מישל פיליפס
 | |
| מישל פיליפס בתמונה משנת 1966 | |
| לידה |
4 ביוני 1944 (בת 79) לונג ביץ', קליפורניה ארצות הברית |
|---|---|
| שם לידה | הולי מישל גיליאם |
| מוקד פעילות | ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | 1965–2009 (כ־44 שנים) |
| מקום לימודים |
תיכון ג'ון מרשל  |
| סוגה |
פולק רוק פופ פסיכדלי |
| סוג קול |
סופרן |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| חברת תקליטים | איי אנד אם רקורדס |
| שיתופי פעולה בולטים | The Mamas & the Papas |
| בן או בת זוג |
ג'ון פיליפס (31 בדצמבר 1962–1970) דניס הופר (31 באוקטובר 1970–8 בנובמבר 1970) גריינג'ר היינס |
| צאצאים |
שיינה פיליפס |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
מישל פיליפס (באנגלית: Michelle Phillips; נולדה ב-4 ביוני 1944) היא זמרת, פזמונאית ושחקנית אמריקאית. היא נולדה בקליפורניה ובהיותה נערה הכירה את ג'ון פיליפס בסן פרנסיסקו, נישאה לו וב-1965 הקימה יחד איתו ועם קאס אליוט ועם דני דוהרטי את להקת The Mamas & the Papas. הלהקה עלתה לתהילה עם הסינגלים הפופולריים שלהם California Dreamin' ו-Creeque Alley שפיליפס הייתה שותפה לכתיבתם. הלהקה הוציאה חמישה אלבומי אולפן עד להתפרקותה ב-1970.
לאחר פירוק הלהקה ולאחר גירושיה מג'ון פיליפס, פתחה פיליפס בקריירת משחק מוצלחת והייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב עבור הופעתה כבילי פריצ'ט במותחן הביוגרפי שזכה לשבחי הביקורת "דילינג'ר" (Dillinger) משנת 1973. היא המשיכה להופיע במספר רב של סרטים במשך שנות השבעים והשמונים של המאה ה-20, כולל "ולנטינו" של קן ראסל משנת 1977 בו היא שיחקה בדמותה של נטשה רמבובה, ובסרטים בלונדליין (Bloodline) משנת 1979 ו"מספריים" (Scissors) משנת 1991. פיליפס גם שיחקה כאחת הדמויות הראשיות בסדרה נוטס לנדינג בין השנים 1987 – 1993. בשנת 1977 הוציאה פיליפס אלבום סולו בשם "קורבן הרומנטיקה" (Victim of Romance). בתה היא הזמרת והשחקנית שיינה פיליפס.
ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מישל פיליפס נולדה בשם הולי מישל גיליאם (Holly Michelle Gilliam) בלונג ביץ', קליפורניה כילדתם השנייה של ג'ויס לאון (לבית פול), מנהלת חשבונות ושל קרדנר בורנט גיליאם, איש צי הסוחר.[1] יש לה אחות אחת גדולה ממנה. אמה של פיליפס מתה ממפרצת תוך-גולגולתית כאשר היא הייתה בת חמש. מגיל שש ועד גיל שתים עשרה גדלה פיליפס במקסיקו סיטי, שם למד אביה סוציולוגיה בקולג' המקומי. בשנותיה שם היא התחנכה בבתי ספר מקומיים ורכשה שליטה בשפה הספרדית. בגיל שלוש עשרה היא שבה לארצות הברית עם אביה ועם אחותה והם התיישבו מחדש בלונג ביץ', שם היא החלה את לימודי התיכון שלה. בבית הספר התיכון הייתה פיליפס פעילה בכמה ענפי ספורט וכן למדה לנגן בפסנתר, גיטרה וצ'לו.
קומתה של פיליפס הגיעה ל-1.70 מטר והיא עברה לסן פרנסיסקו מתוך תקווה לעבוד בדוגמנות.[2] שם היא הכירה את ג'ון פיליפס שהיה אז בעיצומו של מסע הופעות בקליפורניה עם להקתו, The Journeymen. הוא התגרש מאשתו הראשונה וב-31 בדצמבר 1962 נשא את מישל לאישה כאשר היא הייתה בת שמונה עשרה. ב-1968 נולדה בתם שיינה פיליפס, שבשנות התשעים הייתה זמרת בשלישיית הבנות וילסון-פיליפס.
