כלי טיס בלתי מאויש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מטוס ללא טייס מדגם RQ-2 פיוניר, תוצרת התעשייה האווירית לישראל.
מסוק ללא טייס מדגם RQ-8 פייר סקאוט המופעל על ידי הצי האמריקאי

כלי טיס בלתי מאוישראשי תיבות: כטב"ם, באנגלית: UAV - Unmanned Aerial Vehicle או Uninhabited Aerial Vehicle) הוא כלי טיס, כלומר מטוס או מסוק, שאינו נושא עליו בני אדם, ובפרט טייס (resident pilot). הכוונת ובקרת הכטב"ם נעשית בדרך כלל על ידי מפעיל מרוחק (remote pilot) או אף בצורה אוטונומית על ידי מערכת הבקרה של הכטב"ם. רוב הכטב"מים מיועדים לשימושים צבאיים, אך כיום נעשה בהם יותר ויותר שימוש גם ביישומים אזרחיים (משטרה, אבטחה, בקרת תנועה, מחקר מדעי ועוד).

בנוסף לכטב"מי מודיעין או הטעיה ישנם כטב"מי תקיפה, המסוגלים לירות חימוש מדויק במטרות קרקעיות. הדגם הידוע ביותר של כטב"ם תקיפה הוא ה-RQ-1 פרדטור האמריקני, שנושא טילי AGM-114 הלפייר מונחים. ה"פרדטור" השתתף בהצלחה בלחימה האמריקנית באפגניסטן ובעיראק. גם לישראל כטב"מי תקיפה חמושים. לטענת כתב העת אוויאיישן וויק אנד ספייס טכנולוג'י כטב"מים אלו הם למעשה כטב"מי הרמס 450 שצוידו במשגרי טילים.

הנטייה בציבור הישראלי היא עדיין להשתמש במונח "מזל"ט" (מטוס זעיר ללא טייס), אף שמונח זה הולם רק דגמים קטנים של כטב"ם בעלי יישומים מוגבלים שהיו קיימים בעבר. המונח איננו הולם את גודלם של הכטב"מים כיום, שממדיהם מגיעים לממדי מטוס קרב של ממש ואשר בניגוד למזל"טים ההיסטוריים, נושאים חימוש כבד ומערכות מודיעין מתוחכמות.

מבנה מערכת הכטב"ם ויתרונותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת של כל כלי בלתי מאויש (ולכן גם כטב"ם) מורכבת מארבעה מרכיבים עיקריים:

  • פלטפורמה, או כלי הטיס במקרה של כטב"ם. הפלטפורמה כוללת גוף, מנוע, מערכות בקרה, חיישנים לניטור עצמי ומערכות היגוי והפעלת הגאים.
  • מטען ייעודי (מטע"ד), שהוא סט האמצעים בעזרתם מתבצעת המשימה, למשל מצלמה אלקטרו-אופטית. המטען הייעודי נישא בפלטפורמה ומקבל ממנה שירותים של העברת פקודות מהקרקע, אספקת חשמל, תנאי סביבה ועוד.
  • מערכת תקשורת, המורכבת ממקטע מוטס וממקטע קרקעי. מערכת התקשורת אחראית להעברת פיקוד מהמפעיל הקרקעי לפלטפורמה ולמטע"ד ולהחזרת תוצרי המטע"ד (למשל: תמונת וידאו) וסטאטוס טכני של הפלטורמה ושל המטע"ד.
  • תחנת הפעלה, המכילה מערכות מחשוב ומידע, שמאפשרות למפעיל אנושי לשלוט בפלטפורמה ובמטע"ד ולראות את דיווחי כלי הטיס והמטע"ד ואת תוצרי המטע"ד.

לכטב"ם יתרונות מובהקים אחדים על פני מטוס מאויש:

  • יכולת לפעול במשימות ארוכות טווח, הנמשכות אף ימים אחדים. את מפעיל הכטב"ם, היושב על הקרקע, ניתן להחליף מדי שעות אחדות.
  • פעולה באזורים בעלי רמת סיכון גבוהה - הנזק מאובדן כטב"ם נמוך מהנזק שבאובדן מטוס מאויש, הן משום שבכטב"ם אין חשש לחיי הטייס, והן משום שעלותו של כטב"ם נמוכה מעלותו של המטוס.
  • פעולה באזורים שבה יש סכנה מיידית לחיי צוות האוויר, כגון אזורים נגועים בקרינה גרעינית.
  • בניגוד למטוס מאויש, העמוס במערכות למיגון ושהיית הטייס, הכטב"ם נושא אך ורק את מערכות המודיעין והתקיפה הנחוצות לביצוע משימותיו, בעוד שמפעיל הכטב"ם מצוי בבסיס ההפעלה בסביבה מוגנת לחלוטין.
  • שדרוג מערכותיו של הכטב"ם מהיר במידה ניכרת משדרוג מערכותיו של מטוס מאויש, בין השאר משום שחלק ניכר ממערכות הכטב"ם נמצא על הקרקע, בצד המפעיל.

