כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סיור של כוחות השלום בגבול אריתריאה-אתיופיה

כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות הם גוף צבאי, משטרתי ואזרחי ששייך לארגון האומות המאוחדות ותפקידו לסייע למדינות שנמצאות בסכסוך, להגיע לשלום‏[1]. הוא נמצא תחת פיקודה של המחלקה למבצעי שמירת שלום[2] באו"ם והוא מסייע, מפקח וצופה באזורים שהסתיים בהם סכסוך, כדי לוודא שהצדדים עומדים בתנאי סיום הסכסוך, או במקרים מסוימים, באזורים בהם האו"ם מורה על הפסקת הסכסוך.
החיילים המשרתים בו מגיעים מצבאות של מדינות החברות באו"ם ומושאלים לאו"ם, מאחר שלאו"ם אין כוח צבאי של ממש‏[3]. נכון לפברואר 2014, משרתים בכוחות שמירת השלום כ-98,000 לובשי מדים ועוד כ-19,000 אזרחים ומתנדבים‏[1]. הכוחות ידועים גם בכינוי "הקסדות הכחולות" על שם צבע הקסדות והכומתות אותן לובשים החיילים.
ב-1988 זכו כוחות השלום בפרס נובל לשלום על כלל פעולותיהם למניעת סכסוכים ולשמירת שלום בעולם‏[4].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייל איטלקי מכוח יוניפי"ל
מפת משימות כוחות השלום נכון ל-2008. כחול כהה - משימות נוכחיות, כחול בהיר - משימות בעבר
שדה תעופה בשימוש כוח השלום UNPROFOR, במהלך המצור על סראייבו במלחמת בוסניה (1992-1993)

בזמן המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעולה הראשונה של הכוחות הייתה ב-1948, בפיקוח על הפסקת האש בין ישראל והכוחות הערביים שנודע גם כ-UNTSO‏[5]. הארגון נוסד ב-29 במאי 1948, תאריך שמשמש עד היום כיום כוחות שמירת השלום ויום הזיכרון לחללי כוחות שמירת השלום‏[6]. ב-1949 פעלו הכוחות לאחר הפסקת האש שבסיום מלחמת הודו-פקיסטן, כדי לסייע ולפקח על סיום הסכסוך שם (הכוח נקרא UNMOGIP). שני הסכסוכים האלה נמשכים למעשה עד היום וכוחות האו"ם שפועלים בהם, אינם חמושים.
הפעולה החמושה הראשונה של כוחות האו"ם הייתה במלחמת קוריאה, לאחר שהאו"ם הכריז על צפון קוריאה כמדינה תוקפנית. כוחות האו"ם פעלו ב-1950 יחד עם צבא ארצות הברית ודחקו את כוחות צפון קוריאה מדרום קוריאה. עם זאת, זו אינה נחשבת כפעולת שמירת שלום וכמשימה שבוצעה על ידי כוח זה.
הפעולה החמושה הראשונה של כוחות שמירת השלום הייתה בפיקוח על נסיגת צה"ל מסיני ב-1956, לאחר מלחמת סיני. את פעולת הכוחות יזם לסטר פירסון, דיפלומט קנדי שקיבל על מאמציו פרס נובל לשלום בשנת 1957.
ב-1960 נשלחו כוחות השלום על מנת לשמור על השלום בקונגו לאחר שקיבלה עצמאות. הכוח הייעודי שנשלח נקרא ONUC‏[7] והוא מנה 20,000 חיילים, הכוח הגדול ביותר שהופעל עד אז. 250 מחיילי הכוח נהרגו במהלך המשימה, בהם דאג המרשלד, מזכ"ל האו"ם. הכוח נשאר בקונגו עד 1964, אז אוחדו מחוזות קונגו.