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
The Mamas & The Papas[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – The Mamas & The Papas
לאחר נישואיה לגון פיליפס, עבר הזוג לניו יורק, שם הם החלו לכתוב שירים ביחד. מישל הייתה אחת מהחברים המייסדים של להקת The Mamas & The Papas בשנת 1965. היה השתתפה בכתיבת כמה מלהיטי הלהקה, כולל California Dreamin', שנכלל באלבום הביכורים שלהם If You Can Believe Your Eyes and Ears שיצא לאור ב-1966.
ההקלטות לאלבום השני של הלהקה (שבעילום שם נקרא The Mamas & the Papas ולעיתים נקרא "קאס, ג'ון, מישל, דני", ששמותיהם הופיעו על עטיפת האלבום מעל שם הלהקה) הופרעו כאשר מישל חשפה את הרומן שלה עם ג'ין קלארק מלהקת הבירדס. רומן בין מישל פיליפס לבין חבר הלהקה דני דוהרטי, שהתגלה שנה קודם לכן, נסלח. דוהרטי וג'ון פיליפס התפייסו וכתבו יחדיו את השיר I Saw Her Again שנכתב לכאורה על הפרשה, אף על פי שמאוחר יותר התגלעה מחלוקת ביניהם על מידת חלקו של דוהרטי בכתיבת השיר.[3] הפעם היה ג'ון פיליפס נחוש בדעתו להדיח את אשתו. לאחר התייעצות עם עורך דינם ועם חברת ההקלטות, שיגרו ג'ון פיליפס, דוהרטי ואליוט ב-28 ביוני 1966 מכתב למישל שבו הם הודיעו לה על הרחקתה מהלהקה. זמן קצר לאחר מכן, ב-23 באוגוסט אותה שנה, הוחזרה מישל ללהקה לאחר שהשלושה הגיעו למסקנה שמחליפתה, ג'יל גיבסון, חסרה את הכריזמה הבימתית של קודמתה. לאחר שובה של פיליפס, יצאה הלהקה למסע הופעות קצר בחוף המזרחי והופיעה בסדרה של הופעות בוושינגטון די. סי., בולטימור ובאוניברסיטת פורדהם בניו יורק.
לאחר שובם לקליפורניה ולאחר שהתמקמו בלוס אנג'לס, הקליטה הלהקה את אלבומם השלישי, The Mamas & The Papas Deliver שיצא לאור ב-1967. ביוני אותה שנה הופיעה פיליפס עם הלהקה בפסטיבל הפופ במונטריי שבקליפורניה, אירוע שאורגן על ידי ג'ון פיליפס ולו אדלר. בפסטיבל הופיעו גם מוזיקאים בולטים אחרים שנמנו על תרבות הנגד והרכבי רוק פסיכדלי, כמו ג'פרסון איירפליין, ג'ניס ג'ופלין וג'ימי הנדריקס. בספרה על החוויה, אמרה פיליפס:"זה היה כמו יריד רנסאנס. זה היה נוח לאמנים ולקהל. באופן מעשי לכולם היה מקום לשבת, ואם לא, האנשים נתלו על הגדרות ויכלו לראות ולשמוע את ההופעות. או שהאנשים שישבו בחוץ יכלו לשמוע הכל משם... זה היה נחמד".[4]
באוגוסט 1967 הופיעה הלהקה במה שהיה להופעתם החיה האחרונה בהוליווד בול. יחד עם הלהקה הקליטה פיליפס את האלבום הרביעי שלהם The Papas & The Mamas, שיצא בשנת 1968, לפני שיצאו להפסקה זמנית. מישל וג'ון פיליפס, שנישואיהם עלו על שרטון באותה עת, הגישו במאי 1969 בקשה לגירושים בבית המשפט של מחוז לוס אנג'לס וב-1971 התפרקה הלהקה רשמית, עוד לפני שיצא אלבומה החמישי והאחרון People Like Us, שהוקלט כדי לקיים את התחייבותם לחברת ההקלטות.
