כלי טיס בלתי מאויש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כטב"ם מדגם RQ-2 פיוניר, תוצרת התעשייה האווירית לישראל.
מסוק ללא טייס מדגם RQ-8 פייר סקאוט המופעל על ידי הצי האמריקאי

כלי טיס בלתי מאויש (בראשי תיבות: כטב"ם, באנגלית: UAV - Unmanned Aerial Vehicle או Uninhabited Aerial Vehicle) הוא כלי טיס, כלומר מטוס או מסוק, שאינו נושא עליו בני אדם, ובפרט טייס (resident pilot). הכוונת ובקרת המטוס נעשית בדרך כלל על ידי מפעיל מרוחק (remote pilot) או אף בצורה אוטונומית על ידי מערכת הבקרה של הכטב"ם. רוב הכטב"מים מיועדים לשימושים צבאיים, אך כיום נעשה בהם יותר ויותר שימוש גם ביישומים אזרחיים (משטרה, אבטחה, בקרת תנועה, מחקר מדעי ועוד). הנטייה בציבור הישראלי היא עדיין להשתמש במונח "מזל"ט" (מטוס זעיר ללא טייס), אף שמונח זה הולם רק דגמים קטנים של כטב"ם בעלי יישומים מוגבלים שהיו קיימים בעבר. המונח איננו הולם את גודלם של הכטב"מים דהיום, שממדיהם מגיעים לממדי מטוס קרב של ממש ואשר בניגוד למזל"טים ההיסטוריים, נושאים חימוש כבד ומערכות מודיעין מתוחכמות.

המגמה כיום היא להעדיף שימוש בכטב"מים על פני מטוסים מאוישים, מאחר שהם יכולים לטוס יותר שעות, לטוס יותר גבוה ללא שיקולי השפעה על הטייס וסיכונו האישי ואף לטוס יותר רחוק. בניגוד למטוס מאויש, העמוס במערכות למיגון ושהיית הטייס, הכטב"ם נושא אך ורק את מערכות המודיעין והתקיפה הנחוצות לביצוע משימותיו, בעוד שמפעיל הכטב"ם מצוי בבסיס ההפעלה בסביבה מוגנת לחלוטין.

ההערכה בענף התעופה הצבאית היא שמטוס הקרב האמריקאי F-35, שייכנס לשירות מבצעי בתחילת העשור השני של המאה ה-21, יהיה מטוס הקרב המאויש האחרון לפיתוח.

עם זאת, גורמים אחרים בענף מעריכים כי כל עוד חילות האויר נשלטים ע"י טייסי קרב, משימות מבצעיות בעדיפות ראשונה יבוצעו ע"י מטוסי קרב מאויישים.

מלבד כטב"מי מודיעין או הטעיה ישנם כטב"מי תקיפה, המסוגלים לירות חימוש מדויק במטרות קרקעיות. הדגם הידוע ביותר של כטב"ם תקיפה הוא ה-RQ-1 פרדטור האמריקני, שנושא טילי AGM-114 הלפייר מונחים. ה"פרדטור" השתתף בהצלחה בלחימה האמריקנית באפגניסטן ובעיראק. גם לישראל כטב"מי תקיפה חמושים. לטענת כתב העת אוויאיישן וויק אנד ספייס טכנולוג'י כטב"מים אלו הם למעשה כטב"מי הרמס 450 שצוידו במשגרי טילים.