ב-1965 פעלו הכוחות ברפובליקה הדומיניקנית, לאחר סדרה של הפיכות בממשל שגרמו למרי צבאי ואזרחי. הכוח שהוקם לצורך המשימה נקרא DOMREP‏[8] והוא כלל 1,700 חיילים ממדינות שונות בדרום אמריקה ו-12,400 חיילים מארצות הברית. הכוח פעל במשך שנה וחצי, עד שנקבע שלטון יחיד במדינה.
ב-1962 הוקם כוח UNSF‏[9] כדי לפקח על מעבר מערב גינאה החדשה מידי הולנד לשלטון אינדונזיה. הכוח פעל במשך שבעה חודשים, עד לסיום המעבר השלטוני והיה כפוף לשלטון האו"ם הזמני (UNTEA) שחל בזמן המעבר משלטון הולנד לשלטון אינדונזיה. זו הייתה הפעם הראשונה בה קיבל האו"ם שליטה ישירה על שטח וכוחות השלום שימשו ככוח המשטרתי והצבאי שלו. הכוח כלל 1,500 חיילי רגלים ו-76 אנשי צוותי אויר שנתמכו בכוחות אזרחיים מקומיים ובינלאומיים‏[10].
מיולי 1963 עד סספטמבר 1964 פעל כוח השלום UNYOM‏[11] בתימן לאחר מלחמת האזרחים בין המלוכנים שנתמכו על ידי ערב הסעודית לבין הרפובליקנים שנתמכו על ידי מצרים. משימת הכוח הייתה לוודא שערב הסעודית לא ממשיכה להזרים כוחות וסיוע לצד המלוכני ושמצרים תסיג את כוחותיה מתימן. הכוח כלל 189 חיילים, בהם 25 תצפיתנים, 50 אנשי חיל האוויר ו-114 אנשי יחידות סיור‏[12]. בניגוד למשימות הכוח בדרך כלל, כאן לא נחתם הסכם שלום או הפסקת אש והמנדט של הכוח כלל רק תצפית ודיווח למועצת הביטחון של האו"ם. בספטמבר 1964 דיווח מזכ"ל האו"ם שכוח השלום נכשל בתפקידו, כי מצרים נוכחת עדיין בשטח וכי סעודיה עדיין מעבירה תמיכה למלוכנים. משימת הכוח בוטלה וחייליו נסוגו מתימן.
ב-1964 הוקם UNFICYP, כוח שמירת השלום בקפריסין שמטרתו הייתה למנוע מעשי איבה בין הקהילה הטורקית והקהילה היוונית באי. לאחר פלישת טורקיה לקפריסין ב-1974, פיקח כוח השלום על הפסקת האש ומאז הוא מחזיק באזור החיץ בין שני הצדדים. הכוח מונה 924 אנשים, מהם כ-850 חיילים‏[13]. במהלך השנים נהרגו 181 אנשי UNFICYP.
ב-1973, לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקם כוח UNEF II שתפקידו היה לפקח על הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים ולאייש את שטח ההפרדה בין המדינות‏[14]. הוא פעל עד יולי 1979 בסדר גודל התחלתי של 6,973 חיילים וירד עם השנים ל-4,031 חיילים. במהלך שנות פעילותו נהרגו 53 מאנשי הכוח, מהם שני אזרחים‏[15]. עם תחילת פעילותו של כוח UNEF II, נפרש בגבול סוריה-ישראל כוח אונדו"ף[16] שתפקידו דומה והוא פועל עד היום (2014) באזור המפורז שבין שתי המדינות. אונדו"ף שומר על ההפרדה בין המדינות, מפקח על סדרי הגודל של חיילי המדינות באזור והוא כולל נכון לפברואר 2014 1,243 חיילים‏[17]. במהלך השנים נהרגו בכוח 43 חיילים ושני אזרחים.