קריירת משחק[עריכת קוד מקור | עריכה]
 | |
| מישל פיליפס עם וורן אוטס בסרט "דילינג'ר" (1973) | |
| תקופת הפעילות | מ-1969 |
|---|---|
| פרופיל ב-IMDb | |
ב-1969 עוד לפני פירוק הלהקה, הצטלמה פיליפס לסרט המדע הבדיוני של גראם פרסונס, Saturation 70, לצדם של נודי כהן, אניטה פלנברג וג'וליאן ג'ונס, אז בנו בן החמש של גיטריסט הרולינג סטונז, בריאן ג'ונס. הפקת הסרט לא הושלמה מעולם.[5] בשנה שלאחר מכן, לאחר פירוק The Mamas & the Papas, החלה פיליפס לקחת שיעורי משחק בלוס אנג'לס והיא אמרה שכוונתה להתחיל את קריירת המשחק שלה "מאפס", בציינה שהתמלוגים ממכירות התקליטים של הלהקה אפשרו לה לקבל הכנסה יציבה כאשר היא החלה להיכנס לעולם הקולנוע.
תפקידה הקולנועי הראשון של פיליפס היה בסרטו של דניס הופר, "הסרט האחרון" (The Last Movie) שיצא לאקרנים ב-1971 ובו היא גילמה תפקיד משני. זמן קצר לאחר סיום הפקת הסרט נישאה פיליפס להופר, אך נישואים אלו החזיקו מעמד שמונה ימים בלבד.[6] שנתיים לאחר מכן לוהקה פיליפס לתפקיד ראשי במותחן "דילינג'ר" (Dillinger), כחברתו של ג'ון דילינג'ר, בילי פריצ'ט. הסרט זכה לשבחי הביקורת ובמגזין וראייטי נאמר על הופעתה של פיליפס: "פיליפס, בהופעת הביכורים שלה לאחר שהייתה חברה בלהקת The Mamas & the Papas, בולטת כחברתו של דילינג'ר",[7] בעוד שהניו יורק טיימס תיאר את הופעתה כ"יעילה למדי". על הופעתה בסרט זה הייתה פיליפס מועמדת לפרס גלובוס הזהב. בהיזכרה בסרט, אמרה פיליפס:
שפר עלי גורלי להיות מוקפת בשחקנים גדולים. כל הצוות של הסרט היה מורכב משחקנים אמיתיים: וורן אוטס, בן ג'ונסון, קלוריס ליצ'מן, ריצ'רד דרייפוס והארי דין סטנטון. הייתה זו פשוט חוויה נפלאה מאוד עבורי וקיבלתי תמיכה אדירה, סיוע רב ועידוד רב. היה זה למעשה הסרט הראשון שלי. סרטו של דניס ("הסרט האחרון") היה ברובו אלתור וטרוף.[8]
באותה שנה הקליטה פיליפסקולות כמעודדת יחד עם דרלין לאב, עבור הסינגל של צ'יץ' וצ'ונג, Basketball Jones, שהגיע למקום ה-15 במצעד הסינגלים של מגזין בילבורד. ב-1974 לוהקה פיליפס בסרט האימה הטלוויזיוני The California Kid בכיכובו של מרטין שין. ב-1975 היא הופיעה בהופעה קצרה בסצנת מסיבה עם וורן בייטי בסרט "שמפו". פיליפס ניהלה מערכת יחסים קצרה עם בייטי והופעתה בסרט זה הייתה הופעת קמע. באותה שנה חתמה פיליפס על חוזה הקלטות סולו עם חברת איי אנד אם רקורדס והוציאה סינגל פרומו בשם "אלוהה לואי" (Aloha Louie), שיר שכתבה יחד עם בעלה לשעבר, ג'ון פיליפס. ב-1976 היא הוציאה את סינגל הסולו הראשון שלה, "אין אהבה היום" (No Love Today) שהיה חלק מפסקול הסרט Mother, Jugs & Speed.
