כפייה על המצוות
כפייה על מצוות עשה מתייחסת להיתר או לחובה שיש לפי ההלכה, בתנאים מסוימים, לבית דין, או לכל יהודי, לכפות על יהודי אחר, באמצעות כוח פיזי, גרימת כאב או סנקציות אחרות, לעשות מעשה שהוא חייב לעשותו (מצוות עשה) ומסרב לעשותו. לתיאור כפייה כזו משתמשים בהלכה גם בביטויים "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" או "מכין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו".
מקורות ההלכה ביחס לכפייה על עשיית מצוות עשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקור הראשון לרעיון הכפייה במצוות עשה, מופיע במשנה, המסיקה את כלל זה מתוך הנאמר בתורה לגבי קרבן עולה "יקריב אותו לרצונו"[1], ומרחיבה אותו אף לעניין גיטין:
חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן. אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר "לִרְצוֹנוֹ", כופין אותו עד שיאמר: "רוצה אני". וכן אתה אומר בגטי נשים: כופין אותו עד שיאמר: "רוצה אני".
הפסוק, כפי פירוש חז"ל, מלמד כי בעל הקרבן צריך להקריב אותו מרצונו. המשנה מלמדת כי מי שנדר קרבן, ומשתהה מלהקריבו, בית דין גובים ממנו משכון עד שיסדיר את חובו להקדש. הדבר אמור הן לגבי הנודר קרבן עולה והן לגבי הנודר קרבן שלמים, שבשניהם חוששים שישהה את קרבנותיו, שכן לולא שבית הדין ימשכן אותו על חובו, אין כל מאלץ אחר שיגרום לו לקיים את נדרו.
המשנה מוסיפה כי כלל זה קיים גם בדיני גיטין, שבנסיבות מסוימות בית הדין מתערב ודורש מהבעל לגרש את אשתו. מכיוון שגט ניתן הוא רק מרצונו של הבעל, על כן מאלצים אותו להסכים לכך ולומר שרוצה הוא בכך ושהגט ניתן מדעתו. כל זה אפשרי רק במקרים ידועים שתקנת בית דין היא שכופין לגרשה, אך כאשר המקרה שונה אסור על בית הדין לכפות על נתינת גט, מחשש שיהיה גט מעושה. ישנם סוגים מסוימים של מעשי כפיה שמותרים בכל מצב, שנקראים הרחקות דרבנו תם.
בנסיבות בהן כופים את האדם להביא את קרבנו או לגרש את אשתו, בית הדין ממשיכים באילוציהם עד שיאמר האדם בפיו "רוצה אני". באמירה זו קיימת ההצהרה כי אכן הדבר נעשה מרצונו.
בית הדין רשאי לגרום לאדם לומר "רוצה אני" באמצעי לחץ וכפייה שונים, כולל להלקותו עד שיאמר זאת בפיו[2].
בברייתא בתלמוד הבבלי מובאת הרחבה של העיקרון הזה גם למצוות עשה אחרות. אם כי ביחס אליהן לא נאמר שהכפייה צריכה להיות עד שיאמר "רוצה אני" אלא רק עד שיעשה את המצווה שסירב לעשותה, גם ללא הבעת רצון מפורש לעשות אותה. ואם ממשיך לעמוד בסירובו ניתן להמשיך להלקותו אף "עד שתצא נפשו"[3]:
במצוות עשה, כגון אומרים לו "עשה סוכה" ואינו עושה, "לולב" ואינו עושה, "עשה ציצית" ואינו עושה - מכין אותו עד שתצא נפשו.
בעקבות סוגיית הגמרא פסקו הראשונים כך להלכה[4]. ואף בדברי האחרונים נמצא כן להלכה. אך ראה למטה בעניין פירוש הביטוי "עד שתצא נפשו" וחלות ההלכה בזמן הזה.
עד שתצא נפשו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הביטוי "עד שתצא נפשו" בברייתא שהובאה לעיל - יכול להתפרש כ"עד ועד בכלל", כלומר שאכן יש (או על כל פנים מותר) לבית הדין להכות את העבריין כל עוד הוא מסרב לציית להוראת בית הדין עד מותו ממש, או כ"עד ולא עד בכלל", דהיינו שאם רואה בית הדין שהעבריין מחזיק בסירובו אף שהמלקות הביאוהו עד סף המוות, אסור להם להמשיך להכותו באופן שיביא ודאי למותו. כמו כן הביטוי יציאת הנפש במקורות אינו בהכרח תמיד מכוון למוות דווקא, ולעיתים השימוש בו הוא מטאפורי[5].
