כליאת היפנים בארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עקירת היפנים

כליאת היפנים בארצות הברית הייתה כליאתם של בין 112 אלף ל-120 אלף אנשים‏[1] ממוצא יפני, רובם אזרחים אמריקאים וחלקם ילידי ארצות הברית, במחנות במהלך מלחמת העולם השנייה. הכליאה נעשתה בנימוק שהיפנים המתגוררים בארצות הברית עלולים להיות גיס חמישי ולסייע למדינת מוצאם, שלאחר התקיפה בפרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, שהובילה להכרזת מלחמה בין המדינות. הכליאה היא דוגמה להפרה גורפת של זכויות אדם כגון הזכות לחופש תנועה והזכות להליך משפטי, בעת מלחמה, על ידי מדינה דמוקרטית.

מהלך האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שארצות הברית לא הצטרפה למלחמת העולם השנייה מראשיתה, נעשו במהלך השנים 1939-1941 הכנות למקרה שהמדינה תצטרף למלחמה. ה-FBI הכין רשימות מעצר (CDI - Custodial Detention index) של אזרחים ושל נתיני מדינות אויב ומדינות זרות העשויים להוות סכנה, ביניהם יפנים, איטלקים וגרמנים[דרוש מקור].

ב-29 ביוני 1940 חתם הנשיא פרנקלין רוזוולט על חוק רישום הזרים (חוק סמית'), אשר קבע בסעיף 31 חובת רישום ולקיחת טביעת אצבעות של זרים מעל גיל 14‏‏[2]. הנשיא הבהיר שאין ברישום כל הבעת חשד כלפי הזרים אלא שמדובר בכלי שנועד לעזור למדינה להגן על עצמה ועל הזרים המתארחים בה‏[3]. תוך ארבעה חודשים נרשמו בסניפי הדואר 4,741,971 זרים. 1.1 מיליון מתוכם היו בוגרים שסווגו כנתיני מדינת אויב, מהם 683,259 גברים ובהם 56,332 יפנים.

המתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941 הביאה אמריקאים רבים לחשוש ממתקפה יפנית נרחבת בחוף המערבי. התקפות נוספות, כגון הפגזת מתקני הנפט בקליפורניה על ידי צוללות ב-1942, הגבירו חשש זה. הכיבושים המהירים של יפן באסיה עוררו את הרושם שצבאה אינו ניתן לעצירה.

צווי הגירוש

עם פרוץ המלחמה, ב-8 בדצמבר 1941, והצטרפותן למלחמה של גרמניה ואיטליה, נחתמו הצהרות נשיאותיות מספר 2525 (גרמנים), 2526 (איטלקים) ו-2527 (יפנים) שהתייחסו לנתיני מדינות אויב. נערכו פשיטות על בתים רבים לפי רשימות ה-CDI ומידע נוסף ומאות אזרחים זרים נעצרו. עד לשעה 11 ב-9 בדצמבר נעצרו 1,801 איש, מהם היו 1,221 יפנים (376 מהם בהוואי)[דרוש מקור]. הממשל הצהיר כי אין להניח שיערכו עוד מעצרים רבים. ב-14 בינואר 1942 פורסמה ההצהרה הנשיאותית 2537 שדרשה רישום ממיליון נתיני אויב. כל שינוי כתובת, מקום עבודה או שם דרש דיווח. הכניסה לאזורים מוגבלים נאסרה על נתיני האויב.

ב-19 בפברואר 1942 חתם פרנקלין דלאנו רוזוולט על הצו הנשיאותי 9066, בו התיר למפקדים הצבאיים להכריז על אזורים מהם ניתן לפנות אנשים ועל אזורים מהם היציאה אסורה. הכרזות אלו היו תקפות הן לאזרחי ארצות הברית והן לנתינים זרים. בסופו של דבר כללו אזורים אלו את החוף המערבי ואת החוף המזרחי של ארצות הברית והתפרשו על כשליש משטחה. החוקים הופעלו לגבי כלל האנשים שמוצאם ממדינות אויב, ובקרבם היו היפנים מיעוט.

