הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו

הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (בצרפתית: République Démocratique du Congo) (נקראה זאיר בין שנת 1971 לשנת 1997 ולפני כן "קונגו הבלגית" או "קונגו לאופולדוויל") היא מדינה במרכז אפריקה. לעתים היא נקראת "קונגו-קינשאסה" על שם עיר בירתה, על מנת להבדילה מהרפובליקה של קונגו ("קונגו-ברזוויל").

המדינה גובלת ברפובליקה המרכז אפריקאית מצפון, דרום סודאן ואוגנדה מצפון מזרח, רואנדה,בורונדי וימת טנגייקה ממזרח, זמביה ואנגולה מדרום, האוקיינוס האטלנטי והרפובליקה של קונגו ממערב.

הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו היא המדינה השנייה בגודלה ביבשת אפריקה לאחר אלג'יריה.

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו

השטח המוכר כיום בשם "הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו" אוכלס כבר לפני 10,000 שנים.

משלחות מחקר אירופיות הגיעו למקום בסוף המאה ה-19. האזור מופה על ידי מגלה הארצות הבריטי הנרי מורטון סטנלי, דבר שאיפשר את הקולוניזציה האירופאית. בועידת ברלין בשנת 1885 קונגו הועברה לרשותו של לאופולד השני מלך הבלגים. הוא הפך אותה לרכושו הפרטי וקרא לה "מדינת קונגו החופשית".

באותה מדינה "חופשית" הייתה האוכלוסייה המקומית נתונה להתעללות קשה מצד הלבנים במטעי גומי. בתקופה שבין 1885 ל-1908 נהרגו בין 5 ל-15 מיליון שחורים על ידי הבלגים (המספר המקובל הוא כ-10 מיליון).‏‏^[5] אירועים אלו נחשבים בעיני היסטוריונים לרצח עם.

אחרי מספר שנים החלה הקהילייה הבינלאומית, כולל דמויות נודעות כמו הסופר מארק טוויין, להתנגד לשיטותיו האכזריות של המלך לאופולד. ב-1908 הלחץ הבינלאומי היה כה כבד, עד שלאופולד נאלץ למסור את המושבה, שהייתה קודם לכן בבעלותו הבלעדית, לידי הממשלה הבלגית. כאשר קונגו עברה לשליטת הממשלה הבלגית היא קיבלה את השם "קונגו הבלגית". האוכלוסייה המקומית קיבלה יחס טוב בהרבה מזה שלו זכתה מידי המלך. הבלגים היו המעצמה האירופאית היחידה שבנתה אוניברסיטה במושבתה, והמתיישבים נבחרו בקפידה על ידי הממשלה הבלגית על מנת למנוע ניצול התושבים המקומיים.

במהלך מלחמת העולם השנייה צבא קונגו הקטן זכה במספר ניצחונות על הכוחות האיטלקים בצפון אפריקה. ההצלחות האלה פגעו אנושות ברעיונות גזעניים, ותושבים השחורים התחילו בתהליך של השוואת זכויות.

קונגו קיבלה את עצמאותה ב-30 ביוני 1960 תחת ראש הממשלה הפופוליסטי פטריס לומומבה, חבר שבט הבאטאטלה. הוא התחנך בבית ספר מסיונרי ועבד כפקיד דואר. הוא היה לחבר הפרלמנט של הוועידה הכלל אפריקאית ונשיא התנועה הקונגואית הלאומית, מפלגה בעלת השפעה רבה בפוליטיקה המקומית.

אחרי המרידה שהתחוללה בינואר 1959, ברח לומומבה מהמדינה על מנת להתחמק ממעצר, אך חזר אחרי תקופה קצרה. מאוחר יותר באותה שנה הואשם בהפרות סדר והמרדה ונכלא על ידי הבלגים, אך שוחרר כבר ב-1960 והשתתף בוועדה שדנה בעתיד קונגו. בוועדה הוא צבר מוניטין כנושא והנותן הראשי מטעם האוכלוסייה הילידית של קונגו. כאשר הוקמה הרפובליקה של קונגו (יוני 1960), לומומבה היה ראש הממשלה הראשון של קונגו העצמאית.