ככלל אין בהלכה כללים ברורים ומקובלים על הכל שקובעים האם המילה "עד" במקורות התנאיים פירושה הוא "עד ועד בכלל" או "עד ולא עד בכלל"[6]. אבל סקירה שיטתית של כל המופעים של הביטוי "עד שתצא נפשו/נשמתו" בספרות התנאית מראה שבכל המקרים האחרים, מלבד המקרה דנן, ברור שהכוונה אינה "עד ולא עד בכלל", כלומר מלבד המקרה שלנו - אין שום שימוש בביטוי הזה לציין הגעה למצב של קרוב למוות בלבד[7]. בנוסף לכך רוב הרבנים שהזכירו את ההלכה של כופין אותו עד שתצא נפשו לא התייחסו כלל במישרין או בעקיפין לשאלה הזו לכאן או לכאן. עם זאת יש מספר רבנים שנחלקו בשאלה הזו לאורך הדורות, החל מתקופת הראשונים ועד ימינו.
יש מן הראשונים שיש בדבריהם עדות ברורה שהבינו שמדובר "עד ועד בכלל": הראשון שבהם הוא הרמב"ם, שבפירוש המשנה אומר: "שהיה מן החיוב להלקות האדם עד שיעשה מצווה זאת שיש לו לעשותה באותו זמן או ימות וזה היה עיקר בכל מצות עשה"[8]. כלומר, הוא אומר "או ימות", ולא "עד שימות", וממילא ברור שלפי הבנתו כוונת הברייתא היא "עד ועד בכלל", ולדעתו מות העבריין בשל המלקות, אם הוא מסרב לחזור בו בשום נקודה, היא אופציה ממשית ולגיטימית, ולא גבול שאין להגיע אליו.[9] הרא"ש אומר בהקשר זה דברים מפורשים אפילו יותר: "אכן קודם שעבר יש ליטול את נפשו קודם שיעבור"[10].
אף בקרב האחרונים ניתן למצוא כאלו שאומרים כך בפירוש. כך למשל אומר בעל המנחת חינוך: "אם כן כמו דמכין אותו עד שתצא נפשו, אם כן הפקירה התורה את נפשו".[11] ובעל קצות החושן אומר: "אלא קודם שקיים העשה מכין עד שתצא נפשו בכדי לכופו לקיים העשה, ובשאר איסורי לא תעשה אינו ניתן להצילו בנפשו להפרישו מאיסור נבילות וטריפות".[12] מספר חוקרים ציינו רבנים נוספים שלדעתם סוברים כן[13]. יש חוקרים הסבורים שאף בעל חוות יאיר[14], החת"ם סופר[15] ובעל האור שמח[16] היו בדעה זו, אך אחרים מפרשים את דברי הרבנים הללו באופן הפוך ממש[17].
ואכן, מצד שני, ישנם גם כאלו שסוברים שמדובר ב"עד ולא עד בכלל". מבין הראשונים ישנו השיטה מקובצת בשם תלמידי רבינו יונה שאומר: "ובכל מקום שאמרו מכין אותו עד שתצא נפשו רוצה לומר שאין שם שיעור ידוע אלא שיחלישו כח".[18] ובקרב האחרונים ניתן למצוא מחזיקים בדעה זו בפירוש במאה ה־19-20 את בעל חמדת ישראל[19] ואת הרב משה פיינשטיין[20], ויש רבנים נוספים שכתבו כן[21]. יש מי שציין שאף החזון אי"ש אמר כך בעל פה[22].
