סנט לואיס (ספינה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סנט לואיס
StLouisHavana.jpg
סנט לואיס בנמל הוואנה, קובה, יוני 1939
תיאור כללי
סוג אונייה אוניית נוסעים
חברת ספנות קו המבורג-אמריקה
ציוני דרך עיקריים
מספנה ברמר-וולקן, ברמן בגרמניה
תחילת הבנייה 16 ביוני 1925
הושקה 6 במאי 1928
הוכנסה לשירות 15 ביוני 1929
גורלה נגרטה בהמבורג ב-1952
נתונים כלליים
תפוסה 16,732 טון
אורך 175 מטר
רוחב 22 מטר
מהירות 30 קמ"ש (16 קשר)
מספר נוסעים 973 (270 מחלקה ראשונה, 287 מחלקת תיירים, 416 מחלקה שלישית)
הנעה מנועי דיזל
צורת הנעה שני מדחפים בעלי שלושה להבים

סנט לואיס הייתה אונייה גרמנית בעלת מנוע דיזל, מתוצרת מספנות ברמן-וולקן, ובבעלות חברת הנוסעים 'המבורג-ארצות הברית', שנועדה להעברת נוסעים בקו חוצה האוקיינוס האטלנטי, אך עם תחילת המשבר הכלכלי של שנת 1929, הוסבה לשיט עינוגים, על מנת לכסות הוצאות. ב-13 במאי 1939, בעקבות "ליל הבדולח", יצאה האונייה מהמבורג שבגרמניה כשעל סיפונה 936 פליטים יהודים. היא הייתה מיועדת להגיע אל חופי קובה ושם להוריד את הפליטים, אך עם הגיעם לקובה התברר כי רישיונות הכניסה שנשאו עליהם הנוסעים אינם תקפים. מגעים נוהלו בעניין עם ראש ממשלת קובה ולאחר מכן עם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, בבקשה לאשר לאונייה לחנות בארצות הברית. ב-5 ביוני הושג הסכם להתיר לפליטים לרדת לחוף ולהיכנס לקובה תמורת איגרת חוב בסך 453,000 דולר (כ-500 דולר לפליט) שתופקד ביום המחרת. הג'וינט לא הצליח לגייס את הסכום הדרוש במועד שנקבע, וב-6 ביוני הפליגה האונייה לאירופה. בריטניה, צרפת, הולנד ובלגיה הודיעו על הסכמתן לקלוט את הפליטים בשטחן.

מסע הפליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היציאה מהמבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבת, 13 במאי 1939 (כ"ד באייר ה'תרצ"ט), הפליגה האונייה מהמבורג, כשעליה 936 נוסעים, רובם יהודים ילידי גרמניה ממעמד גבוה יחסית שיכלו להרשות לעצמם לשלם את עלות ההפלגה. הנוסעים שאפו להגיע לקובה, ולברוח מגזירות השלטון הנאצי שהלכו והחמירו באותה תקופה. המטרה הייתה להמתין בקובה עד לאישורי המעבר לארצות הברית עם שחרור המיכסות, והגירתם לשם‏‏‏[1].

רב החובל שרדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב החובל של האונייה, גוסטב שרדר, שהיה גרמני לא יהודי, אך אנטי-נאצי, דאג לאפשר ליהודים תפילה וצורכי דת, ודרש מצוותו לתת את מלוא השירות והנוחות, כפי שהיו נותנים לנוסעי שיט עינוגים. בכל מהלך המסע לא הסכים שרדר בשום אופן להחזיר את הנוסעים הפליטים לגרמניה, ובשלב מסוים כשחש שאין מוצא, הציע אף להעלות את האניה על שרטון מול חופי בריטניה‏‏‏‏‏[2].

האשרות לקובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברשות 930 מתוך 936 הנוסעים היהודים באונייה היו רישיונות כניסה לקובה. את הרישיונות הסדיר המנהל הכללי להגירה בקובה מנואל בניטס גונסלס, במקום אשרות ההגירה הרגילות. על-פי החוק הקובני לא היו הרישיונות הללו כרוכים בתשלום כלשהו, ואולם, גונסלס מכר אותם, לשם רווח אישי, ב-160 דולר לרישיון. קנאתם של פקידים קובנים ברווח הבלתי-חוקי של גונסלס, רגשות בקרב התושבים נגד בואם של פליטים יהודים ונטייתה הפרו-פשיסטית של הממשלה, חברו יחד וב-15 במאי 1939 ביטלה הממשלה את תוקף רישיונות הכניסה וקיצצה בסמכותו של המנהל הכללי. הממשלה החליטה שרישיונות הכניסה יכובדו רק עד 6 במאי. נראה שחברת הספנות המבורג-אמריקה והנוסעים עצמם ידעו על ההחלטה, אך סברו שהרישיונות שנרכשו זמן רב לפני קבלת ההחלטה יכובדו. רק 22‏ מהפליטים היהודים מילאו אחר הדרישות החדשות של קובה באשר לאשרות כניסה.