תוכן עניינים

[עריכה] מבנה מערכת

מערכת של כל כלי בלתי מאויש (ולכן גם כטב"ם) מורכבת מארבעה מרכיבים עיקריים:

  • פלטפורמה, או כלי הטיס במקרה של כטב"ם. הפלטפורמה כוללת גוף, מנוע, מערכות בקרה, חיישנים לניטור עצמי ומערכות היגוי והפעלת הגאים.
  • מטען ייעודי (מטע"ד), שהוא סט האמצעים בעזרתם מתבצעת המשימה, למשל מצלמה אלקטרו-אופטית. המטען הייעודי נישא בפלטפורמה ומקבל ממנה שירותים של העברת פקודות מהקרקע, אספקת חשמל, תנאי סביבה ועוד.
  • מערכת תקשורת, המורכבת ממקטע מוטס וממקטע קרקעי. מערכת התקשורת אחראית להעברת פיקוד מהמפעיל הקרקעי לפלטפורמה ולמטע"ד ולהחזרת תוצרי המטע"ד (למשל: תמונת וידאו) וסטאטוס טכני של הפלטורמה ושל המטע"ד.
  • תחנת הפעלה, המכילה מערכות מחשוב ומידע, שמאפשרות למפעיל אנושי לשלוט בפלטפורמה ובמטע"ד ולראות את דיווחי כלי הטיס והמטע"ד ואת תוצרי המטע"ד.

[עריכה] סוגי כטב"מים

כלי טיס בלתי מאוישים ניתנים לסיווג במספר שיטות.

[עריכה] סיווג על פי סוג כלי הטיס

RQ-4 גלובל הוק.
מיני-כטב"ם מסוג "דזרט הוק".
  • מל"ט - מטוס ללא טייס: כלי טיס בלתי מאויש בעל כנף קבועה בדומה למטוס.
  • מסל"ט - מסוק ללא טייס: כלי טיס בלתי מאויש בעל כנף סובבת בדומה למסוק. בשנים האחרונות הוחל בפיתוח כלי טיס אלה לאור ההתפתחויות בתחום מערכות הבקרה והטייס של מסוקים.
  • רחפן: כלי טיס בלתי מאויש, אשר מסוגל לרחף באוויר בדומה למסוק, אולם בעל מבנה אווירודינמי שונה.

[עריכה] סיווג על פי גודל כלי הטיס

  • מיני-כטב"ם - (לרוב נקרא בעברית "מזל"ט" - מטוס זעיר ללא טייס) - כטב"ם שמוטת הכנפיים שלו הינה בדרך כלל עד מטר, ומשקל ההמראה שלו בסדרי גודל של עשרות קילוגרמים.
  • מיקרו-כטב"ם - כטב"ם המוגדר (על פי הגדרות משרד ההגנה האמריקאי) כבעל מוטת כנף קטנה מ- 15 ס"מ. מיקרו-כטב"מים הינם תחום מחקר בשנים האחרונות לאור השיפור במזעור מערכות אלקטרוניות ומכניות.

אם לא נעשה שימוש במונחים של מיקרו- או מיני- בדרך כלל מדובר על כלי-טייס במשקל המראה של מאות קילוגרמים ומעלה.

[עריכה] סיווג על פי גובה ומשך שהייה באוויר

לעתים נעשה שימוש במונחים הבאים:

  • MALE - Medium Altitude Long Endurance, לתיאור כלי טיס בעל יכולת טיסה בגובה בינוני, כלומר 20-40 אלף רגל ועל משך בשהייה ממושך של 15 שעות ומעלה.
  • HALE - High Altitude Long Endurance, מתאר כלי טיס בעלי יכולת טיסה בגובה רב, כלומר מעל 40 אלף רגל ומשך שהייה של 15 שעות ומעלה.

רוב כלי הטיס הבלתי מאוישים אינם טסים בגבהים אלה, ולכן נעשה שימוש במונחים אלה להדגיש את ייחודם של המטוסים שכן מגיעים לגובה זה.

