הבורגני יצר את אמצעי הייצור והתחבורה העצומים, אך אינו שולט בהם. הוא ממשיך לייצר מכוח דחף עלום מוצרים שאין להם דורש, כאותו "אשף ששוב אינו יודע לשלוט בכוחות השאול שהעלה באוב". במלים אחרות, לפי מרקס ואנגלס הפתרון לקושייה מדוע ממשיכה הבורגנות לייצר מוצרי צריכה המונית אף שניטל מהם הטעם הכלכלי והם אינם מסוגלים להניב לו רווח אלא רק משבר והפסד הוא שהיא פשוט מוכרחה לעשות זאת. כוח היסטורי עלום דוחף אותה לייצר חולצות, מכנסיים, נעליים או מזון המושלכים מיד לפח האשפה משום שאיש אינו מסוגל לקנות אותם.

מטרות המניפסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בנימין כהן (עורך), המניפסט הקומוניסטי במבחן הזמן הקיבוץ המאוחד, 1998. כולל את המניפסט הקומוניסטי ומאמרים אודותיו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במקור: Proletarier aller Länder, vereinigt euch!, פרולטרים בכל העולם, התאחדו!
  2. ^ במקור: Ein Gespenst geht um in Europa - das Gespenst des Kommunismus.
  3. ^ במקור: Die Geschichte aller bisherigen Gesellschaft ist die Geschichte von Klassenkämpfen. הציטוטים בהמשך, על פי תרגום מ. דורמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד תש"י (העתק של תרגום זה נמצא כאן).