ב-1978, לאחר פלישת צה"ל ללבנון במסגרת מבצע ליטני, הוקם כוח יוניפי"ל[18] שמטרתו לפקח על נסיגת צה"ל מלבנון, לפקח על הפסקת מעשי האיבה משני הצדדים, לתמוך בכוחות צבא לבנון בדרום לבנון ולסייע לאזרחים שם. הגדרת המשימה התעדכנה ב-1982 בגלל מלחמת שלום הגליל וב-2000, לאחר נסיגת צה"ל מלבנון. הכוח כולל נכון לפברואר 2014 10,200 חיילים, 315 אזרחים זרים ו-634 אזרחים מקומיים. במהלך שנות פעילותו איבד יוניפי"ל 303 מאנשיו‏[19].

לאחר המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי כוחות השלום במשימה ברואנדה (1993-1996)
טנקי T-72 של צבא הודו עם סימון האו"ם במשימה בסומליה (1992-1993)
חיילי כוחות שמירת השלום מאוסטרליה במזרח טימור

במהלך השנים השתנו אופי המשימות שהוטלו על כוחות השלום ובמקום לפקח על סכסוכים בין מדינות, הלכו ורבו המקרים שבהם הוא נדרש לפעול במאבקים פנימיים במדינות. סיום המלחמה הקרה איפשר את אישור הפעולות באו"ם ומספר הפעולות שבוצעו, גדל משמעותית. בין השנים 1989 ו-1994 השתתפו הכוחות ב-20 משימות חדשות ומספר החיילים גדל מ-11,000 ל-75,000. כמו כן, מאז הוא לא מסתפק בפעילות צבאית בלבד, אלא נותן שירותים נוספים כגון ניטור זכויות האדם, פירוק נשק, נטרול מוקשים, פיקוח על בחירות וסיוע כלכלי לאזרחים והוא מסייע למדינות שזה עתה קיבלו את עצמאותן, להקים בסיס חוקתי, כלכלי וצבאי‏[20].
ב-1988 הוקם כוח UNAVEM‏[21] שמטרתו הייתה לפקח על יציאת הכוחות הקובניים מאנגולה, לאחר שאלה תמכו במפלגת UNITA במהלך מלחמת האזרחים באנגולה. UNAVEM פעל מינואר 1989 עד מאי 1991 עם 70 פקחים צבאיים ומשימתו הושלמה בהצלחה. כח UNAVEM II הוקם מיד לאחר מכן כדי לפקח על הפסקת האש בין הצדדים היריבים ולהביא את המדינה למצב של בחירות דמוקרטיות‏[22]. לאחר שמפלגת MPLA ניצחה בבחירות, התלקחה המלחמה מחדש והמנדט של כוח השלום התחדש עם משימה מעודכנת, לנסות להשיג הסכמה בין היריבים ולגרום להפסקת אש. הכוח כלל 350 משקיפים צבאיים, 126 שוטרים, כ-80 אזרחים זרים, 155 אזרחים מקומיים ו-400 משקיפים בבחירות. במהלך שנות פעילותו נהרגו 5 מאנשיו. ב-1994 נחתם הסכם השלום וכוח משימה שלישי הוגדר כדי לפקח על יישומו.
באפריל 1989 נשלח כוח UNTAG‏[23] לנמיביה כדי לאבטח את העצמאות שזו קיבלה זה עתה באמצעות קיום בחירות, לפקח על נסיגת צבא דרום אפריקה ולאפשר את חזרת הפליטים לביתם. הכוח פעל עד מרץ 1990 והוא כלל 4,493 חיילים ו-3,500 שוטרים ואזרחים. במהלך פעילותו נהרגו 19 מאנשיו‏[24].
ביולי 1991 הוקם כוח ONUSAL‏[25] כדי לפקח על ההבנות שהושגו בין הצדדים הלוחמים במלחמת האזרחים באל סלוודור. הוא פעל לשמירה על הפסקת האש, לצמצום הכוחות החמושים, הקמת כוח משטרה חדש, ביצוע רפורמה בחוק ובמערכת הבחירות, שמירה על זכויות אדם ונושאים כלכליים ואזרחיים נוספים. הוא פעל עד אפריל 1995 בכוח של 368 חיילים, 315 שוטרים ואזרחים מקומיים. 5 מאנשי הכוח נהרגו במהלך פעילותו‏[26].