[עריכה] סיווג על פי סוג המשימה

  • כטב"ם טקטי - כטב"ם (בדרך כלל קטן) המשמש למשימות בדרג הטקטי.
  • כטב"ם מטרה - כטב"ם המשמש לאימון ולניסוי מערכות נשק נגד מטוסים.
  • כטב"ם מחקר - כטב"ם המשמש למחקר של מערכות נוספות, בדרך כלל לגופים אקדמיים וגופי פיתוח.
  • כטב"ם מודיעין - כטב"ם המשמש לאיסוף מודיעין ובפרט מודיעין קרבי, אחת המשימות הקלאסיות של כלי טיס בלתי מאוישים.
  • כטב"ם תצפית - כטב"ם המצויד במצלמה ומצלמת וידאו ומיועד לסרוק ולצלם שטחים נרחבים. כטב"מים כאלו משמשים לצורכי אבטחה, שמירה על הגבולות, אכיפת חוק, בקרת תנועה ועוד.
  • כטב"ם תקיפה - כטב"ם המשמש למשימות תקיפה. כטב"ם תקיפה יכול לשאת חימוש שאותו הוא יורה על המטרה או להוות בעצמו את החימוש שיפגע במטרה בעת הצורך ("כטב"ם מתאבד").

ישנם עוד סוגים רבים, בהתאם למספר הגדל והולך של משימות כלי טיס בלתי מאוישים.

[עריכה] סיווג על פי סוג מערכת ההנעה

לעתים נעשה שימוש גם במערכת ההנעה כאמצעי לסיווג כלי הטיס. המונחים הבאים נמצאים בשימוש:

  • כטב"ם סילוני - כלי טיס בלתי מאויש המשתמש במנוע סילון, בדומה למטוסים מאוישים רבים.
  • כטב"ם טורבו-פרופ - כלי טיס בלתי מאויש המשתמש במנוע טורבו-פרופלור, בדומה למטוסי תובלה רבים.

בדרך כלל, אם לא נאמר אחרת, כלי טיס בלתי מאוישים מונעים על ידי מנועים רדיאליים והם מונחי רדיו.

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] בעת המוקדמת

השימוש הראשון בכטב"מ ככלי נשק נעשה ככל הנראה על ידי האוסטרים בתאריך ה-22 באוגוסט 1849, אז שוגרו 200 בלונים חסרי טייס כנגד ונציה. הבלונים היו חמושים בפצצות ונשלטו על ידי מנגנון זמן.

בפברואר 1863 הוענק פטנט לצ'ארלס פרלי (Charles Perley) על עיצוב כלי טיס בלתי מאויש, שכלל בלון של אוויר חם שנשא סל המכיל מנגנון תזמון. משימת תקיפה בוצעה לראשונה על ידי כלים לא מאוישים במלחמת העולם הראשונה, כשפצצה מעופפת תוכננה ונבנתה עם מנגנון זמן שתלש את הכנפיים בנקודה כלשהי, וגרם לפצצה ליפול לקרקע.

[עריכה] במלחמת העולם השנייה

בשנת 1943 בזמן מלחמת העולם השנייה, עשו היפנים שימוש בבלונים פורחים ככלי נשק. היפנים הסתמכו על זרמי הסילון שאמורים היו לסחוף את הבלונים עד לחופה המערבי של ארצות הברית ושם להתפוצץ. בעקבות זרמי רוחות חזקים ובעיות מכניות התרסקו כל הבלונים באוקיינוס השקט, למעט בלון אחד שהגיע לגבול קנדה-ארצות הברית והרג פרה כאשר התפוצץ.

בעידן הכלים בעלי בקרה בחוג סגור (כלומר לא על פי זמן) הראשונים שפיתחו את הרעיון של כלי טיס ללא טייס היו הגרמנים, שהמציאו את הטיל המונחה הראשון: ה-V-1 ואחר כך את ה-V-2. ה-V-1 דמה יותר למטוס מאשר לרקטה והמניע לפיתוחו היה מחסור במפציצים ומטוסי קרב שיתקפו את בריטניה ובנות בריתה בשלהי המלחמה.

