ישראל מאיר לאו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרב ישראל מאיר לאו
הרב לאו, 2009
הרב לאו, 2009
לידה 1 ביוני 1937 (בן 86)
כ"ב בסיוון ה'תרצ"ז
הרפובליקה הפולנית השנייההרפובליקה הפולנית השנייה פיוטרקוב, פולין
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מקום פעילות ישראלישראל ישראל
השתייכות יהדות חרדית
תפקידים נוספים הרבנות הראשית לישראל, רב ראשי, רב ראשי, רב ראשי, יושב ראש מועצת יד ושם עריכת הנתון בוויקינתונים
רבותיו הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב נח שימנוביץ, הרב שלמה זלמן אויערבאך
אב משה חיים לאו עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים
הרב הראשי האשכנזי של נתניה
19781988
(כ־10 שנים)
הרב הראשי האשכנזי של תל אביב
19881993
(כ־5 שנים)
הרב הראשי לישראל האשכנזי ה־6
19932003
(כ־10 שנים)
שותף לרבנות אליהו בקשי דורון (הרב הספרדי)
הרב הראשי האשכנזי של תל אביב
20052017
(כ־12 שנים)
www.lau.co.il
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ישראל מאיר לאו בן ה-8 עוזב את מחנה הריכוז בוכנוואלד, ברקע אחיו נפתלי
ישראל מאיר לאו בזרועותיו של אלעזר שיף, מניצולי בוכנוואלד, בהגיעם לחיפה, 15 ביולי 1945
הרב לאו (שלישי מימין בשורה הקדמית) יחד עם המנהיגים שהגיעו לפורום השואה העולמי החמישי ביד ושם, 2020

הרב ישראל מאיר לאו (נולד בכ"ב בסיוון ה'תרצ"ז, 1 ביוני 1937) הוא רב ישראלי, שימש כרב הראשי לישראל בשנים 19932003, וכרבה של תל אביב-יפו בין השנים 19881993, וכן בין השנים 20052017. מכהן כיו"ר מועצת יד ושם. חתן פרס ישראל למפעל חיים לשנת ה'תשס"ה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשנת 1937 בפיוטרקוב טריבונלסקי שברפובליקה הפולנית השנייה, כבן הזקונים של חיה (לבית פרנקל-תאומים) והרב משה חיים לאו, נצר לשושלת רבנים. אחיו הגדולים הם: יהושע (שיקו) לאו-הגר אשר ברח לישראל מהונגריה באפריל 1944 אחרי פלישת הנאצים להונגריה, נפתלי לאו-לביא (טולק) שהשגיח עליו בשואה, ושמואל יצחק (מילק) שנספה בשואה.

את שנות המלחמה הראשונות עבר בגטו פיוטרקוב טריבונלסקי, הגטו הראשון בפולין הכבושה. באוקטובר 1942 גורשו אביו ואחיו יחד עם רוב יהודי העיר למחנה ההשמדה טרבלינקה (שם נספו בי"א בחשוון ה'תש"ג) אולם הוא הצליח לחמוק עם אמו מהגירוש וכך ניצלו חייו. בנובמבר 1944, במהלך אקציה, הצליחה אמו להצמיד אותו לאחיו הגדול נפתלי, שהיה מיועד להישלח למחנה עבודה, אולם היא עצמה לא ניצלה. יחד עם נפתלי נשלח למחנה עבודה בעיר צ'נסטוחובה, משם הגיעו למחנה הריכוז בוכנוואלד. במחנה זה סייע לו חייל רוסי בשם פיודור מיכאיליצ'נקו[1] ושמר על חייו.

כאשר שוחרר המחנה על ידי חיילי ארצות הברית, באפריל 1945, נודע ישראל לאו (בכינויו "לולק"), כאסיר הצעיר ביותר ששוחרר מהמחנה, בגיל 7. ביולי 1945[2] עלו השניים עם "ילדי בוכנוואלד" לארץ ישראל באנייה מטרואה והובלו למחנה המעצר בעתלית. בין משחררי המחנה היה אביו של כרים עבדול-ג'באר והרב לאו שמר על קשרי ידידות גם עם בנו.