יתרונות אלה מובילים למגמה של העדפת שימוש בכטב"מים על פני מטוסים מאוישים. ההערכה בענף התעופה הצבאית היא שמטוס הקרב האמריקאי F-35, שייכנס לשירות מבצעי באמצע העשור השני של המאה ה-21, יהיה מטוס הקרב המאויש האחרון לפיתוח.‏[1] כחלק ממגמה זו, נערך בשנת 2013 ניסוי שבו הופעל מטוס F-16 כמל"ט.‏[2] עם זאת, גורמים אחרים בענף מעריכים כי כל עוד חילות האוויר נשלטים על ידי טייסי קרב, משימות מבצעיות בעדיפות ראשונה יבוצעו על ידי מטוסי קרב מאוישים.

סוגי כטב"מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי טיס בלתי מאוישים ניתנים לסיווג במספר שיטות.

סיווג על פי סוג כלי הטיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיני-כטב"ם מסוג "דזרט הוק".
  • מל"ט - מטוס ללא טייס: כלי טיס בלתי מאויש בעל כנף קבועה בדומה למטוס.
  • מסל"ט - מסוק ללא טייס: כלי טיס בלתי מאויש בעל כנף סובבת בדומה למסוק. בשנים האחרונות הוחל בפיתוח כלי טיס אלה לאור ההתפתחויות בתחום מערכות הבקרה והטייס של מסוקים.
  • רחפן: כלי טיס בלתי מאויש, אשר מסוגל לרחף באוויר בדומה למסוק, אולם בעל מבנה אווירודינמי שונה.

סיווג על פי גודל כלי הטיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיני-כטב"ם - (לרוב נקרא בעברית "מזל"ט" - מטוס זעיר ללא טייס) - כטב"ם שמוטת הכנפיים שלו היא בדרך כלל עד מטר, ומשקל ההמראה שלו בסדרי גודל של עשרות קילוגרמים.
  • מיקרו-כטב"ם - כטב"ם המוגדר (על פי הגדרות משרד ההגנה האמריקאי) כבעל מוטת כנף קטנה מ-15 ס"מ. מיקרו-כטב"מים הם תחום מחקר בשנים האחרונות לאור השיפור במזעור מערכות אלקטרוניות ומכניות.

אם לא נעשה שימוש במונחים של מיקרו – או מיני – בדרך כלל מדובר על כלי-טייס במשקל המראה של מאות קילוגרמים ומעלה.

סיווג על פי גובה ומשך שהייה באוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים נעשה שימוש במונחים הבאים:

  • MALE - Medium Altitude Long Endurance, לתיאור כלי טיס בעל יכולת טיסה בגובה בינוני, כלומר 20-40 אלף רגל ועל משך שהייה ממושך של 15 שעות ומעלה.
  • HALE - High Altitude Long Endurance, מתאר כלי טיס בעלי יכולת טיסה בגובה רב, כלומר מעל 40 אלף רגל ומשך שהייה של 15 שעות ומעלה.

רוב כלי הטיס הבלתי מאוישים אינם טסים בגבהים אלה, ולכן נעשה שימוש במונחים אלה להדגיש את ייחודם של המטוסים שכן מגיעים לגובה זה, הכלולים בשם הכולל High Altitude Platforms וכוללים גם בלוני תצפית לרום גבוה.

סיווג על פי סוג המשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כטב"ם טקטי - כטב"ם (בדרך כלל קטן) המשמש למשימות בדרג הטקטי.
  • כטב"ם מטרה - כטב"ם המשמש לאימון ולניסוי מערכות נשק נגד מטוסים.
  • כטב"ם מחקר - כטב"ם המשמש למחקר של מערכות נוספות, בדרך כלל לגופים אקדמיים וגופי פיתוח.
  • כטב"ם מודיעין - כטב"ם המשמש לאיסוף מודיעין ובפרט מודיעין קרבי, אחת המשימות הקלאסיות של כלי טיס בלתי מאוישים.
  • כטב"ם תצפית - כטב"ם המצויד במצלמה ומצלמת וידאו ומיועד לסרוק ולצלם שטחים נרחבים. כטב"מים כאלו משמשים לצורכי אבטחה, שמירה על הגבולות, אכיפת חוק, בקרת תנועה ועוד.
  • כטב"ם תקיפה - כטב"ם המשמש למשימות תקיפה. כטב"ם תקיפה יכול לשאת חימוש שהוא יורה על המטרה או להוות בעצמו את החימוש שיפגע במטרה בעת הצורך ("כטב"ם מתאבד").