אלבום סולו והמשך הקריירה הקולנועית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1977 הוציאה פיליפס את אלבום הסולו הראשון והיחיד שלה, "קורבן הרומנטיקה" (Victim of Romance) שהופק על ידי ג'ק ניטשה עבור חברת איי אנד אם רקורדס.[9] על האלבום הזה אמרה פיליפס: "לא עשיתי זאת קודם בשל העובדה שמעולם לא חשתי בטוחה מספיק בעצמי כזמרת. אני טובה, אך קאס הייתה תמיד טובה יותר". פיליפס גם הגיבה על מעורבותה בהפקת האלבום באומרה שהיא הייתה מעורבת "בכל היבט של ההפקה, החל מבישול ההקלטה ועד לעיצוב העטיפה".[6] שני הסינגלים הראשונים שלה שנכללו באלבום לא הצליחו להגיע לדירוגים הארציים בארצות הברית.
באותה שנה ביצעה פיליפסקולות רקע יחד עם בתה החורגת לשעבר, מקנזי פיליפס (בתו של ג'ון פיליפס מנישואיו הראשונים) בשיר "לוחם הזולו" באלבום הסולו של בעלה לשעבר, Pay Pack & Follow. באותה שנה היא גם כיכבה בסרטו של קן ראסל, "ולנטינו", בתפקיד נטשה רמבובה, אשתו השנייה של רודולף ולנטינו. הביקורות על הסרט היו מעורבות וב-Time Out של לונדון נאמר: "כסרט שמובנה כסדרה של פלשבקים מהלווייתו של ולנטינו בחזרה לימיו המוקדמים באמריקה, השעה הראשונה מתאפיינת בשפיות והיא עבודתו המבוקרת ביותר של ראסל מזה כמה שנים, על אף הציניות החלולה שבו".[10]
ב-1979 הופיעה פיליפס בעיבודו הקולנועי לרומן של סידני שלדון "קשר דם" (Bloodline), מותחן בכיכובם של אודרי הפבורן ובן גזארה. הסרט זכה לביקורות שליליות, והופעתה של פיליפס, יחד עם הופעתם של ג'יימס מייסון ומוריס רונה, ספגו ביקורת מהווראייטי כ"משמעממות".[11] באותה שנה הקליטה פיליפס את השיר "לנצח" (Forever) עבור הפסקול של הסרט "קליפורניה חולמת", סרט גלישה שלמעט שמו לא היה לו שום קשר ללהיט של להקתה לשעבר של פיליפס.
בין הסרטים הנוספים שבהם גילמה פיליפס תפקידים באותן שנים ניתן למנות את The Man with Bogart's Face משנת 1980, "קציר הפרא" (Savage Harvest) משנת 1981 ו"ההמנון האמריקאי" (American Anthem) משנת 1986. בטלוויזיה שיחקה פיליפס בתפקיד בת הים ניה בשלושה פרקים של הסדרה Fantasy Island, בתפקיד לאורה ון טריס בסרט הטלוויזיה Mike Hammer: Murder Takes All בכיכובו של סטייסי קיץ' ובמיני-סדרות כמו "אספן" משנת 1977 ו-The French Atlantic Affair משנת 1979. היא הופיעה בהופעות אורח בסדרות כמו ספין סיטי ומסע בין כוכבים: הדור הבא (בה היא הופיעה בפרק We'll Always Have Paris כאהובתו לשעבר של קפטן ז'אן-לוק פיקארד). בין השנים 1983 – 1986 הצטרפה פיליפס לצוות הסדרה Hotel בתפקיד הקונסיירז', בתו של יריבה של בעלת המלון ויקטוריה קבוט, שמשתיל את בתו כמרגלת כצעד מקדים להשתלטותו על המלון.