ב-2 במרץ חתם הגנרל ג'ון דה-וויט (John L. DeWitt) על הצו הציבורי מספר 1, שבו הודיע לבעלי מוצא יפני כי הם עתידים להיות מורחקים מ"האזור הצבאי מספר 1" (למעשה היה זה החוף המערבי) ונדרשה מהם התראה מראש על כוונה לשנות מקום מגורים. ב-11 במרץ 1942 נחתם הצו הנשיאותי 9095 להקמת המשרד לנכסי זרים. המשרד הקפיא עשרות נכסים של זרים וגרם בכך לקשיים כלכליים מיידיים לרבים מהם. ב-24 במרץ 1942 הורה הגנרל דה-וויט על הרחקת זרים מחלקים ספציפיים של "האזור הצבאי מספר 1". כעבור שלושה ימים הורה דה-וויט בצו מספר 4 לכל האנשים ממוצא יפני לעזוב את האזור עד להודעה חדשה.

כליאת היפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת העקירה
מחנה העקורים ג'רום

ב-3 במאי 1942 הכריז דה-וויט בצו הרחקת האזרחים מספר 346 כי על כל האזרחים והזרים ממוצא יפני להתייצב במרכזי כינוס עד להעברתם הקבועה למחנות עקורים. יותר מ-112,000 איש נעקרו במסגרת פעולה זו. כשני שליש מהעקורים היו אזרחי ארצות הברית מלידה. את יתר המגורשים ניתן היה לעקור על בסיס הוראת "צו הנתינים הזרים". המהגרים מאסיה לא יכלו לקבל אזרחות אמריקאית בשלב זה ולכן בהכרח סווגו כנתיני מדינת אויב.

בתחילה נשלחו העקורים היפנים לאחד מ-17 "מרכזי כינוס אזרחיים" זמניים, שם חיכו להעברה למחנה קבע. המחנות הוקמו על ידי רשות העקירה המלחמתית שהוקמה לצורך זה. כמעט 120,000 אזרחים אמריקאים ממוצא יפני ואזרחים יפנים נעקרו מבתיהם בקליפורניה, מערב אורגון, וושינגטון ודרום אריזונה, במבצע העקירה הגדול בהיסטוריה של ארצות הברית.

רוב מחנות העקורים היו בשמורות של ילידים אמריקנים (אינדיאנים), והם הוקמו מבלי להיוועץ באינדיאנים או לפצותם. לאחר מעשה סברו התושבים, שלכל הפחות הם זכאים ליהנות מהשבחת האזור ומהמבנים שהוקמו בו, אולם מבנים אלו נמכרו או נהרסו בידי הממשל. סטודנטים בגיל הלימודים הורשו לעזוב את המחנות וללמוד במוסדות שהסכימו לקבל סטודנטים ממוצא יפני. בתחילה מספר הסטודנטים היה זעום אולם עד ל-31 בדצמבר 1943 הוא גדל ל-2,263.

על פי דו"ח של רשות העקירה המלחמתית מ-1943 שוכנו העקורים במבנים בעלי קירות ברזנט, נטולי צנרת או מטבח. מרבית המחנות נבנו ב-1942 בידי קבלנים אזרחים בסגנון בנייתם של מחנות צבאיים ולא התאימו למגורי משפחות. התנאים היו קשים: במחנה בצפון ויומינג ניתן תקציב של 45 סנט ליום לאדם למזון, וההיגיינה הייתה בעייתית[דרוש מקור]. רוב העקורים לא קיבלו התראה הולמת ולא ידעו לאן ייעקרו. בשל כך לבושם לא תאם לחורף הקשה בוויומינג, שבו הטמפרטורה יורדת למתחת ל-17 מעלות צלזיוס מתחת לאפס.

בתחילת 1944 החל הממשל לאשר לבודדים לחזור לחוף המערבי. ב-2 בינואר 1945 בוטלה פקודת ההרחקה לחלוטין. העקורים החלו לעזוב את המחנות אך המחנות נותרו כדי לשמש את אלו שטרם היו ערוכים לעזיבה. מחנה העקורים האחרון נסגר באוגוסט 1948 למרות שתושביו פינו אותו כבר ב-1945. אחד ממחנות העקורים, "מנזנר" (Manzanar), הוכרז כאתר היסטורי לאומי ב-1992 "לשימור והסברה של ההיסטוריה, התרבות והמוצגים הקשורים לעקירת האמריקאים-יפנים במהלך מלחמת העולם השנייה".