ישנם מי שניסו להציע דעה שנראית כאמצעית בין שתי הדעות הללו. כך למשל הרב עמרם בלום הציע שהכוונה היא שאין אומדין אותו אם יכול לקבל המכות ולשרוד, ומכין אותו ללא מניין לפי ראות עיני בית הדין, אפילו אם ימות כתוצאה מכך, אבל אם שרד את ההכאה הזו ועדיין אינו מקבל עליו לעשות את המצווה אין שבים ומכים אותו עד שימות.[23]
כל הדעות עד כאן צידדו לכל הפחות באפשרות שמותר לבית דין להכות את האדם עד שיגיע למצב של קרוב למוות. יש מי שניסה להציע פרשנות מקורית ולפיה ייתכן שאסור לבית דין להביא את העבריין במכוון אפילו למצב כזה. לפי דעה זו "עד שתצא נפשו" פירושו למשל שאם אדם מסרב ליטול לולב מכים אותו הכאה רגילה פעם אחת בשנה בחג הסוכות, וחוזרים על כך שנה אחר שנה בכל סוכות, עד שיקבל או עד שתצא נפשו באופן טבעי מזקנה. אך גם מי שהביא דעה זו אומר שאין נראה כן מלשון הפוסקים הקודמים.[24]
טענה אחת שמושמעת על ידי המצדדים בפרשנות של "עד ועד בכלל" היא שבניגוד למקרה מלקות רגילות (ל"ט מלקות) שבהן ההלכה דורשת שלפני מתן המלקות בית הדין יאמוד האם העבריין עלול למות כתוצאה ממלקות אלו, ואם כן אין מלקין אותו[25], הרי שבמקרה שלנו נאמר שאין עושים אומד כזה[26], ואם כך אילו הכוונה הייתה "עד ולא עד בכלל" הרי בהיעדר אומד כזה אין לבית הדין דרך לדעת מתי בדיוק מגיע הרגע הזה שבו הם כביכול אמורים להפסיק את המלקות[27]. על כך עונים מן הצד השני, שהכוונה היא שאין בית דין מבצע אומד מומחה, אבל עדיין ניתן להעריך הערכת הדיוט לגבי הסיכוי שהעבריין ימות כתוצאה ממכות נוספות.[20]
סיבת הכפייה וגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרטי ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במצוות עשה ש"מתן שכרה בצידה", כלומר שלצד המצווה הובטח שכר, כגון במצוות כיבוד אב ואם שנאמר בה ”למען יאריכון ימיך”, אין חיוב כפיה[28]. הבטחת השכר על ידי התורה מלמדת שהעונש היחיד להימנעות מהמצוה יהיה הפסד השכר, ולא כל ענישה אחרת[29]. יש שכתבו שדין זה שנוי במחלוקת אמוראים בתלמוד ירושלמי בין רבי ינאי לרבי יונתן, אולם גם לדעה שכופים הדבר אינו נעשה על ידי הכאה פיזית אלא על ידי נידוי וכדומה[30].
בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן הזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באופן כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיום ישנה הסכמה בין פוסקי ההלכה, על בסיס דברי החזון איש[31], שיש להימנע מאכיפת המצוות בכפייה ישירה, ובמקביל לפעול באמצעים אחרים הנהוגים בחברה שתהיה בהם הפרשה מאיסור, כגון התארגנות ציבורית להעברת חקיקה מתאימה.[32][דרוש מקור][מפני ש...]
בגירושין[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סרבנות גט
במדינת ישראל היום מתבצעת כפייה על מתן גט (במקרים שבהם בית דין רבני ממלכתי הגיע למסקנה שאכן צריך לפי ההלכה לכפות גט) באמצעות סנקציות המבוצעות על ידי המדינה הכוללות בין השאר - מניעת החזקת חשבון בנק, מאסר לתקופה של עד עשר שנים, חבישה בצינוק ומניעת זכויות ממי שהוא כבר אסיר, עיכוב יציאה מן הארץ, איסור על החזקת רישיון נהיגה ודרכון, שלילת קצבאות ביטוח לאומי, שיימינג[33] ועוד. אך החוק אוסר כל סנקציה שכוללת אלימות פיזית.
יש הקוראים לשינוי החוק ולחידוש הכפייה באמצעות מלקות במקרים קיצוניים בהם כל האמצעים הנוהגים היום לפי החוק אינם מועילים ונשים נותרות עגונות במשך שנים רבות.[34]
בחו"ל במקום שבו השלטונות אינם מאפשרים כל אמצעי כפייה חוקיים כנגד סרבני גט מטעמי הפרדת דת ומדינה, יש מי שפונים לכפייה לא חוקית באמצעות הפעלת אלימות פיזית כנגד סרבן הגט, באישור הלכתי חשאי של בית דין רבני שמוקם אד-הוק, עד שסרבן הגט מסכים לתת את הגט. מקרה שהתפרסם במיוחד הוא המקרה של כנופיית כפיית גירושים שפעלה בארצות הברית מ־1991 ועד 2013.