מנוטס לנדינג ועד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיליפס כיכבה בשש עונות של הסדרה נוטס לנדינג בתפקיד אן מתסון סאמר התככנית הנצחית, אמה של הדמות הראשית פייג' שאותה גילמה ניקולט שרידן. פיליפס גילמה את אותו תפקיד בסרט הטלוויזיה "נוטס לנדינג - בחזרה למבוי הסתום" שיצא לאקרנים ב-1997. במהלך אותן שנים היא הופיעה גם בסרטים Let It Ride משנת 1989, במותחן "מספריים" (Scissors) בכיכובה של שרון סטון ובסרט "שוטר מושחת" (Joshua Tree) משנת 1993 בכיכובו של דולף לונדגרן. באמצע שנות התשעים של המאה ה-20 שיחקה פיליפס בתפקיד אבי מלון, אמה של ולרי מלון (בכיכובה של טיפאני ת'יסן) בסדרה בוורלי הילס 90210.
בסוף 1987 שרה פיליפס את קולות הרקע בלהיט של בלינדה קרלייל, Heaven Is a Place on Earth וכן באלבום Heaven on Earth של קרלייל. היא גילמה תפקיד אורח בסדרת הטלוויזיה "שבעת המופלאים" כמוד סטנדיש, אמו של אחד מהשבעה. התפקיד האחרון עד כה של פיליפס בסדרת טלוויזיה היה בסדרה הרקיע השביעי" בתפקיד לילי ג'קסון, אחותה של אם המשפחה, אנני ג'קסון קמדן. ב-1996 היא גילמה את דמותה של לאורה קולינס בסרט הטלוויזיה "אף אחד לא יספר" (No One Would Tell), וגם שיחקה בסרט הטלוויזיה "השדרה החמישית 919", לצד דניס ריצ'רדס וג'יימס מרסדן.
עם תחילת העשור הראשון של המאה ה-21 המשיכה פיליפס להופיע מעת לעת בסרטים שונים. היא הופיעה בתפקידי משנה בסרטים Jane White Is Sick & Twisted משנת 2002, Harry + Max משנת 2004 ו-Unbeatable Harold מ-2006. בשנת 2009 הופיעה פיליפס בטקס הפרסים השנתי של ערוץ TV Land לרגל שלושים שנה לנוטס לנדינג. היא גם הופיעה בתפקיד קטן בסרט ההיסטורי הנורווגי "בגידה" שתיעד את תקופת הכיבוש הגרמני של נורווגיה במלחמת העולם השנייה.[12]
בשנת 2018 השתתפה בסרט הדוקומנטרי של נטפליקס "פמיניסטיות: מה הן חשבו?".[13]
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מישל פיליפס נישאה חמש פעמים וילדה שלושה ילדים:
- ג'ון פיליפס (31 בדצמבר 1962 – מאי 1969) ממנו התגרשה ויחד איתו ילדה את שיינה פיליפס, לימים זמרת בזכות עצמה.
- דניס הופר (31 באוקטובר 1970 – 8 בנובמבר 1970) התגרשו לאחר שמונה ימים.
- רוברט בורץ' (1978 – 1982) התגרשו.
- גריינג'ר היינס, ממנו התגרשה לאחר שילדו שני בנים.
- סטיבן זקס (2000 – 2017) היו נשואים עד למותו.
ב-1986 פרסמה פיליפס את האוטוביוגרפיה שלה "קליפורניה חולמת: הסיפור האמיתי של האימהות והאבות" (California Dreamin': The True Story of the Mamas and the Papas) שיצא לאור שבועות ספורים לאחר שפורסמה האוטוביוגרפיה של ג'ון פיליפס, Papa John. בספרה מתארת פיליפס אירועים כמו פגישתה הראשונה עם קאס אליוט, זכייה במשחק קובייה באיי בהאמה כאשר חברי הלהקה היו מרוששים ולא יכלו להרשות לעצמם לשלם עבור טיסה בחזרה לארצות הברית וכיצד זכויות היוצרים שלה על השיר "קליפורניה חולמת", שעדיין משולמים לה תמלוגים עליו, היו "קריאת ההשכמה הטובה ביותר שלה" (היא ישנה בחדר מלון בניו יורק כאשר ג'ון פיליפס העיר אותה כדי שתסייע לו לסיים את כתיבת השיר).