[עריכה] בשנות השבעים

טיסנים הנשלטים באמצעות רדיו הומצאו עוד בשנות השישים, אך נחשבו ללא יותר מצעצוע לילדים. הראשון שחשב על יישומים צבאיים לכלי טיס קטן הנשלט מרחוק היה קצין בדרגת רב-סרן בחיל האוויר הישראלי, חובב טיסנים, שקיבל אמצעים מחיל האוויר לפתח את הרעיון בשנות השבעים. בשלב מאוחר יותר הוקם מפעל לפיתוח וייצור מזל"טים, בבעלות משותפת של התעשייה האווירית ותדיראן. כיום מיוצרים דגמים שונים של כטב"מים במפעל "מלט", בחטיבת כלי טיס צבאיים בתעשייה האווירית.

[עריכה] בשנות השמונים ואילך

כטב"ם תקיפה מסוג MQ-1 פרדטור חמוש בטיל AGM-114 הלפייר

חיל האוויר הישראלי הפעיל מזל"טים במלחמת לבנון (1982) בהצלחה מרובה. מזל"טים מדגמים ישראלים כגון פיוניר (Pioneer) והאנטר (Hunter) נמכרו לזרועות השונות של צבא ארצות הברית, ונחלו שם הצלחה מרובה.

עם נפילת הקומוניזם וסיומה של המלחמה הקרה הונהגו קיצוצים נרחבים בתקציבי הצבאות בעולם. בעקבות זאת נעשו מאמצים למציאת שיטות זולות יותר לפיתוח והפעלה של כלי טיס וחלה פריחה בתחום כלי הטיס הבלתי מאוישים. התהליך הואץ בעקבות הפעלה מוצלחת של מל"טים על ידי חיל האוויר האמריקאי במסגרת הפעילות של נאט"ו במלחמה ביוגוסלביה. לפיכך, החל מאמץ ניכר לפיתוח של כלי טיס בלתי מאוישים בארצות הברית, החל ממחקר אקדמי ועד פריסה מבצעית של מערכות כאלה. מאמץ זה מכוון על ידי משרד ההגנה האמריקאי, שפרסם בשנת 2000 את "מפת הדרכים" שלו לכטב"מ. מסמך זה מתעדכן אחת לכמה שנים, ומכיל תוכנית לפיתוח התחום ב- 25 השנים הבאות, בעלויות של מאות מיליונים ומיליארדי דולרים לשנה.

בשנות התשעים ושנות ה-2000, זכו הכטב"מים לעדנה צבאית ואף חדרו לשוק האזרחי. המדינות הבכירות בהפעלה וייצור של מזל"טים הן ישראל ו-ארצות הברית ובעקבותיהן סין והודו ומדינות אירופה. ב-2002 השתמשה ארצות הברית בכטב"מ מדגם RQ-1 פרדטור כדי לתקוף מטרות טרור ולהתנקש בבכיר של אל קעידה בתימן.

כיום יש נטייה לחזור שוב למל"טים (שקטנים ממטוס קרב אך גדולים ממזל"ט רגיל) מאחר שכלי טיס גדול יותר יכול לטוס יותר שעות, יותר גבוה, יותר רחוק ולשאת ציוד מתקדם יותר (וכבד יותר) עם אופטיקה חזקה וחדה יותר.

[עריכה] כלי טיס בלתי מאוישים בישראל

כטב"ם סקאוט ("זהבן") במוזיאון חיל האוויר.

בין שנות ה־70 של המאה ה־20 לבין שנת 2000 נחשבה מדינת ישראל כמובילה עולמית בתחום כלי הטיס הבלתי מאוישים. הסיבות לכך היו:

בשנים אלה קמו בישראל היצרנים הבאים:

[עריכה] כטב"מים בשירות צה"ל

סיכת מפעיל כטב"ם בחיל האוויר הישראלי.
כטב"ם הרמס 450 תוצרת חץ הכסף, חברת בת של אלביט מערכות בשירות משמר הגבול של ארצות הברית.