ב"עיר הקריסטל" בטקסס היה מחנה עקורים בו שכנו יפנים, גרמנים, נתיני אויב מאמריקה הלטינית ואנשים נוספים. עשרות אלפי גרמנים ואיטלקים נעצרו, רובם לא היו אזרחי ארצות הברית. היפנים בקנדה נכלאו אף הם בידי ממשלתם. יפנים במדינות שונות באמריקה הלטינית נכלאו בהשפעה אמריקאית. על היפנים בהוואי לא הופעלה מדינות עקירה שכזו, למרות היותם קרובים למתקנים צבאיים חיוניים יותר מרוב היפנים ביבשת. בהתחשב בכך שכשליש מהאוכלוסייה בהוואי הייתה ממוצא יפני הרי שעקירתה הייתה מובילה לפגיעה משמעותית בכלכלה. ישנן עדויות על שליחתם של יפנים מהוואי למחנות עקורים בארצות הברית היבשתית[דרוש מקור]. למרות זאת היחס לעקורים בהוואי היה טוב בהרבה מלאלה ביבשת. ניתנה להם התראה ארוכה יותר והם יכלו למכור את רכושם או להפקידו בידי בני משפחה.

נאמנות היפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונתה של דורותיאה לאנג מאפריל 1942, המתעדת ילדים ממוצא יפני נשבעים אמונים לדגל ארצות הברית

אנשי ממשל וצבא חשדו בנאמנותם של היפנים בחוף המערבי וראו בהם סיכון ביטחוני. דייוויד לואמן, מחבר ספר בנושא ובעברו איש שירותי הביטחון האמריקניים, טען כי תוצאות פרויקט MAGIC לפענוח הצופן של משרד החוץ היפני מעידות שבידי מנהיגי יפן מידע שהושג מרשת ריגול רחבה בארצות הברית[דרוש מקור]. היסטוריונים המסתמכים על לואמן טוענים כי חלק מהתשדורות שפוענחו ציינו במפורש כי המידע הושג על ידי מרגלים אמריקאים-יפנים. ב-25 בינואר 1942 הצהיר משרד המלחמה היפני כי "אף לא ספינה אחת הפליגה מנמלי האוקיינוס השקט מבלי שתותקף לאחר מכן". על פי החשד, התקפות אלו התאפשרו הודות לריגול. בנוסף לריגול, עלה החשש שבמקרה של פלישה יפנית לארצות הברית יבוצעו מעשי חבלה במתקנים צבאיים ואזרחיים. הועלו חששות לגבי ביטחון מערכת המים של קליפורניה וחרדה מהצתות.

כהוכחה למסוכנות של אזרחי ארצות הברית ממוצא יפני, מביאים היסטוריונים רוויזיוניסטים את הטענה שכ-20,000 אמריקאים-יפנים ששהו ביפן בפרוץ המלחמה הצטרפו למאמץ המלחמתי היפני ומאות התגייסו לצבא היפני. הם אף מזכירים את טויומו קוויקטה, אזרח אמריקאי ששירת כמתרגם וכשומר שבויים והשתתף בעינויים של חיילים אמריקאים ובהריגתו של לפחות אחד. בנוסף, יפנים רבים, בהם גם כאלו שנולדו בארצות הברית, חונכו ביפן או קיבלו חינוך יפני. מערכת החינוך היפנית הדגישה את הנאמנות לקיסר היפני, וחינוך זה הגביר את החשש בדבר נאמנותם של היפנים. ייתכן גם כי שיתוף הפעולה של האוכלוסייה הגרמנית בחבל הסודטים עם היטלר, רק שנתיים קודם, תרם אף הוא לחשש מגיס חמישי.