קובה וארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבת, 27 במאי הגיעה האונייה להוואנה, אך נשיא קובה פדריקו לרדו ברו [1] הכריז שהנוסעים לא יקבלו מקלט מדיני ושאינם רשאים לרדת לחוף עד שיובהר עניינם. אחד הנוסעים ניסה להתאבד ורבים אחרים איימו בכך. ארגון הג'וינט שלח את נציגו לורנס ברנזון להוואנה לשאת ולתת בדבר ירידת הנוסעים לחוף. ב-30 במאי הגיע ברנזון להוואנה, אך נשיא קובה התעקש שהאונייה תצא מנמל הוואנה לפני שיחלו במשא ומתן. ברו טען כי חברת הספנות והג'וינט ידעו מראש שתוקף הרישיונות בוטל, וחייבים ללמדם לקח באשר לכיבוד חוקי קובה. לאחר ויכוח רב גם מצדו של רב החובל, ירדו 29 נוסעים בנמל (נוסעים אלו היו 22 מהיהודים בעלי האשרות התקפות, אחד מהנוסעים שנותר בבית חולים לאחר נסיון ההתאבדות, ועוד שישה לא יהודים). ב-2 ביוני יצאה סנט לואיס את הוואנה, תוך כדי המשך משא-ומתן. רב החובל שרדר ניווט את האונייה בזמן זה באזור שבין פלורידה לקובה.

בעת ההמתנה הודיעה ארצות הברית שגם היא מסרבת לקלוט את הפליטים, עקב הוראה ישירה של הנשיא רוזוולט. האמריקנים טענו שיש לכבד את החוק ואין להכניס את הפליטים באנייה למכסות ההגירה הקיימות למהגרים מגרמניה. הם חששו שבכך יקפחו את אלה הממתינים בתור בגרמניה עצמה לקבלת ויזות לאמריקה, ביניהם יהודים רבים.

ב-5 ביוני הודיעו נציגים של נשיא קובה שהיהודים יוכלו להיכנס לקובה, בתנאי שישלמו $453,000 (כ-$500 לכל נוסע) "מחיר ויזה רגילה" של המבקש להגר למדינה. ברנזון חשב שהמדובר בתרמית שנועדה לסחוט כספים לאנשי קש נוספים, וסירב להיענות להצעה זו. הג'וינט לא גייסו את כל הכספים במועד. הנשיא ברו הודיע למחרת שתמו 24 שעות שהוקצבו לקבלת הכספים - לא הועילו נסיונות והודעות הסוכנות היהודית שיעמדו בעתיד בכל תנאיו. לאחר קבלת מברק מטעה על הסכמה לרדת בחוף אחד האיים ליד קובה, וביטולו למחרת, ומתוך מצב מים ואוכל מצטמצמים, האונייה פנתה לשוב לאירופה ב-6 ביוני.

החזרה לאירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנייה "סנט לואיס" בנמל אנטוורפן

האונייה שבה לאירופה. לנוכח מצוקת הפליטים, הודיעו מדינות שונות במערב אירופה על הסכמתן לקלוט את הפליטים היהודים. לאחר מסע של כחודש בים הגיעה האנייה לנמל אנטרוופן בבלגיה. ממשלת בלגיה הסכימה לקבל 214 נוסעים, 288 נוסעים המשיכו לבריטניה, 181 נוסעים התקבלו בהולנד ו-224 נוספים המשיכו לצרפת. ארגון הג'וינט האמריקאי פנה אל הסוכנות היהודית בבקשה לקבלת רישיונות הגירה לארץ ישראל, אך זו סירבה.[דרוש מקור]

הניצולים והנספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסעי האנייה שהיגרו לבריטניה, ניצלו. רבים מאלו שנקלטו בהולנד, צרפת ובלגיה נספו מאוחר יותר בשואה, עם כיבושן של ארצות אלה בידי הגרמנים.

לפי הערכה מוקדמת של חוקרי השואה תומאס ומורגן-ויטס המבוסס על אחוז הניצולים בארצות אלו, כ-217 מתוך כלל הנוסעים, ניספו, רובם במחנות ההשמדה.

במחקר מפורט יותר שנערך בשנת 2007 על ידי סקוט מילר ושרה אוגליב ממוזיאון השואה בוושינגטון, עולה כי מספר הנספים גבוה יותר:

"מתוך 620 נוסעי הסט. לואיס שחזרו ליבשת אירופה, מצאנו ש-87 הצליחו להגר עוד לפני שגרמניה פלשה למערב אירופה ב-10 במאי 1940. 254 מהנוסעים שהיו בבלגיה, צרפת והולנד לאחר התאריך הזה מתו בשואה. רובם נרצחו במחנות ההריגה אושוויץ וסוביבור. השאר מתו במחנות הסגר, או בנסיונות הסתתרות ובריחה מפני הנאצים. 365 מתוך 620 הנוסעים הללו, שרדו את המלחמה.

לרב החובל שרדר הוענק, לאחר המלחמה, אות כבוד מטעם ממשלת גרמניה המערבית על פועלו זה, והוא הוכר כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם, על גבורתו ואומץ לבו בנסותו להציל את נוסעיו.

מסקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה, לנוכח מצוקת הפליטים לה היה עד העולם בשנות השלושים וגם בימי המלחמה, גברה הדרישה לעגן בחוק הבינלאומי את זכותם של פליטים הנרדפים מפאת מוצאהם, דתם, או דעותיהם הפוליטיות והנמצאים בסיכון חיים בארצות המוצא שלהם, לקבל מקלט במדינה אחרת. בשנת 1951 אושרה אמנת הפליטים על ידי האומות המאוחדות.

ישנן טענות לא מבוססות שיוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, לכאורה עמד מאחורי מסע זה. היטלר השתמש במסע כדי להוכיח את טענתו, שהעולם כולו למעשה מסכים עמו שהיהודים אינם רצויים, וכך התבטא מספר פעמים‏‏‏[3].

האם סיפורה של האונייה "סנט לואיס" יכול ללמד על דרכי התייחסותו של העולם החופשי לבעיית היהודים הנמלטים מציפורני הנאצים? התערבותו של הנשיא רוזוולט בעניין הסנט לואיס גרמה ליהודים רבים בארצות הברית להשתדל ולהנמיך את הציפיות ואת רמת הדרישה שלהם מהממשל האמריקני בכלל ומהנשיא האמריקני‏‏ בפרט‏[4].

לאחר המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורות האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"סנט לואיס" חזרה לגרמניה והפכה לאניית הובלה מלחמתית החל מ-1940 ועד 1944. היא ניזוקה קשה בהפצצות בנות הברית בעיר הנמל קיל, ב-30 באוגוסט 1944, אך שופצה ושימשה אוניית מלון כבר ב-1946. בסופו של דבר הועברה האונייה לגרוטאות בשנת 1952.

בספרות ובסרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורה של "סנט לואיס" שימש בסיס לסרט הבריטי "מסע הארורים" שיצא בשנת 1976. את הסרט ביים סטיוארט רוזנברג לפי תסריט של דייוויד בטלר, והשתתפו בו, בין השאר, פיי דאנאווי, מקס פון סידוב ואורסון וולס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • על הסנט לואיס באתר מט"ח - כולל תמונת הנוסעים העולים עליה.
  • בלוג על הסנט לואיס - עם מעט הרחבה על התנאים הפוליטיים בארצות השונות, בייחוד בקובה, אך גם בארצות הברית. מתואר מברק שנשלח ולא נענה לנשיא ארצות הברית, והרקע להבנת דעת הקהל בארצות הברית.
  • כמה תמונות מקור מאוסף יד ושם:
עולים לאניה
מלח ונוסע בסנט לואיס
בכניסה לאנגליה
  • הסכין הקפיצית באנגלית כולל תיאור מלא של האניה לפני הפלגתה הגורלית, החיים במסע לקובה מפיו של אסיר דכאו יהודי מגורש בשם אהרון פוזנר. התיאור כולל את מראה האוניה עם הדגל הנאצי ותמונת היטלר בחדר האוכל, ואת תיאור שבוע השהות בנמל הוואנה הלוהט, כולל הגעת סירות פרטיות של קרובי משפחה יהודים היוצאים אל האניה. הדברים על המסע מועתקים כפי הנראה מוויקיפדיה באנגלית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פירוט על הסנט לואיס באתר About.com‏ כולל מחירי הנסיעה, סוגי החדרים, פירוט מיומני רב החובל, תיאור חלק מהנוסעים, שמותיהם, ופירוט הקורות אותם, כולל שני קשישים ומרגל גרמני אחד. המאמר מביא גם את פירוט הנושאים והנותנים, כולל בעלי החברה, והלחצים השונים להוריד את הנוסעים ולנסוע בחזרה (כולל 250 נוסעים חוזרים, וכן מסמכים סודיים שהסוכן העלה לאונייה).
  2. ^ ,דוגמה להתנהגותו של שרדר היא ‏לפי About.com בכך שכהנוסע הקשיש מוריץ ויילר ‏חלה, ולבסוף נפטר במהלך הנסיעה לקובה. הציע רב החובל לאשת הנפטר רחה, קבורה ימית מכובדת כאשר הגופה מוכנסת בתוך דגל החברה, והתנגד לטענותיו של נוסע גרמני שדרש את הקבורה בתוך דגל צלב הקרס.
  3. ^ http://www.beth-elsa.org/be_s1112.htm‏
  4. ^ ‏בספר "יחיד בדורו" הביוגרפיה של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג‏ הרב הראשי לישראל, שיצא תוך כדי המלחמה בסיכון עצמי לארצות הברית על מנת להשפיע על הנשיא, הוא מתאר בפירוט רב הן את הקשיים שציפה להם בפגישתו עם הנשיא, והן את הקושי לגייס את יהודי ארצות הברית לפעול בתוך הפוליטיקה האמריקנית, בעקבות ההוראה של הנשיא לגבי נוסעי סט. לואיס.