זמן קצר אחרי קבלת העצמאות מרד הצבא, הבלגים שלחו כוחות על מנת להגן על אזרחי בלגיה, ומחוז קטנגה הכריז על עצמאותו. לומומבה פנה לאו"ם בבקשת עזרה, וזה שלח כוחות על מנת להשיב את הסדר. בספטמבר, הנשיא ז'וזף קסא וובו, יריבו של לומומבה, פיטר אותו ממשרת ראש הממשלה, ובתגובה טען לומומבה שקסא וובו זכה במשרתו שלא ביושר. זמן קצר לאחר מכן נעצר לומומבה והוחזק במעצר בית על ידי קולונל ג'וזף מובוטו. לומומבה הצליח להימלט, אך נתפס ונשלח לקטנגה (כיום שאבה). בשנת 1961 הוא הוכרז כמת, וכתוצאה מהפרסום התחוללו מהומות במקומות רבים בעולם. ב-1965, לאחר מספר שנים של חילופי ממשלות תכופים, הנהיג מובוטו הפיכה צבאית בתמיכה כלכלית של בלגיה וה-CIA, הדיח את קסא וובו והפך לנשיא ולשליט יחיד.

שלטונו של מובוטו היה מושחת אפילו במונחים של העולם השלישי. במאמץ להגדיל את המודעות ללאומנות אפריקאית הוא שינה את שם המדינה ל"זאיר" ואת שמו למובוטו ססה סקו, ותמך ברעיונות אפריקאיים מסורתיים. התמיכה האמריקאית בשלטונו דעכה בעקבות התפרקות ברית המועצות בסוף שנות ה-80. לחצים מבית אילצו אותו להכריז על רפורמות ליברליות, שהתבררו מאוחר יותר כקוסמטיות בלבד.

משנת 1994 הייתה הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו נתונה בעימותים אתניים ומלחמת אזרחים. זרם הפליטים מרואנדה השכנה ערער עוד יותר את המצב הכלכלי הקשה. ממשלתו של מובוטו הופלה בהפיכה, שהנהיג לורן דזירה קאבילה במאי 1997 ומובוטו נמלט מן המדינה. ממשלו של קבילה היה נתון ללחץ ממורדים, שהתבססו ברואנדה ואוגנדה. בשנת 1998 היה ניסיון להדיחו, אך בעזרת כוחות ממדינות ידידותיות הוא הצליח להתגבר על המשבר.

אף שהסכם הפסקת אש נחתם ב-10 ביולי 1999, הלחימה נמשכה, במיוחד בחלק המזרחי של המדינה. קאבילה נרצח בינואר 2001 ובנו, ג'וזף קאבילה תפס את השלטון. הנשיא החדש ניסה לסיים את המלחמה שקונגו הייתה נתונה בה. בדצמבר 2006, בבחירות דמוקרטיות ראשונות זה עשרות שנים, זכה ג'וזף קאבילה בנשיאות קונגו, ותוצאות הבחירות הוכרו על ידי מתחריו.

בנובמבר 2011 נערכו שוב בחירות דמוקרטיות במדינה ובדצמבר אשרר בית המשפט העליון של קונגו את תוקף תוצאותיהן ואת בחירתו מחדש של ג'וזף קאבילה לנשיא המדינה. אנשי האופוזיציה בראשותו של אטיין צ'יסקדי טענו כי תוצאות הבחירות זויפו ולפיכך אינם מכירים בהן ובנשיאותו של קאבילה. אמצעי התקשורת בעולם הביעו חשש לפריצתה מחדש של מלחמת האזרחים שנערכה במדינה בין השנים 1998 ל-2003.‏^[6].

[עריכה] פוליטיקה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

[עריכה] ישראל ומובוטו

בשנות ה-80 סיפקה ישראל תמיכה למשטרו של הרודן מובוטו ססה סקו. ישראל חימשה ואימנה את חטיבות העלית של מובוטו שענד בגאווה כנפי צניחה ישראליות. הנשיא הרצוג, שר החוץ יצחק שמיר ושר הביטחון דאז שרון ביקרו בזאיר וכמו כן הוזמן מובוטו לביקור בישראל.