לאחר שעזב את מחנה עתלית הוא עבר לגור בקריית מוצקין, שם אומץ על ידי משפחתה של אחות אביו, אשת הרב מרדכי פוגלמן, רבה הראשון של קריית מוצקין. בבית הספר הממלכתי-דתי אהרון הרוא"ה, שבקריית שמואל הסמוכה, השלים לאו את הלימודים שהחסיר בשנות המלחמה. למד בישיבות קול תורה, כנסת חזקיהו ופוניבז'. מאז היותו כבן 15 היה לבן-בית בביתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ו"האחראי על קיום המניין" בביתו של הרב הרצוג. בשנת 1956 היה פעיל ב"חבר הפעילים של המחנה התורתי" שביקש לחזק את שמירת המצוות בקרב העולים החדשים והתריע נגד כפייה חילונית[3].

בגיל 22 נשא לאישה את חייטה (חיה יוטא), בתו של הרב יצחק ידידיה פרנקל, לימים רבה הראשי של תל אביב. עם נישואיו עזב את קריית מוצקין ועבר למרכז ישראל. הוא שימש כמורה לתלמוד בתיכון ברנר פתח תקווה ואחר כך בתיכון צייטלין בתל אביב.

קריירה רבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב לאו שימש במספר תפקידים רבניים. התחיל כרב בית הכנסת "אור תורה" (שבדרום תל אביב).

בשנת ה'תשכ"ה (1965) נתמנה לרב בית הכנסת "תפארת צבי" בתל אביב-יפו[4]. בין ראשי קהילת בית הכנסת היה המשפטן, העיתונאי והפעיל הציוני משה מילר מולאור שהזמין את הרב הצעיר להשתתף ברבי שיח אותם הנחה ששודרו ב"קול ישראל" בנושאים הקשורים למסורת היהודית[5].

בשנת ה'תשל"א (1971) מונה לרב שכונות צפון תל אביב.

לראשונה נתמנה כרב עיר בשנת תשל"ט (1978), אז נבחר לכהן כרב הראשי של נתניה. בשנת 1983 נבחר לכהן כחבר מועצת הרבנות הראשית. בשנת תשמ"ח (1988) נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי של תל אביב-יפו במקום חותנו שהלך לעולמו. הוא כיהן בתפקיד יחד עם הרב הספרדי של העיר, הרב חיים דוד הלוי, עד לבחירתו למשרת הרב הראשי האשכנזי לישראל, וחזר אליו לאחר שנסתיימה כהונתו כרב הראשי לישראל. במקביל לפעילותו הרבנית הגיש תוכנית טלוויזיה בשם "שלום לבוא שבת" בערוץ הראשון, תוכנית ששודרה בימי שישי (לפני כניסת השבת), ועסקה בפרשת השבוע.

בשנת תשנ"ג (1993) נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי לישראל, וכיהן בתפקיד עשר שנים (משך הכהונה הקבוע בחוק), עד שנת תשס"ג (2003). בשנת תשס"ה (2005) נבחר בשנית לכהן כרב הראשי לתל אביב-יפו, תפקיד שממנו פרש במאי 2017, כאשר הגיע לגיל 80. לקראת בחירות 2007 לנשיאות ישראל שקל להתמודד על התפקיד, אך בסופו של דבר ויתר על כך[6]. בנובמבר 2008 אישרה הממשלה את מינויו לתפקיד יו"ר מועצת יד ושם, במקומו של יוסף לפיד, שנפטר כמה חודשים קודם לכן.

ב-1997 פרסמה אורית שוחט תחקיר בעיתון "הארץ" ולפיו נהג הרב לאו לקבל תשלום במזומן על טקסי נישואין שהוא עורך, ללא דיווח לנציבות מס הכנסה וזאת אף שהוא משמש בתפקיד דיין. הרב לאו הסביר כי הכסף מיועד לתרומה לישיבה שעמד בראשה, פרסם התחייבות פומבית שלא לקבל יותר תשלום על עריכת חופות, ובמקביל הגיע להסדר עם מס הכנסה. ב-2007 החליטה פרקליטות המדינה שלא לפתוח נגדו בהליכים פליליים או משמעתיים בעניין זה, וקבעה כי "קיים עדיין ערפול בנושא, וגדר המותר והאסור לא הובהר עד תום"[7].

