מקס פרוץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקס פרוץ
Max Ferdinand Perutz
1914 –‏ 2002
Max Perutz.jpg
מקס פרוץ בנשף הנובל בשנת 1962
תרומות עיקריות
על מחקריהם בנושא מבנה של חלבונים גלובולריים

מקס פרדיננד פּ‏רוץגרמנית: Max Ferdinand Perutz‏; 19 במאי 1914, וינה - 6 בפברואר 2002, קיימברידג') היה ביולוג מולקולרי וקריסטלוגרף. חתן פרס נובל לכימיה בשנת 1962.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקס פרוץ נולד בווינה בירת אוסטריה, להוגו פרוץ ודלי גולדשמידט, שבאו שניהם ממשפחות יהודיות מבוססות של יצרני טקסטיל. כשהיה בן שש הטבילוהו הוריו והוא גדל כקתולי (מאוחר יותר נטש את הדת)‏[1].

בשנת 1932 החל ללמוד באוניברסיטת וינה. בשנת 1936, לאחר שסיים את התואר הראשון באוסטריה, עבר פרוץ למעבדת קוונדיש שבאוניברסיטת קיימברידג', שם עבד בהנחייתו של ג'ון דזמונד ברנל. לאחר כניסת הנאצים לאוסטריה ב-1938 הוחרם רכושם של הוריו, והם הפכו לפליטים. עקב כך הורע מצבו הכלכלי, אך בעיה זו נפתרה עם מינויו לעוזר של ויליאם לורנס בראג ב-1 בינואר 1939.

פרוץ השתייך לקולג' פיטרהאוס משנת 1936 ועד מותו, והיה חבר של כבוד משנת 1962 ועד 2002.

בתחילת מלחמת העולם השנייה נאסר פרוץ והוגלה לקנדה בשל היותו נתין אוסטרי. במרץ 1941 השתכנעו השלטונות הבריטים באיוולת שבהגלייתו ואישרו לו לחזור לקיימברידג', ולא זו בלבד אלא שהוא גויס לאחד המבצעים הסודיים של המלחמה, פרויקט חבקוק, שבדק את האפשרויות למציאת חומרים חדשים לבניית נושאות מטוסים.

באוקטובר 1947 מונה לראש היחידה לביולוגיה מולקולרית של מועצת המחקר הרפואי, ובשנת 1962 מונה לראש המעבדה לביולוגיה מולקולרית של מועצת המחקר הרפואי.

בשנת 1953 הראה פרוץ כי ניתן לקבוע מבנים של חלבונים באמצעות קריסטלוגרפיה. באמצעות שיטה זו קבע פרוץ את המבנה המרחבי של חלבון ההמוגלובין. מאז פוענחו, באמצעות שיטה זו, מבנים של יותר מ-300 חלבונים.

בשנת 1979 העניקה לו החברה המלכותית את מדליית קופלי.

עם תלמידיו נמנים גם שני זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה על גילוי מבנה ה-DNA, ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק. בשנת 1969 פרסם פרוץ מכתב בכתב העת Science, ובו התנצל על שהעביר לווטסון ולקריק דו"ח שכתבה רוזלינד פרנקלין על מחקרה, ובו מידע רב ערך על המבנה המרחבי של ה-DNA, ללא אישורה ואף ללא ידיעתה של פרנקלין. פרוץ תירץ מעשה זה בכך שהיה חסר ניסיון בעניינים אדמיניסטרטיביים.

פרוץ נפטר בקיימברידג' ב-6 בפברואר 2002.

הישג מחקרי עיקרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מפגש עם קרוב משפחה שהיה ביוכימאי, החל פרוץ לחקור את מבנה ההמוגלובין בקריסטלוגרפיה באמצעות קרני רנטגן, מחקר שעתיד היה להימשך בהפסקות שבע עשרה שנים. פריצת הדרך של פרוץ הגיעה כשהחליט להחליף חלק מהאטומים באטום כבד (כספית), רעיון שהעלה ברנל שנים רבות לפני כן במחקריה של דורותי קרופוט הודג'קין על האינסולין.

בשנת 1953 הראה פרוץ כי ניתן לקבוע מבנים של חלבונים באמצעות קריסטלוגרפיה. בשיטה זו יש צורך ליצור גבישי חלבון והגביש מוקרן בקרני רנטגן. חלק מקרן זו תחדור את הגביש וחלק ממנה תפוזר על ידי ענני האלקטרונים של האטומים בגביש. את דפוס הפיזור של הקרן ניתן לקלוט על נייר צילום. דפוס זה נקרא "מפת דיפרקציה". מידת ההשחרה של נייר הצילום פורפורציונלית למידת הקרן שהצליחה לעבור דרך אותה נקודה בה נשברה קרן הרנטגן בגביש. ניתן להבחין בין אטומים שונים במולקולה כיוון שהפיזור של קרן הרנטגן יחסי לצפיפות האלקטרונים באטום (כלומר, אטום פחמן יפזר פי 6 חזק מאטום מימן).

באמצעות שיטה זו קבע פרוץ, בשנת 1953, את המבנה המרחבי של חלבון ההמוגלובין. בכך קבע פרוץ אבן דרך בתחום הביולוגיה המבנית, אשר כיום היא אחד מהענפים המובילים במדעי החיים. ידיעת המבנה המולקולרי נותנת תמונה שלמה יותר, יחד עם מחקר ביוכימי ומולקולרי, בהבנת פעילות חלבונים, אתרי קישור ואינטראקציות תוך ובין מולקולריות. עבודתו זאת זיכתה אותו בשנת 1962 בפרס נובל לכימיה. מאז פוענחו, באמצעות שיטה זו, מבנים של יותר מ-300 חלבונים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על תרומתו של פרוץ בתחום הביולוגיה המולקולרית באוניברסיטת קיימברידג' ניתן לקרוא בספר ההיסטוריה של אוניברסיטת קיימברידג', כרך 4, אשר יצא לאור בשנת 1992.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו "Max Perutz and the secret of life" עמוד 6