ב-2007 הביעה פיליפס את מחאתה בפומבי על מלחמת עיראק וטענה שהיא מאמינה שנשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש וסגנו דיק צ'ייני צריכים להישפט על פשעי מלחמה.[14] פיליפס תומכת בלגליזציה של קנאביס וב-2008 היא טענה שעישון קנאביס מסייע לה לגמילה מעישון.[15]
הסתבכות משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-2 בדצמבר 1987 נעצרה פיליפס באמרילו, טקסס על החזקת קנאביס לאחר שהרכב שבו נסעה נעצר על ידי שוטרים בעוון מהירות מופרזת. פיליפס נסעה אז ברכב עם מי שהיה אז בן זוגה, ג'פרי טוזר והסם התגלה בחיפוש של השוטרים ברכב.[16] היא נעצרה ושוחררה בערבות של 500 דולר.[17]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מישל פיליפס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
מישל פיליפס, באתר AllMovie (באנגלית)
מישל פיליפס, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
מישל פיליפס, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
מישל פיליפס, באתר Last.fm (באנגלית)
מישל פיליפס, באתר AllMusic (באנגלית)
מישל פיליפס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
מישל פיליפס, באתר Discogs (באנגלית)
מישל פיליפס, באתר Songkick (באנגלית)- מישל פיליפס, באתר SecondHandSongs
.svg){kind=logo}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Michelle Phillips Film Reference Biography". filmreference.com. Retrieved February 23, 2011.
- ^ Maurice, Dick (August 19, 1973). "Michelle Phillips talks Mamas & Papas, Dillinger (1973)". Click Americana. Retrieved March 5, 2017.
- ^ Dream a Little Dream (the Nearly True Story of the Mamas and the Papas), Denny Doherty website. Retrieved 2 May 2013.
- ^ McDonough, Kevin (June 16, 2007). "'Monterey 40' recalls 1967 L.A. music scene". South Coast Today. Retrieved July 14, 2016.
- ^ Campion, Chris (September 5, 2014). "Saturation 70: the Gram Parsons UFO film that never flew". The Guardian. Retrieved July 14, 2016.
- ^ 1 2 Crowe, Cameron (February 23, 1978). "Michelle Phillips' world turns". Rolling Stone (59).
- ^ Variety Staff (December 31, 1972). "Review: 'Dillinger'". Variety. Retrieved July 12, 2016.
- ^ Ragogna, Mike (August 25, 2016). "Chats with Esperanza Spalding, Michelle Phillips, Lee Greenwood, Ian Thomas and Young Gun Silver Fox's Shawn Lee, Plus Joey Alexander, Elayna, Ultan Conlon, M Ross Perkins, Morgan's Road, Deerheart, Dave McGraw & Mandy Fer, Unconscious Disturbance, I The Mighty, and The Junior League Exclusives". The Huffington Post. Retrieved March 11, 2017.
- ^ Crowe, Cameron (January 27, 1978). "Ex-Mama Michelle sings again". Wilmington Morning Star. p. 2B.
- ^ "Valentino, directed by Ken Russell". Time Out. London. Retrieved July 12, 2016.
- ^ Variety Staff (December 31, 1978). "Review: 'Bloodline'". Variety. Retrieved July 12, 2016.
- ^ Couzens, Gary (January 17, 2011). "Betrayal". The Digital Fix. Film. Retrieved July 11, 2016.
- ^ Robinson, Chauncey K. (17 באוקטובר 2018). "Netflix feminists: Film on 1970s women's movement shows work still to do". www.peoplesworld.org. נבדק ב-15 ביולי 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^
Michelle Phillips Impeach Bush, סרטון באתר יוטיוב
- ^ Proffer, Ben (May 18, 2008). "Legalize Pot and Everything's Groovy". NY Mag. Retrieved July 16, 2016.
- ^ Caulfield, Deborah (December 7, 1987). "Entertainment: Movies". The Los Angeles Times. Retrieved July 10, 2016.
- ^ "Phillips Arrested on Drug Charge". The Lewiston Journal. Associated Press. December 8, 1987. p. 8D.