עד שיאמר רוצה אני[עריכת קוד מקור | עריכה]
היבטים מחשבתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרמב"ם עומד על שאלת טעם תוקף חילוץ המילים "רוצה אני" שלמעשה מתבצע הדבר באילוצים שונים ולא מבחירה חופשית:
ולמה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס? ... שאין אומרין אנוס, אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו; כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה.
לפיכך, זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל - רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר "רוצה אני" - כבר גרש לרצונו
הוגים מאוחרים - חלקם מקרב תנועת החסידות - מחדדים את דברי הרמב"ם, כי למעשה אף שבעת שמאלצים את אותו האדם, הריהו בעצמו יודע שאינו רוצה, מכל מקום אמירתו מועילה, שכן בתוכו קיים רצון כזה, שכן רוצה הוא להיות מישראל, אלא שאינו בהכרח שיהיה מודע לרצון זה. ולכן מועילה הסכמה כביכול חיצונית[35].
ויש שביארו את טעם הכפייה, שכן אמנם קיים אצל היהודי הרצון לעשות את מצוות ה', אך מאחר שיצרו גובר עליו יש לכפות אותו לעשות כרצונו היהודי הפנימי. שכאשר כופים את האדם להתרצות, הדבר נחשב כעשייה מרצון (בדומה לכפייה על הערווה שהיא בייהרג ואל יעבור, שאם האדם עבר ובא על הערווה, שהוא חייב מיתת בית דין, למרות שהיה אנוס על המעשה, כיוון שעצם הביאה לא נעשית אלא לרצונו[36])[37].
הרב מרדכי אליהו מתרץ את שאלת הרמב"ם באופן שתקף לגבי כפיית הנודר להביא את קרבנו, והוא מבאר כי הדבר נעשה ב"רצונו" שכן לאחר שמובא בכפייה אל פתח אוהל מועד, האווירה והמקום מחזקים את יראת השמים שלו, והוא מגיע לידי מצב של הסכמה מרצון לעשות את המוטל עליו[38].
היבטים הלכתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מהאחרונים יש מי שביאר בדעת רבי אליהו מזרחי שרק לגבי אלו המובאים במשנה - הבאת קרבן וגירושין - כופים עד לאמירת "רוצה אני", ואילו בשאר מצוות די בכפייה עד לקיום המצווה[39].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיקרופדיה תלמודית, כפיה
- הרב דוד שלמה אדלשיין, קונטרס תורת העישוי
- הרב אשר וייס, כפייה במצוות
- הרב שאול ישראלי, "כפייה דתית" בהלכה
- הרב בניה מינצר, כפייה על המצוות
- הרב יהושע פפר, קיום מצוות בכפייה: מתי כופים על המצוות
- הרב יהודה קוק, קונטרס כופין אותו
- הרב יעקב ריסנר, דין כפייה על המצוות
- אליאב שוחטמן, על הכפייה לקיים מצוות
- הרב מנחם שטיבל, קונטרס עד שיאמר רוצה אני
- מיכאל צבי נהוראי, האם אפשר לכפות על מעשה דתי?
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ספר ויקרא, פרק א', פסוק ג'
- ^ ראו משנה תורה לרמב"ם, הלכות גירושין, פרק ב', הלכה כ'.
- ^ העניין הזה מבואר יותר בברייתא בתלמוד ירושלמי, מסכת נזיר, פרק ד', הלכה ג' ובתוספתא, מסכת מכות, פרק ג', הלכה י' שם נאמר: "מכת מרדות חובטין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו".
- ^ רמב"ם, פירוש המשנה כתובות פרק ד משנה ו. רמב"ם, הקדמה לספר המצוות. הרי"ף והרא"ש על הגמרא בכתובות פו ע"א. טור חושן משפט צז. ספר החינוך, מצווה תצ"ו. סמ"ג עשה צג. ועוד בתיבת המקורות בצד.
- ^ כגון בפסוק "נפשי יצאה בדברו" (שה"ש ה' ו'). וכן בתוספתא עבודה זרה ג' ה', ותוספתא מקוואות ה' י'.