ב-24 במאי 2017, כשהתקרב לגיל 80, פרש הרב לאו מתפקידיו כרב הראשי של תל אביב וכחבר מועצת הרבנות הראשית בטקס במנהרות הכותל[8][9].

אישיותו, השקפתו ודמותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב לאו מתבלט כנואם וכמשמיע דברה של היהדות האורתודוקסית בנועם, גם באוזני ציבורים הרחוקים ממנה.

עובדת היותו ניצול השואה הביאה אותו לעסוק הרבה בעניינים הקשורים בזכרה ובהנצחתה, ובמסגרתה אף הוזמן פעמים רבות למסור נאומים בפני מנהיגי מדינות בטקסים העוסקים בזיכרון השואה.

הרב לאו תומך בגישה המתירה המתת חסד פסיבית ומניעת טיפול פולשני בחולה סופני.[דרוש מקור]

כחלק מתפקידו כרב הראשי לישראל פעל לקיום קשר בין ראשי היהדות לבין ראשי הכנסייה הקתולית. לשם כך נפגש עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני. גם לאחר סיום תפקידו כרב ראשי המשיך בפעילות הקשר בין הדתות.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב לאו נשוי לחיה-יוטה (חייטה) (בתו של הרב יצחק ידידיה פרנקל) ואב לשמונה. בניו הם:

צבי יהודה לאו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישראל יוסף לאו
 
משה חיים לאו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נפתלי לאו-לביאישראל מאיר לאויהושע הגר-לאו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בנימין (בני) לאו
 
עמיחי לאו-לביא
 
משה חיים לאו
 
דוד לאו
 
משה הגר-לאו
 
עידית איצקוביץ


תפקידים ציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב לאו נואם באו"ם

אותות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיעוריו ומאמריו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לימים כשביקר הרב לאו בקרמלין בשנת 1989 ביקש ממארחיו שיסייעו באיתורו. מיכאיליצ'נקו זוהה רק בשנת 2008, לאחר פטירתו, בעקבות מחקר של חוקר אמריקני. הרב לאו פנה ליד ושם ומיכאיליצ'נקו נכלל בין חסידי אומות העולם. ראו את מכתבו של הרב לאו באתר יד ושם
  2. ^ ישראל מאיר לאו, אל תשלח ידך אל הנער, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005, ע' 93
  3. ^ ישראל מאיר לאו, שבת בדימונה, שערים, 19 ביולי 1956
    ישראל מאיר לאו, הנוער הדתי בדרכו לישיבות, שערים, 2 בספטמבר 1957
  4. ^ הגרא"י אונטרמן: הפעלת נמל אשדוד בשבת - הרס הצביון היהודי במדינה, הצופה, 27 בדצמבר 1965
  5. ^ ⁨סימפוזיון על הנוער והמסורת היהודית, דבר, 9 ביוני 1968
  6. ^ יאיר אטינגר, הרב לאו לא יתמודד על הנשיאות, באתר הארץ, 18 במאי 2007
  7. ^ יובל יועז, הפרקליטות: לקבוע לרבנים עובדי ציבור קריטריונים לקבלת תשלומים על חופות; הרב לאו לא יועמד לדין, באתר הארץ, 6 ביוני 2007
  8. ^ ישי כהן, ‏פרסום ראשון: הרב ישראל מאיר לאו יפרוש מחר מתפקידו, באתר כיכר השבת, 23 במאי 2017
  9. ^ חיים לב, הרב ישראל מאיר לאו פורש מתפקידו, באתר ערוץ 7, 23 במאי 2017
  10. ^ הנשיא העניק את עיטור הנשיא לרב ישראל מאיר לאו ולרב רפי פויירשטיין, באתר כיפה, 10 ביולי 2014


הקודם:
אברהם אלקנה כהנא שפירא
הרב הראשי האשכנזי הבא:
יונה מצגר