באוקטובר 1991 הוקם כוח UNAMIC‏[27] שפעל בקמבודיה כדי לפקח על הפסקת האש בין הכוחות הווייטנאמיים שפלשו אליה ובין המורדים. לאחר מכן הוא פעל להגברת המודעות למוקשים בקרב האוכלוסייה האזרחית ופעל כחלק מכוח UNTAC. הוא החל את פעילותו עם 116 חיילים ואנשי צוות והגדיל את כוחו ל-1,090 חיילים ואזרחים. בינואר 1992 הוקם כוח UNTAC‏[28] כדי לפקח על יישום הסכם השלום וההבנות שהושגו לגבי עתידה של קמבודיה. סמכויותיו כללו פיקוח על זכויות אדם, ארגון בחירות, הסדרים צבאיים, תשתית אזרחית, קיום חוק וסדר והשבת פליטים ועקורים לביתם. UNTAC פעל עד ספטמבר 1993, בכוח של 15,547 חיילים, 893 משקיפים ו-3,500 שוטרים, בנוסף לאלפי אזרחים זרים ומקומיים ומתנדבים רבים. במהלך פעילותו נהרגו 82 מאנשי הכוח‏[29].
בדצמבר 1992 נשלח כוח ONUMOZ‏[30] למוזמביק, במטרה לסייע ביישום תהליך השלום שנחתם בין מפלגת השלטון ובין המורדים, לפקח על הפסקת האש, לפקח על יציאת כוחות זרים מהמדינה ולסייע בתהליך הבחירות. הכוח פעל עד דצמבר 1994 וכלל 6,576 חיילים ואזרחים, מתוכם נהרגו במהלך הפעילות 26‏[31].

הקשיים בשנים 1990-1994[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגמ"ש TPz Fuchs גרמני במחנה UNITAF בסומליה, 1993
חיילים מצבא פקיסטן ברחובות מוגדישו

הגידול החד של הדרישה למשימות, הקשה על האו"ם לספק מענה לכל המקרים. מחוסר הגדרה ברורה של תהליך יצירת כוח ושליחתו ליעד, באזורים מסוימים הוא נכנס לפעולה ללא שנחתם הסכם כלשהו בין היריבים או שהוא לא כובד או אזורים בהם הצדדים לא הכירו בסמכות כוחות השלום. בעיות אלו באו לידי ביטוי בעיקר בשלושת הפעולות הבאות של כוחות השלום:

  • באפריל 1992 נשלח כוח UNOSOM‏[32] לסומליה, כדי לפקח על הפסקת האש במלחמת האזרחים וללוות משלוחי סיוע הומניטריים למרכז החלוקה במוגדישו. עד מרץ 1993 הוגדל לאטו הכוח כשהעימות התמשך וכדי לעמוד בדרישות אבטחת שיירות הסיוע שהותקפו מספר פעמים. כך, הכוח שהחל את תפקידו עם 50 חיילים, גדל ל-500 ואז ל-3,500‏[33] ובמהלך פעילותו נהרגו 6 מאנשיו‏[34]. בנובמבר 1992 הציעה ארצות הברית לקחת אחריות על משלוחי הסיוע ועל הגנתם. מועצת הביטחון קיבלה את ההצעה וכוח UNITAF הוקם והחליף את UNOSOM כאחראי על משלוחי הסיוע, בדצמבר 1992. UNITAF הורכב מחייליהן של 24 מדינות בפיקוד צבא ארצות הברית והוא פעל בסדר גודל של 37,000 חיילים, מתוכם 25,000 מארצות הברית‏[35]. UNOSOM נשאר אחראי