- ^ אנציקלופדיה תלמודית:עד ועד בכלל – ויקישיבה, באתר www.yeshiva.org.il
- ^ המקומות האחרים בספרות התנאית בהם מופיע "עד שתצא נפשו/נשמתו", הם: משנה, יבמות טז' ג', סנהדרין ז' ג', אהלות א' ו'; מכילתא דרבי ישמעאל כא' יב' א'; מסכת שמחות ח' יג'; תוספתא, עבודה זרה ג' ה', מקוואות ה' י'. בכל המקרים הללו ברור מן ההקשר שהכוונה אינה להגעה למצב של קרוב למוות. ראה דברי הרב אדלשיין בנידון בקונטרס תורת העישוי פרק א' עמ' 76 עמודה שנייה.
- ^ רמב"ם, פירוש המשנה כתובות פרק ד משנה ו. יש להדגיש שהמילים "או ימות" מופיעות בכתב היד המקורי של הרמב"ם בערבית-יהודית המצוי בספריה הלאומית, כך שלא ניתן לטעון שמדובר בטעות של מעתיק או בתרגום לא מדויק.
- ^ ראה בנידון דברי הר' בניה מינצר כאן והר' יהודה קוק כאן
- ^ Teshuvot HaRosh 68:27:4, www.sefaria.org
- ^ מנחת חינוך - בשולי המנחה (מצוות א-מא) - באבד, יוסף בן משה מכון ירושלים (page 190 of 621)
- ^ הרב אריה לייב הלר, משובב נתיבות סימן ג ס"ק א
- ^ הרב יהודה קוק ופירוש בשולי המנחה על מנ"ח והרב מנחם שטיבל מונים את בעל קרן אורה על נזיר כג' ע"א, ואת בעל שו"ת דברי אמת בקונטרס שישי בעניין לאוין שם, ואת הרב יצחק שמלקיש בבית יצחק חו"מ סימן ח. אף שניים מן הרבנים שכתבו קונטרסים מיוחדים על הנושא הזה, הרב דוד שלמה אדלשיין והרב יהודה קוק, בעצמם מצדדים בתוקף בדעה שההלכה כאן היא "עד ועד בכלל". ועוד עיין בנושא בדברי הרב מנשה קליין בשו"ת משנה הלכות חלק יח' סימן רמא'.
- ^ חות יאיר - בכרך, יאיר חיים בן משה שמשון (page 187 of 295)
- ^ שו"ת חת"ם סופר קעז' ה': "אך אנו מכין אותו הכאה אחר הכאה ואפילו עד שתצא נפשו אולי בין כך ישמע ויבין ויאזין וימות זכאי, או יחיה אחר נופלו, אבל להמיתו בפעם אחת אין לנו". ונראה שכוונתו היא שבכל אופן אין להכות אותו עד מוות במכה חזקה אחת (בפעם אחת), אלא יש להכותו מכות שכל אחת מהן אינה קטלנית בפני עצמה, ולאפשר לו להתאושש מעט בין מכה למכה (אולי יחיה אחרי נופלו) כדי לאפשר לו לחזור בו מסירובו, אף אם בסופו של דבר ההשפעה המצטברת של המכות הרבות תביא להחלשתו ולמותו (וימות זכאי).
- ^ אור שמח, ממרים, ד, ג. אור שמח, גירושין, ב, כ. וראה גם אור שמח, עדות, ז, ז.
- ^ ביחס לחת"ם סופר המיקרופדיה התלמודית וכן הרב יהודה קוק ב"קונטרס כופין אותו" מבינים אותו כמצדד בפרשנות "עד ועד בכלל". ואילו הרב יעקב ריסנר סובר שדעתו הפוכה. ביחס לחוות יאיר המיקרופדיה התלמודית וכן הרב דוד שלמה אדלשיין ב"קונטרס תורת העישוי" מבינים אותו כמצדד בפרשנות "עד ועד בכלל". לעומת זאת הנצ"יב מוולוז'ין חולק על הרב אדלשיין (מובא שם) וסובר שדעתו הפוכה. ביחס לאור שמח, מחברי המיקרופדיה התלמודית בערך "כפיה", וכן הרב יהודה קוק ב"קונטרס כופין אותו", מונים אותו כמצדד בפרשנות "עד ועד בכלל". לעומת זאת נחום רקובר ואחרים מבינים את דעתו באופן הפוך.