עם זאת, מתנגדי מעצר היפנים טענו כי החשדות לא היו מבוססים וכי אין מקרים ידועים של ריגול על ידי אמריקאים ממוצא יפני, ואף לא אזרח אמריקאי אחד ממוצא יפני הואשם בריגול לטובת יפן במהלך מלחמת העולם השנייה. אף שאנשי סגל יפנים עשו ניסיונות לגייס מרגלים מקרב האוכלוסייה, הם לא בהכרח הצליחו. לגבי הטענות על שימוש של היפנים במידע של מרגלים נטען שחלק ניכר מהמידע עליו דיבר לואמן היה זמין בגלוי, בין השאר בעיתונות.

לוטנט-קומנדר קנט רינגל, קצין מודיעין בצי שתפקידו היה להעריך את נאמנות האוכלוסייה האמריקאית-יפנית, העריך ב-1941 שיותר מ-90% מבני הדור שני ומעל ל-75% מבני הדור הראשון של המהגרים נאמנים לחלוטין לארצות הברית. בדוח שהוכן בהוראתו של רוזוולט נכתב כי

"אין 'בעיה יפנית' בחוף... הקומוניסטים והחברים בבריגדות מסוכנים לאין ערוך מהיפנים".

הצורך בהפעלת אמצעים קשים יותר כנגד היפנים מאשר כלפי אזרחים ממוצא גרמני או איטלקי גם הוא לא מבוסס. רק 6,056 מתוך 16,811 הזרים שנעצרו מסיבות ביטחוניות בידי ה-FBI בין ה-7 בדצמבר ל-30 ביוני 1945 היו לא אירופאים.

לא במפתיע, כליאתם של היפנים הובילה להפחתה במידת נאמנותם. מספר קבוצות פרו-יפניות התארגנו במחנות ובכמה מחנות פרצו התפרעויות. מארגני ההתפרעויות נתפסו ונשלחו למחנה באגם טולה, שתנאיו היו מחמירים יותר. כאשר הציע הממשל לכלואים לוותר על אזרחותם האמריקנית, עשו זאת 5,589 מהם. 1,327 מהמוותרים גורשו ליפן. האגודה האמריקאית לזכויות האדם הצליחה לבטל את רוב הוויתורים בשל התנאים שבהם נעשו.

שאלון מטעם הממשל שהועבר בקרב הכלואים במטרה לחפש מתנדבים לצבא גילה ש-94% מהגברים בגיל צבא הצהירו שלא ישרתו בכוחות המזוינים של ארצות הברית[דרוש מקור]. למרות זאת, מספר לא מבוטל של כלואים התנדבו ושירתו בין היתר ברגימנט 442 המעוטר (אשר לחם באירופה ולא ביפן כפי שנהוג לסבור בטעות).

המחלוקת בדבר הכליאה והמונחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכליאה והצדקתה שנויים במחלוקת בארצות הברית. באקדמיה האמריקאית יש קונצנסוס כי הכליאה הייתה תוצאה של היסטריה בזמן מלחמה ושל גזענות. אמריקאים יפנים רבים רואים את הנסיונות להצדיק את הכליאה דומים להכחשת השואה[דרוש מקור].

מלבד המחלוקת על עצם האירועים והצדקתם, ישנה מחלוקת בדבר המונחים בהם יש להשתמש. בספרות ההיסטורית מתייחסים על פי רוב למחנות כאל מחנות כליאה, מונח נייטרלי. יש המעדיפים את המונח "מחנות עקורים" (relocation camp). אחרים, קיצוניים יותר, משתמשים במונח "מחנה מעצר" או אף "מחנה ריכוז". התומכים במונח מחנות עקורים מנמקים זאת בכך שהשם הרשמי למחנות באותו זמן היה "מרכז ליישוב מחדש", בכך שהמחנות לא הוגדרו רשמית כבית כלא ובכך שבין שלושים לחמישים אלף איש התיישבו בסופו של בדבר באזור אליו הועברו. מנגד יש הטוענים כי "מחנות עקורים" הוא מונח נקי ומכובס המסתיר את טבעם האמיתי של המחנות. הם מציינים כי המחנות עומדים בהגדרה של מחנה ריכוז אולם בשל היותו כה טעון אין להשתמש במונח המשמש לתיאור מחנות הריכוז של הגרמנים או אלו של הבריטים בדרום אפריקה במהלך מלחמת הבורים.