למאמצים להביא להסכם שלום. במרץ 1993 נחתם הסכם שלום בחסות האו"ם בין הפלגים השונים והם התחייבו למסור את נשקם לכוחות האו"ם ולהקים ממשלת מעבר, בתמורה לסיוע כלכלי. לצורך כך הקים האו"ם את כוח UNOSOM II שהחליף את הכוחות הקודמים ותפקידו היה להבטיח את המשך הסיוע ולפקח על פירוק הנשק. עם זאת, תוך כמה חודשים חזר אי השקט לסומליה וביוני נהרגו 24 חיילים פקיסטנים של כוחות השלום על ידי אנשיו של מוחמד פארח איידיד. בהמשך, קרבות בין UNOSOM ופלגים סומלים, גרמו לנפגעים נוספים בין חיילי האו"ם ובין אזרחים מקומיים. באוקטובר נערך הסתבכה פעולה אמריקנית והפכה לקרב מוגדישו, בו נהרגו 18 חיילים אמריקאיים, נפצעו 73 ואחד נשבה. ארצות הברית תגברה את כוחותיה, אולם הודיעה שתסוג מסומליה בתחילת 1994. גם בלגיה, צרפת ושבדיה הודיעו על נסיגה מתוכננת. האו"ם ניסה להמשיך בשיחות השלום, אולם חוסר הנכונות של היריבים וצמצום הסיוע ממדינות האו"ם הביא להחלטה לסיים את המשימה במרץ 1995. סדר גודל הכוחות ההתחלתי היה כ-28,000 והוא הלך וירד עם החמרת הסכסוך וריבוי הנפגעים בקרב הכוחות. בסך הכול נהרגו 154 מאנשי האו"ם, והיקף הסיוע מוערך בהצלת מאות אלפי בני אדם מרעב‏[36].
  • כוח UNAMIR‏[37] הוקם ונשלח לרואנדה באוקטובר 1993, כדי לפקח על יישום הסכם השלום (הסכם ארושה) שנחתם בין הממשלה ובין החזית הפטריוטית הרואנדית (RPF). כבר בשלב הראשון נתקל האו"ם בקשיים כשהוא לא הצליח לגייס את מלוא הכוחות הדרושים. בלגיה שלחה 400 חיילים ובנגלדש הקציבה 400 אנשי לוגיסטיקה, אך המטרה של 2,548 חיילים הושגה רק לאחר חמישה חודשים. מפקד UNAMIR זיהה כבר בינואר 1994 כוונות והכנות לרצח עם ושלח על כך מכתב אזהרה למטה האו"ם‏[38], אך לא נענה. באפריל 1994 נהרגו נשיא רואנדה ונשיא בורונדי על ידי גורמים לא ידועים. בתגובה, נרצחה ראש ממשלת רואנדה, שרי הממשלה וחיילי כוח האו"ם ששמר עליהם נרצחו גם הם לאחר שעונו. בכך החל רצח העם ברואנדה, אותו נכשלו כוחות השלום למנוע או לעצור ובו נהרגו בין 500 אלף למליון בני אדם‏[39] ושני מליון בני אדם הפכו לפליטים. חיילי UNAMIR הונחו בדרך כלל לנצור את אישם חוץ ממקרים של הגנה עצמית ומספר פעמים נטשו פליטים שלאחר מכן נטבחו. בדצמבר 1999 קיבל האו"ם את מסקנות החקירה שנעשתה ביזמתו, ולקח על עצמו השתתפות באחריות לרצח העם. הכוח שפעל ברואנדה הגיע בשיאו ל-5,500 חיילים ואנשי צוות, מתוכם נהרגו 27. הוא סיים את פעילותו במרץ 1996.