- ^ Shita Mekubetzet on Ketubot 86a:15, www.sefaria.org
- ^ חמדת ישראל - חלק א - פלוצקי, מאיר דן, 1867-1928 (page 295 of 351), באתר hebrewbooks.org
- ^ 1 2 כך אומר הרב משה פיינשטיין באגרות משה, חלק ח, עמ' נד
- ^ למשל הרב ישראל זאב גוסטמן בקונטרסי שעורים ב"ק, והרב ישראל אייזנשטיין בקונטרס מקל חובלים אות טו.
- ^ דף על הדף - חלק כא - חולין - קלין, אברהם נח בן אפרים חיים (page 578 of 627), באתר hebrewbooks.org
- ^ הרב עמרם בלום בשו"ת בית שערים, יו"ד א' סימן רכ'. יש לציין שתחילה הוא ביקש להעלות את הסברה ש"עד שתצא נפשו" פירושו עד שתצא תאוותו לחטוא (נפשו הבהמית). אבל דחה זאת מכיוון שאין זה מתיישב היטב עם לשון התוספתא והתלמוד הירושלמי "עד שיקבל או עד שתצא נפשו", שמשם משמע ש"תצא נפשו" ו"יקבל" אלו שני דברים מנוגדים. גם הרב מנשה קליין ביצע מהלך דומה שבסופו הגיע למסקנה שהכוונה היא כנראה אפילו עד שתצא נפשו ממש. עיין שו"ת משנה הלכות חלק יח' סימן רמא'.
- ^ הרב יהודה הרצל הנקין, שו"ת בני בנים ב' סימן מ"ח, בשם משנת אברהם.
- ^ משנה תורה, סנהדרין, פרק יז
- ^ ספר הערוך, ערך "מרד"
- ^ ראה דברי הרב אדלשיין בנידון בקונטרס תורת העישוי פרק א' עמ' 76 עמודה שנייה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"י, עמוד ב'
- ^ רש"י ד"ה שמתן שכרה.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, פרק א', הלכה ו', תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן עא
- ^ חזון איש יורה דעה, הלכות שחיטה, ב, טז.
- ^ רבי שאול ישראלי, שו"ת עמוד הימיני, חלק ב סימן יד, באתר היברובוקס, ראו גם רבי משה מינץ, שו"ת מהר"ם מינץ סימן ק"א, באתר היברובוקס.
- ^ קובי נחשוני, שיימינג ברשות בית הדין, באתר ynet, י' באדר א' תשע"ו
- ^ הרב רצון ערוסי, שיימינג או מכות בשוט, מה עדיף?, באתר ישיבה, 2018; הרב יצחק שילת, כופין אותו, מקור ראשון - מוסף שבת, 16.7.2017
- ^ ראו לדוגמה אצל: רבי יעקב יוסף כ"ץ, צפנת פענח, סוף פרשת תרומה, ד"ה וכל זה כתבתי; רבי צדוק הכהן מלובלין, אור זרוע לצדיק, בי"ת רבתי ובי"ת זעירא וסוד הזוגות, עמוד ל"ג, ופרי צדיק, פרשת וילך ושבת שובה, אות ח' ואות י"ז, ורסיסי לילה, אות י"ט; רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת בא, תרע"ד, ד"ה וכ"ק, ופרשת משפטים, תרע"ג, ד"ה ובזה, ועוד; רבי יוסף יהודה לייב בלוך, שעורי דעת, חלק ד' - חכמה ומוסר, שיעור י"ג; רבי אברהם מרדכי אלתר, אמרי אמת, שנת תרצ"ה, פרשת האזינו, ד"ה איתא במדרש, ופרשת וארא, ד"ה ד' לשונות, ופורים, ד"ה איתא; רבי אריה צבי פרומר, ארץ צבי, חלק ב', דרשות, עמ' שס"ג.
- ^ ראו: משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ', הלכה ג'.
- ^ רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, ספר שמות, פרק י"ט, פסוק י"ז; רבי מלכיאל צבי טננבוים, שו"ת דברי מלכיאל, חלק ד', סימן צ"ג, ד"ה ועוי"ל.
- ^ הרב מרדכי אליהו, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני - כיצד?, באתר ישיבה, ניסן תשס"ו.
- ^ רבי אליהו ישראל, שו"ת קול אליהו, חלק א' - אורח חיים, סימן ל"ד, ד"ה ואשר, בדעת רבי אליהו מזרחי, מזרחי, על ספר ויקרא, פרק א', פסוק ג', ד"ה וא"ת אכתי.