יהיה המונח אשר יהיה, המחנות היו מגודרים, נשמרו על ידי שומרים חמושים והיו מרוחקים מכל מרכז אוכלוסייה. ישנם מקרים מתועדים של ירי בכלואים שחצו את הגדרות. אומנם עם הזמן הנהיגה הנהלת המחנות חופש יחסי ביציאה מתחומן. קרוב לרבע מהכלואים עזבו את המחנה לחיות ולעבוד במקומות אחרים בארצות הברית, מחוץ לאזור ההרחקה. לבסוף חלקם אף הורשו לחזור לאזור ההרחקה, שבו שהו בפיקוח משפחה לבנה או בפיקוח הממשלה, שסוכניה הזהירו את המשטרה המקומית מסכנת העצורים. כן הוזהרו גורמים אזרחיים נוספים שעמם יכולים היו המורחקים לבוא במגע. אחד המחנות, אגם טולה, הפך לבסוף לכלא. לאגם טולה נשלחו אנשים שנחשדו בריגול, בגידה או חוסר נאמנות, יחד עם בני משפחותיהם. אחרים הוחזקו שם בשל בקשתם לחזור ליפן. במהלך המלחמה היו מספר הפגנות תמיכה ביפן באגם טולה.

חרטה ופיצוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך העקירה נעשה מאמץ להגן על רכוש העקורים[דרוש מקור]. הציוד האישי נרשם ונשמר ובעליו קיבלו קבלות. לעקורים נאמר כי ציוד שיבוקש ישלח למחנות חינם. בכמה מקרים מצאו חקלאים יפנים חקלאים אחרים שהסכימו לטפל בחוותיהם. אולם היו גם מקרים שבהם חקלאים נאלצו למכור את רכושם תוך ימים, מן הסתם במחיר זעום. ספקולנטים שקנו את רכושם זכו לרווחי ענק. צו בקליפורניה אף אסר החזקת רכוש על ידי זרים, דבר שהוסיף להפסדי היפנים. חקלאים יפנים גם איבדו את זכויותיהם על האדמות שעיבדו.

כדי לפצות את היפנים העביר הקונגרס את חוק תביעות האמריקאים-יפנים ב-2 ביולי 1948 אולם ציין בו כי תביעות שלא יוגשו תוך שנה וחצי לא יוכרו. תביעות ב-147 מיליון דולר הוגשו על ידי 26,568 משפחות ויותר מ-38 מיליון דולר שולמו כפיצויים.

בשנות השישים החל הדור הצעיר של היפנים האמריקנים, שקיבל השראה מהתנועה לזכויות האזרח, ב"תנועת רדרס", מאמץ לקבלת התנצלות רשמית ופיצוי מהממשל על עקירת אבותיהם וסביהם. כעבור 16 שנים זכתה התנועה להצלחתה הראשונה כאשר הנשיא ג'רלד פורד אמר כי העקירה הייתה טעות. ב-1980 במהלך נשיאותו של ג'ימי קרטר הקים הקונגרס ועדה לחקר העקירה. כמה מתנגדים טענו כי הוועדה מוטה אתנית שכן 40% מחבריה היו ממוצא יפני. ב-24 בפברואר 1983 הגישה הוועדה דו"ח המגנה את העקירה כלא מוצדקת וכמונעת מגזענות ולא מצרכים ביטחוניים. מסקנות הדו"ח התקבלו בציבור. הנשיא רונלד רייגן חתם על צו הזכויות של 1988 שבו ניתן פיצוי של 20,000 דולר לכל עקור ששרד, ובסך הכול 1.2 מיליארד דולר. השאלות - את מי לפצות, בכמה והאם הפיצוי הכספי הולם - היו בסיס לדיונים סוערים. מי שטען שהעקירה הייתה מוצדקת סבר כי לא רק שאין צורך בפיצויים אלא שגם ההתנצלות הייתה מיותרת. ב-1992 חתם הנשיא ג'ורג בוש האב על הפיצויים (בתוספת 400 מיליון דולר) והתנצל שוב באופן רשמי. בשנת 1998 העניק נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לפרד קורמאטסו את מדליית החירות הנשיאותית.