ישנם עוד סוגים רבים, בהתאם למספר הגדל והולך של משימות כלי טיס בלתי מאוישים.

סיווג על פי סוג מערכת ההנעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים נעשה שימוש גם במערכת ההנעה כאמצעי לסיווג כלי הטיס. המונחים הבאים נמצאים בשימוש:

  • כטב"ם סילוני - כלי טיס בלתי מאויש המשתמש במנוע סילון, בדומה למטוסים מאוישים רבים.
  • כטב"ם טורבו-פרופ - כלי טיס בלתי מאויש המשתמש במנוע טורבו-פרופלור, בדומה למטוסי תובלה רבים.

בדרך כלל, אם לא נאמר אחרת, כלי טיס בלתי מאוישים מונעים על ידי מנועים רדיאליים והם מונחי רדיו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש הראשון בכטב"מ ככלי נשק נעשה ככל הנראה על ידי האוסטרים בתאריך ה-22 באוגוסט 1849, אז שוגרו 200 כדורים פורחים חסרי טייס כנגד ונציה. הבלונים היו חמושים בפצצות ונשלטו על ידי מנגנון זמן.

בפברואר 1863 הוענק פטנט לצ'ארלס פרלי (Charles Perley) על עיצוב כלי טיס בלתי מאויש, שכלל בלון של אוויר חם שנשא סל המכיל מנגנון תזמון. משימת תקיפה בוצעה לראשונה על ידי כלים לא מאוישים במלחמת העולם הראשונה, כשפצצה מעופפת תוכננה ונבנתה עם מנגנון זמן שתלש את הכנפיים בנקודה כלשהי, וגרם לפצצה ליפול לקרקע.

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 בזמן מלחמת העולם השנייה, עשו היפנים שימוש בבלונים פורחים ככלי נשק. היפנים הסתמכו על זרמי הסילון שאמורים היו לסחוף את הבלונים עד לחופה המערבי של ארצות הברית ושם להתפוצץ. בעקבות זרמי רוחות חזקים ובעיות מכניות התרסקו כל הבלונים באוקיינוס השקט, למעט בלון אחד שהגיע לגבול קנדה-ארצות הברית והרג פרה כאשר התפוצץ.

בעידן הכלים בעלי בקרה בחוג סגור (כלומר לא על פי זמן) הראשונים שפיתחו את הרעיון של כלי טיס ללא טייס היו הגרמנים, שהמציאו את הטיל המונחה הראשון: ה-V-1 ואחר כך את ה-V-2. ה-V-1 דמה יותר למטוס מאשר לרקטה והמניע לפיתוחו היה מחסור במפציצים ומטוסי קרב שיתקפו את בריטניה ובנות בריתה בשלהי המלחמה. לגרמנים גם היה מזלט צילום מבצעי מודרני לחלוטין, מונחה רדיו, המשוגר ממסילה ונוחת באמצעות מצנח. ההמגבלה הייתה שהצילום התבצע על פילם שהוצנח לקרקע, לעומת שידור וידאו ברדיו כנהוג מאז שנות השישים מאוחרות.

בשנות השישים והשבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיסנים הנשלטים באמצעות רדיו הומצאו עוד בשנות השישים, אך נחשבו ללא יותר מצעצוע לילדים. הראשון שחשב על יישומים צבאיים לכלי טיס קטן הנשלט מרחוק, היה שבתאי בריל, קצין בדרגת רב סרן(אז) בחיל המודיעין. ב- 1967, בזמן ביקור בארצות הברית, עלה על דעתו לצייד טיסנים במצלמות. הוא שכנע את רמ"ח איסוף, אברהם ארנן, להקצות 1000 דולר לניסוי. הניסוי הראשון נערך בכפר סירקין והיה מוצלח מאד. בשלב מאוחר יותר עבר הפיתוח לחיל האוויר, ולאחר מכן הוקם מפעל לפיתוח וייצור מזל"טים, בבעלות משותפת של התעשייה האווירית ותדיראן.