[עריכה] כלכלה

הכלכלה של הרפובליקה הדמוקרטית הייתה במשבר חמור החל מאמצע שנות ה-80. המלחמה שהתחילה באוגוסט 1998 פגעה עוד יותר בכלכלה. החוב החיצוני גדל, הרעב, המחלות פגעו בכלכלה.

ההשקעות הזרות הצטמצמו בשל הסכסוך, העדר תשתיות ועבודה בסביבה קשה. המלחמה התעצמה בשל בעיות פנים חמורות. בין היתר שחיתות במערכת המשפט והשלטון, אינפלציה ועוד. התנאים השתפרו במידת מה בסוף 2002 עם נסיגת חלק הארי של הכוחות הבינלאומיים.

[עריכה] גאוגרפיה

מפת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו

הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו נמצאת בחלק המרכזי-מערבי של אפריקה שמדרום לסהרה. כשליש משטחה נמצא מצפון לקו המשווה וכשני שלישים מדרום לו. היא גובלת (לפי כיוון השעון) עם הרפובליקה של קונגו, הרפובליקה המרכז אפריקאית, דרום סודאן, אוגנדה, רואנדה, בורונדי, טנזניה (גבול ימי בתוך אגם טנגנייקה), זמביה ואנגולה.

עיר הבירה קינשאסה נמצאת בחלק המערבי של המדינה, על גדת נהר קונגו, שבעברו השני נמצאת ברזוויל, בירת הרפובליקה של קונגו.

הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו כוללת את חלק הארי של אגן נהר הקונגו, המכסה יותר ממיליון קמ"ר. המוצא היחיד של המדינה אל הים הוא רצועת חוף קטנה לחופו של האוקיינוס האטלנטי, שנהר הקונגו נשפך לתוכו.

החלק המרכזי הגדול הוא שפלה היורדת לכיוון מערב ומכוסה ביער גשם טרופי. האזור מכוסה בטרסות סלעיות במערב, סוואנות מדרום ודרום מערב וערבות עשב עצומות מעבר לנהר הקונגו מצד צפון.

[עריכה] הערים הגדולות

באנדודו (באנינגוויל)
בוקאבו (קונסטרמנסוויל)
ג'וקופונדה ( צ'ארלסוויל)
אילבו (פורט פרנצקווי)
איסירו (פאוליס)
קאלמי (אלברטוויל)
קאנאגה (לולואבורג)
קינשאסה (לאופולדוויל)
קיסנגני (סטנליוויל)
ליקאסי (יאדוטוויל)

לובומבאשי (אליזבתוויל)
לוקוטו (אליזבתה)
לוסנגה (לברוויל)
מבאנדקה (קוקווילהאטוויל)
במאנזה-נדונגו (תיסוויל)
מובה (באודואינוויל)
בומבאיה-מבונגו (באנזיוויל)
מבואי-מאיו (באקאוונגה)
אובונדו (פונתארוויל)

[עריכה] פרובינציות

הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו מחולקת ל-10 פרובינציות ועיר עצמאית (קינשאסה). עם כינונם של המוסדות על פי החוקה החדשה של הרפובליקה השלישית של קונגו, יהיו במדינה 26 פרובינציות.

[עריכה] דמוגרפיה

אוכלוסיית המדינה היא 56.6 מיליון נפש (אומדן לשנת 2003). מדובר בצמיחה מהירה מ-46.7 מיליון של שנת 1997. קונגו מורכבת מלפחות 250 קבוצות אתניות שונות. הקבוצות הגדולות ביותר הן: קונגו, לובה ומונגו. היות שיש כ-700 שפות שבטיות, השפה הרשמית היא צרפתית והשפות של הקבוצות הגדולות - קיקונגו, טשילובה, סוואהילי ולינגאלה.

כ-80% מהאוכלוסייה הם נוצרים, רובם קתולים. השאר מחזיקים באמונות שבטיות.