ישנן הערכות כי עד לסגירת המחנות (מלבד אגם טולה) ב-1 בדצמבר 1945 הנזק הכלכלי לבתיהם ועסקיהם של העקורים נאמד בארבעה עד חמישה מיליארד דולר במונחי 1999, וזאת בנוסף לנזקים שאי אפשר לכמת[דרוש מקור].

אחד התומכים המשמעותיים בעקירה היה ארל וורן, התובע הכללי של קליפורניה. לאחר מכן ראה וורן בתמיכתו בעקירה את אחת משגיאותיו הגדולות. וורן כתב באוטוביוגרפיה שלו:

"מאז התחרטתי על פקודת העקירה ועל תמיכתי בה, שכן היא לא הלמה את תפיסתנו האמריקאית על חופש ועל זכויות אזרח. כאשר אני חושב על הילדים החפים מפשע שנעקרו מבתיהם, חבריהם וסביבתם אני חש יסורי מצפון."

ביקורת ומורשת משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיתוני התקופה

מספר פסקי דין בעניין זה ניתנו בבית המשפט העליון של ארצות הברית: פסק דין יאושי נגד ארצות הברית, פסק דין היראבאיאשי נגד ארצות הברית ופסק דין במעמד צד אחד אנדו, וכן פסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית. בכל פסקי הדין אישר בית המשפט את הכליאה.

כיום העקירה היא מושא לביקורת היסטורית ומגונה כגזענית באופייה. היא נחשבת לתמרור אזהרה לפגיעה בזכויות אדם שעלולה להתרחש בנסיבות קשות מבחינה ביטחונית. עם זאת, יש המגינים על העקירה ורואים אותה כהכרח בזמן מלחמה טוטאלית. גיס חמישי הינו איום משמעותי, למרות שנראה כי היפנים לא היוו גיס שכזה. שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית לשעבר, תום קלארק, שייצג את משרד המשפטים האמריקאי בעקירה כתב:

"הלקח מכך הוא כי החוקה והחוקים אינם מספיקים כשלעצמם... למרות נוסחה הלא משתמע לשני פנים של החוקה המבהיר כי אין לשלול את הביאס קורפוס ועל אף התיקון החמישי לחוקה האומר כי לא יפגעו חייו, חרותו או רכושו של אדם ללא הליך משפטי, הגנות אלו הוסרו בפעולה הצבאית בצו נשיאותי 9066..."

החלטה בפסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית, אשר נתקבלה ב-18 באוקטובר 1944, נהפכה רק ב-10 בנובמבר 1983, לאחר שקורמאטסו הגיש לבית המשפט בקשה לצו קוראם נוביס. במסגרת הצו קבע שופט בית המשפט המחוזי הפדרלי של המחוז הצפוני של קליפורניה, כי ההחלטה בעניין קורמאטסו בטלה משום שבאותו מקרה הוגש לבית המשפט מידע שקרי על ידי הממשלה. מאחר שצו זה דן רק בבקשה האישית של קורמאטסו, הכלל שנקבע בשנת 1944 עדיין עומד בתוקפו, ומאפשר לממשלת ארצות הברית לכלוא כל קבוצת אזרחים ממוצא מסוים בזמן מלחמה. לאור זאת ישנם מומחים למשפט הטוענים כי פסיקות אלו הופכות להיות רלוונטיות אף בזמן המלחמה בטרור. הפיכת הפסיקות נראית כמבשרת את צו זכויות האזרח של 1988 שבו הכיר רשמית הקונגרס בעוול שנעשה ליפנים. בשנת 2004 קורמאטסו הגיש חוות דעת כידיד בית המשפט במקרה ראסול נגד בוש בו נדונו שאלת חוקיות מעצר של אסירים בגוואנטאנמו, בו הוא התנגד למאסר בלא משפט.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Burton, M. Farrell, F. Lord, and R. Lord ,[An Overview of WWII Japanese American RelocationSites http://www.nps.gov/history/history/online_books/anthropology74/ce1.htm], National Park Sevices:Confinement and Ethnicity
  2. ^ Alien Registration Act of 1940
  3. ^ Statement on Signing the Alien Registration Act, June 29th, 1940