מתנדבי היישוב בחיל החפרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מתנדבי היישוב בחיל החפרים ("חיל החפרים" (Auxiliary Military Pioneer Corps (AMPC), או "פלוגות חפרים" הם כינויים של המתנדבים היהודים הראשונים מארץ ישראל שהתגייסו לכוחות הצבא הבריטי במסגרת התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. המתנדבים התגייסו לצבא כבודדים, ללא מסגרת לאומית-עברית, לה זכו אלה שהתגייסו לאחר מכן. חיילים אלה זכו להכשרה צבאית דלה - אפילו לא קיבלו נשק אישי - אלא רק כלי עבודה. הם נשלחו לחזית הקרבות ושם עבדו ולחמו בתנאים קשים. לדעתם, ‏[1] הבריטים ראו בהם "חוטבי עצים ושואבי מים". בתחילה גויסו המתנדבים לגדודי עבודה סמי-צבאיים, שנשלחו לצרפת. בהמשך הם גויסו באופן רשמי לצבא הבריטי. בחיל החפרים היו תשע פלוגות מארץ ישראל. המוסדות הלאומיים לא שיתפו פעולה בגיוס לחיל החפרים מכיוון שסברו כי הגיוס איננו תואם את האינטרסים של הנהגת היישוב[2] שרצתה בהשתתפות רשמית במלחמה נגד גרמניה הנאצית באמצעות הקמת יחידות בהם ישרתו חיילים יהודיים בלבד. בשנת 1941, במהלך הלחימה ביוון, נפלו רוב חיילי חיל החפרים בשבי הנאצים. אלו שנותרו בחיים עברו לשרת ביחידות אחרות. באביב 1942 פורקו היחידות הארצישראליות.

הרקע לגיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחודשיים אחרי פרוץ המלחמה פנו השלטונות הבריטיים אל הסוכנות היהודית בהצעה לגייס פועלים לגדודי עבודה לשירות בחזית הצרפתית. היה זה בשעה שהצבא הבריטי נחת בצרפת על מנת לסייע לה בהגנה מפני הפולש הגרמני לארצה. ראשי השלטון הבריטי בארץ הציגו את הבקשה כהצעת עבודה למובטלים, לאור האבטלה שהתקיימה אז בארץ. המוסדות הלאומיים של היישוב לא רצו לשתף פעולה בגיוס לפעילות סמי-צבאית במסגרות שהיו פתוחות לגיוס לכל האוכלוסייה, היהודית והערבית כאחת, אלא ניסו להביא להקמת יחידות בהן ישרתו חיילים יהודיים בלבד.

כעבור זמן מה, הגיעה הצעה ממפקדת הצבא הבריטי למזרח התיכון, שמושבה היה בקהיר. הפעם הוצע להקים יחידות צבאיות פלסטיניות במסגרת חיל החפרים, אך גם הן תוכננו לשירות משותף של יהודים וערבים. השלטונות פנו ישירות אל הציבור, שלא באמצעות המוסדות הלאומיים, כשהם מדגישים כי מדובר בתנאי צבא, משכורת, מדים, וסיכויי קידום. חרף התנגדות המוסדות התנדבו ל"חיל החפרים" כ-600 איש. פלוגות נוספות התגייסו במהלך שנת 1940. פלוגת החפרים הראשונה יצאה לחזית צרפת בפברואר 1940. בפלוגה היו 1,050 חיילים, מהם 750 יהודים. חודש מאוחר יותר כבר הכריזו שלטונות המנדט על הקמת פלוגת חפרים שנייה. הפלוגה השנייה נשלחה למצרים, וגם בה היה רוב מוחלט ליהודים. בסתיו 1940 הוקמה במצרים מפקדת קבוצה (Group Headquarters) לתשע פלוגות החפרים הארצישראליות שחנו במצרים ובמדבר המערבי.

עם התקרבות החזית ארצה, בסוף אותה שנה, שינתה הסוכנות היהודית את גישתה לגיוס ליחידות החפרים, בפרט כשהסתבר כי הבריטים מצליחים לגייס יהודים גם ללא תמיכתה. עם הזמן פחתה ההתגייסות לחפרים וגבר הגיוס לפלוגות חיל הרגלים (באפס) וחיל ההובלה.

לאחר הנסיגה הבריטית מצרפת הועברו החפרים לחזיתות אחרות. הם השתתפו בקרבות הנסיגה בדרום יוון, וב"קלמטה" שביוון נפלו בשבי הגרמני כ-1,400 חיילים. שרידי יחידת החפרים הצליחו לברוח מיוון, ושובצו כפלוגה חדשה - פלוגת חפרים 606, שעבדה בנמל פמגוסטה בקפריסין. אחרים התנדבו ליחידת הקומנדו 51 שלחמה במסגרת המערכה במזרח אפריקה. באביב 1942 פורקו יחידות החפרים והחיילים הועברו ליחידות אחרות.

עבודת החפרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידות החפרים, הצבאיות למחצה בתחילה, והצבאיות בהמשך, הוצבו בקווי החזית. שם הן הועסקו בעבודות ביצורים. הם היו הראשונים בכל התקדמות צבאית: פרצו דרכים וסללו כבישים, פתחו נמלים ועסקו בעבודת סבלות, טעינה ופריקה של סחורות לצורכי הצבא - מזון, ציוד צבאי, רכבים ותחמושת. פעמים רבות הם פעלו תחת הפגזות האויב. היחידות אומנו פחות מיחידות רגילות ורק חלקן נשא נשק. בעת נסיגה, כמו ביוון, הם היו האחרונים לפינוי ונאלצו להלחם עם נשק ביד, ולכן חיילים רבים יחסית מקרבן נפלו בקרב.