בשנות השמונים ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

כטב"ם תקיפה מסוג MQ-1 פרדטור חמוש בטיל AGM-114 הלפייר

חיל האוויר הישראלי הפעיל מזל"טים במלחמת לבנון (1982) בהצלחה מרובה. באותה מלחמה הפעילה סוריה מזל"טים סובייטיים מדגם טופולב Tu-143, שחדרו למרחב האווירי של ישראל לצורך גיחות צילום ושבו בשלום לבסיסם.[1]

מזל"טים מדגמים ישראלים כגון RQ-2 פיוניר והאנטר (Hunter) נמכרו לזרועות השונות של צבא ארצות הברית, שם שימשו במלחמת המפרץ ומלחמת עיראק, כמו גם במלחמת קוסובו.

עם נפילת הקומוניזם וסיומה של המלחמה הקרה הונהגו קיצוצים נרחבים בתקציבי הצבאות בעולם. בעקבות זאת נעשו מאמצים למציאת שיטות זולות יותר לפיתוח והפעלה של כלי טיס וחלה פריחה בתחום כלי הטיס הבלתי מאוישים. התהליך הואץ בעקבות הפעלה מוצלחת של מל"טים על ידי חיל האוויר האמריקאי במסגרת הפעילות של נאט"ו במלחמה ביוגוסלביה. לפיכך, החל מאמץ ניכר לפיתוח של כלי טיס בלתי מאוישים בארצות הברית, החל ממחקר אקדמי ועד פריסה מבצעית של מערכות כאלה. מאמץ זה מכוון על ידי משרד ההגנה האמריקאי, שפרסם בשנת 2000 את "מפת הדרכים" שלו לכטב"מ. מסמך זה מתעדכן אחת לכמה שנים, ומכיל תוכנית לפיתוח התחום בעשרים וחמש השנים הבאות, בעלויות של מאות מיליונים ומיליארדי דולרים לשנה.

בשנות התשעים ושנות ה-2000, זכו הכטב"מים לעדנה צבאית ואף חדרו לשוק האזרחי. המדינות הבכירות בהפעלה וייצור של מזל"טים הן ישראל ו-ארצות הברית ובעקבותיהן סין והודו ומדינות אירופה. ב-2002 השתמשה ארצות הברית בכטב"מ מדגם RQ-1 פרדטור כדי לתקוף מטרות טרור ולהתנקש בבכיר של אל-קאעידה בתימן. השימוש במל"טים בארצות הברית הוא שנוי במחלוקת, ומתקיים דיון ציבורי נרחב בנושא. כחלק מהפגנות כיבוש וול סטריט, פרצו מפגינים ב-8 באוקטובר 2011 למוזיאון החלל בוושינגטון, אשר הציג באותו הזמן תערוכת מל"טים. המפגינים תקפו שומר וקראו להפסקת השימוש במל"טים בשטחי אויב בעת לחימה מאחר שמדובר לטענתם ב"הרג ללא הבחנה"[3].

כיום יש נטייה לחזור שוב למל"טים (שקטנים ממטוס קרב אך גדולים ממזל"ט רגיל) מאחר שכלי טיס גדול יותר יכול לטוס יותר שעות, יותר גבוה, יותר רחוק ולשאת ציוד מתקדם יותר (וכבד יותר) עם מערכות תצפית משופרות.

כלי טיס בלתי מאוישים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כלי טיס בלתי מאויש בישראל

מאז שנות ה־70 של המאה ה־20 נחשבת מדינת ישראל כמובילה עולמית בתחום כלי הטיס הבלתי מאוישים. ב-2013 הייתה ישראל יצאונית הכטב"מים הגדולה בעולם, עם מכירות של כ-4.62 מיליארד דולר בשמונה השנים האחרונות.‏[4] צה"ל עושה שימוש נרחב בכטב"מים, בהם החל להשתמש מאז 1969.

כטב"מים בשירות ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית היא כיום המדינה שעושה את השימוש המאסיבי ביותר בכלי טיס לא מאוישים. בעשור הראשון של המאה ה-21 התגבר מאוד השימוש של ארצות הברית בכטב"מים. מספר הכטב"מים שארצות הברית מפעילה נאמד בכ-7,000 (2011), והיא מרגלת באמצעות כלים אלו וביצעה מאות חיסולים של אנשים הנחשדים בטרור. כלי הטיס הבלתי מאוישים שבשירותה מגוונים ובאים בגדלים שונים החל מהשאדו RQ-7B, ועד MQ-1 פרדטור, והMQ-9 ריפר הגדול ממנו, וכלה בRQ-4 גלובל הוק הסילוני, הגדול בין הכלים הללו, שטווח הטיסה שלו כשל מטוס בואינג.‏[5]. בנוסף ארצות הברית מפעילה מל"ט חמקן RQ-170, שזכה לכינוי "המפלצת מקנדהאר", ומיועד לטיסות ריגול באזורים רגישים.‏[6]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]