  • כוח UNPROFOR‏[40] פעל ביוגוסלביה במהלך מלחמת העצמאות של קרואטיה מפברואר 1992. מטרתו הייתה לשמור על שטחים מפורזים או "שטחים בטוחים" ועל האוכלוסייה בהם, וליצור תנאים שיובילו להפסקת אש. עם התפתחות הסכסוך השתתף הכוח באכיפת האזור האסור לטיסה שהוכרז בבוסניה. הכוח כלל 38,599 חיילים, מתוכם נהרגו 167 והוא פעל עד מרץ 1995, אז עבר רה-ארגון ופוצל לשלושה חלקים‏[41]. על אף שהאזורים הבטוחים נוצרו על ידי UNPROFOR בהסכמת הצדדים היריבים, הוא נכשל בהגנה על אזרחים שם, כששני הצדדים מפרים את הסכמתם. כמו כן, הוא לא הצליח לספק את כמות המזון והתרופות הנדרשות לאוכלוסייה במצוקה ואף להחזיק בכמות מספקת של תחמושת, דלק וציוד אחר לכוחותיו הוא. כשלונו הגדול ביותר היה שהוא לא הצליח למנוע את אחד האסונות הגדולים של המלחמה - טבח סרברניצה[42][43].

על שלוש המשימות האלו ביצע האו"ם חקירה עצמאית ומקיפה. כמו כן, הוא ספג ביקורת רבה על חוסר היעילות שלו‏[44][45][46]. האבידות הרבות והאכזריות בסומליה כלפי כוחות סיוע, גרמו למדינות רבות ובמיוחד ארצות הברית להסס בטרם ישלחו את חייליהן למשימות כאלו.

עד סוף שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות ביצעו בהמשך העשור, פעולות נוספות:

  • באנגולה פעל UNAVEM III בשנים 1991 - 1994 ולאחר מכן MONUA בשנים 1997 - 1999
  • בבוסניה, UNMIBH פועל מ-1995 עד היום
  • בקרואטיה, UNCRO‏ 1995 - 1996, UNTAES
    1996 - 1998 ו-UNPSG ב-1998
  • במקדוניה, UNPREDEP בשנים 1995 - 1999
  • בגואטמלה, MINUGUA ב-1997
  • בהאיטי, UNSMIH בשנים 1996 - 1997 ו-MIPONUH מ-1997 עד 2000

מאז תחילת המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייל מברזיל מחלק סוכריות לילדים בהאיטי

בבורונדי פעל כוח ONUB‏[47] מ-2004 עד 2006 בכוח של 5,650 איש, מתוכם נהרגו 24. לאחר שמנדט הכוח הסתיים, הוא הוחלף בכוחות שלום אחרים שפעלו שם עד פברואר 2013.
ברפובליקה המרכז-אפריקאית פעל כוח MINURCAT בשנים 2007 - 2010 עם 5,200 חיילים שהוחלפו לאחר מכן ב-300 שוטרים.
בחוף השנהב פועל כוח UNOCI‏[48] מאז 2004 בסדר גודל של 9,433 איש, מתוכם נהרגו במהלך השנים 118.
בקונגו פועל כוח MONUSCO‏[49] שמ-1999 עד 2010 נקרא MONUC וכוחותיו כוללים (נכון למרץ 2014) 21,189 איש‏[50]. מאז תחילת פעילותו נהרגו 72 מאנשיו.
באתיופיה ואריתריאה פעלה משלחת האו"ם לאתיופיה ולאריתריאה (UNMEE)‏[51] בשנים 2000-2008, בכוח מקסימלי של 4,154 איש, מתוכם נהרגו 20.
בליבריה פועל מאז 2003 כוח UNMIL‏[52] בסדר גודל התחלתי של 15,000 חיילים ושוטרים ומאז ספטמבר 2012 בכוח של 7,439 איש (נכון למרץ 2014). במהלך פעילותו ספג הכוח 182 הרוגים‏[53].
בסיירה לאונה פעל מ-1999 עד 2005 כוח UNAMSIL‏[54] בכוח מקסימלי של 17,368 חיילים, בנוסף לכ-1000 שוטרים ואזרחים. הכוח צומצם במהלך השנים ובזמן נסיגתו הכיל הכוח 1,043 איש. בשנות פעילותו נהרגו 192 מאנשיו‏[55].