בחזית היוונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחזית היוונית היו קרוב ל-2,400 מתנדבים יהודים מארץ ישראל, רובם מפלוגות החפרים, ואיתם כמה מאות ערבים. מבין המתנדבים נפלו בשבי 1,363 איש, 147 נוספים נפלו בשבי אך ברחו והגיעו לארץ ישראל דרך טורקיה או הסתתרו ביוון עד תום המלחמה. 200 חיילים נפלו במערכה ו-386 חפרים וסוורים נוספים סיימו את המלחמה ללא פגע.

המתנדבים מארץ ישראל כללו בעיקר פלוגות חפרים:
601 - חיל החלוץ באתונה, 604 ו-608 באזור לריסה, 602, 603, 605 ו-606 באזור אתונה-פיראוס. היו גם מתנדבים מיחידות אחרות אשר התפזרו ברחבי יוון.

משימתן העיקרית של פלוגות החפרים הייתה פריקת כמויות הציוד והתחמושת של חיל המשלוח שהגיעו לנמל פיראוס והעברתן באמצעות רכבות לצפון יוון, שם הייתה צפויה הפלישה הגרמנית. נסיבות הפעולה של פלוגות החפרים ביוון היו קשות מלתחילה שכן חיל המשלוח הבריטי חשש כי אין די זמן להתכונן להתקפה הגרמנית שעמדה לבוא, והעבודה הייתה אינטנסיבית. קורת רוח מעטה הייתה למתנדבים שמצאו ביוון קהילה יהודית מושרשת ואפילו חגגו עימה את חג הפסח.

הפלישה הגרמנית החלה ב-6 באפריל 1941. נמל פיראוס הוצא מיד מכלל פעולה. פלוגות החפרים המשיכו בהעמסת הציוד בתחנות הרכבת. כאשר הצבא הגרמני הבקיע את חזית בעלות הברית בצפון יוון החליט מפקד הכוחות הבריטיים לסגת לדרום יוון. ב-21 באפריל החליטה מפקדת המזרח התיכון בקהיר על פינוי חיל המשלוח מיוון. כך החלה הנסיגה של כל חיל המשלוח לדרום חצי האי הפלופונז אל כיוון העיר קאלאמטה. במבצע הצליחו לפנות 50,000 חיילים מתוך חיל משלוח של 60,000 חיילים בקרוב. בשבי הגרמני נפלו קצת פחות מ-10,000 חיילים מחיל המשלוח. החיילים מארץ ישראל נותרו אחרונים לפינוי ונשארו עד היום האחרון - 29 באפריל 1941 - ונפלו בשבי הגרמני. הם נותרו במחנות שבויים בגרמניה עד תום המלחמה.

החיים הדתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיילים היהודים היו מפוזרים ביחידות השונות. היה נסיונות לרכז את היהודים במקומות מיוחדים (היה זה לפני הקמת הבריגדה) ואז כינו את המחנה "מדינה עברית". הייתה אפשרות לקבל תחליף לבשר הלא-כשר שהיה האוכל העיקרי בצבא הבריטי, אך היו שפשוט נמנעו מאכילת בשר בזמן שרותם הצבאי. במידת האפשר הורשו החיילים להמיר את יום החופשה השבועי מיום ראשון לשבת.‏[3] כשהיה מגיע לבסיס רב צבאי בריטי, היה מקובל לקיים תפילת קבלת שבת יחד עם הקצינים היהודיים - חלקם בריטיים - ועם החיילות מארץ ישראל. ביום השבת התקיימו תפילות ושיעורים בסוגיות יהודיות. בביקורי רב צבאי הובאו איתו גם תשמישי קדושה, ספרי קודש וחבילות שי עם מזון כשר. לקראת החגים - ראש השנה ויום כיפור - נהגו לכנס את החיילים היהודיים בבסיסים מיוחדים ואיפשרו לקיים תפילה בציבור. במקומות אחדים הצליחו להקים בתי כנסת מאולתרים, לעתים בעזרת הקהילות היהודיות שהיו בקרבתן, כבמצרים ובלוב. במקרים אחדים, החיילים הורשו לצאת לעיר והיו אורחי הקהילות היהודיות. יחד עם זאת, מספר החיילים הדתיים היה קטן ביותר והאווירה הכללית הייתה בריטית-קולוניאלית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דב קנוהל (עורך ראשי), בהתנדב עם - מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, הרב פרופ' ל"י רבינוביץ, ביקור של רב צבאי ביחידת חיל החפרים, עמוד 189, איגוד החיילים המשוחררים בישראל ומורשת, הוצאת ספרים בע"מ, תל אביב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דב קנוהל ירחמיאל אליאש התנדבותי עמוד 59 - לדבריו, בעקבות מחאה הועברו הוא וחלק מחבריו היהודים לחילות אחרים, כגון "חיל הקשר המלכותי
  2. ^ כמובן, הגיוס שירת את האינטרס של חלק מן היישוב אשר התגייס לחיל גם מסיבות כלכליות.
  3. ^ לדברי החיילים, בשל מספר החיילים הדתיים הקטן ההמרה לא יצרה כל קושי.