צה"ל עושה שימוש נרחב ביותר בכטב"מים במסגרת הלחימה בארגוני הטרור: הכטב"מ מספק תמונת וידאו איכותית ומדויקת, בזמן אמת, שמסייעת לכוחות הלוחמים ולאנשי המודיעין. היתרון העיקרי של הכטב"מ הוא עובדת היותו בלתי מאויש (אין סכנה לאובדן חיי הטייס), ומידותיו הקטנות מקשות על הפגיעה בו. עוד יתרון משמעותי שכטב"מ הרבה יותר זול ממטוס, הן בעלויות הבנייה והכשרת הצוות והן בתפעול השוטף.

הכטב"מים הישראליים הופעלו באופן אינטנסיבי באינתיפאדת אל אקצה ולקחו חלק ניכר בפעילות האווירית של ישראל, בעיקר במודיעין קרבי - איתור מטרות לכוחות התוקפים, ריגול ותצפית. לכטב"מים היה חלק חשוב מאוד בביצוע הסיכולים הממוקדים (באיתור המטרות) ונוכחותם המתמדת מעל שמי רצועת עזה גרמה לפחד רב בקרב ארגוני הטרור.

המפעילים בחיל האוויר הישראלי הם לרוב פורשי קורס טיס בעלי ותק בקורס של שנה לפחות (לאחר טיסות "צ'ק קרב" בסיום שלב "בסיסי") והם מתחייבים מראש למספר שנות שירות קבע בחיל האוויר. מתוך ראיית העתיד, פעל חיל האוויר לקידום מעמדם של מפעילי הכטב"ם בשנים האחרונות, ותנאי השירות שלהם הושוו לאלה של טייסי המטוסים המאוישים.

בשנים האחרונות, היקף הפעילות המבצעית של מפעילי הכטב"ם, גדל מאוד בהשוואה להיקף הפעילות של הטייסים של המטוסים המאוישים, במיוחד במסגרת המלחמה בטרור ברצועת עזה ובמקומות אחרים. על פי פרסומים בעיתונות, חיסולם של מנהיגי החמאס אחמד יאסין, ועבד אל-עזיז אל-רנתיסי, וכן פעולות דומות רבות נוספות, בוצעו בסיוע הכוונת לייזר מכלי טיס בלתי מאויש של חיל האוויר, שהכווין טיל ממסוק קרב[1].

לאחר מלחמת לבנון השנייה הופיעו בעיתונות ניתוחים מפורטים בדבר יכולת התקיפה של הכטב"מים הישראליים, מיקום טייסת כטב"ם-התקיפה בבסיס חיל האוויר בפלמחים, שיקוליו של צה"ל בהמשך האיפול בנושא ופרטים אחרים הנתונים כיום תחת איפול צה"לי. לטענת מקורות אלו הכטב"מ הישראלי הרמס 450 חמוש בטילים מסוג הלפייר ומשמש ככטב"מ תקיפה.[2] נטען כי כטב"מים אלו משמשים גם לחיסול פעילי טרור פלסטינים במסגרת מדיניות ה"סיכולים הממוקדים" [3].

כמו כן דווח בחודש אוגוסט 2006 כי חיל האוויר הישראלי הפעיל כטב"ם תקיפה (UCAV) חדש, הגדול פי 4 מההרון 1, בשם "איתן", בעל יכולת תקיפה מן האוויר והשמדת טילים בליסטיים בשלב ההאצה[4].[1]

[עריכה] ראו גם

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ Assassination method: surveillance drone and a Hellfire missile, בעיתון The Guardian
  2. ^ David A. Fulghum, Robert Wall, ‏Israel Starts Reexamining Military Missions and Technology, באתר המגזין Aviation Week
  3. ^ Israel sets combat drones against missile launchers in Gaza, World Tribune, 8.5.2007
  4. ^ אמנון ברזילי, תע"א פיתחה מטוס ללא טייס להשמדת טילים בליסטיים, גלובס, 2/8/06

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כלי טיס בלתי מאויש

מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%9C%D7%99_%D7%98%D7%99%D7%A1_%D7%91%D7%9C%D7%AA%D7%99_%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%99%D7%A9