בסודאן פעל מ-2005 עד 2011 כוח UNMIS‏[56] עם למעלה מ-10,000 חיילים. הכוח פעל לשמור על הסכם השלום בין סודאן לבין דרום סודאן, אז אוטונומיה בסודאן. הוא סיים את פעילותו עם עצמאותה של דרום סודאן ובמהלך השנים נהרגו 60 מאנשיו‏[57].
בחבל דארפור פועל מאז 2007 כוח UNAMID‏[58] במטרה לסייע לאוכלוסייה האזרחית שנפגעה במהלך רצח העם בדארפור ולסייע בהשגת הסכם שלום. הוא החל את פעילותו עם 19,555 חיילים, 6,432 שוטרים ואזרחים רבים, וכעת (נכון למרץ 2014) הוא מונה 18,211 לובשי מדים וכ-4,400 אזרחים, בהם זרים, מקומיים ומתנדבים. במהלך פעילותו נהרגו 192 מאנשיו‏[59].
בחבל אביי (Abyei) שבין סודאן לדרום סודאן פועל כוח UNISFA‏[60] מאז 2011, במטרה להגן על גבול השטח השנוי במחלוקת, על האזרחים ועל המערכת ההומניטרית שבו. הוא מונה 4,124 חיילים ו-187 אזרחים ובמשך הזמן נהרגו 13 מאנשיו‏[61].
מאז הקמתה של דרום סודאן פועל בה כוח UNMISS‏[62] כדי לשמור על היציבות באזור. הכוח פועל בסדר גודל של 8,747 לובשי מדים וכ-2,600 אזרחים ונהרגו 25 מאנשיו‏[63].
בסוריה פעל כוח UNSMIS‏[64] מאפריל 2012 עד אוגוסט באותה שנה. הכוח הוקם כדי לפקח על הפסקת מעשי האלימות שנעשים במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה, אולם לא הצליח למנוע את המשך הלחימה שם ולכן נסוג לאחר כמה חודשים. הוא הוקם עם 278 חיילים, 81 אזרחים זרים ו-40 אזרחים מקומיים שמתוכם נהרג אחד‏[65].

עלות ושכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל המדינות החברות באו"ם‏[66] משתתפות בתשלום הוצאות כוחות השלום, כאשר כל מדינה משלמת חלק מסוים שנקבע בנוסחה מורכבת. הנוסחה מחשבת בין השאר את מצבה הכלכלי של כל מדינה וחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון משלמות חלק גדול יותר.
התקציב המאושר לשנת הכספים 2013-2014 הוא כ-7.83 מיליארד דולרים. למרות חובת התשלום, כ-1.73 מיליארד דולרים טרם שולמו על ידי המדינות החברות.
כיוון שלאו"ם אין צבא משלו, מורכבים הכוחות מצבאות המדינות החברות, והן תורמות את כוח האדם באופן עצמאי. המדינות משלמות בעצמן את השכר הרגיל לחיילים ומקבלות החזר מהאו"ם בגובה 1,028 דולרים לכל חייל. שוטרים ואזרחים שפועלים במסגרת הכוחות, מקבלים שכר מתקציב הפעילות לה הם שייכים.
ישראל השתתפה בפעילות הכוחות בפעם הראשונה ב-2010, כששלחה 14 שוטרים להאיטי[67][68].

פשיעה בקרב חיילי הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במספר מדינות בהן השתתפו כוחות האו"ם במשימות שמירת שלום, נשמעו טענות על פשעים שביצעו החיילים, כגון אונס, שימוש בזנות של קטינות, רצח, סחיטה וגנבות. הדיווחים נשמעו בקונגו‏[69], בהאיטי ובליבריה‏[70], בחוף השנהב‏[71] ובבוסניה‏[72][73].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 דף הכוחות באתר האו"ם
  2. ^ המחלקה למבצעי שמירת שלום
  3. ^ דף הכוחות המשרתים באו"ם על פי מדינות
  4. ^ אתר פרס נובל
  5. ^ היסטוריית הכוחות באתר האו"ם
  6. ^ יום כוחות שמירת השלום
  7. ^ ONUC באתר האו"ם
  8. ^ DOMREP באתר האו"ם
  9. ^ UNSF באתר האו"ם
  10. ^ פרטים על UNSF
  11. ^ UNYOM באתר האו"ם
  12. ^ פרטים על UNYOM
  13. ^ פרטים על UNFICYP
  14. ^ UNEF II באתר האו"ם
  15. ^ פרטים על UNEF II
  16. ^ אונדו"ף באתר האו"ם
  17. ^ פרטים על אונדו"ף
  18. ^ יוניפי"ל באתר האו"ם
  19. ^ עובדות על יוניפי"ל
  20. ^ כוחות השלום לאחר המלחמה הקרה
  21. ^ כח UNAVEM
  22. ^ כח UNAVEM II
  23. ^ כוח UNTAG באתר האו"ם
  24. ^ פרטים על UNTAG
  25. ^ כוח ONUSAL באתר האו"ם
  26. ^ פרטים על ONUSAL
  27. ^ כוח UNAMIC
  28. ^ כוח UNTAC
  29. ^ פרטים על UNTAC
  30. ^ כוח ONUMOZ באתר האו"ם
  31. ^ פרטים על ONUMOZ
  32. ^ כוח UNOSOM הראשון באתר האו"ם
  33. ^ תיאור פעילות UNOSOM
  34. ^ פרטים על UNOSOM I
  35. ^ תיאור המשימה באתר האו"ם
  36. ^ תיאור UNOSOM II
  37. ^ כוח UNAMIR באתר האו"ם
  38. ^ מכתב האזהרה של מפקד כוחות האו"ם
  39. ^ אביבה אבירםמיליון קורבנות, בין אפריל ליולי, באתר הארץ, 25.3.2002
  40. ^ כוח UNPROFOR באתר האו"ם
  41. ^ פרטים על UNPROFOR
  42. ^ הודעת האו"ם לעיתונות
  43. ^ דיווח ב-BBC על תביעה נגד האו"ם על אחריותו לטבח
  44. ^ סומליה ועתיד ההתערבות ההומניטרית
  45. ^ אחריות האו"ם ברצח העם ברואנדה
  46. ^ באתר טריניטי קולג'
  47. ^ כוח ONUB באתר האו"ם
  48. ^ באתר האו"ם
  49. ^ כוח MONUSCO באתר האו"ם
  50. ^ פרטי כוח MONUSCO
  51. ^ כוח UNMEE באתר האו"ם
  52. ^ כוח UNMIL באתר האו"ם
  53. ^ פרטים על כוח UNMIL
  54. ^ כוח UNAMSIL באתר האו"ם
  55. ^ פרטים על UNAMSIL
  56. ^ כוח UNMIS באתר האו"ם
  57. ^ פרטים על כוח UNMIS
  58. ^ כוח UNAMID באתר האו"ם
  59. ^ פרטים על כוח UNAMID
  60. ^ כוח UNISFA באתר האו"ם
  61. ^ פרטים על כוח UNISFA
  62. ^ כוח UNMISS באתר האו"ם
  63. ^ פרטים על כוח UNMISS
  64. ^ כוח UNSMIS באתר האו"ם
  65. ^ פרטים על כוח UNSMIS
  66. ^ הסבר הפן הפיננסי באתר האו"ם
  67. ^ אבי אשכנזי, היס"מניקים יוצאים להאיטי להשליט סדר, באתר nrg‏, 24 באוגוסט 2010
  68. ^ החלטת הממשלה בעניין
  69. ^ כתבה בוושינגטון פוסט על זנות קטינות בקונגו
  70. ^ כתבה ב-BBC על אונס וזנות בהאיטי ובליבריה
  71. ^ שומרי שלום מתעללים בילדים באתר BBC
  72. ^ ניו יורק טיימסשערוריית המין בבוסניה שמעוררת חילוקי דעות באו"ם, באתר הארץ, 11 בספטמבר 2011
  73. ^ The U.N. Sex Scandal